א. הקורא בזמננו    🔗

היש עוד קורא לספר בזמננו או הלזה שוב איננו במציאות? העונים על שאלה זו בשלילה לא די שהם מגזימים מבחינה עובדתית אלא שאינם מאירים גם כן, לפי דעתי, את הנושא באורו הנכון, עובר לדיון עלינו להגדיר את המושג קורא ולייחד לו את תכנו הממשי. ערך־המלים המרקנטילי, שנתבצר בזמן האחרון בשימוש הלשון, החליף משכבר את המונח הטוב והחם “קורא”, המצלצל כמו אח או חבר, בסימן־היכר מסחרי “הצרכן”. ודאי שמנקודת השקפה צרכנית מספר הלקוחות על תוצרת הספר פוחת והולך, אבל הקורא במשמע המעולה של מונח זה, מאמינים אנחנו, עודנו חי וקיים. ובכן, מהו משמעו המעולה של המונח קורא?

גם לשעבר, כשדורשי הספר רבים היו, לא כל דורשיו היו גם קוראיו. הכל גומעים ספרים, אבל לא מתוך קריאה לשמה. כשאדם בורח אל הספר מן השעמום הרי התואר שעממן הולם אותו יותר מתואר הקורא. המתעניין בספור המעשה ובתוצאות העלילות המתגוללות על דפי הספר סקרן או הרפתקן הוא, אבל כלל לא שקדן על אומנות הקריאה. רבים הם הדופקים על שערי הספר מבלי להכנס כלל לתוכו פנימה, מבלי שיהא להם מלכתחילה אפילו הרצון להכנס, שכן אהבת ה“שערים” והגבים והכריכות אינה עומדת בשום קשר עם אהבה אמתית לגוף הספר ולתכנו או לצורתו. רבים מבעלי אספי־ספרים גדולים אינם ראויים להכנס למחיצתו של הקורא האמתי, שכן אהבת הספריה וחבת הספר לא די שאינן זהותיות אל שעל הרוב הן סותרות זו את זו. אוהב הספריה משול לאוהב האנושיות, המסוגל אף על פי כן להקשיח את לבו לגבי האדם הפרט. בעל הספריה מתגאה בכלל ספריו מבלי לייחד דווקא את אהבתו ותשומת־לבו על ספרי סגולה. רבים נוהגים בספר יחס רהיט. יש קריאה שהיא באה לספק צורך גופני בתנועת שפתים ובהעסקת המוח או עצבי־הקליטה סתם. יש קריאה, שכמו שיחה בטלה, אינה קולעת כלפי שום מגמה. עתים באה הקריאה על מנת לצאת ידי חובת נימוס כלפי סופרי הדור או המאורות הלאומיים הגדולים או על מנת שלא למתוח על בעליה חשד של בורות בחברה. מוציאים אנו אנשים הקוראים הרבה מבלי לקלוט כמעט מאומה, ממש כבולעם כך פולטם. ואף על פי כן אינם פוסקים מלבלוע, הואיל ומעשה הקריאה הוא אצלם מעין תהליך של בריחה מעצמם. יש מיני קוראים המזקיקים את עיונם לספר מתוך שהם חברותייים בטבעם והם אוהבים לבלות במיטינגים, אם של אנשים ואם של ספרים ועתונים… כל סוגי הקוראים האמורים, שהעיון בספר לא שימש להם אלא מעין תחליף למה שהוא אחר, הקרוב אל לבם, שעשוע או צעצוע, מזון או תכשיט, בלוי זמן או בלוי עצמותם, הללו ודאי שהם עזבו בשורות צפופות את הספר מיד לכך שהומצאו להם מכשירים אחרים לגירוש השעמום והוקמו למענם מכונות־קוטלי־זמן ענקיות, כגון ראינוע, רדיו, התחרויות שונות, כינוסי אספורט ומיטינגים פוליטיים. הללו בעצם לא עזבו את הספר, הואיל ומימיהם עדיין לא הגיעו אליו בגישה קרובה, נפשית־שכלית. הם לא קראו אלא אמרו ספרים. עכשיו הם אומרים רדיו או קולנוע. לשעבר הם רצו אחרי חיות בארצות הקוטב על גבי דפי הספרים ועכשיו הם רצים אחריהן על גבי הבד של ראינוע – וכי משום כן הפסיד מה על ידיהם הספר הטוב? לשעבר הם חפשו נשיקות ברומנים ועכשיו הם רואים את הנשיקות בצורות מחכימות בתיאטראות ובקירקסאות – ומה איכפת לנו? אדרבה, יקנו להם הללו את הסיפוקים הקלים והזולים באמצעות תכשירים קלים וקלוקלים ואת הספר ישחרו על מנת למצוא שם את הדבר המבוקש האחד והיחידי, שאפשר לבוא על סיפוקו על דפיו בלבד.

ולא כובד־הראש בלבד מקנה לאדם את תואר הקורא האמתי. קריאה, זאת אומרת, מלבד הבנה, גם אהבה ונאמנות. גם הבחנה והבדלה, גם כושר ההתיחדות עם יצירה אחת, או עם משפחת יוצרים, משורש נשמה מיוחד. קריאה אינה סיור סתם אלא התאזרחות באקלימה של מדינה רוחנית מסוימה. רק מעטים מבין הקוראים רשאים להעיד על עצמם, שהם כרתו ברית אהבה ורעות עם הספר, שעל העיון בו הם בזבזו כך וכך ימים, שהם עמדו על סוד מחברו, שהם יודעים אותו. הדעת היא תולדה מברירה. היא יחוד. לא מפאת האפנה ולא לשם שיתוף עצמי עם קהל הקוראים, המצוי בתקופה זו אצל ספר זה או אחר, הנני מזקיק את עצמי אל הקריאה בו. אין קריאה בצבור מפעילה כהלכה. העיון בספר המוסכם אינו מזין את הנפש כמו העיון בספר, שקשרנו עמו היכרות בדרך מקרה, מבלי שבאה עליו תחילה המלצה מצד שלישי. כשם שקסמה של כל פנת נוף מתבגרת בכוח היסח הדעת, שעל ידו היא הופיעה לעינינו. ואילו כשמי שהוא מורה לנו עליה באצבע הריהו נוטל על ידי כך מאתנו את חריפות ההנאה ואת ההתפעלות המקבלת תוקף מפאת השמחה על התגלית העצמית. יתכן כי הסירוב השכיח לגבי הקריאה בספרים קלסיים נובע בחלקו מתוך זה, שכאן אנו מרגישים את עצמנו מקופחים מלכתחילה במובן היזמה האישית. הספר הקלסי הוא מדינה שכבר נגלתה על ידי אחרים. ואילו המעיד על עצמו – ועל הרוב דרך יוהרה – שהוא מעיין בספרות קלסית בלבד, מעיד מתוך כך על עצמו, שהוא אינו הטפוס הקורא האמתי, המחונן בניצוץ מנשמת האמן, היוצר לו בעמלו, על ידי מאמצים אישיים, את יצירותיו האהובות עליו, אלא שהוא נמנה, כמי שלהוט אחרי הסנסציות החדשות, על סוג קוראי האפנה, בהבדל זה, שאצלו לא זזה עדיין ממקומה האפנה הישנה. ועדיין לא סר חן הסנסציה מעל סופרים, שהרעישו את דעת הקהל לפני מאה או מאתיים שנה.

הקורא האמתי אין לו שום זיקה לדעת הקהל. הוא מכוון את לבו אל מחברו האהוב לא על יסוד של הצבעה ולאחר מנין הקולות, שהוטלו בעדו לתוך הקלפי. הוא בורר לו את מזונו הרוחני כדרך שהוא בוחר לעצמו את מאכלו הגשמי. מתוך שהוא מבחין בחושיו המפותחים את צד ההכרח שיש לו בויטמינים מסוג ידוע, האצור במאכל זה או פלוני. הראיתם אדם הולך ושואל את חברו: “למדני נא, מורי ורבי, מה תבשיל ערב לחכי? או מה צבע לבוש הולם אותי?” על הרוב כל מי שאינו בור גמור מבחין בצבעים המתאימים לו. ואילו כל אחד בא אל הספרן או אל הריצנזנטן ושואל ממנו עצה ותושיה בדבר טיב ספרי־הקריאה, שעליו לבור לעצמו. כל מי שלא סיגל לו חוש בקרתי לא הגיע עדיין למעלת קורא והוא אינו ראוי לבוא בחשבון בשעת הדיון על המצב “בשוק הקוראים”, צירוף־מלים די מסחרי, המצוי מאד במאמרים ספרותיים, המתפרסמים על עמודי עתונים ספרותיים. ובכן כל אימת, שהננו דנים על משבר הספר, ואנו דנים בו בלי הרף, והננו מביעים את צערנו ותרעומותינו על הקוראים, שעזבו את הספר, עלינו לדייק ולהגדיר כלפי אלה מיני קוראים הננו מתכוונים ועל עזיבת מי אנו מצטערים? הקריאה האספסופית בוודאי שהיא עוזבת את הספר, מכיון שהיא מצאה לה תחליפים יותר נאותים לה, או יותר נכון, מכיוון שהיא בעצם מגיעה רק עכשיו אל אותם המקורות, שהקריאה שמשה לשעבר תחליף להם. אבל הקורא החבר, היודע, הדבק כאח, השותף ממש ביצירה למחברו האהוב – הכי גם הוא עזב?

סבורני: לא עזב! ומי יוכיח לנו את ההיפך מסברה זו? הדפתראות של המו“לים והמו”סים, עליהן רשומים שמות הלקוחות הספרותיים בכל אתר ואתר? הקורא הטוב אינו נופל תחת גדרים שבחכמת המספרים. הסטטיסטיקה אומרת: לא בי הוא! ודאי שלא! צאו וראו כמה חרוצים הם בעלי החשבון. והנה הם חישבו ומצאו, כי הקופצים על הספר פחתו מאד משום כמה וכמה סבות, שבתוכן נמנות גם הללו: שגשוגו הכמותי של העתון, הגוזל מאת האדם את כל רגעי הפנאי שלו. התפתחותו העצומה של האוטו, שנעשה מצוי אצל רבים ובתתו ביד האיש והאשה את ההגה הריהו מוציא אותם, ואת האשה במיוחד, מתוך שכיבה של הזיה על הספה ומטילם למסעות בדרכים, התמעטות הנסיעה ברכבות, שהספר, שנתלווה תמיד אליה, היה מחונן בסגולה של הקפצת הדרך, חמת המציק של הפרנסה המרודה בזמננו, בומוס הפוליטיקה, שבה שטופים בני הדור, וסבה אחרונה החשובה מכל, שפופרת הרדיו, המפריחה בערבים, המוקדשים לשעבר לקריאה, את אזניהם של בני האדם על פני בירות אירופה לצוד שם צלילי זמרה ונאומים מדיניים. והנה כל הסבות המנויות אינן אלא תירוצים ואמתלאות, זאת אומרת, דחיות, העלולות לפגוע רק בקורא השטחי. הקורא הראוי לשמו, החי את חייו הרוחניים בחברת ספרו האהוב, אינו משליך את החיים האלה שלו למען העתון, הגה האוטו, שפופרת הרדיו והמיטינג. האדם חי רק פעם אחת ואין הוא דוחה את חייו בשביל טירודים צדדיים, אלא אם כן הדבר, שהוא דוחה אותו, אינו יסוד ושורש בחייו. לפי דחיותיו של האדם מכירים אנו תמיד היכן נעוץ מרכזו האישי. הפחות חשוב במעלה נדחה מפני ההכרחי, שאין לו תמורה. והדבר שיש לו תמורה סימן שאין הוא צורך נפש ראשון. הקורא הנאמן יקבע לעצמו עתים לקריאה. הוא לא עזב. עזבו בני ערב רב. לא עזבו את הספר אלא הללו, שעדיין לא הגיעו אליו. הקצב המהיר של החיים החדשים לא הרג עדיין את הנשמה, ומשום כן יש עוד מקום לספר, המשקף חיי נשמות. עדיין מצויים בעולם בכמות הגונה אנשים, שלא ויתרו על חיי נשמה. תהליך ההתרחקות מעל הספר אינו אלא תהליך הזיקוק של עדת הקוראים. סילוק הכינוסים הגדולים ההומים והמהמהמים והעמדתם על מספר קטן של נאמנים. וכי יש סופר נאמן לב, המתגעגע על מיליון קוראים דווקא? למה לסופר קוראים במספר רבים? לשם סיפוק יצר האמביציה? כן! אבל לא מתוך צורך נפש. האומר: שואף אני למיליון ידידי נפש! אינו אלא חנפן ויהיר. די לאדם במאה ידידים, ואפילו בעשרה, ואפילו בחמשה ואפילו בפחות מכך. וחמשה קוראים נאמנים, בעלי קשב מפותח וער – וכי אינם אוצר יקר לסופר? מי שאינו מסתפק במספר זה אינו ראוי אפילו לכך. עסקי פרנסה, שושלתות, אמביציה ותאוות שררה נותנים בפי הסופר את הקריאה: הבו לי מיליוני קוראים! מיליונים! רעב אני למיליונים! הרי זה רעב לבצע כסף או לבצע כבוד אבל לא לחזון. אין לערבב את משבר השוק ולקוחותיו עם משבר הקורא והספר. לא משבר הוא זה אלא מחיה ורפוי. החלמה היא ליצירה שכבר נסתלפה ונעשתה תוצרת. העלאה לספר, העתיד להיהפך במרוצת השנים הבאות מענף עסקי סיטונאי לחפץ של חבה והוקרה, עיון והבדלה, מבחן להזדככות האישי, כור המצרף את הפרט המבין, מגדלור ליחידים באוקינוס של אמבוהה ומהומה ומרוצת שווקים, גאולה משעבוד הספר להרפתקנים, מחברי סנסציות. אַל תאמרו משבר אלא שבר לספר. עלינו בני הדור לפדות את הספר משבי הקליפות, להרימו מטיט היון של ה“שונד”, שהוא נתקע לתוכו ולהעלותו בשרשו. אַל נבכה ואַל נקונן אלא נשמח על הרבים שהלכו עזבו למען שאר ישוב, למען הקוראים שהם בני עליה.

ב. הסופר בארץ    🔗

ספדנים קרואים ולא קרואים נוהגים כעת לתנות את מר גורלו של הסופר בנוסח הישן נושן והמשעמם: “למי אני עמל?” על הרוב אין זה אפילו הספד אלא נושא למאמר או לנאום כל שעה שאין דרך מקרה לכותבים ולנואמים שום נושא אחר. חלק מסכן מינה, לפי דבריהם, הגורל לסופר: אין דורש לו, מעטים קוראים את דבריו. הוא גופו הנהו רהיט מיותר בחברה הבונה. ניטל מעליו כתר שם טוב ועטרת הכבוד שוב אינה הולמתו. מי חי כעת מפי היצירה הספרותית? מי מתרגש למקרא רומן? מי מחקה כעת אורח חייהם של הגבורים הפועלים בחבורים ספרותיים? מי מטה אוזן לדברי מוסרו או לעצותיו והדרכותיו של הסופר? אין לו אוזן וממילא הוא שוב אינו משמש פה. באמת, נסתלקה השכינה מעל הספר בזמננו – מוסיפים מיניה וביה אגב הטלת טפת רעל לתוך כוס יגונו של הסופר אלה האנשים עצמם, שרק לפני רגע קשרו עליו מספד. עד שלעתים מתעורר חשד, שכל עיקרה של השתתפות בצער זו בפי הספדנים לא באה אלא על מנת לעבור מדברי אבלות לידי עקיצות קנטור – באמת, נסתלקה מעליו שכינת הדור ואין הוא מצליח לתת ניב לתקופה וליצור את דמותה. אין הוא משכיל אל רוח הזמן. אין הוא נענה לצרכיהם החיוניים של החברה שהוא חי בה. תלוש הוא. וכל התולש את עצמו מתוך מאוויי הדור סופו שמקיימים בו “תשליך” מתוך ספינת החברה… ככה, ובקירוב ככה, טופלים על הסופר כל אלה הידידים כביכול שלו, הפותחים תמיד בה“קדיש” אבלים וגומרים ב“ימח שמו וזכרו” של הסופר.

לאמתו של דבר, נושא זה הנהו כל כך נדוש וכל כך מבולבל ומבולק עד שאין כמעט כל סכוי להעמידו באור ההבנה הישרה. קשה להתווכח עם יריב על נושא, שאצלך הוא חי, תמצית החיים, ואצלו אינו אלא ענין עריכת אבלות. תאמר לספדנים הללו: נניח, מת הסופר. אזל. איננו. נסתלקה הספרות, ובכן, נחה דעתכם? מה עוד? ולמה לכם להספיד את זה, שכבר הספדתם אותו אלפי פעמים ולמה אתם מוליכים ישר והפוך את הבר מינן לבית הקברות ומשם חזרה וככה חוזר חלילה? למה עשיתם את הקינות על העדרה של הספרות למין מקצוע ספרותי מיוחד? שתשתקו זמן מה מהנושא הזה ובחרו לכם ענינים אחרים לענות בהם! והלא כבר פרסמתם תריסרי מאמרים על הסופר, עם הסופר, נגדו וכלפיו ומה לכם עוד? הנה אתם כל כך בקיאים בסוד האמנות ובכל הדרכים המובילים אל גלוי השכינה ואתם יודעים כיצד צריך לעשות בשביל שלספרות יהיה אורח יצירה, שמא תואילו בטובכם לעלות עצמכם אל האבניים וליצור את היצירה הגדולה והכנה, זו בת הדור ואם התקופה, זו שתבטא את כל הלבטים, שתסעיר ותתסיס, כפי שאתם דורשים. אתם הרי יודעים בדיוק נמרץ מה צריך הסופר לשקף, תשקפו, בבקשה! אתם הרי מורים גם כן באצבע על הסממנים הדרושים לכך. ובכן, בבקשה, תרקחו אתם את המרקחת! אתם מציעים להיענות להזמנה הסוציאלית, או החברתית או הישובית, בבקשה, היענו! ההזמנה מדברת אל הכל בקול רם. היא שואגת אלינו מכל אבן של כיבושינו, מכל שעל אדמה נוסף, הנרכש על ידי יהודים, מכל לבנה סיליקטית, המשוקעה בבתי יהודים בתל־אביב, אם כן, שירו נא את שירת הדור, שירת העץ והלבנה, דונם האדמה והטרקטור החורש! הן אתם דרך אגב מתנגדים גם כן למקצועיות באמנות, לסממני לשון, לחיטוטים, לבשמי מליצות למזמוטי חן, לציצים ופרחים ססגוניים, קיצורו של דבר, ללהטים הללו, כפי שאתם היטבתם להגדיר את מותר היצירה מן המלאכה, אם ככה הרי באמת הדברים נעשים פשוטים יותר. צריך לתת, אומרים אתם, את החיים. ובכן, בבקשה, תנו! כל הפושט את היד יכול לקחת במלוא חפניו מן החיים האלה. הרי לכם מעשה בקבוצה פלונית שעלתה על הקרקע בשעה זו וזו וקורותיה היו אלה ואלה. והרי לכם אניה שהביאה לארץ בבת אחת אלף עולים אנשם ונשים וטף, יבואו לשם סופריכם, רצה לומר, אתם עצמכם המקוננים, בואו לשם עם קולמוסיכם ורשמו, רשמו, רשמו! רצונכם בפרובלימות ישוביות? הרי לכם מן המוכן כמה שאתם רוצים: גיוס פועלים לכפר, מנוסת פועלים מן הכפר, התרחבות העיר, מריבות דיירים עם בעלי בתים, ילדים פושעים, נגישות הממשלה, הוי העיר הארצשראלית וסדר היום בכפר העברי. הפלג’ה בתל־אביב. עבודה עברית. משמרות. וכי יש לכם אף שעל בחיינו בארץ, שאינו קרוע ושסוע על ידי פרובלמטיקה? אולם הסופרים התלושים מתעלמים במזיד ממש, אפשר לומר מתוך רצון רע, מתוך איזה אוטם משונה הרובץ עליהם, מכל לבטי חיינו השואגים בחוצות ערינו ובאהלי כפרינו.

אוטם? אולי! אבל, חושבני, שלא תמיד ולא בכל המקרים האוטם הוא לקוי. עתים, בצירוף תנאים אוביקטיביים וסגולות אישיות מסוימות, עשוי הוא להיהפך למקור ברכה לאמן. מסודה ומיסודה של היצירה האמנותית הוא, שאין היא משמשת רצון בטוי לנגלה, לנראה לכל עין, לממושש בכל יד. פרובלמטיקה המתגוללת בחוצות אינה ראויה לתיקון אמנותי. חיים שהם כולם פרובלמטיקה אינם נאותים לעלות על הבד. דונם אדמה צריך להיות רק דונם אדמה, האבן רק אבן, העץ רק עץ בשביל שיהיו ראויים לשמש חומר לאמנות. אולם כל זמן שכל שתיל וכל אוהל וכל מטר מעוקב של בנין הם חויה, הזדעזעות לאומית או ישובית, אין להם עדין מקום ביצירה אמנותית. האמנות אוהבת לזעזע את הנייח, אבל מה שהוא מזועזע מתחילתו, גם שם במקום חנייתו, נעשה פסול למפעל אמנותי. הנני אומר זאת בדרך כלל ולא לגבי מפעלים אמנותיים יוצאים מן הכלל. שום עצם בצבע אינו רוצה להיות מזועזע פעמיים. שום אמן מכבד את עצמו אינו מסכים לשמש בכהונת צלם. האמנות אוהבת לחשוף קרעים במקום שאינם נראים לעין הכל. אבל משהם נראים גם בלעדיה הריהי מסתלקת לחפש למענה שדה־פעולה אחר. אין היא צריכה לחפש הרבה. החיים האנושיים הם רחבים ועמוקים לאין שעור. גם פה בארץ, מתחת לרקמת הבנין הישובית והלאומית, משתזר מטווה החיים האנושיים כמימות עולם וכבכל ארצות העולם. יש איש. יש אשה. יש ילד. מלאך המות חי וקיים. אנשים נלחמים עם יצרי אהבה ושנאה. אנחנו לא כרתנו ברית, בבואנו להתאחז בארץ הזאת, עם שר החלומות, שלא ישלח בנו גם פה געגועים וכיסופים ולבטים אנושיים סתם. סתם חלום אנושי על מה שהיה ושלא היה. סתם געגועים. סתם כליון נפש. סתם תפלה לאלהי עולם. סתם התחבטות והטחת ראש בקיר האלם הגדול. בלי שום קשר עם אנית עולים ועם דונם פרדס. התרשו לנו לחלום? התרשו לנו להיות גם בני אדם בעולם הזה, בני אלהים, עתים ילדי השטן, כעסניים ורחמנים? האמנם הוצאת פסק דין, שהיות והיות, והיות ואנו באים לארץ לבנות ולהבנות הרי נתחייבנו להנזר מכל העולם המטפיזי העשיר? הפילוסופיה היא קונם עלינו. הפסיכולוגיה היא דבר בטל. תפארת הסגנון הוא מותר. שיתוף ההגות עם כל התקופות בהיסטוריה האנושית היא ענין רע, המזיק לעבודת התחיה? התאמרו זאת? אם אומרים אתם זאת, אמרו נא, בבקשה, בפה מלא. דברו ברורות למען נבין אתכם. בשפה צחה תרצו את טענותיכם ואז אכריז ואודיע: אתם, חביבי, אתם הנכם הסופרים! אתם הנכם יוצריו של סגנון הדור! אתם, מכיוון ששפה ברורה, יפה, ערוכה ומסודרת בפיכם.

איני מטיף לפרישות מן הדור, איני מציע הסתגרות נזירית בתוך ד' אמות של הסתכלות יפיפנית, הבורחת מצער העולם ומיסורי השעה ועושה את עצמה בחינת צחצחות. חס וחלילה! גלוי לפני גם צד הכעור של אותו יופי מתרברב ומתפנק, הפוטר את עצמו מכל המסים והארנוניות, הרובצים משא לעייפה על בני תמותה פשוטים. כהונה מיוחדה, באיזה מקדש שהוא, המתעטפת בתגא, ולוא בהיכל האמנות, סוף־סוף אינה אלא אנוכיות מעולפת באדרת הקדושה. לא כזה אחפץ לראות את הסופר בארץ! אבל גם לא שמש הוא. לא נושא כלים. לא אחשתרן מושבע לשאלות השעה המנסרות כפי שאתם מנסרים אותן דווקא. לא איש עתי הוא האמן. וכלל אינו מחוייב לבטא את התקופה הזו שלכם, שאתם הנכם העושים הראשיים בה, שאתם הנכם המחותנים שלה. יכול סופר ורשאי הוא לבטא איזו תקופה שהוא רוצה בה. יש מבטא את תקופתו מתוך כך, שהוא אינו נותן לה שום בטוי לכאורה. יש שתיקה שהיא דבור. עשוי סופר לכתוב בגלוי על תקופה ישנה, שההעלם שלה הוא דווקא הזמן ההווה. אין שעור דרכים לגיבוש סערת הימים. יש מצייר בדיוקן האבות את פני הבנים. אַל תאיצו. אַל תדפוקו. אַל תגלגלו דברי חמלה בקול רם. אַל תעמידו פני משתתפים בצער. סופר ראוי לשמו אינו דואג כלל על בדידותו, שעל הרוב הוא מעמיד את עצמו בה מדעת ועל פי צו גורלו. אין אוזן, אתם אומרים? לגמרי לא? אף לא אוזן יחידה? הרי לא יתכן! וכי יתכן כי קול, קול אמתי, משווע ממעמקים, לא ימצא לעצמו בעולם אוזן קשבת? לא היה עדיין כדבר הזה מיום שהעולם קיים. ובכן, אחת כן יש. אולי גם שתיים. אולי שלש. ושמא חמש. אלא מה? שאין רבבות? מילא. וכי מעיין אינו מפכה באין רואה אותו? אין מטה אוזן לדברי מוסרו ועצותיו של הסופר? דבר זה נכון הוא, אבל רק באופן חלקי ובתנאים ידועים ולפי שעה. מי שיש לו באמת דבר מה להגיד צריך להיות, הוא הנהו, מחונן בכח סבלנות. יצפה עד בוא מועד. יצפה כי הוטל עליו. מה התשוקה המהירה הזאת של בעלי הקינות, ההופכות אגב, מיד, לגידופים? רק בעלי הנאה אין להם פנאי לחכות והם תובעים לאלתר את חלקם לעולם הבא. חושבני, כי הטובים שבבני הדור, הנושאים באמת בחובם את סבלות הזמן, את לבטיו וברכותיו, אינם להוטים לראות את עצמם בו ברגע משוקפים באספקלריה של פסידו־אמנות. אותם הגבורים ברומנים שהזילו דמעות מעיני קוראיהם, על הרוב קוראותיהם, אין כחם יפה בזמננו בדרך כלל. אין אנו דור הדמעות. אין אנו רגשניים. אנו התבגרנו. בגר גם האמן. אחר הוא הגבור. האמנות עצמה עלתה שלב ונעשתה ענף מדעי. ודאי שהמדע רחוק יותר מן הלבבות. ודאי שאין הוא פועל פעולה גלויה ודמעתית זו, שהיתה מצויה אצל הספרות הקלסית. אחרת היא המיתודה, שהיצירה האמנותית משתמשת בה עכשיו, ואחר הוא האור הקורן ממנה. לא אורח חיים יחפש הקורא הנאור בזמננו בספר, ואפילו לא חובת הלבבות ולא מוסר השכל, אלא משהו עמוק ונעלה מזה. הראשונים התמימים בקשו להדריך על ידי ספורי מעשיות ולעורר באמצעות שירים עדינים את הרגשות. האמנות הישנה האמינה לתומה, כי יש עמה סם תרופה לכל פגעי החיים והאדם. האמנות בת הדור בגרה, החכימה, היא, לכשתרצו, יותר ישרה מהורתה. היא אינה מבטיחה מאומה. היא צנועה מכיוון שמעבדתה נתונה במעמקים. האמן הכורה והחופר תלוש מתוך החברה. אַל לו להתבייש בגורלו שהוא יעודו. הוא שם במקום שמעבדתו עומדת. הידוע הוא לתהלה בקרב הרבבות או המאות או העשרות או כלל לא ידוע מה חשיבות יש בכך? הרצון לפרסום הוא יצר שפל. ההסתגלות לטעם התקופה היא מדה מגונה. חוש הקיום הבריא, הנני מקוה, ידריך גם להבא את הסופר העברי בארץ לסלול או את מהלכו במרומים או במעמקים. כל שאר הדרכים כבר נסללו לפני וכאן אין לו מה לחדש ומה להוסיף מלבד המשך הזרע של מלאכת הקופים.

ג. עצמיות והשפעה    🔗

ובכן העצמיות מהי? היכן היא גנוזה? מניין היא צומחת? ועד איזה גבול היא בבחינת אפשרי? הרבה כבר ישבתי על מדוכה זו ולא זכיתי עדיין להאיר אפילו נקודה אפלה אחת בנושא זה. יש שהנך כל כך מעמיק בעיון זה עד ש… ניטל ממך כל יכולת של עיון ואתה חש סחרחורת במוח וההיסוס מחלחל לתוך עצם הפעולה המחשבתית שלך. מה זאת אומרת עצמיות? וכי יש מי עצמי? וכי הכל כבר לא נאמר עדיין? וכי לא נתגלו כבר כל הסגנונות וכל אפני הדבור? הכי יש סממנים חדשים מלבד אלה, שכבר נשתמשו על ידי רבני האמנות והמחשבה? הלא כל הצירופים כבר נרמזו על ידי הראשונים ואפילו הקדמונים. כל בני גונים ובני קולות במחשבה ובבטוי, בצבע ובצליל, כבר נודעו לקודמים לך. אין לך שבירה בקו, שלא נעשתה עדיין. אין לך גינונים, שהמאורות הגדולים, שהיו לפנינו, לא באו עדיין בסודם. עשה איזה רסק שתעשה, איזה בליל שהוא, כל מיני תערובת, פריכים ופתיתים, הכל כבר הוחש, כבר הובע, כבר נוחש, ובכן, מה נשתייר למעננו אחרוני שבאחרונים? מה? מה? אפשר ליפול לתוך מרה שחורה עמוקה. שוב אין לך מה לעשות בעולם הזה שאלפי רבבות ידיים וירטואוזיות כבר דשוהו, כבר לשוהו, כבר רדדוהו, ואף על פי כן, שומע אתה פעמים קול מני עומק, יש עצמיות, עוד לא כלתה לזו מן העולם. עבוד! עבוד! אינך פועל בטל. גם אתה עתיד לבוא על שכרך.

ובכן, מהי עצמיות?

ומהי עצמיות? האם היא היפוכה של קבלת השפעה, של תלמודיות, של קידת ראש, ניע לכל גל וגל, או, אדרבה, היא מעולפה דווקא בקבלת עול ראשונים, בביטול היש האישי, בהתפשטות מן האני עד כדי התמזגות בתוך הכוללות, בהמשך הזרע של הקודמים?

ומהי עצמיות? האם היא מרד ומרי, דפיקה בכוח בשערים, מאמץ מפרך את כל הישות, הדפקת הנפש לעילא ולעילא ולעילא, עוד ועוד, עד כדי נפילה על אפיים, עד כדי פישוט ידים ורגלים ותביעה מן העליונים, עד כדי הושטת צואר אל האור העליון: האצל נא לי מרוחך ואם אין המיתני נא! או שהמקוריות ניתנת ואינה נלקחת. שאינה אלא מתן בחסד. השראה, זכות מיוחדת, פרס בעד הקלות ובעד הענווה, או צירוף שרירי של כחות טבעיים, השופכים את חסדיהם על אחד מבני תמותה והוא לא שאל ולא ביקש ולא ניסה ולא העיז, כי אם מן המרומים נפל עליו מה שנפל?

רבים מציינים לשבח מיוחד את ברכת ההשפעה הזרה על היוצר מתוך שהם מסתמכים על כמה דוגמאות מאמן פלוני או אלמוני, שהיה מביע בתקופה ידועה של חייו, או במשך כל חייו, הערצה לאמן שקדם לו והיה מעריף עליו ברכות הודיה בגלל שהראה לו את הדרך, שהיה לו מורה ורבי. וגדולה מזו: כשרון ההתפעלות מגדלותו של אחר נראה להללו כזהותי עם גדלות הנפש העצמית. סימנו של אמן גדול, שהוא מברך ברכת הנהנין על כל יצירה יפה, שהוא מקבל השפעה מכל מדה טובה ונכונה, שלבו תמיד ער ופתוח לקבל שפע, וכי לאמתו של דבר במה נופלת יצירה אמנותית מיצירותיה היפות של הטבע לגבי השראת קורת רוח על האמן? ניר נאה, אילן נאה, פרח, שמש, נוף, מרהיבים את עין הפייטן ומשרים עליו רוח הקודש. הוא הדין לגבי תמונה נאה, שיר ומנגינה. ובכן, מה יש להתבייש בקבלת שפע זו מידי אחרים? למה יתכחש מקבל הטובה למיטיבו? לשם מה המאמצים לכסות על העקבות, לטשטש, למחוק? מדוע לא לחקות גם כן? על שום מה אסור ללכת בעקבות ולהמשיך את ההתחלות, שנפתחו על ידי אחרים? למה? ועל שום מה? ולא זו אף זו: ההשפעה הזרה לא די שאינה ממעיטה את דמות האמן אלא היא גם מפרה ומעצימה אותה. היא מקליטה לתוך כוח האמן תוספת של אחרים, היא מנחילה לו תמצית נסיונות מעמל קודמו, היא מפלסת לדברו על נקלה נתיב אל הלבבות והאזניים, מאחר שאותו הנתיב כבר פולס למדי על ידי קודמו.

קשה לי להשלים עם הרעיון כי מתוך אותו המקור של הקציר הקל נובעת ברכת ההודיה של כמה אמנים גדולים לרבותיהם ולמאשריהם. נדמה לי כי לא בעד הוראת הדרך, האמצעים והסממנים מכיר האמן תודה למורו ורבו. כל דרך, כל אמצעי, כל סממן, שכבר נשתמשו במדת מה על ידי מי שהיה כבר נעשו פסולים לשימוש בה במדה עצמה לגבי הבא. אם לא גלוי איזה עורק חדש, איזה עצב מיוחד, או לכל הפחות, הטיה מיוחדת שלהם, או החיפוש אחריהם, לא כדאי כל העמל, אין שום טעם ביצירה. כל בעל רוח תקוף דימון משלו. ודימון הוא חי. הוא בעל פרצוף מסוים. ואם כך הרי אין שני פרצופים דומים זה לזה. אם גם כבר חי ופעל אותו דימון במי שקדם לאמן זה, הרי בכל זאת היה ההוא אחר. לאמתו של דבר ראוי הוא הדימון, שכל הנושא אותו בחובו יהיה נשען רק עליו. מי שהדימון נכנס לתוכו, שוב אינו בודד בעולם הריהו מלופף בבן־לויה נצחי, הוא מהכרח פורש מכל הבריות, מכל האנשים החיים המתים, ההווים והמי שהיו. שכן כל מעייניו נתונים לחברו ועמיתו, היושב בסתר שלו. אלא שאף על פי כן לא תמיד, לא בכל רגעי החיים האפורים יכול האדם להשען על אותו רע אלמוני, בלתי נראה, עליו בלבד. יש שהפחדים מחלחלים לתוכו. יש שצופה הוא בפני עצמו והנהו נבהל. לא אדם הוא אלא מין שד או ליצן. חותך העויות. בלש או תעלולן. מתלהלה הוא. סקרן נורא. בלבלן וטרחן. מנוח לא ידע. מנוח לא יתן. בכל החורים והסדקים הוא נובר. קוצי חכמה הוא זורע. בעקרבי הפיוט ידוש את ההויה, נבחן הוא לתוך הנשמות. געש ישפוך על כל סביבותיו. איזה מוח מקנן בחובו? איזו נפש היא זאת לו, שסורה רע? מה הם השגעונות והתעתנות הרוחשים במוחו? האין הוא במחילה… קצת לקוי? מין שוטה שבעולם, ממזר אנושי? מטורף, רחמנא ליצלן. ניחוש זה, מיחוש זה, פחד זה רבץ על כל אנשי הרוח מאז ומעולם, על כל מיסדי דתות, על כל האמנים והמשוררים. חשד עצמי מבצבץ מכל שורה ושורה שבמכתביהם הפרטיים, מכל שיחה אינטימית שלהם, מכל פתק של ודוי, שנתגלגל אלינו מהם. לפיכך, כמדומה לי, מזדרז כל בן ענקים למצוא לו מעין דמות־דיוקן במי שקדם לו, מעין פטרון חוסה עליו, איש מופת לו, בחינת תרף שהוא עובד אליו. ומשהוא מתבונן במורו זה ומוצא בו איזה קו של שיתוף עם עצמו, איזה צד שווה, איזו נטיה דומה הן מצד המהות והן בדרך הבטוי ואפילו הסגנון החיצוני בלבד, הריהו מידבק אליו, מודה ומברך אותו בעד טובות שקבל ושלא קבל הימנו, ובלבד להפקיע את עצמו על ידי כך מתוך הבדידות המעיקה והמפחידה. דרך אספקלרית עצמו ישקיף על צדי השבח של רבו, יגדיל ויגזים. מתוך סערת ההתפעלות, שכל גאון הומה בה כלפי עצמו, הוא מרים ומנשא את מורו שאינו אלא האצלה מעצמותו. זהו סוד של קניית רבי והעמדת אב לעצמו. אותו התלמיד או הבן מרגיש בעצמו שפע כזה של כוחות, שהוא גופו נעשה צר להכיל אותם. בעל כרחו הוא מזרים אותם על גלי ההתפעלות כלפי אחר, דיוקן האב שלו. ואילו כל חד נושא בסוד אישיותו את הרצון להופיע בעולם זה כחד־פעמי וכראשון ממש. אותו חסיד המודיע כי לתוכו נתגלגלה נשמת אחיה השלוני או נשמתו של דוד המלך, ר' ישראל בעש“ט וכיוצא בהם, אינו מתכוון בכך למדה של עניוות. אין הוא אומר, שהוא דוד השני או הבעש”ט במהדורה שניה. לא, הוא הנהו הראשון ממש. ואילו הראשון לא היה ראשון אלא כפטו מורגנו שבזמן. ודר“ק. רצה לומר, דוד המלך ההוא עודו חי וקיים. ר' ישראל בעש”ט לא מת כל עיקר. ובכן הוא החי הנהו טופס ראשון וקדמון. ככה ורק ככה ישבח ויהלל אמן את רבו.

כי עצמיות זאת אומרת, אני עצמי הנני אב. אני הריתי את זה הסגנון, אני ילדתיו, אני לראשונה השמעתיו. מה? כבר מצאתם לפני את הדומה לי? כבר היה מי שהלך לפני בעקבותי? כלל לא. ההוא התחיל ולא סיים. לא העמיק. הגיע עד קו מסויים. מכאן ואיך מתחיל אני. אונאה עצמית? כלל לא. כי ככה הוא הדבר באמנה, שום מי שהיה לא גמר, שום קו לא הגיע מעולם עד סיומו. אין דבר מסתיים, מכיוון שהכל הוא באין סוף. נעימה זו וזו כבר נשמעה. כן! אבל רק זעזוע ממנה הופק בשעתה לעולם. פשוט, אין מוח אנושי מסוגל להגות שום רעיון או רגש עד סופם. יתכן, כי זה האמן ממשיך אותו קו שכבר הותחל לפניו על ידי אחר. ומה בכך? אבל בו במקום בנקודה זו, שהוא התחיל מהם, שם גם כן אתחלתא. כשם שהקו נמשך בסופו עד אין סופו כך ההתחלה שלו היא אין סופית. ובכן כל אחד מתחיל. כל שבא באמצע הוא גם כן ראשון. כל שממשיך קורטוב קדימה הריהו מפתח דבר מה חידושי. באיזה אופן הוא מפתח? דבר זה תלוי מן המזל, ממקרה הלידה, מגלגולי החיים והמאורעות של האישי. יש נופל מן השמים ממש לתוך אותה הנקודה, שבה מעורה שורש נשמתו. ויש נידון להתעמל בעבודת חיפושים מפרכת עד שהוא בא אל נקודתו. יש מקוריות בחסד ויש שהיא פרי עמל. יש שהיא מתן ויש שהיא מקח. אין שום יסוד לשער, שהיא עשוייה להיות מעשה חסד מהחל ועד תומה. העמל הוא גורל האנושי. כמדומה, שאין פטור ממס זה.

סירן קירגיגור מצהיר בספרו “אימה וחרדה” מתוך התרגשות מהססת מקצת בעצמה, “אשר לי איני חסר אומץ רוח לחשוב כל רעיון שהוא עד תומו”. לא ירד גאון זה לסוף דברי עצמו. לא דק. עד תומו? ושמא אמר זאת רק על דרך ההסברה, בתורת משל. עד תומו, זאת אומרת, עד מדת יכלתו? מי מתפנה מתהליך החיים הביולוגיים עד כדי לחיות את הרעיון עד תומו כפי מידת יכלתו? למי יש פנאי ורצון לכך? מי גבור עד כדי להביא את הקרבן הזה? לא לחנם התפאר חוקר עמקן זה במפעל החשיבה עד תומה, שנראה לו יקר־המציאות, ברם, בין השטין של דברי קירגיגור מרקד ההיסוס בהצהרה זו, והיסוס זה לא זז ממנו כל ימיו. לפיכך שב בלי הרף אל רעיונו המרכזי. היסס אפילו קירגיגור הנזיר, שפרש מעולם ומלואו והתבודד במשך עשרות שנים באוהל המחשבה והשכיל כמעטים בדורות להתמודד בלב ונפש על כל רעיון והרהור שלו, על כל ילד מילדי רוחו, להשקותו מדם לבו, להאכילו חבילות שעות, ימים ולילות ולפטמו בנדודי־שינה. ואף על פי כן היסס בכשרון המחשבה שלו. ויש אצים רצים, מוטרדים בצרכי שעה, בתענוגות, בהויות בטלות, בפיטומי מלים על מחירי תבואה ושער אידיאות בשוק, אלא שבין ריצה לריצה הם מקמטים מעט קט את המצח ומפריחים דרך מוחם איזה רעיון־בן־חטף, ואף הללו הצליחו להוציא לעצמם מוניטין כבעלי־מחשבות, ומשאתה רואה זאת יש שהנך מטיח את ראשך בקיר האלם: עצמיות מהי? מהיכן היא נובעת? ואי הגבול שלה?