רקע
אדגר אלן פו
דְּלַגְדֵּעַ
אדגר אלן פו
תרגום: אהרן אמיר (מאנגלית)

מעודי לא ידעתי איש אשר יהי לבבו נתון כל כך לדבר־לצון כהיות לבב המלך. נראה היה כאילו אך למען התלוצץ יחיה. המספּר מעשה־התולים נאה באזניו, המיטיב לספרו, בטוח היה בחסדו. הנה כי כן מצוינים היו שבעת שריו כולם במעלותיהם כלוצצים. וכמלך כן היו גם כל אלה עבים, דשנים ובעלי־פימה, מלבד היותם לוצצים אשר אין כמותם. מעולם לא יכולתי לאמור אל־נכון, אם בהתלוצץ ישמן איש או כי המשמנים מקור לצון המה; אולם אין־לכחד כי אמנם לוצץ דל־בשר חזון ולא־נפרץ הוא בארץ.

לסלסולי השנינה, או ל“רפאיה”, כאשר קרא להם, לא שם המלך לבו כי אם במעט. משנה־יקר נודע ממנו לרחבות במהתלה, ולמען זו נכון היה תכופות לשאת את אָרכה. הוגע הוגיעתו דקות־יתר. נכון היה לבכּר את “גרגנטוּאה” אשר לרַבּלֶה על פני ה“צדיק” אשר לווֹלטֶר: ובדך כלל היו מעשי־התוּלים לפי רוחו רב־יתר מדברי־מהתלות.

בעת אשר בה נדבר טרם כלתה מחצרות־מלך רגלם של הלצים השכירים. הרבה מן הממכלות הגדולות אשר בארץ הוסיפו להחזיק ב“שוטים” אשר להן, העוֹדים בגדי־פּסים עם מצנפות ופעמונים, ואשר בשכר הפרורים אשר יפלו משולחן־המלכים ניטל עליהם אשר יהיו דברי־שנינה עזים נכונים על לשונם תמיד.

מלכנו אנו אף לו היה “שוטה” משלו, כמובן. אכן דרוש היה לו דבר אשר יצהיל את רוחו ולוּ רק למען ישָקל במאזנים כנגד משא חכמתם של שבעת החכמים שריו – ולא הזכרנו בזה אותו עצמו.

אכן, השוטה, או הלץ־השכיר, אשר לו, לא רק שוטה היה. כי הנה נכפל ערכו בעיני המלך גם שוּלש בהיותו גם גמד ונכה־רגלים. בימים ההם היו הגמדים נפרצים בהיכל לא פחות מן השוטים; והרבה מושלים כבד היה מהן לבלות ימיהם (ובחצרות־מושלים יארכו הימים רב־יתר מאשר במקום אחר) בלא לץ אשר יצחקו עמו, ובלא גמד אשר יצחקו לו. אך, כאשר כבר אמרתי, יהיו תשעים־ותשעה לצים ממאה שמנים ומדושנים ובריאי־בשר – ואשר על כן התברך מלכנו לא מעט בלבבו על אשר בדְלַגְדֵע (זה היה שם השוטה) נמצא לו מטמון כפול־שלשה באיש אחד.

אדמה כי לא היה השם “דלגדע” השם אשר נתנו לגמד סנדקיו בעת הטבלו, אולם שבעת השרים הסכימו כאיש אחד לכנותו בשם זה עקב נצבר ממנו ללכת כאשר ילכו שאר בני־האדם. אכן, לא יכול דלגדע ללכת כי אם הלך וקפֶּץ, הלך והתעוות – ולכתו כן היה למלך מקור שעשועים ונחמה בלי־מצרים, כי (על אף בטנו הנפוחה וראשו הצבוי) חשבו כל אנשי החצר את המלך למופת במבנה־גוו.

אך אם גם לא יכול דלגדע, בעטי רגליו הנעווֹת, ללכת כי אם ביגיעה ובמכאובים הרבה, הנה תודות לכוח־הפלאים אשר יצקה הבריאה בשרירי זרועותיו, כמו שלוּמים על אשר גרעה מגפּיו התחתונות, תודות לזה ניתן לו לבצע מעשים רבים אשר יפליאו בזריזותם, בכל אשר נמצאו לו עצים או חבלים, או דבר אחר אשר יטפס בו. אכן, בתרגילים אשר כאלה דמה לסנאי, או לקוף קטן, יותר מאשר לצפרדע.

לא אוכל לאמור לבטח אי זו ארץ בא ממנה דלגדע. אפס מאחד גלילות־הפרא אשר לא שמע איש את שמעם מעולם היה מוצאו – מגליל רחוק מרחק עצום מחצר מלכנו. אחד משרי הצבא עטורי־הנצחונות של המלך שלח לו מתנה את דלגדע, ועמו נערה אחת אשר כמעט לא גבהה קומתה מקומתו (אף כי מצויינת היתה במכלול אבריה, גם הפליאה לחולל), אשר אותם עקר בזרוע ממעונותיהם אשר בשני חבלים שכנים.

הנה כי כן לא יפלא כי נקשרו נפשות שני השבויים הקטנים זו בזו. ואכן, עד מהרה היו לידידי־נפש.

אף כי הרבה דלגדע לעשות מעשי־להטים, הנה לא אהבוהו כלל וכלל, ועל כן לא היה לאל־ידו להיטב הרבה עם טרִפֶּטָה; אך אותה הוקירו ושעשעו הכל (חרף היותה גמדית) בשל חנה ויפיה הכלול: הנה כי כן רבה היתה השפעתה; ומדי יכלה, נצלה את השפעתה זו להיותה לו לדלגדע להועיל.

בחג מחגי המדינה הגדולים – לא אזכור מה היה זה – יעץ המלך אשר יערך נשף־מסוות; ומדי יהיה נשף־מסוות, או דבר מעין זה, בארמוננו, הטל הטילו גם על דלגדע גם על טרפּטה לגלות את כשרוניהם. ביחוד הצטיין דלגדע בטוב־שכל ובעושר־דמיון בעריכת תהלוכות־ראוה, בבדיית תחפשות חדשות ובהכנת מלבושים למשתה־מסוות, עד כי דומה היה כאילו בלא עזרתו לא יעשה דבר קטן או גדול.

הלילה היעוד לחגיגה הנה זה בא. באולם מפואר הותקן כל אשר יוכל שלוות לוית־הדר לנשף־מסוות, ועינה של טרפּטה צופיה. רבה היתה התכונה בארמון כולו. אשר למלבושים ולהתחפשות הלא יובן כי ידע איש ואיש את אשר לפניו. רבים הקדימו וגמרו בלבבם מזה שבוע, ואף חדש, מה התואר אשר יקחו להם; ואכן לא היה גם שמץ ספק בלב איש – זולתי המלך ושבעת שריו. על מה זה היה בלבבם ספק לא ידעתי מעולם, אם לא כי לצון חמדו להם בזאת. אכן יֵאמן יותר מאשר מפני שָמנם הרב כבד היה מהם לגמור אומר. אם כה ואם כה קלו הימים ויתעופפו, ובאפס מוצא שלחו אחר טרפטה ודלגדע לשאול בעצתם.

כאשר נענו שני הרעים הקטנים לדבר המלך ובאו, מצאוהו שוגה ביין, הוא ושבעת השרים יועציו; אולם נראה היה כי רעה רוח המלך. ידוע ידע כי אין לב דלגדע הולך אחר היין, באשר כמעט עד לשגעון הרגיז זה את הנכה המסכן; והשגעון הן לא מן הדברים הנעימים הוא. אפס אהוב אהב המלך את מעשי־התוּליו, אף שש באלצו את דלגדע לשתות ולהיות (כדברי המלך) “אך שמח”.

“גש הנה, דלגדע”, אמר, בבוא הלך ורעוּתו החדרה, “ערה את זאת הכוס המלאה לחיי רעיך הנעדרים” (פה נאנח דלגדע), “ואחר תבוא בטוב־שכלך והושעתנו. תחפשות תדרשנה לנו – תחפשות, בן־אדם – דבר־חדוּש – דבר חדש ונפלֶה. שבענו את אפס־התמורה המתמיד. בואה, שתה! צלל יצַלֵל היין את בינתך”.

כדרכו נסה דלגדע להשיב במהתלה על פתוייו אלה של המלך; אולם שוא יגע. כי הנה יום הולדתו של הגמד המסכן היה היום ההוא, והפקודה לשתות לחיי “רעיו הנעדרים” מילאה את עיניו דמע. הרבה נטפים גדולים ומרים הִשיר אל הגביע בעת אשר לקחו בשפל־רוח מיד העריץ.

“הו! חה! חה! חה!” הרעים הלז בשחוק כאשר שתה הגמד א יינו ולבו בל עמו. “ראה מה תפעל כוס מן היין הטוב! הלא כבר אורות עיניך גם אורות!”

האומלל! לא אורו עיניו כי אם זהרו; באשר היתה פעולת היין על מוחו הרגש מרה ונמהרה. נרגז הציג את הגביע על השולחן וילטוש עינים מטורפות־למחצה אל היושבים סביבו. אכן נראה כי שמחו כולם במאד על אשר צלח “לצון” המלך ככה.

“ועתה נגש אל אשר לפנינו”, אמר הראשון לשרים, והוא איש שמן במאד.

“אמנם כן”, אמר המלך; “בוא, דלגדע, הב לנו את עזרתך. תחפשות, דודי־חביבי; חפץ לנו בתחפשות לכולנו – חה! חה! חה!” ומאשר באמת־ובתמים היה את נשפו לאמור בזה דבר־לצון, ליוו השבעה את שחוקו בתרועה.

אף דלגדע צחק, אף כי רפה גם נבוּב מעט היה קול־צחוקו.

“גש־הנה, גש”, אמר המלך בקוצר־רוח, “האין עמך דבר לעוּצו?”

“שוקד אני ליזוֹם דבר־חדוּש”, השיב הגמד בפיזור נפש, יען אשר הכּה הכהו היין בתמהון.

“שוקד!” קרא העריץ בחרי־אף; “מה זה תאבה לאמור בזה? אכן, בנתי לרעך, מרה עליך נפשך, ובעוד יין תחפץ. הנה, שתה!” והוא מזג וימלא עוד גביע ויתנהו לפני הגמד, אשר אך הביט אל הגביע וישאף רוח בכבדות.

“שתה, אמרתי!” צעקה המפלצת, “או כי חי אני אם –”

הגמד פסח על שתי הסעיפים. המלך האדים כשני בזעפו. רואי פני המלך שחקו שחוק־חנפים. טרפּטה, חוורה כמת, קרבה אל כסא המלך ובכרעה ברך התחננה לפניו אשר יחוּס על רעה.

רגעים מספר התבונן בה המלך והכרת־פניו ענתה בו כי משתומם הוא על עזות־מצחה. נראה היה כי לא ידע נכונה מה יאמר או מה יעשה – ומה הדרך היאותה בה יביע את עברתו. לאחרונה הדפה מלפניו בזעם־פרא, מבלי הוצא הגה מפיו, ואת היין אשר בגביע המלא עד שפתו שפך על פניה.

בדי־עמל קמה הנערה המסכנה על רגליה, ומבלי אשר תעיז אף להאנח שבה למקומה אצל רגל השולחן.

חצי דקה היתה בחדר דממת־מות, אשר ישמע בה גם קולה עלה נידף או נוצה נושרת. קול חריקה נמוך, אך צורם וממושך, אשר כמו בא בעת־ובעונה אחת מכל פנות החדר, הוא אשר השביתה.

“מה – מה – על־מה־זה תרעש ככה?” נתן המלך קולו בפנותו אל הגמד בחמת־זעם.

הלז כמו נעור כמעט משכרונו, ובהביטו הישר ובהשקט אל המלך רק קרא לאמור:

“אני – אני? איך יתכן הדבר?”

“הקול כמו מבחוץ בא”, העיר אחד השרים את אוזן המלך. “אדמה כי התוּכּי אשר בחלון היה זה ואת מקורו לטש בשבכת־כלובו”.

“אמת הדבר”, נענה המלך ואמר, כאילו היתה לו הרווחה; “אך בכבודי כבוד־אבירים נכון הייתי להשבע אשר חריקת שניו של בן־בלי־השם הזה היתה זו”.

לשמע הדברים האלה נתן הגמד קולו בשחוק (איש־לצון מובהק מדי היה המלך ממנוע איש מצחוק), ויחשוף טור שנים גדולות, חזקות, ונמאסות מאד למראה. ובזאת לא אמר די, כי הודיע מפורש אשר בכל לבו חפץ הוא ללגום מן היין ככל אשר יבוקש. חמת המלך שככה; ואחרי ערותו עוד כוס מלאה מבלי אשר תבואנו רעה רבה, החל דלגדע הוגה מיד, ובכל מאודו, בתכניות חג־המסוות.

“לא אדע איכה זה נצטרפו הרעיונות”, אמר בשלוות־נפש, וכאילו לא בא יין אל חכּו מעולם, "אולם אך הדף אדוני המלך את הנערה ושפך את היין בפניה – אך עשה אדוני המלך את הדבר הזה, ובעוד התוכי משמיע את הקולות ההם מאצל החלון, זכרתי רעיון־שעשועים אשר אין כמוהו – זכרתי אחת ממשובות מולדתי – אשר תכופות עשינוה בחגי־מסוותינו: אפס פה יהיה הדבר חדש בתכלית. אכן, לדאבון־לבב ידרוש השעשוע הזה חבר שמונה אנשים, והלא – "

“הנה הננו!” הריע המלך ויצחק לשנינותו בגלוי צרוף־המקרים הזה; אחד לא נעדר – שמונה הננו, אני ושרי השבעה. דבּר! מה דבר־השעשועים?"

“בפינו”, השיב הגמד, “יכונה בשם שמונה קופי־היער הרתוקים, ואין טוב מהמחזה הזה אם אך ייטיבו הציגו”.

אנחנו נציגו”, אמר המלך וַיכרה אזנו ועת עפעפיו השפיל.

“יפי החזיון”, הוסיף דלגדע ויאמר, “צפון במורא אשר יפיל על הנשים”.

“מצוּין!” שאגו המלך ויועציו במקהלה.

“אני אתקין את כל הדרוש לדבר”, המשיך הגמד; “עלי ועל צוארי יהיה הכל. כה מדהים יהיה הדמיון עד כי באמת־ובתמים יחשבוכם החוגגים לחיות – וכמובן לא תמעט אימתם מפליאתם”.

“הו, נפלא הדבר!” קרא המלך. “דלגדע! אני אעשך לאיש”.

“הרתוקות תכליתן להרבות מבוכה בצלצולן. חשוב יחשבו כי המלט נמלטתם כולכם כאיש־אחד, מיד שומריכם. לא יוכל אדוני המלך לשער מה רושם יעשו בחג־מסוות שמונה קופי־יער רתוּקים, אשר ידמו רוב החוגגים כי אכן קופי־יער המה, ואשר ביללות־פרא יבואו בקהל האדונים והגבירות לבושי הנוי והתפארת. היפוך הוא זה אשר אין שני לו”.

“אכן, לא יהיה שני לו”, אמר המלך. והמועצה קמה בחפזון על רגליה (באשר כבר מאוחרת היתה השעה), לבצע את אשר יזם דלגדע.

פשוטה מאוד היתה דרכו בהכנת כל הדרוש לשמונה להיותם קופי־יער, אך יפה היתה למדי לתכליתו. בתקופת ספורי לא נראו החיות אשר דוּבּר בהן בארץ הנושבת כי אם לעתים נדירות במאד; ומאשר היטיב הגמד לשוות להעתקיו צלמי־חיות גם יתר־אימים, נחשבה נאמנותם לטבע מובטחת.

תחילה הולבשו המלך ושריו כותנות ומכנסים הדוקים מעשה ארג. אחר נמשחו בזפת לרויה. לעת הזאת יעץ אחד היועצים אשר תֵעדינה נוצות; אפס מיד השיב הגמד אחור את העצה היעוצה, ומהרה הוכיח לשמונה באות ובמופת כי למען לבוש תואר חיה כקוף־היער תצלח הפשתה רב־יתר. הנה כי כן הודבקה כסות־פשתים עבה על מעטה הזפת. אחרי־כן הובאה שלשלת ארוכה. ראשונה נאסרו בה מתני המלך גם אוּסרוּ; ואחר נעשה ככה לעוד אחד מרעיו; ובזה אחרי זה אוּסרוּ ככה כל האחרים. כאשר שלמה מלאכת־הכבילה הזאת, והאסורים עמדו רחוקים איש מרעהו ככל האפשר, יצרו כעין מעגל; ולבעבור יהיה מראה טבעי לכל, העביר דלגדע סרח השלשלת שתי פעמים בצולב לאורך המעגל, כאשר ינהגו כיום הזה אלה הלוכדים שימפּנסים ושאר ענקי־קופים ביערות בּוֹרנאוֹ.

האולם רחב־הידים אשר בו יוחג חג־המסוות עגול היה, ותקרתו נישאה מאד, ורק בעד חלון אחד אשר ברומו בא אליו אור השמש. בלילות (אשר להם תוּכן האולם במיוחד) נגה עליו אור בעיקר מנברשת גדולה, אשר בשלשלת תלויה היתה ויורדת באמצע החלון הקרוע בספון, ואשר במשקלות תוּרם ותושפל, כרגיל; אך (למען לא ישחת יפי־המראה) עברה זו מן הכפּה ולחוץ ומעל לגג.

על טרפטה ניטל אשר תהיה צופיה את ההכנות באולם; אך נראה כי בכמה פרטים הדריכתה תבונתו השקולה יותר של הגמד רעה. בעצתו הוסרה הנברשת זאת הפעם. זרזיף־שעוה (אשר, בחום אשר כזה, נבצר מאיש למנעו מרדת) עתיד היה להשחית במאד את בגדי־הפאר אשר לקרואים אשר, מהיותם רבים כל כך באולם, אי־אפשר היה כי ירחקו כולם מאמצעו – לאמור, מתחת לנברשת. בכמה מפנות האולם הוצבו מנורות־כּן נוספות; ואוּד מפיץ ריח־ניחוח הוצב מימין לכל אחד מן הפסלים סומכי־הספּון העומדים נוכח הכתלים – והם חמשים או ששים במספר.

כעצת דלגדע חכו שמונה קופי־היער באורך־רוח עד חצות הליל (בעת אשר היה האולם מלא מפה אל פה קהל־מוסווים) בטרם יופיעו. כאן, אך נח השעון מצלצוליו, הסתערו כולם כאיש אחד, או, מוטב לאמור, התגלגלו, פנימה – כי מאשר היתה להם השלשלת לפוּקה ולמוקש נפלו מרביתם, והלוך ומעוד נכנסו כולם החדרה.

עצומה היתה המהומה אשר קמה בקהל המוּסווים ולבב המלך נמלא גיל. כאשר נחזה מראש, לא מעטים היו הקרואים אשר חשבו כי אכן חיות מחיות רעות הם הברואים הנוראים־למראה, ואם גם לא קופי־יער המה. הרבה מהנשים התעלפו מבהלה; ואילולא נזהר המלך להרחיק כל כלי־זין מן האולם, אולי לא בוששו מרעיו לכפּר על תעלולם בדמם. אך הנה עתה התפרצו הכל לנוס על נפשם; אפס המלך פקד אשר תנעלנה הדלתות תיכף לכניסתו; ובעצת הגמד הופקדו המפתחות בידו.

כאשר הגיעה החרדה למרום שיאה וכל אחד מעודי־המסוות לא נתן לבו כי אם למלט את נפשו הוא (כי, אכן, רבה היתה הסכנה האמתית בדחקו של ההמון הנחרד), נראתה השלשלת, אשר בה היתה הנברשת תלויה ברגיל, ואשר נמשכה אֶל על כאשר הוסרה זו, והנהי יורדת מעט־מעט, עד היות קצה קרסה המכופף רחוק אמה וחצי מן הרצפה.

עוד מעט והמלך ורעיו השבעה מצאו עצמם באמצע האולם, אחר התגלגלם בו לכל עבר, וכמובן קרובים היו במאד אל השלשלת. לעת הזאת תפס הגמד, אשר עד אז הלך בעקבותיהם ויסיתם להרבות בשאון, בשלשלתם הם, במקום החציצה של שני סרחי־השלשלת אשר חצו את המעגל המצולב. במהירות הבזק נתן במקום החציצה את הקרס אשר בו היתה הנברשת אחוזה ברגיל; וכהרף עדין נמשכה שלשלת־הנברשת, בכוח נעלם, ותעל רומה, והקרס עמה, וכתולדה לא־נמנעת נמשכו קופי־היער, זה אל זה עד החבטם איש ברעהו, ופנים בפנים הוטחו.

לעת הזאת חיתה מעט רוחם הנבהלת של החוגגים; ובהחילם לראות את הדבר כולו כראות מהתלה שנונה, נתנו קולם בצחוק אדיר למראה מצוקת הקופים.

“הניחום לי!” צווח דלגדע עתה, וקולו החד נשמע היטב בתוך המולה. “הניחום לי. אדמה כי ידוע אדעם. אם רק יותר לי להתבונן בהם היטב יכול אוכל לאמור מהרה מי ומי הם”.

ובנתרו מעל לראשי ההמון עלה ביד דלגדע להגיע אל הקיר; מעם אחד הפסלים־הסומכים תפס אוּד, וכשובו אל אמצע האולם קפץ, בזריזות־קופים, על ראש המלך – ואחר נאחז בשלשלת ויעל בה אמות מספר – ואת אודו השפיל לבעבור בחון את חבר קופי־היער והוא צווח ומוסיף, “מצא אמצא מהרה מי ומי הם!”

ועתה, בעוד העם כולו (והקופים עמו) מתעוותים בצחוק, שרק הלץ פתאום שריקה חדה; ובתנופת־פתע נישאה השלשלת לגובה כשלושים רגל – בשאתה עמה את קופי־היער הנבעתים והנפתלים ובהשאירה אותם תלויים באויר בין החלון אשר בספון ובין הארץ. ודלגדע, אשר דבק בשלשלת כהינשאה, לא סר מעל שמונת המתחפשים ויוסיף (כאילו לא נפל דבר) לנופף נגדם באוּדו, כשוקד לגלות מי ומי הם.

כה עצום היה תמהון הנאספים כולם למראה העליה הזאת, עד כי משך דקה תמימה נאלמו דום. את הדממה הפר קול חריקה נמוך וצורם, כזה אשר הסב את שימת־לבם של המלך ויועציו כאשר שפך העריץ את היין בפני טרפּטה. אפס זאת הפעם לא היה כל ספק באשר למוצא הקול. מבין מלתעות־החיה אשר לגמד בא הקול, מבין המלתעות אשר לטש ויחרוק בן, בעוד אשר מפיו יז קצף ובחמת־שגעון תבטנה עיניו בפניהם ההפוכים של המלך ושבעת רעיו.

“הו, הו!” אמר הלץ המתעבּר לבסוף. “הו, הו! אדמה כי רואה אני עתה מי הם האנשים האלה!” ואז, כמו היה את נפשו לבחון את המלך מקרוב יותר, הגיש את האוּד אל כסות־הפשתים אשר עטה המלך, ואשר ניצתה בן־רגע ותהי לאבוקת אש בוערת. לא עברה דקה וכבר אחזה האש בחימה שפוכה בכל שמונת קופי־היער, בעוד ההמון מביט בהם ממטה נבעת ונרעש וצוֹוח, מבלי אשר יהיה לאֵל־ידו להחיש להם ישע־מה.

עוד רגע והלהבות, אשר עָצם עוּזן לפתע, אלצו את הגמד להגביה־טפּס יותר בשלשלת, למען לא יהי להן למאכולת; וכעשותו את מעשהו שב העם ויאלם דם רגע קל. הגמד לא אמר די וישא קולו שנית ויאמר:

“עתה רואה אני נאמנה”, אמר, “מה מעלת האנשים המתחפשים האלה. מלך גדול יש בזה ושבעה שריו אתו – מלך אשר ימלאנו לבו להכות נערה אשר אין מגן לה, ושבעה יועציו אשר ידם עמו בהתעיבו עלילה. אשר לי הלא אין אני כי אם דלגדע הלץ – והלצון הזה לצוני האחרון הוא”.

מהיות הפשתה, והזפת אשר בה דבקה, מהירות התלקח, כזו כן זו, הנה אך כלה הגמד את דבריו המעטים וכבר שלם מעשה־הנקמה. שמונה הגויות התנדנדו ברתוקותיהם נבאשות, לבלי־הכּר. בחרי־אף שלח בהן הגמד את לפּידו, ובכבדות טפס לאטו את הספּון, ובחלון אשר בו עבר ויעלם.

אמור אומרים כי טרפּטה, אשר נחבאה על גג האולם, חָברה לרעה בנקמתו־יקוד, וכי יחדיו נמלטו אל ארץ מולדתם: כי לא נודעו עקבות שניהם עד היום הזה.


מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!