רקע
אדגר אלן פו
יְרִידָה אֶל הַמֶּלְשְׁטְרֶם
אדגר אלן פו
תרגום: אהרן אמיר (מאנגלית)

דרכי האלוהים ביקום, כמו גם בהשגחה, לא דרכינו הן; גם אין הדמויות אשר נעשה לנו שקולות כלל בגדולה, בעמקות ובשגב כנגד מפעלותיו, אשר עומק להן הגדול מעמקה של באר־דמורקריטוס –

יוסף גלנויל


עתה הגענו אל שיאו של הנישא בצוקים. משך כמה דקות נראה הזקן כמו לאֶה הוא מדבר.

“לא מכבר”, אמר לבסוף, “יכולתי להיטיב להנחותך בדרך הזאת כצעיר בני; אך, לפני כשלוש שנים, קרני מקרה אשר כמותו לא קרה עוד לשום בן־תמותה – או אשר על כמותו, למצער לא שרד איש אשר יספר – ושש השעות של אימת־מוות אשר עברו עלי אז שברוני בגוף ובנפש. סובר אתה כי איש זקן מאד הנני – אפס לא כן הוא. בפחות מיום אחד הפך שחור־הפחם אשר לשערי – לבן, זרועותי רזו, ועצבי רוּפּוּ, עד אשר עם קטן־המאמצים ארעד, וצל יבעיתני. התדע כי כמעט לא אוכל להשקיף מעל השונית הקטנה הזאת מבלי אשר יהיה ראשי עלי כגלגל?”

“השנוּנית הקטנה”, אשר על חוּדה צנח להינפש באי־זהירות רבה כל־כך עד אשר היה חלק גופו הכבד משתרבב ממנו למטה, והוא נשמר מפוֹל רק בהֶשְעֵן מרפקו על חוד־חודה החלקלק – “שנונית קטנה” זו היתה שן־סלע שחורה מבהקת, שהתנשאה תלולה וחלקה לגובה אלף־חמש־מאות או אלף־ושש־מאות רגל מעל למרחבית הצוקים אשר תחתינו. דבר לא היה עשוי להשיאני לקרב כדי עשרים אמה מקצֶהָ. אכן כה רכה היתה חרדתי למראה הסכנה במעמדו של חברי, עד כי מלוא קומתי נפלתי ארצה, דבקתי בשיחים אשר סביבי, ולא ערבתי לבי אף להציץ בשמים – בעודי עמל לשוא לפטור עצמי מן המחשבה כי עצם מוסדיו של ההר בסכנה הם נתונים מפני זעף הרוח. עת רבה עברה עלי עד אשר שידלתי עצמי להתאזר־אומץ די שֶבֶת והבט אל המרחקים.

“שוּמה עליך להתגבר על הדמיונות האלה”, אמר מורה־הדרך, “יען כי הבאתיך הנה לבעבוּר תיטיב־שוּר ככל האפשר את גיא־החזיון של המקרה אשר הזכרתי – למען ספר לך את המעשה כולו בהיות מקומו לנגד עיניך ממש”.

“עומדים אנו עתה”, המשיך באותה דרך פרוט אשר הצטין בה – “עומדים אנו עתה אצל החוף הנורבגי – במעלת־רוחב הששים־ושמונה – בגליל נוֹרדלנד הגדול – בנפת לוֹפוֹדֶן הנְכֵאה. ההר אשר על ראשו אנו יושבים הוא הר־הֶלְסֶגֶן, המעוּנן. ועתה התרומם־נא מעט – האחז בעשבים אם סחרחר עליך ראשך – ככה – והבט, אל מעבר לחגור הערפלים אשר תחתינו, ימה”.

כמסוחרר הבטתי, ואראה מרחב עצום של ים, אשר כה עז היה עין־הזיו אשר למימיו עד כי מיד עלה בדעתי התיאור אשר תיאר חוקר־הארץ הנוּבִּי את ה־Mare Tenebrarum נוף מדכא יותר בשממתו לא יוכל דמיון־אנוש לתכּון. לימין ולשמאל, כמלוא השג־העין, התפשטו, כסוללות תבל, טורי שנוניות מזדקרות ושחורות־להבהיל, אשר את קדרותן אך הבליט דכי הגלים המתגעש ומטיח בהן את נזרו הלבן והנורא, והוא נוהם ומיבב בלי חשך. מול צוּק־החוף אשר על פסגתו היינו, ומרחק חמשה או ששה מילים ממנו ימה, נראה אי קטן ושומם־למראה; או, נכון יותר, ניתן להבחין במקומו בעד למשברים אין־קץ אשר סביב לו. כדי שני מילים קרוב יותר ליבשה הזדקר עוד אי, קטן יותר, מטורש וחשוף להבעית, ואשכלות סלעים שחורים עוטרים לו כה וכה.

מראה הים בתחום אשר בין האי המרוחק יותר ובין החוף היה בו דבר־מה נפלה במאד. אף כי נשבה בעת ההיא חוֹפה רוח עזה כל־כך עד כי ברחוק רפּתה כפולת־תרנים אחת את מפרשיה כולם, מלבד אחד כפול־סרחים, ולא חדל מכֶסה מטבול והתעלם, הנה לא היה פה דבר בדומה לגלינה תדירה, כי אם רק מחי־גלים עיקש – קצר, חופז ונזעם – לכל עבר – הן כנגד־הרוח הן עמה. הקצף מעט היה מלבד בסמוך לסלעים ממש.

“האי אשר במרחק”, פתח הזקן שוב ואמר, “ווּרג הוא נקרא בפי הנורבגים. זה אשר בתווך הוא מוסקו. ההוא אשר מרחק מיל צפונה הוא אמבּרן. שם תראה את איסלסן, הותְהולְם קַילְדְהֶלְם, סוּאַרְוֶן, ובוּקהוֹלְם. הלאה משם – בין מוסקוֹ לווּרג – נמצאים איי אוֹטרהוֹלְם, פְלימָן, סַנְדְפְלֶסֶן, וסטוֹקהוֹלְם. אלה הם השמות האמתים של המקומות ההם – אך למה־זה ראו צורך לכנותם בשמות בכלל, דבר זה תקצר בינתי ובינתך מהשיגו. שומע אתה דבר־מה? הרואה אתה איזו תמורה במים?”

זה עשר דקות עומדים היינו עתה על ראש הלסגן, אשר אליו העפלנו־עלוֹת מלבה של לוֹפוֹדן, וככה לא צדו עינינו את מראה־הים עד אשר בקע עלינו זה בהגיענו לשיא. כדבּר הזקן את דבריו התחלתי להרגיש בקול רם הגובר והולך, קול כקול אנקת עדר תוֹאים עצום באפרי־אמריקה; ובאותו הרגע הבחנתי כי מזג־התהפּוּכוֹת – כנקוּב בפי הספּנים – של הים אשר מתחתינו הפך חיש שבולת אשר מגמתה מזרחה. עודי מתבונן, ומהירות־בעתה היתה לשבולת. כל רגע הוסיף על פּחזה – כל רגע האיץ בה והוסיף. בן חמש דקות נחבט כל הים הרחק עד לווּרג ויהי לחרדת־אלוהים; אולם בין מוֹסקוֹ והחוף שפך הגעש את עיקר ממשלתו. פה נצלקה כפּת־הגלים הנרחבה ותבקע ותהי אלף אפיקים מסוכסכים, ופתע נתקפה עוית הוללה – ותרגז, ותחמר, ותשרוק – ובבלוּעות עצומות אין־ספור התערבלה, אשר כולן מכרכרות ומתפרצות מזרחה, במהירות אשר לא תהי למים שום־מקום, בלתי אם במורדות דלולים.

עוד דקות מספר ושוב חל שנוי נמרץ במראה. המשטח בכללותו נעשה חלק מעט יותר, והבלועות נעלמו בזו אחר זו, בעוד רצועות־ענק של קצף מתגלות במקומות שם לא נראתה קודם גם אחת מהן. רצועות אלו, אחרי פּשטן מרחק רב, אחרי השתלבן, קנו להן את ניע־התהפוכות של הבלועות אשר שקטו, וכמו היו לעוּבּרה של בלוּעה עצומה רב־יתר. לפתע – מאד. לפתע – הפכה זו להיות יש ברור ומפורש, וחוג לה אשר קטרו מיל ויותר. את שפת הערבל סימן חגור רחב של מַזָה מתנוצצת; אך גם קורט מַזָה אחד לא נשל אל פי האפרכסת הנוראה, אשר תוכה, ככל אשר יכלה העין לבוא עד־חקרו, היה נֵד־נוזלים חלקלק, מבהיק ושחור־כפחם, נטוי לאופק בזוית של ארבעים־וחמש מעלות לערך, סובב ואץ סחור־סחור מתנודד ועוּלפּה־חוֺם, ומשלח אל הרוחות קול מחריד, חציו צווחה חציו שאגה אשר כמוהו לא ישא גם אשד ניאגרה האדיר שמימה בצר לו.

ההר רגז עד עצם יסודו, הצור חג וינוע. נפלתי על פני, ובעצמת חרדה נסערת דבקתי בדשאים הדלים.

“הדבר הזה”, אמרתי לאחרונה אל הזקן – “הדבר הזה לא יוכל להיות כי אם שצפוֹ הגדול של המֶלְשְטְרֶם”.

“יש אשר יכנוהו כן”, אמר “אנו הנורבגים קוראים לו מוֹסקוֹשְטֶרֶם, על שם האי מוֹסקוֹ אשר בתוך”.

תיאורה הרגיל של בלועה זאת לא הכין את לבבי כלל וכלל לאשר ראיתי. זה של יוֹנַס רַמוּס, שהוא אולי המפורט ביותר, אין בו כדי להקנות גם מושג קלוש ביותר לא מהוד המראה ולא מאימתו – גם לא מתחושת החדוש הנפעמת והמבוכה אשר תכה בתמהון את הרואה. לא אדע לבטח מאיזו נקודה השקיף הסופר הנזכר על הבלועה, באיזה זמן; אך אי־אפשר כי משיא הֶלְסֶגֶן השקיף, או כי בעת סוּפה השקיף. בכל־זאת יש בתאורו כמה פסקוֹת אשר ראוי להביאן בשל פרטיהן, אף כי דל כוחן ביותר מהקנות את רושם החזיון.

“בין לוֹפוֹדן למוֹסקוֹ”, אומר

הוא, “עומק הים הוא משלושים־ושש עד ארבעים אמות־ים; אך בעבר השני, לפאת וֶר (ווּרג) קטֵן עומק זה עד אשר לא יעבור שם כלי־שיט לבטח, מבלי אשר תהיה נגד פניו סכנת ההתנפצות אל הסלעים, דבר אשר יקרה אפילו במזג־אויר מתון ביותר. בעת הגאות מציף הזרם את הארץ אשר בין לופודן ומוסקו בשטף עז ונמהר; אולם בשאוֹן חָסרוֹ הפּוחז ספק אם שווה לו הנורא והאדיר באשדות; למרחק פרסות הרבה נישא הרעש. הבּלוּעות או המהמוּרות גדולות הן ועמוקות כל־כך, עד כי בבוא ספינה בתחום־משיכתו של הזרם, בהכרח נבלעת היא ונישאת תהומה, ושם מתנפצת היא לרסיסים אל הסלעים; וכשוך הים יוּקאו שבריה שוב. אפס הפוגות־שלווה אלו לא תבואנה כי אם לעת חליפת הגאות והשפל, ובמזג־אויר מתון, גם לא תמשכנה יותר מרבע שעה, ואחרי־כן ישוב הזרם מעט־מעט לזעפו. כאשר עז ונמהר יהיה ביותר, וכאשר תוסיף סופה על חמתו, מסוכן הוא לקרב אליו כדי מיל נורבגי. סירות, שוֹטיות וספינות נגרפו עקב אשר לא נזהרו מפניו קודם הגיען לתחוּמו. כן יקרה תכופות אשר יקרבו לויתנים מדי אל הזרם והכריעם זה בזעפו; ואין לתאר את יבבותיהם ונהמותיהם בנסיונתיהם־שוא להחלץ. פעם נלכד בזרם דוב אשר ניסה לשחות מלופודן למוּסקוֹ ויגרף, והוא נוהם נוראות עד כי נשמע קולו בחוץ. יש אשר יציפו גזרים גדולים של עצי אשוח ואורן ויופיעו, אחרי הבלעם בזרם והם פצוחים ושחוקים כאילו צמחו זיפים. דבר זה מעיד בברור כי רצופה הקרקעית סלעים שנונים, אשר ביניהם יסוערו אנה ואנה. את הזרם הזה יכוונוּ גאות היום ושפלו – כי מדי שש שעות יגבהו המים וימכו. בשנת 1645, השכם בבקרה של שבת־סֶקסָגִיסִימָה, כה עצמו שאונו ועוזו של געש־הזרם עד כי רגזו הבתים אשר על החוף ותתמוטטנה אבניהם”.

אשר לעמקם של המים, נפלא ממני איך יתכן לקבעו בכלל בסמוך לבלועה ממש. “ארבעים אמות־הים” אל־נכון מוסבות הן רק לחלקים מחלקי האפיק אשר אצל חופי מוסקו או לופודן. העומק בלב המוסקושטרם אל־נכון גדול הוא מזה לבלי־מוד; ואין צורך בהוכחה טובה יותר לעובדה זאת מזו אשר תושג אפילו בהסתכלות־מן־הצד בתהום הערבּל, כמו אשר יותן להסתכל מן הרם שבצוקי הלסגן. בהשפילי־הבט מצוק־סלע זה אל הפּלֵגֵתוֹו המיבב אשר מתחת, לא יכולתי לבלי צחוק לתוֹם בו מספר יונַס רמוס הישר, כספר דבר אשר יקשה להאמין בו, את המעשיות על הלויתנים והדובים, כי אכן נראה לי כדבר ברור־מעצמו, אשר לא תוכלנה הגדולות שבאניות־הים אשר בנמצא לעמוד בפני אותה משיכת־אבדן בבואן בתחום־השפעתה של זו, יותר משתוכל הנוצה לעמוד בפני עלעוֹל, וכי שומה עליהן להעלם מיד, ובפועל־ממש.

הנסיונות לתת טעם לתופעה – אשר כמה מהם, אזכורה, נראו לי מתקבלים־על־הדעת עם־קריאה – לבשו עתה דמות שונה ופגומה במאד. המושג המתקבל בדרך־כלל הוא כי הבלועה הזאת כמו גם שלושת אחיותיה הקטנות יותר שבין איי פרו, “אין להן כל עילה אחרת זולת התנגשות הגלים, המתנשאים ויורדים עם גאות ועם שפל, ברכס של סלעים ושרטונים, הכולאים את המים, וככה יתכו אלה כאשד; ועל־כן ככל אשר יתנשא הזרם, כן שומה עליו להעמיק־פול, ותוצאתו הטבעית של הדבר היא מערבלות או בלועה, אשר עלוען הכביר ידוע הוא למדי מתוך נסיונות פחותים־יותר”. – אלה הם דברי ה־ Encyclopaedia Britanica קירכר ואחרים מדמים כי תהום ישנה באמצע אפיק המלשטרום היורדת חדרי־כדור־הארץ, ואשר ראשיתה באיזה תחום רחוק מאד – במקרה אחד נזכר המפרץ הבותְני בפסקנות־מה. דעה זו, הבטֵלה כשהיא לעצמה, היתה זו אשר עמה נכון דמיוני להסכים כהתבונני; בהשיחי את הדבר למורה־הדרך, הפתיעני זה מאד באמרו אשר, אף כי זו ההשקפה בה מחזיקים כמעט כל הנורבגים כולם בענין זה, אין היא בכל־זאת השקפתו הוא. אשר לדעה הראשונה, הודה כי נבצר ממנו להבינה; ופה הסכמתי עמו – כי, לו גם חותכת תראה זו על־הניר כאשר תראה, הנה מופרכת תהפוך להיות גם תפֵלה בתוך רעם התוהו.

“הנה הסתכלת בערבל דיך”, אמר הזקן, “ואם תזחל ותסוב סביב הצוק הזה, לבעבור תהיה נסתר מן הרוח, ותֵאטם שאגת הים, כי אז אספר לך ספור אשר יוכיח לך כי שומה עלי לדעת דבר־מה על המוסקושטרום”.

זחלתי ואסוב כרצונו, והוא המשיך.

ספינת־דוּגה היתה לי ולאחי השנים, אַכְסַנְדְרִיַת דוּ תרנית לה וכשבעים טון נפחה, אשר בה נהגנו לדוג בין האיים אשר מעבר למוסקו, בסמוך לווּרג. כל זרם־פרצים אשר בים ימָצא בו דיג טוב, בהזדמנויות נאותות, אם אך יהין איש לצאת לדוג בו; אולם מכל היושבים לחוף לופודן היינו אנחנו השלושה היחידים אשר עשו להם לחוק להפליג אל האיים, כאשר אני אומר לך. שדות־הדיג הרגילים רחוקים הם מרחק רב דרומה. שם ימצאו הדגים בכל שעה, בלא סכון רב, ועל כן יבוכרו המקומות האלה. אפס בנקודות הנבחרות אשר בין הסלעים מעבר־מזה לא רק ידוגו המינים המשובחים ביותר, גם רבה בן שפעת הדגים במאד; הנה כי כן קרה תכופות אשר העלינו ביום אחד יותר מאשר יכלו חברינו אשר רך בם לבם מלבנו לקבוץ בימות שבוע. אכן, ענין של נסוי־מזל נואש עשינו את הדבר – סכון־החיים תחת עמל, ואומץ־לבב חלף הון.

"את ספינת הדוגה החזקנו במפרצית מרחק חמישה מילים מזה במעלה החוף; ויהי מנהגנו, בימים הנאים, לנצל את חמש־עשרה דקות החֶסֶר ולעבור באפיק־הראש של המוסקושטרם, הרחק מעל לאגן, ולהטיל עוגן אחרי־כן אי־שם אצל אוטֵרהולם או סַנְדְפְלָסֶן, מקום שם לא ירבה עוזם של זרמי־הפרצים כל־כך. שם נהגנו להשאר עד אשר תקרב שוב עת חסור־המים, ואז הרמנו־עוגן ונפן הביתה. מעולם לא יצאנו למסע הזה בלי אשר תהיה לנו רוח־צדדית קימת לצאת עמה ולשוב – רוח אשר הרגשנו כי לא תבגוד בנו לפני חזרנו – ולעתים רחוקות שגינו־בחישוב בענין זה. פעמים, משך שש שנים, אונסנו להיות צמודים אל עגננו כל הלילה בעטי דממת־מוות, אשר חזון־לא־נפרץ היא באמת במקומות האלה; ופעם היה עלינו להשאר בשדות הדיג, מזי־רעב, מפאת סערה אשר פרצה זמן קצר אחרי הגיענו, ואשר בעטיה נעשה האפיק רוגש מעבור בו. במקרה ההוא מוטלים היינו אל־נכון הימה (כי בזעף רב כל־כך טלטלונו המערבלות סביב־סביב, עד כי לאחרונה, התנגשנו בעגננו וַיסח), לולא אשר נסחפו אל אחד מזרמי־השתי הרבים מספור – אשר היום הם פה ומחר, כלא־היו – אשר נשאונו אל מחסה פלִימֶן, מקום שם, בחסד־המזל עלינו ליבשה.

"לא אוכל לתאר לך גם את חלק־העשרים מן התלאות אשר מצאונו ב’שדה־הדיג' –מקום רע הוא להיות בו, ואם גם נאה מזג־האויר – אך תמיד חמקנו ונעבור בשלום במחבטת המוסקושטרם; אף כי לפרקים חישבה נשמתי לפרוח כאשר הקדמנו או אחרנו בדקה את מועד החֶסר. עתים לא היתה הרוח חזקה כאשר חשבנוה בתחילה, ואז לא אץ לנו הדרך כאשר שאלנו, בעוד הזרם נוטל מידינו את השליטה על ספינת־הדוּגה. אחי הבכור היה לו בן ושנותיו שמונה־עשרה, ואני שני נערים אמיצים היו לי משלי. אלה עשויים היו להיות לנו לעזר רב לעתות כאלו, – בין חתירה במשוטים בין בדיג עצמו – אפס משום־מה, אף כי חרפנו את נפשותינו אנו, לא עמד בנו לבבנו להניח לצעירים להסתכן – כי, חרף כל אשר נאמר ונעשה, היתה זו סכנה איומה וזוהי האמת.

"רק מזה כמה ימים מלאו שלש שנים מיום קרות הדבר אשר אני מספר לך. היה זה ביום העשירי לחודש יולי, – 18, יום אשר לעולם לא ישכחוהו יושבי חלק־תבל זה – כי היה זה יום בו נשב הנורא אשר בעלעולים שהפיחו השמים מעודם. בכל־זאת היתה משך הבוקר כולו, אף גם עד שעה מאוחרת אחר־הצהרים, בּרִיזָה קלה וקימת מפאת דרום־מערב, והשמש האירה חנונות. וככה לא יכול גם זקן אנשי־הים אשר בתוכנו לחזות־מראש את אשר עתיד היה לבוא.

"שלשתנו – אחי השנים ואני – הצלחנו ועברנו אל האיים בשעה השניה אחר־הצהרים לערך, ועד מהרה טענו את ספינת־הדוגה דגים נאים, אשר נמצאו לנו ביום ההוא, כפי אשר ראינו כולנו. בשפע רב יותר מאשר ביום מן הימים. בשעה השביעית בדיוק, על פי שעוני, הרימונו־עוגן ונשם פנינו לשוב, למען נעבור את מגעֶשֶת השטרֶם לעת חֶסֶר, ואנחנוי ידענו כי בשעה השמינית תבוא העת.

"עקרנו ורוח גאה טופחת בכתף־ימין של הספינה, ועת־מה שטנו במהירות, מבלי אשר נחזה כל סכנה בדמיוננו, כי אכן לא ראינו גם סבה קלה שבקלות לחשוש מפניה. לפתע־פתאום הדפנו בריזה אשר באה מעבר הלסֶגֶן. דבר זה מופלא היה ביותר כי כמוהו לא קרה לנו לפני־כן מעולם – ואני החילותי לחוש חרדת־מה, מבלי אשר אדע אל־נכון על־מה־זה. הטינו את הדוגית לרוח, אך בעטי הערבלים לא יכולנו להתקדם כלל, ואני כמעט הצעתי לשוב אל מקום המעגן, והנה, בהביטנו אחור, ראינו את האופק כולו מחופה ענן מוזר־למראה, עינו כעין הנחושת והוא שוגא במהירות מדהימה ביותר.

בינתים שככה הבריזה אשר נשאתנו וַנִוָתֶר אסירי־דְמי, תועים כה־וכה לכל עבר. אפס מעמד־דברים זה לא ארך די תת לנו שהות לענות בו. לא עברה דקה וכבר באתנו הסופה. לא עברו שתים והשמים התכסו עבים מקצה אל קצה – עקב זאת, כמו גם עקב המזה הנתכת. החשיך פתאום כל־כך עד כי נבצר מעמנו לראות איש את אחיו בספינת־הדוגה.

"אך אולת היא לנסות לתאר עלעול בזה אשר התרגש עלינו אז. זקן אנשי־הים אשר בנורבגיה לא ידע דבר דומה לזה מעודו. שמטנו מפרשינו בטרם יבוא עלינו הסער בעָקְבּה; אך, עם משב ראשון, מטו תרנינו השנים כאילו נִסרו – ועם תורן־הראש נלקח מעמנו צעיר אחי, אשר קשר עצמו אליו להיות לו למבטח.

דוגיתנו היתה הקלה בבנות־נוצה אשר הפליגו במים מעולם. ספון־מַדָח תמים היה לה. ורק מִפְתח קטן בו אצל החרטום, ואת המפתח הזה היה מנהגנו להבריח בכפיסים תמיד בטרם נצלח את השטרם, לקדם את תהפוכות הזרם. אילולא זאת צוללים היינו תהומה מיד – כי משך כמה רגעים כסונו המים כליל. איך נצל אחי מאבדן לא אוכל לאמור, כי מעולם לא זומן לי לדעת את הדבר הזה כמו. אשר לי, הנה אך שמטתי את מפרש־הקדם נפלתי מלוא־קומתי על הספון, רגלי נוכח לזְבֶּזֶת החרטום וידי אוחזות ביתד־טבעת שאצל רגלי תורן־הקדם. רק חושי הם אשר הניעוני לעשות זאת – דבר אשר בלא־ספק היה מיטב המעשה אשר יכולתי לעשות – כי המום הייתי מלחשוב.

רגעים מספר מוצפים היינו כליל, כאשר אמרתי, וכל העת ההיא כלאתי נשימתי ואצמד אל היתד. כאשר לא יכולתי לשאת זאת יותר, התרוממתי על ברכי, וידי עודן אוחזות ביתד, וככה נשאתי ראשי מעל למים. רגע ודוגיתנו הקטנה התכשכשה, כאשר יתכשכש הכלב העולה מן הרחצה, וככה חולצה, במדת־מה מן המשברים. עתה נסיתי להתנער מהתרדמה אשר נפלה עלי ולהתעשת, למען אראה את אשר יש לעשותו, והנה הרגשתי כי תופס מי בזרועי. אחי בכורי היה זה, ולבי נתר משמחה על אשר נודע לי נאמנה כי על הספון הנו – אך מיד הפכה כל שמחתי זאת לאימה לי – כי הוא הגיש פיו אל אזני ויצרח: “מוסקושטרם!”

לעולם לא יֵדע אדם מה היו רגשותי ברגע ההוא. רעדתי מכף רגל ועד ראש כמו בעזה אשר בהתקפות־קדחת. היטב ידעתי מה רצה לאמר במלה ההיא האחת – גם ידעתי מה הדבר אשר בקש כי אבינוֺ. הרוח הנושאתנו קדימה יעדתנו לערבּל השטרם, ודבר לא יכול להצילנו.

"רואה אתה, כי מדי עברנו את אפיק השטרם שטנו תמיד, אף במזג־אויר רוגע ביותר, הרחק מעבר לערבל, ואחרי־כן ניטל עלינו לחכות ולארוב בעין פקוחה לעת־חסר – אפס עתה הנה נישאים היינו הַיְשֵר אל המעמק עצמו, ובמין עלעול אשר כזה! ‘אל־נכון’, חשבתי, ‘נגיע לשם לעת־חסר – דבר זה תקות־מה בו’ – אך בן־רגע קללתי את נפשי על אשר נואלתי לראות תקוה בחלומי. היטב מאד ידעתי כי חרוץ משפטנו, גם אילו ספינת־תשעים־תותחים כפולת־עשרה היתה ספינתנו.

"לעת הזאת כלה ראשית־זעפה של הסופה, או אולי לא הרגשנו בה כל־כך, באשר דאינו לפניה, אבל אם כה ואם כה והנה הגלים, אשר בראשונה בלמתם הרוח וַיִרְבצו שטוחים וחומרים, התנשאו ויהיו לאיתני־הרים. תמורה מוזרה חלה גם ברקיע. עדין שחור היה כזפת בכל קצוותיו, אפס מעל ראשינו כמעט נבקע, פתאם־לפתע, בקיע עגול של שמים טהורים – טהורים מכל אשר ראיתי מעודי – בקיע תכלת רווה – ובעדו האיר הירח המלא, ונוגה לו אשר מעולם לא ראיתיו מפיק כמותו, על כל אשר סביבנו נסך אור־יקרות – אך, הה אלוהים מה מראה היה זה לִסוך עליו אור!

"עתה נסיתי פעם או פעמים לדבר אל אחי – אך באיזה אופן אשר נבצר ממני להבינו, גבר השאון כל־כך עד כי לא יכולתי להשמיעו גם מלה אחת, אף כי מרום־קולי צעקתי באזנו. הוא רק הניע ראשו, חיור כמוות, זוקף אחת מאצבעותיו כאומר “הקשב!”

בראשונה לא יכולתי להשיג למה כיוון – אבל מהרה חלף בי הרהור־אימים. הוצאתי את שעוני מכיסי. הוא לא תקתק. לאור הירח הבטתי בו, ואחר פרצתי בבכי ואשליכנו הימה. בשעה השביעית עמד מלכת! אחרנו את עת־החסר, ומלוא־זעפו התערבל ערבל־השטרם.

"בהיות אַרְבָּה בנויה היטב, מתוקנת כיאות, ולא טעונה־לעיפה, יהיו הגלים בעת סערה חזקה כמו מחליקים ועוברים מתחתה – דבר אשר מוזר יראה לאיש־היבשה – והוא הדבר אשר "רכיבה' יקרא לו, בלשון ימאים.

"הנה כי כן בחכמה רבה רכבנו עד הנה על המשברים; אך פתע אונה לנו גל־ענקים ונטלנו, וישאנו עמו כהתנשאו – מעלה־מעלה – כמו השמימה. לא האמנתי כי יוכל גל להתנשא רומה כל־כך. ואחר ירדנו סחופים, גולשים, וצוללים צלילה אשר החליאתני ותסחררני, כאילו נופל הייתי בחלומי מאיזו פסגת־הר רמה. אך כהגביהנו־על העפתי מבט חטוף על סביבי – המבט האחד ההוא די היה והותר. בכהרף־עין ראיתי את מעמדנו בדיוק. מערבולת המוסקושטרם היתה כרבע המיל נכחנו – אך במראה לא דמתה למראה המוסקטשטרם יום־יום יותר משידמה הערבל, כאשר תראנו עתה, לטחנת־מים. אילולא ידעתי איפה היינו, ומה נכון לנו, כי אז לא הכרתי את המקום כלל. בעל־כרחי עצמתי עיני באימה, עפעפי צומדו כבעוית.

"לא עברו יותר משתי דקות ואנחנו הרגשנו פתע כי הולכים הגלים הלוך וחסור וקצף אופפנו. הארבה פנתה תפנית חדה לדף־שמאל, וכחזיז השתלחה במגמתה החדשה. אותו רגע נבלע שאון געשו של הים כליל במין יבבה נוקבת – כמין קול אשר תוכל לדמותו נפלט מצנתריהן של אניות־קיטור באלפיהן בהשיבן את קיטורן כולן כאחת. עתה נמצאנו בחגור הדכי העוטר לערבל תמיד; כמובן חשבתי כי בעוד רגע נוּטל אל תוך התהום, אשר אליה יכולנו להביט רק במעומעם עקב המהירות המדהימה אשר בה נִשאנו. הארבה כמו לא היתה שוקעת כלל, כי אם כבועה רחפה על פני הדכי. צדה הימני סמוך היה אל הערבל, ולדף־שמאל התנשא תהו־האוקינוס אשר עזבנוהו. חומת־ענקים מתעוותת חצץ בינינו לבין האופק.

"אולי מוזר יראה הדבר, אפס עתה, בהיותי בין מלתעות הבלוּעה ממש, חשתי עצמי שלֵו יותר מהיותי בעוד אך קרבים היינו אליה. עם גמרי־אומר לבלי קוות יותר, סר מעלי הרבה מאותו מורא אשר המס את לבבי בתחילה. דמיתי כי היאוש הוא אשר מתח את מיתרי עצבי.

אולי להתפארות יחשב הדבר – אך אמת הוא אשר אספרו לך – החילותי להרהר מה נשגב הוא למות באורח אשר כזה, ומה נואלתי אשר חשבתי על דבר כה מצער כחיי שלי למראה גלוי נהדר כל־כך של כח האלהים. האמן אאמין כי בושתי גם הסמקתי בחלף הרעיון הזה במחי. הערבל עצמו מלאני סקרנות עזה ביותר. משאלה נמרצת נעורה ועיקר צערי היה על אשר לעולם לא אוכל לספר לרעי הישנים אשר בחוץ על הנסתרות אשר אראה. אין־ספק, דמויים מוזרים היו אלה להעסיק בהם את מחו של אדם בצרה אשר כזאת – ומאז חשבתי לפעמים קרובות כי בתהפוכות הארבה סביב המעמק הסתתרה בינתי מעט.

"עוד דבר היה אשר נטה להשיב לי את ישוב־דעתי; הדבר הזה היה שוֹך הרוח, אשר במעמדנו עתה לא יכלה להשיגנו – כי, כפי אשר ראית במו עיניך, נמוך הוא חגור הדכי ברב מפני הים בכללו, והים הזה הנה נגדש עתה מעלינו כרכס רם, שחור וגבנוני. אם לא היית בים מעודך בעת סערה כבדה, הן לא תוכל כלל לשוות בנפשך מהי מבוכת־הדעת אשר יולידו הרוח והמַזה יחדו. סמא יסמאוך גם יחרישוך גם מחנק ישימו לגרונך, וכל כח פעולה או חשיבה יטולו. אך עתה סרו מצוקות אלו מעלינו במדה רבה – הלא ככה יותן בבית־האסורים לרוצחים הנדונים למות להנות מהקלות פעוטות, אשר נמנעו מהם בטרם נחרץ משפטם.

"מה היתה תכיפות התקופות אשר הקפנו את החגור אין לאמור. אולי שעה אצנו סביב־סביב, ואנחנו מתעופפים יותר משנצוף, ובאים מעט־מעט יותר ויותר בתוך הדכי, וקרבים והולכים אל קצהו הפנימי הנורא. כל העת הזאת לא הרפיתי גם רגע מיתד־הטבעת. אחי בזנב הפינה היה וידבק בחביונת מים קטנה אשר סומרה לבטח מתחת לשַׁרכַּף פּאתֹֹ־הירכתים, ואשר היתה הדבר האחד אשר לא גרפתו הסערה מן הספון בפרצה הראשון. כקרבנו אל שפת המהמורה הרפּה מן החביונה ויעט על הטבעת, ובמצוקת פחדו ביקש לסלק ידי מזו, מעולם לא חשתי צער עמוק יותר מבעת ראותי אותו מנסה בזאת – אף כי ידעתי כי איש אשר אין־נכונה־ברוחו היה בעשותו כן – איש משתולל בשגעונו מעוצם־פחד. אפס אני לא רבתי עמו על הדבר הזה, ידעתי כי לא יהיה כל הבדל בדבר אם אחזיק אני ביתד ואם יחזיק בה הוא; ובכן הנחתי לו לתפוס בה, ואני פּניתי אל החביונה אשר בפאת הירכתים. הדבר הזה לא היה קשה לעשותו, כי יציבה למדי היתה ספינת־הדוגה בהתעופפה, ועל קוער מעוּין סבה – ורק התנודדה אנה ואנה עם מסחפות הערבל האדירות, אך התאחזתי במקומי החדש, והנה נהדפנו בכח עצום אל דף־ימין, ונוטס חיש אל תוך התהום. לחשתי תפילה חטופה לאלהים, וחשבתי כי הקיץ הקץ.

"עם הרגישי בסחף הירידה המחליא, מצאתי אינסטינקטיבית את אחיזתי בחבית, ואעצום עיני. כמה שניות לא ערבתי לבי לפקחן – מהיותו נכון לאבדן אשר יבוא כחתף ותמה על אשר אין אני נפתל כבר נפתולי־מוות עם המים. אך רגעים עברו בזה אחר זה. ועדין חי הייתי. תחושת הנפילה חדלה; ותנועת הספינה כמו דמתה מאד לאשר היתה קודם, בהיותה בחגור הקצף, מלבד אשר עתה נטתה על צדה יותר. אזרתי אומץ ואשקיף על המראה שוב.

"לנצח לא אשכח את הרגשת הבּעתה והאימה וההערצה אשר מלאתני בהתבונני על סביבי. האַרבּה נראתה תלויה, כמו בכשפים, ונטויה־מטה למחצה, מעל לשטחה הפנימי של אפרכסת עצומת־היקף וכבירת־עומק, אשר בצלעותיה הלטושות להפליא אפשר היה לטעות ולחשבן הָבְנֶה, אילולא הזיו המבהיק והחיור אשר הפיקו, בזרום קרני הירח המלא, מאותו בקיע עגול שבינות לעבים אשר תארתי, זרוֹם ושטוֹף בתפארת מופזת על פני חומות־השחור, והרחק מטה אל עמקי חביוניה של התהום.

"בראשונה מבולבל הייתי מכדי לראות דבר בדיוק. כל אשר חזיתי היה פֶרֶץ ההוד הנורא בכללו. אפס כאשר התעשַתּי מעט שמַט מבטי אינסטינקטיבית מטה. בכיוון זה ניתן לי לראות תמונה ברורה, עקב היות הספינה תלויה כאשר היתה על שטחו הנטוי של המעמק. כמעט מעוין היה קוער הספינה – לאמור, ספּונה נתון היה במישור המקביל לזה של המים – אולם זה האחרון השתפע בזוית של יותר מארבעים־וחמש מעלות, ועל כן כמו מוטלים היינו בקצות אמצעיתנו, בכל־זאת הרגש הרגשתי כי כמעט לא התקשיתי להחזיק במעמדי במצב הזה יותר מאשר אילו על מי־מֵישַר היתה הספינה; וסבת הדבר היתה, מסתבר, מהירות תהפוכותינו.

"קרני הירח כמו ירדו עד חקר מצולותיה של הבּלועה: אך עדין לא יכולתי לראות דבר בברור עקב ערפל עבה אשר עטף את כל אשר שם, ואשר מעליו מתוחה היתה קשת נהדרה, מעין אותו גשר צר ומתנודד אשר עליו יאמרו המוסלמים כי הוא הנתיב היחיד בין חלוֹף לנצח. ערפל זה, או מַזָה זו, אין־ספק כי כתלי האפרכסת הרמים גרמוּם, בהפגשם ובהתנגשם בקרקעית כולם – אפס את הצווחה אשר נשאה השמימה מתוך הערפל ההוא, אותה לא אעיז לנסות ולתאר.

"עם גלישתנו הראשונה אל התהום עצמה, מחגור הקצף אשר עליה, הרחקנו רדת במדרון; אך המשך ירידתנו לא היה כלל כפי השיעור הזה. סביב־סביב נסחפנו – ולא היה כל תוֹאַם בניענו – רק בתנודות ובטלטלות מסחררות נסחפנו, עתים מרחק כמה מאות ירדים בלבד – ועתים הסחף והקף את תקופת הערבל כולה. אטי היה המשך ירידתנו עם כל תהפוכה, אבל היטב הורגש בו.

"בסקרי את הישימון הנרחב של הָבְנֶה נוזל אשר על פניו נשאנו ככה, ראיתי כי לא היתה ארבתנו העצם היחיד אשר בזרועות הערבּל. גם מעל לנו וגם מתחת נראו שרידי ספינות, קורות־בנין וגזעי עצים לרוב, עם הרבה חפצים קטנים יותר, כמו שברי רהיטים, תיבות, חביות ומרישים. תארתי כבר את הסקרנות הבלתי־טבעית אשר באה במקום פחָדַי הראשונים. ככל אשר קרבתי אל קצי האיום כמו גברה בי זו והלכה. בהתענינות מופלאה החילותי מתבונן עתה בדברים הרבים אשר צפו עם ארבתנו. אין זאת כי אם משוגע הייתי, כי על כן גם שעשוע בקשתי לי באומד המהירות היחסית של ירידת הדברים השונים ההם לקראת הקצף אשר מתחת. ‘עץ אשוח זה’, מצאתי עצמי אומר פעם, ‘בודאי יהיה הדבר הבא אשר יצלול וגז’ – ואחרי־כן התאכזבתי למצוא כי הדביקתו ספינת־סוחר הולנדית שנטרפה ותרד תהמה לפניו. במרוצת הזמן, אחרי אשר נחשתי כמה נחושים מעין אלה, אחרי אשר התבדיתי בכולם – הנחתני עובדה זו – עובדת היותי שוגה בחשובי תמיד – במהלך הרהורים אשר שב והרעיד את עצמותי ואת לבי שב והפעים.

“לא אימה חדשה היא אשר השפיעה עלי כה, כי אם נצנוצה של תקוה מעוררת יותר. תקוה זו קצתה מהזכרון עלתה, וקצתה מהסתכלות. העליתי בזכרוני את פליטת הים הרבה אשר נזרעה בחוף לופודן, אשר פְּלטה המוסקושטרם אחרי בלעו אותה. אכן, רסוקים במדה לא־תתואר היו מרבית העצמים אשר הוטלו לחוף – בלויים ומחוספסים כל־כך עד כי דמוּ כמו כּפוֹרים בשבבים – אבל עם זאת זכרתי בברור כי היו מהם אשר לא נשהתה דמותם כלל. והנה את ההבדל הזה לא יכולתי לתרץ כי אם בהנחה אשר רק השברים המחוספסים הם אשר נבלעו כליל – וכי השאר כה אחרו להכנס לערבל, או כי, מאיזו סבה אחרת, ירדו לאט כל־כך אחרי כניסתם, עד כי בטרם הגיעו אל הקרקעית כבר באה עת הגאות, או עת השפל. דימיתי כי בשני המקרים אפשר כי שוב עוּרבלו ונזרקו עד לפני הים, מבלי אשר יחלקו בגורל אלה אשר הקדימו להימשך או מהרו מהם להבלע. כמו־כן עמדתי גם על שלש תופעות חשובות. הראשונה היא כי, בדרך־כלל, ככל אשר יגדל הגוף ככה יאוּץ ברדתו – השניה, כי משני גופים השוים בהקפם, האחד כדורי, משנהו בעל כל צורה אחרת שהיא, תהיה מהירות ירדתו של הכדור על העליונה – השלישית, כי משני גופים השוים בגדלם, האחד גלילי, משנהו בעל כל צורה אחרת שהיא, יבּלע הגליל ביתר־אטיות. מאז הצלתי את נפשי, שוחחתי על נושא זה כמה פעמים עם מורה זקן ממחוזנו: ממנו למדתי את שמושן של המלים “גלילי” ו”כדורי". הוא באר לי – אף כי את הבאור שכחתי – איך היו התופעות אפשר הבחנתי בהן התולדה הטבעית של צורות השברים הצפים – אף הראה לי איך רבה התנגדותו של גליל השֹוחה בערבל לעלועו של זה יותר מהתנגדותו של איזה גוף שהוא, השווה לו בכבדו, ואיך קשה גם המשכותו יותר.

דבר מפתיע אחד היה אשר סיע הרבה לכפות עלי את זכר התופעות ההן, ולעורר חפץ להפיק מהן תועלת, והוא, כי עם כל תהפוכה עברנו על פני משהו בדומה לחבית, או חבּל או תורן של ספינה, והרבה מן העצמים האלה, אשר בפקחי עיני לראשונה להביט בפלאי המערבולת במֵֵישרנו היו, עתה הנה רמים היו מעמנו במאד, ודומה היה כמו אך מעט זעו ממעמדם הראשון.

"שוב לא פקפקתי בדבר אשר עלי לעשותו. החלטתי להרצע לבטח אל חביונת־המים אשר בה דבקתי, להתיקה מפאת הירכתים, ולהטיל עצמי עמה המימה. באותות ובסימנים עוררתי את שימת־לבבו של אחי, הוריתי על החביות הצפות אשר עברו בסמוך אלינו, ואת כל אשר בכוחי עשיתי למען יבין את אשר היה בדעתי לעשותו. לבסוף חשבתי כי תפס את כוונתי – אולם, אם כן היה הדבר ואם לא, הניע בראשו כאומר־נואש, ומאן לסור ממקומו אצל יתד־הטבעת. אי־אפשר היה להגיע אליו; השעה הדוחקת לא התירה כל שהיות; וככה עזבתיו בלב כבד ומר, לגורלו, קשרתי עצמי אל החביונה ברצועות אשר אסרוה אל פאת־הירכתים, וככה הטלתי עצמי אתה המימה, בלא רגע נוסף של הסוס.

“אחרית־הדבר היתה ממש כאשר קויתי. יען אשר אני הוא המספר לך את המעשה הזה עתה – יען אשר רואה אתה כי אכן נצלתי – ויען אשר יודע אתה כיצד הצלתי את נפשי, ועל כן גם תדע ודאי מראש את כל אשר בפי לאמרו עוד – אשר על כן אסיים את ספורי מהר. אולי שעה בערך אחרי עזבי את ספינת־הדוגה, ואחרי אשר השפילה זו רדת מרחק עצום ממטה לי, התהפכה במהירות שלש או ארבע תסובות־פרא, ותישיר צלול, – ואחי אהובי עמה – בבת־אחת לעולמי־עד, אל תוך התהו־והבהו המקציף אשר מתחת. החבית אשר אליה נצמדתי לא שקעה כי אם כדי מעט יותר ממחצית המרחק אשר בין קרקעית הבלועה והמקום אשר שם קפצתי מן הספון, והנה חלה תמורה גדולה בתכונת המערבולת. שפוּען של צלעות האפרכסת הכבירה נעשה תלול פחות מרגע לרגע. מעט־מעט פחת עוּזן של תסוּבּות הערבל. קֶמַע־קֶמְע נעלמו הקצף והקשת, וקרקעית הבלועה כמו התרוממה אט־אט, השמים טהורים היו, הרוחות שככו, והירח המלא שוקע היה במערב בכל יקרו, כאשר מצאתי עצמי על פני הים, חופי לופודן נראים לי כּמוֹ, ואני מעל לנקודה בה היה מקום המוסקושטרם. שעת החסר היתה זו – אבל בעקבות העלעול עוד הוסיף הים להגעיש משברים גבנונים. בעוז ובחימה הוטלתי אל אפיק השטרם, וכעבור דקות מספר נשאתי בחפזה לאורך החוף ועד ל”שדות" הדיגים. תשוש ועוּלפּה אספתני סירה, והדִבֵּר אין בפי (עתה אחרי אשר סרה הסכנה) מפני זכר אימתה. אלה אשר משוּני חברי הותיקים היו ורעי יום־יום – אך הם לא הכירוני יותר משיכלו להכיר נוסע מממלכת־הרוחות. שׂערי, אשר יום קודם שחור־עורב היה לו, לבן היה כאשר אתה רואהו עתה. אומרים הם גם כי מבּע־פני השתנה כליל. ספרתי להם את ספורי – הם לא האמינו בו. עתה מספר אני אותו לך – וכמעט לא אוכל לצפות אשר תתן בו אמון יותר משנתנו דיגי לופודן טובי הלב".

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2670 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!