זה כמה היה “המות האדום” מֵשֵׁם את הארץ. מעולם לא היתה עוד מגפת־השמד־ואימה אשר כזאת. כי היה הדם מִכְוָתָה וחותמה –אודם־דמים ומגוֹרם. ראשיתה מכאובים עזים, ועמם סחרחורת־פתע, ואחר – זוב־דם בשפע מנקבוּבי העור, וקץ. בהרות־תולע על גו הקרבן, וביחוד על פניו, הן אשר תהיינה אות־החרם אשר לדבֶר ואשר תמנענה מן המוּכּה את עזרת אחיו בני־האדם ואת חמלתם. במחצית־השעה יתקוף החלי גם תקוף, ימלא סאתו, ותם.
אולם הנסיך פּרוֹסְפֵרוֹ מאושר היה וערוָם ועשוי־בלי־חת. כאשר נשַמו אדמותיו ממחצית יושביהן הועיד הוא אליו אלף רעים בריאים ושמחי־לב מקרב אלופי חצרו וגבירותיה, ועמם הרחיק אל חֲבי־בדידותו של אחד מנזריו הבצורים. בנין נהדר רחב־ידים היה זה, יצור טעמו של הנסיך עצמו, טעם נוהג־בשגעון נשגב בכל־זאת. חומה גבוהה ואיתנה כתרתו. שערי־ברזל היו בחומה. אחרי אשר נכנסו אנשי־החצר הביאו כּבשנים ופטישים כבדים וירתכוּ מנעול ובריחים. כי אמרו בלבבם לבלי תת מוצא ומבוא ליאוּש־פתאום ולטרוף־פתע אשר יעלו מבית. צידה לרב היתה במנזר. אחרי אשר ככה דאגו לנפשם כמו יכלו אנשי־החצר לבוּז לנגף. ישמר לו העולם אשר מבחוץ לנפשו. לעת הזאת אך אִוֶלת היא לדאוב או לחשוב. הכן הכין הנסיך את כל הדרוש לתענוגים. לצים הביא, ונוגנים מחברי־נגינות, ומחוללות, ויופי, ויין, מפְנים – היו כל אלה והמבטח. מחוץ – היה “המות האדום”.
כנקוף החודש החמישי או הששי להסתרו, בעוד המגפה משתוללת בחוץ בחמת־זעם, שעשע הנסיך פרוספרו את אלף מרעיו בנשף־מסוות נהדר בתפארתו.
חזיון־מדוּחים־והוד היה חג־המסכות הזה, אך בראשונה הבה אספר על החדרים בהם נערך. שבעה היו אלה במספר – אגף־שרים. אכן בארמונות הרבה יִבָּנה אגף אשר כזה כטור ארוך וישר, אשר כמעט לכל עבר תסובנה בו הדלתות־הסבות, וככה לא יבצר כמעט מן העין לסקור את המרחב כולו. אולם פה שונה היה הדבר במאד, כאשר ישער היודע את אהבת הרוזן לנפְלֶה ולמוזר. כי כה מסוכסך היה פה סדר החדרים עד כי ראתה העין רק מעט יותר מחדר אחד בכל אשר תתבונן. על כל שלושים או ארבעים צעד מצא האדם מפנה חד, ובכל מפנה – רשמים חדשים. באמצע כל קיר, לימין ולשמאל, נבט חלון גותי רם וצר אל מסדרון סגור אשר נמשך בצד האגף המתעקל. זכוכית מגוונת היו החלונות האלה, אשר נבדלו גוניה בהבדל הצבעים החולשים על פאוּרי החדרים. זה אשר בפאת מזרח, למשל, מחוּפּה היה כחול – וכחול עז היה לחלונותיו. החדר השני ארגמן היו עדיין ומרבדיו, וארגמן היו פה הזגוגיות. השלישי ירוק היה כולו ותהיינה שמשותיו ירוקות, ברביעי תרוּגים היו הרהיטים והאורות – בחמישי לבנים היו – ובששי סגולים. בחדר השביעי מחופים כְּבירי קטיפה שחורה היו תקרה וכתלי, ובכובד קפלים ירדו אלה הכּבירים על שטיח אשר לא נבדל מהם בגונו ובחמרו. אפס רק בחדר הזה לא תאמה עין החלונות לעין הפּאורים. תולע היו פה הזגוגיות, ועין־הדם העזה עינם. והנה גם באחד משבעת החדרים לא היו מנורה ונברשת בכל שפע קשוטי הזהב אשר נפזרו כה וכה או נתלו מן הספון. בחדרי האגף לא הֵקר כל אור ממנורה ונר. אולם במסדרונים הלופתים את האגף נצבו, מנגד לכל חלון, חרצובות כבדות־משקל וכיורי־אש עליהן, אשר הפיצו קרניהם מבעד לזכוכית־הצבעונים, וככה האירו את החדר באור־יקרות. כה נוצרה שפעת דמויות עתירות־ברק־ופלא. אולם בחדר המערבי או השחור נורא־בעתה היה רושם־נוגה־האש אשר נשפך בעד הזגוגיות־דם על פני הכּבְירים השחורים, וכה מבהיל היה התואר אשר שיוה לפני הנכנסים, עד כי מעטים מן החוגגים עמד בם לבבם להציג כף־רגל על רצפת החדר.
בחדר הזה גם עמד, נשען אל כותל המערב, שעון־הָבנים עצום. בצלצול עגום, כבד וחדגוני נעה מטוטלתו פנים ואחור; וכהַקֵף מחוג הדקות את הרִקוּע, וכמלוא עת השעה לצלצל, או אז עלה מתוך ריאות־הנחושת אשר לשעון קול אשר צלול היה ורם ועמוק ונגיני־להפליא, אפס אשר כה מוזרים היו צלילו והטעמתו, עד כי מדי שעה נאלצו הנוגנים לחדול רגע מנגינתם ולהאזין לקול; וככה שבתו המחוללים מסוב, נגד־רצונם; והחגיגה העליזה כולה הופרה לעת־מה; ובעוד דנדוני־השעון נשמעים נראה כי קלי־הראש־מכל חוורו פניהם, ואלה אשר כבדי־ראש המה יותר או באים־בימים יותר העבירו יד על מצח כתפוסי הזיות או סרעפים. אך בשוך ההדים כליל נתן מיד הקהל כולו קולו בצחוק־חדוה; הנוגנים הביטו זה אל זה וכמו שחקו לאוולתם ולרגזם־הם, אף נשבעו זה לזה בלחש כי לא ישוב הדנדון הבא להחרידם כה; ואחר, בחלוף ששים דקות (אשר תכלנה שלושה־אלפים ושש־מאות משניות הזמן המתעופף), שוב נשמע דנדון השעון, ועמו אותם המבוכה והחרדה והסרעפים כבראשונה.
אולם חרף זאת משתה עליז ומפואר היה זה. מצוין היה הרוזן בטעמיו. היטב בחר בגונים וברשמים. בפארי־אָפנה לא התחשב. נועזים ולוהבים היו זממיו, וברק פרא היה לדמיונותיו. היו אשר נטו לחשבו משוגע. אך הנלווים עליו ידעו כי לא כן הוא. אכן, דרוש היה לשמעו ולראותו למוּשו למען דעת לבטח כי לא כן הוא.
לרגל זה המשתה הגדול ניצח הוא עצמו במדה רבה על פאורם של שבעת החדרים בפארים המטלטלים; וטעמו שלו המדריך הוא אשר נתן תואר לעודי־המסכות. אכן, תמוהים היו אלה גם משונים. רב היה בהם המזהיר והמבריק והשנון והמתעתע. דמויות־בדים היו שם אשר זרוּ גם זרוּ אבריהם ולבוּשם. חזיונות־טרוף היו שם אשר כמותם יחזה המשוגע. רב היה שם היפה, רב היה ההולל, רב היה הנפלֶה, ומן הנורא היה שם, גם לא מעט מאשר יעורר שאט־נפש. שפעת חלומות התהלכה אנה ואנה בשבעת החדרים. ואלה – החלומות – רחפו והתפתלו, יצאו ובאו, והחדרים שיווּ להם מגוניהם, ונגינות־הפרא אשר לחבר־הנוגנים כהד צעדיהם נשמעו. הנה יצלצל שעון־ההבנים הניצב באולם הקטיפה. ולרגע ישקוט הכל וידום הכל, מלבד קול השעון. החלומות יקפאו על עמדם. אולם הנה אבדו הדי הדנדון – רק כהרף־עין הדהדו – ושחוק־חדוה כבוש־למחצה ינשא אחריהם כגועם. ועתה שוב תגאה הנגינה, והחלומות יחיו, ובששון־משנה ינגועו הלוך־ושוב, ושוּוה להם גון חלונות־הצבעונים אשר בעדם תשפכנה קרני־האורים מן החצובות. אפס בעודי־המסוות לא ימצא עתה גם אחד אשר יהין לבוא אל החדר אשר בקצה־מערב; כי הלילה ילך הלוך וחסור; ויתר־אדמומית יהיה לאור השופע בעד הזגוגיות אשר עין הדם להן; ושחור־היגונים אשר לכְּבירים יפיל־אימה; המציג כף רגלו על שטיח־הקטיפה ישמע עם שעון־הבנים הקרוב צלצול כבוש, אשר נעימתו כבדת־ראש רב־יתר מכל המגיע לאזני הללו השוגים בשעשועים הרחוקים אשר לשאר החדרים.
אבל אלה החדרים האחרים רב היה בהם העם המריע, ולבב החיים פעם בהם בהולם־פעם. המשתה נמשך בסערה, עד אשר באחרונה החל השעון להשמיע את בשורת־החצות. ואז שבתה הנגינה, כאשר ספרתי; והמחוללים עמדו מסוב; וכל דבר פסק ונעכר כבתחילה. אך עתה שנים־עשר צלצולים נטל על פעמון השעון להשמיע; כך, אולי, היה הדבר אשר, עם רְבות העת, רבו הסרעפים אשר נתפסו החושבים אשר בקרב החוגגים. וכך גם אולי היה הדבר אשר בטרם נדמו כליל הדי הדנדון האחרון נמצאו בקהל רבים אשר היה ספק בידם להבחין בנוכחותה של דמות מוסוה אשר עד אז לא הסבה תשומת לבו של איש. ואחרי אשר נפוצה שמועת זה החזיון החדש בלחש ופשטה, עברה במחנה כולו רנה, או רגינה, חדורת מורת־רוח ופתיעה – עד התמלאה פחד ואימה ושאט נפש.
על־נקלה יובן כי בעדת־מתעתעים כזו אשר צירתי נבצר היה מדמות רגילה לעורר הרגשה אשר כזאת. אכן לחרוּת־ההתחפשות אשר ללילה ההוא לא הושם כמעט כל גבול; אך הדמות הנזכרת העמיקה־שַחֵת ותגדיש גם את סאת אשר הרשה הנסיך באורך־אפו כי רב. גם בלבות האמיצים מכל יש מיתרים אשר יתרוּ למגע. אף לאלה האובדים־דרך כליל, אשר כמהתלות יהיו בעיניהם גם חיים וגם מות אף להם תחומים אשר לא יהותל בהם. אכן עתה נראה כי היטב ירגישו החוגגים כולם אשר בגדי הזר והליכותיו אין בם לא שנינה ולא חן. גבוהה היתה הדמות וכחושה ולבושי־קבר עטפוה מכף־רגל ועד ראש. המסוה אשר היה סתר לפנים תוּכן לדמוֹת למראה פּגר שנוקשה – עד אשר יכבד גם על המיטיב־הבחן לגלות את המראה. ובכל זאת אולי היו החוגגים המתהוללים נושאים גם את כל זאת, ואולי אף ישר היה בעיניהם. אפס כה הרחיק המתחפש לכת עד כי את תואר המות האדום לבש. מדיו טבולים היו בדם – ועל מצחו הרחב, כמו על תוי־פניו כולם, הוּזה תולע־האימים.
כאשר חזו עיניו של הנסיך פרוספרו את צלם־הרפאים הזה (אשר, אטי וכבד־ראש, כמוסיף חזוק לתעודתו, הילך אנה־ואנה בתוך המחוללים) נראה והנהו מתעוות רגע בחיל וברעדה, אם ממגור ואם ממיאוס; אולם מיד האדים מצחו בחרי־אף.
“מיהו”, – קרא בקול ניחר אל אנשי־החצר הנצבים אצלו – “מיהו אשר יעיז לעלבנו בלצון־החרפה הזה? תפסוהו והסירו את המסוה מעליו – למען נדע את מי עלינו לתלות עם־הנץ על עלית־הגג!”
בחדר המזרחי, הוא הכחול, עמד הנסיך פרוספרו בהגותו את דבריו אלה. רם וצלול צלצל קולו בכל שבעת החדרים, כי גֶבֶר עז ועזוז היה הנסיך, ואת הנגינות הִסָה בתנופת־יד.
בחדר הכחול עמד הנסיך וחבל אנשי־חצר חוורים לצדו. בראשונה, בעוד הוא מדבר, כמו הסתער חבל האנשים האלה לעבר האורח בלתי־הקרוא, אשר גם קרוב היה אליהם ברגע ההוא, אף קרב לגשת, והוא צועד־בטח ואומר־כבוד כולו, אל הדובר. אך מאיזה מורא לא־יכונה־בשם, אשר הטיל המתחפש בתחפשתו השגעונית על כל החוגגים, לא נמצא גם אחד אשר הושיט יד לתפסו; הנה כי כן עבר בעין־עוצר מרחק אמה מן הנסיך עצמו; ובעוד העדה הגדולה נרתעת כאיש אחד מאמצע החדרים אל הכתלים, עשה הוא את דרכו באין־מפריע, באותו מצעד מדוד וכבד־ראש אשר הפלָהו מתחילָה, עבור מן החדר הכחול אל חדר־הארגמן – מן הארגמן אל הירוק – מן הירוק אל התרוג – ומזה אל הלבן – ומשם אל הסגול, עד אשר נחלץ מי להחזיק בו. כי הנה אז קם הנסיך פרוספרו, בוש ונזעם עד־לשגעון עקב הפחד אשר באהו רגע, ובמרוצה חש ועבר את ששת החדרים, מבלי אשר ילָוֶה עליו איש, מאימת־מות אשר תקפה את הכל. פגיון שלוף נשא הנסיך על, ובהחפזו להדביק את הדמות הנסוגה קרב כדי צעד או שנים ממנה, והנה פתאום פנתה זו אחור, אחרי אשר הגיעה אל קצה חדר־הקטיפה, ותתיצב מול רודפה. צעקה מרה נשמעה – והפגיון נפל מתנוצץ על שטיח־השחור, אשר עליו נפל כהרף־עין מלוא קומתו הנסיך פרוספרו המת. ואז, חגורי עוז־נואשים מטורף, התפרצו חוגגים בהמון אל החדר השחור, ואחר תפסם במתחפש, אשר קומתו הגבוהה עמדה זקופה וחדלת־ניע בצל שעון־ההבנים, פערו־פה בבעתה לא־תוּבע כמצאם אשר את עטיפות־הקבר ואת מסוה־הפגר, אשר בהם נהגו בחרי אף נרשע כל־כך, לא תעדה כל דמות אשר תומש־בידים.
ועתה נודע כי המות האדום בזה. כגנב בלילה בא. ואחד־אחד נפלו החוגגים באולמי־משתם המרובצים־בדם, וימותו איש איש באשר נפל ובמר־יאושם. ועם נפול אחרון העליזים דועכו חיי שעון־ההבנים. ואִשֵי החצובות כבו. והאפלה והרקב והמות האדום משלו ממשלת־בלי־מצרים על הכל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.