אהבה עמוקה ועם זה מיוחדת במינה ביותר רחשתי לרעוּתי מורלה. מאז נקלעתי דרך־מקרה לחברתה לפני שנים הרבה, יקדה נפשי, עם פגישתנו הראשונה, בלהבות בל־ידעתן; אך לא להבות אֵרוֹס היו אלו, ומרה היתה עלי נפשי גם דוה עם אשר נוכחתי מעט־מעט לדעת כי בשום פנים לא אוכל להגדיר את פּשרן המופלא, או לתכּון את עוּּזן המעומעם. אף על פי כן נפגשנו; והגורל קשרנו זה אל זו אצל המזבח; ואני מעולם לא דברתי בתאוה, אף לא הגיתי באהבה. אפס היא מנעה נפשה מבּוא בין אנשים ובדבקה בי אך בי הֶאֱשירתני. אכן מאושר המשתאה; – והחולם מאושר הנהו.

למדנותה של מורלה עצומה היתה. חי אני אם לא בלתי־רגילים היו כשרונותיה – אם לא כבירים היו כוחות שכלה. הרגשתי בכך, ובדברים הרבה הייתי לתלמידה. אפס עד־מהרה מצאתי אשר, אולי מפני חנוּכה הפְּרֶסבּוּרגי, נתנה לפני כמה מאותם כתבי־טמירים אשר ברגיל יֵחשבו אך סיגיה של הספרוּת הגרמנית הישנה. מסבה אשר נבצר ממני לשערה, היו אלה תלמוּדה החביב והקבוע – ואת אשר ברבות הימים נעשו אלה גם תלמודי החביב והקבוע שלי יש ליחס להשפעתם הפשוטה אך הנאמנה של הרגל ודוגמה.

בכל אלה, אם איני טועה, אך מעט היה חלק בינתי. דעותי, אם אך לא שכחתי גם שכוֹח, לא נפעלו בשום אופן על ידי הנרצה, גם לא נתן לגלות שמץ מהטמירים אשר קראתי, אלא אם כן שוגה אני הרבה, לא במעשי גם לא במחשבותי. בהיותי בוטח בזאת, התמסרתי התמסרות שלמה להדרכתה של רעיתי, ובלב לא־יחת באתי במבוכי עיוניה. ואז – אז, בהגותי בדפים אסורים, בהרגישי בהִנָצֵת בי רוח אסורה – היתה מורלה מניחה ידה הצוננת על ידי, וחוֹתה מאפרה של הגוּת מתה אלו גחלי מלים חרישיות ומוזרות, אשר כמִכוַת־אש נצרב פשרן המשונה בזכרוני. ואחר שעות על שעות נשאר הייתי לצדה, והוגה במנגינת קולה – עד אשר, לאחרונה, תמסך אימה בנעימתו – וצל יֵרֵד על נשמתי – ואני אחוַר, ובתוכי אתחלחל מפני הצלילים הללו המסתוריים־מדי. וככה נמוג הגיל פתאום ויהי לזעוה, ואשר ייף מכל הפך נורא־אימות, כאשר הפך הִנוֹם לגיהנוֹם.

אין צורך לדבר על אותם עיוּנים אשר, כעלותם מן הספרים שהזכרתי, היו, משך עת רבה כל כך, עניין יחיד כמעט לשיחה בין מורלה לביני. המשכיל בנקל יבינם באשר ניתן להגדירו כמוסר התאולוגי, ואשר אינו משכיל אך מעט יבין בהם, אם כה ואם כה. הפנתאיזם הפרוּע של פיכטה; Παλιγγενεσία הממוּתנים של הפיתגוראים; ובראש־וראשונה, תורות העצמוּת נוסח שֶלינג, אלה היו ברגיל נושאי השיחה אשר את תכלית־היופי ראתה בהם מורלה עתירת־הדמיון. אותה עצמוּת המכוּנה אישית, מר לוֹק, אדמה, הוא המגדירה בצדק ככלוּלה בחכמתו של יצור שכלני. ובאשר אישיות פירושה לגבינו מהוּת נבונה בעלת־שכל, ובאשר יש תודעה אשר תלָוֶה למחשבה תמיד, הרי זו היא אשר תעשה את כולנו לאשר עצמנו נקראהו – ובכך תבדילנו משאר יצורים החושבים, ותתן לנו את עצמותנו האישית. אולם ה־principium individuationis – המושג של אותה עצמוּת אשר במות תאבד או לא תאבד לעד – היה לי, בכל עת, שקוּל רב־ענין; ולא־יותר מפני המביך והמסעיר שבמסקנותיו, מאשר באורח הנרעש והמרתח בו הזכירה מורלה את אלו.

אולם הנה באה עת אשר ככשף דכאתני תעלומת אָרחה של מורלה. לא יכולתי שאת עוד את מגע אצבעותיה החורות, גם לא את הצליל החרישי אשר למדבּרה הנוֹגן, אף לא את זיו עיניה הנעצבות. והיא ידעה כל זאת, אך הוֹכַח לא הוכיחתני על־פני; דומה כי הרגישה בחולשתי או באִולתי, ובחיוך על שפתיה קראה לכך גורל. דומה כי גם הרגישה באיזו נסבה, הנעלמה ממני, לסוּר לבבי מעליה מעט־מעט; אך מהי אותה נסבה, על זאת גם רמוז לא רמזה לי. עם כל אלה אשה היתה, ומיום־ליום נמוגה והלכה. במרוצת הזמן השתכנה בהרת־השָני בלחי, ובולטים נהיו העורקים הכחלחלים במצח הצחור; ורגע נמס לבבי ורחמי נכמרו, אפס משנהו פגשתי במבט עיניה רבות־הכונה, ואז נחלתה נפשי ותלך סחרחר כמי אשר ישפּל־הבט אל איזו תהום נוראה בת־אל־חקר.

האומַר, איפוא, כי בחשק נלהב ובוער ערגתי אל רגע כלותה של מורלה? אמנם כן הוא; אולם ימים רבים נאחזה הרוח הרפה במשכן־החומר אשר לה – שבועות רבים וירחי־מתלאה – עד אשר שפכו עצבי המעוּנים את ממשלתם על נפשי, ובהתמהמה עלתה חמתי עד להשבית, ובלב־רשעה אררתי את הימים, ואת השעות, ואת הרגעים המרים, אשר כמו ארכו וארכו עם נטות יומה הענוֹג – כצללים בגווֹע היום.

אך ערב אחד מערבי הסתו, בשקוֹט רוחות השמים, קראתני מורלה אל מטתה. אד ערפּלי נפרש על כל הארץ, ואדמוּמית חמה הוצקה במים, ובתוך עתרת טרפּי־חשון אשר ליער הופיעה קשת מרקיע בַּטוּחוֹת.

“יום הוא מימים”, אמרה, כגשתי; “יום הוא ככל הימים לחיות בו או למות בו. יום נאה הוא לבני־ארץ־וחיים – אך, אהה, נאה יותר הוא לבנות־שמים־ומות!”

נשקתי את מצחה, והיא הוסיפה:

“מתה אני, אפס חיה אחיה”!

“מורלה”!

“עוד לא היה יום בו נתת לבך לאהבה אותי – אולם זאת אשר מאסת אותה בהיוֹתה – תעריצנה במותה”.

“מורלה!”

“חוזרת אני ואומרת כי הולכת אני למות. אולם תוכי קרב ישנה חֲבוֹלַת אותה אהבה – אהה, מה מעטה היתה! אשר רחשת לי, למורלה. וכהתעופף רוחי חיה יחיה הילד – ילדך וילדי שלי, של מורלה. אך ימיך בעוצב יעבורו – בזה העוצב אשר הוא הקַיָם בהשפעות, כאשר יהיה הבָּכוּת הקים באילנות. כי תמו שעות אשרך גם תמוּ; והחדוה לא פעמַים בימות־חיים תִלָקט, כהלקט שושני פּסטוּם פעמַים בימות־שנה. לא עוד, איפוא, תשובב את נפשך, כי אם, בבלי דעת הדס וגפן, נשוֹא תישא עמך את תכריכיך, כמעשה המוסלמים במכּה”.

“מורלה!” קראתי, “מורלה! איכה תדעי זאת!” – אך היא הפכה פניה על הכר, ורעד קל חלף בעצמיה, וככה מתה, ואני לא יספתי עוד לשמוע את קולה.

אפס, כאשר נבאה, חיה חיתה בתה – אשר ילדתה במותה, ואשר לא נשמה אויר עד אם חדלה האם מנשוֹם. ומוּזר היה גידוּלה בקוֹמה ובדעת, ותהי בת־דמותה הכלולה של זו אשר מתה, ואני אהבתיה אהבה עזה אשר לא פללתי כי אוכל לרחוש כמותה למי משוכני־ארץ.

אך לפני עבור ימים רבים קדרו שמיה של האהבה הזאת הטהורה ויתקשרו עבי אופל, ותוּגה, ומגוֹר. אמרתי אשר מוזר היה גידוּלה של הילדה בקומה ובהשכּל. אכן, מוזר היה גידוּלה במדות־גוף – אולם נוראות, הה! נוראות היו המחשבות השוצפות אשר סַבּוּני כהתבונני אל התפתחותה השכלית! האם אפשר היה כי לא יהיה כן, בהיותי מגלה דבר־יום־ביומו את כשרונות האשה ותבונתה בהשגותיה של הילדה? – כאשר נשרו לקחי נסיון משפתי ילדוּת? וכאשר בכל שעה ראיתי חכמת בּגרוּת או רגשותיה והנה נוגהות הן מעינה הגדולה, המהורהרת? כאשר, אומר אני, התברר כל זה לרגשותי הנבעתים – כאשר לא עוד יכולתי להעלים את הדבר מנפשי, או להדיחו מחושי אשר חרדוּ לקבלו – היפּלא כי השתלחו ברוחי חשדות, מבהילים ומרגיזים בטיבם, או כי שבו מחשבוֹתי משמימות אל ספּוריה הפרוּעים ואל השערותיה המרתקות של מורלה שוכנת־העפר? מעיניו הבולשות של עולם מלטתי יצור אשר אלצני הגורל להעריצו, ובבדידותו החמוּרה של ביתי השגחתי בדאגת־מכאוב על כל הנוגה לאהוּבה.

ועם חלוף השנים, ואני מתבונן, דבר־יום־ביומו, בפניה הקדושים, הענוגים והכּלוּלים, והוגה בדמותה הבשלה והולכת, דבר־יום־ביומו גליתי בבת אותות־דמיון חדשים־לבקרים אל אִמה, הנוגּה והמתה. ומשעה לשעה נעשו צללי־דמיון אלה חשכים יותר, ומלאים, וברורים ומביכים יותר נעשו למראה. את אשר היה חיוכה כשל אמה יכולתי שאת; אולם חלחלה עברתני נוכח זהוּתוֹ השלמה מדי – את אשר היו עיניה כשל מורלה יכולתי כלכל; אולם תכופות מדי הביטו אלו אל מעמקי נפשי בכונתה העזה והמביכה של מורלה עצמה. ובתבנית המצח הרם, ובתלתלי שער־המשי, ובאצבעות החורות אשר נסתרו בעביו, ובצלילי מדבָּרָה הנוגנים והנוּגים, ובראש־וראשונה – הה! בראש־וראשונה – באמריה ובניביה של המתה כעלותם על דל שפתיה של האהובה והחיה, באלה מצאתי מזון למחשבה ולמורא אשר לא יתמו – לתולעת אשר לא תאבה למות.

ככה עבר עשור משנות־חייה, ועדיין לא יהיה שם לבתי עלי אדמות. “ילדתי”, ו“אהובתי”, אלה התארים אשר לחשתם אהבת־אב ברגיל, ובדידות ימיה החמוּרה מנעה ממנה כל שיג וכל שיח עם זולתי. שמה של מורלה מת עמה במותה. מעולם לא דברתי עם הבת על אמה; – אי־אפשר היה לדבּר. אכן, משך תקופת־היותה הקצרה, לא השיגו את הבת כל רשמים מרשמי העולם החיצון, מלבד כאלה אשר יכלו תחומי בדידותה הצרים להביאם. אך ברבות הימים צפה לבבי, המעוּנה והמרתח, בטכס הטבילה ישוּעת־מיד מאימי גורלי. ואצל כּיור־הטבילה עמדתי ולא ידעתי מה שם אבחר לה. והרבה מתארי חכמה ונוי, מימי־קדומים ומימים חדשים, של ארצי ושל ארצות־נכר, באו אל שפתי בהמון, ועמם הרבה, הרבה תארים נאים מתארי עֶדנה וטוב ואושר. מה המריצני, איפוא כי ארגיז את זכר המתה מקבר? מה השד אשר הניעני להגות את הקול ההוא, אשר עצם זכרו די היה בו לנַשֵא את נחשולי דם־הארגמן מרקוֹת עד לב? מה השטן אשר דִבּר מחביוני רוחי, כאשר, באפלולית בין־העמודים ההיא, ובדמי הליל, לחשתי על אוזן המכהן־בקודש את ההברות – מורלה? ומה אם לא שטן היה זה אשר עוָה את פני ילדתי וגוֹני־מות יצק על פניה, כאשר, ניתרת לשמע אותו קול כבוש, נשאה עיניה־זכוכית מן הארץ שמימה, ותפּוֹל אפּים על לוּחות השחור של כּוּך־האבות אשר לנו, ותען – “הנני!”

בבירור, בבירור צונן ושלו צללו מספר הצלילים הפשוטים הללו באזני, וכעופרת מוּתכת שטפו משם אל מוחי בשריקה. שנים־שנים תחלופנה, אך זכרון אותה עת – לנצח לא יִמור! וגם אם לא נסתרו ממני פרחים וגפן – הנה צללי בּכוּת ורוֹש נטוּ עלי יומם וליל. ואני לא יספתי לחשב חשבון עתים ומקום, וכוכבי גורלי גזו מהשמים, ועל־כן חשכה הארץ, וכצללים מתעופפים עברו דמויותיה על פני, ובכולן לא ראיתי כי אם את – מורלה. רק קול אחד הגו רוחות השמים באזני, ולעולם לחשה אַדוַת־הים – מורלה. אך היא מתה; ובמו ידי נשאתיה אלי קבר; ושחוק גדול ומר שחקתי כמצאי אשר לא היו עקבות מורלה האחת בּכּוּך בו טמנתי את השניה.