ידוע הטיפּוּס של יהודי־"מה־יפית"; פּחות ידוע הוא הטיפּוּס השכיח מאד –"המאַוישל־יוּדע", מושג אשר הרצל היה משתמש בו תוך חריקת־שינַים. יהודי “מה־יפית” מוצאו ממזרח אירופּה, פּולין; מוצאו של ה"מאוישל" הוא ממערב אירופּה ומשם עבר גם לארצות האנגלוסכסיות. אבל מלבד ההבדל הגיאוגראפי שבין שני הטיפּוּסים, יש ביניהם גם הבדל מהוּתי. יהוּדי “מה־יפית” היה לרוב יהודי עני, מטוּפּל בבנים ובנות. וגם כאשר התעשר במשך הזמן, הרי כל פּרנסתו היתה תלוּיה ב"פריץ". רצה ה"פּריץ" והיהודי שלנו עם כל בני משפּחתו חי לו בנחת ובשלוה וגם – בכבוד, ואפילו בגאוה מיוחדת; רצה ה"פּריץ" – היה שולל מהיהודי שלו את כל פּרנסתו ומושיבו, נוסף לכך, בבית־הסוהר. אולם אחרי שה"מה־יפית" היה גומר את ריקודו בבית הפּריץ וחזר לביתו, זקף את קומתו, התכּבּד בין בני עמו, נהנה מה"שישי" ומה"מפטיר" – היה מעורב עם הבריות.
לא כן ה"מאוישעל"־יוּדע". הוא יושב לו במערב אירופּה, מנהל איזה בנק או הנהו פקיד באיזה מיניסטריון, או בעל בית־חרושת גדול וכו'. פרנסתו מצוּיה, משפּחתו קטנה, לרוב הוא בלתי תלוּי באחרים תלוּת כלכלית; יכול האיש לשבת בשלוה ולהיות מאוּשר עם משפּחתו לוּלא הנקוּדה היהודית, המדריכה את מנוחתו ביום ובלילה, בחול ובחג, בבית, במשרד וברחוב. גם הוא רוקד מין ריקוד כלפּי מעלה וכלפּי מטה, אם כי לפי מנגינה אחרת. הוא מחניף לממוּנים עליו, אבל גם לאלה הנמצאים בדרגות חברתיות וכלכּליות נמוּכות ממנוּ. בחברה הוא מעדיף לשבת אל השולחן עם לא יהודים, במשרד הוא מבכּר את פּקידיו הלא יהודיים על היהודיים. גם בקבלת פּקידים חדשים הוא מעדיף לא־יהודים מחשש “פּן יאמרו”. אין, חלילה, “חוק כזה”, הלא בארץ דימוקרטית קא עסקינן, אבל ה"מאוישל" שלנו מבין על־פּי רמז דק מה שהעסק דורש, מה שבעל־הבית או השותפים דורשים. “מאוישל” אוהב להצטיין, מוכן להביא קרבנות וגם להראות מעשי־גבורה. ובלבד לחפּות על הנקודה החלשה שלו.
והנה מעשיה יפה: הרבּרט כהן נולד בברסלוי שבגרמניה. לפני עשר שנים יצא את גרמניה, או יותר נכון: גורש ממנה. אם היה פעם בדכוי או בבוּכנואלד, אין הכרוניקה מספּרת, אבל אין ספק ששמע לא מעט מה שעשו שם במחנות ההסגר ואם גם הוא בעצמו הציל את עצמו, הרי ודאי יודע הוא את סבלות קרוביו ומכיריו. הרבּרט כּהן הוא חייל אמריקאי ובתורת כזה נקלע לחזית שבצרפת. הכרוניקה מספּרת: “שם היה מחרף את נפשו – בימי הקרב על שרבּורג – ורץ ומציל מאֵש האַרטילריה גרמני פצוע אחד ועוד גרמני אחד וכשהיה מביאם לאמבּולנס היה מספּר להם את שמו ואת עברוֹ, באָמרוֹ: “אם כי הרגתם את בני עמי ואינכם ראויים שאצילכם, אף־על־פּי־כן אָשוּב ואֶעשה כן”. הרבּרט כּהן שמע בודאי, שם באַמריקה, מה שהגרמנים עשוּ למיליוני יהודים – זקנים, נשים וטף – ונדמה היה, שהרבּרט כּהן יצא למלחמה גם כדי לקחת נקם מחַיוֹת־טרף אלו, להרגם ולהשמידם. אפשר היה להניח, שבשנת 1944 אחרי טרבּליאנקה מַיידאַנק ומלחמת גיטו־וארשה, יפנה החייל האמריקאי, הרבּרט כּהן, אל חבריו האַריים ויבקש מהם, שיתנו לו לקלוע לגרמנים, כי לכך התאַמן במיוּחד במשך כמה שנים. אפשר היה להניח שכאשר הרבּרט כּהן יראה את הגרמנים בורחים וּמסתתרים, יחרף את נפשו וירדוף אחריהם, כדי להדבּיקם ולהשמידם, אבל לא כן הדבר. גם ברגע כזה מוּכרח ה”מאוישל" להסיר את הכובע ולרוץ בחירוף־נפש להציל גרמני ולהתפּאר לפניו: מה אָציל הוא, “מאוישל” זה, ואולי גם יעזור לו הדבר שם באמריקה אחרי המלחמה, באשר העתונים יפרסמו שם את שמו ואת מעשי הגבורה והאצילות שלו…
ונמצאו יהודים טובים, לאומיים וציונים טובים, אשר נחנו בשקט הסטוֹאי להתפּלסף ולראות במעשים כאלה גבורה עילאית־רוחנית. אני רואה בזה רק סימנים של דגנראציה.
1945
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.