מועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל החליטה ברוב קולות מכריע לחַדש את החברוּת באינטרנציונל הסוציאליסטי. אמנם, עתה אין לערער עוד על עצם ההחלטה, אבל יש מקום להרהוּרים על תוכן הויכוּחים מסביב להצעה שקדמה לה. ברצוני, איפוא, להעיר שלוש הערות:
א. מפלגה וממשלה. אחד הנימוּקים החשוּבים שהוּשמעו בעד ההצטרפות לאינטרנציונל היה: הייתכן שהשתתפוּתם של גרמנים באינטרנציונל תשמש לנו גורם מספּיק להחרמתו? האם נַחרים את או“ם ומוסדותיו? האם לא נשתתף בארגוּן הבריאוּת העולמי, באונסק”ו ובאוניצ"ף ועוד, מפּני שגרמנים יושבים שם? האם בכוחנוּ לגרשם מן המוסדות הללוּ, או נוּכל להרשות לעצמנו להישאר מבוּדדים בעולם זה? נימוק רציני מאד. רק דבר אחד שכחו חברינו: באוּלם זה לא ישבו חברי הכנסת שעיינוּ בשאלה אם להשתתף בארגוּן בינלאוּמי, אלא חברי מפלגת פּועלי ארץ־ישראל שדנוּ בהצטרפוּת חפשית לארגוּן, אשר הבּקיאים במסכת שלו מטילים ספק, אם יש בו תועלת רבּה.
הח' שרת, בתורת שר־החוץ של מדינה צעירה ועניה, אם הוא עומד לפעמים לפני הדילמה הקשה – מוּסר ותועלת, לאיזה משני אלה הפּרימַט – הרי יש עוד מקום להתווכח, אם אסוּר או מוּתר לקבוע עמדה פּסקנית, שתמיד ידה של התועלת על העליונה. על־כל־פּנים, שר־החוץ, והממשלה בכלל, נאלצים לפעמים לעשות צעדים לא־רצוּיים על־אף רצונם – מתוך הכרח החיים ולשם קיוּם המדינה.
אבל מפלגה וממשלה אינן היינו־הך, ולא תהיינה אותו דבר עצמו אפילו אם תהיה מפלגת פועלי ארץ־ישראל ביום מן הימים רוב בכנסת, וכל הממשלה תוּרכב מחבריה בלבד. ממשלה חייבת לפעמים להחליט החלטות פשרניות; מפלגה – שאני. מה עמדה נאה היתה לנו ומה גדול כבודנו הלאוּמי, אילוּ החליטה מפלגת פּועלי ארץ־ישראל, למחרת החתימה על הסכם־השילוּמים, כי עדיין לא הגיעה השעה לשבת ישיבה ווֹלוֹנטארית עם גרמנים באינטרנציונל הסוציאליסטי. גם עמים אחרים, וחברי המפלגות הסוציאליסטיות השונות היו מבינים זאת והיו רוחשים לנו כבוד. היה כאן קֶצֶר־מחשבה, כאילו חייבת המפלגה להזדהות עם הממשלה גם בעניינים הנוגעים למפלגה בלבד.
זהוּת שלימה וטוטאלית בין מפלגה וממשלה קיימת רק בארצות טוטאליטריות; לא כן במדינה חפשית ומפלגה דמוקראטית.
ב. הנימוק ה"איראציונלי" – קשרים עם הגרמנים – חזר בדברי רוב הנאוּמים. לא לעגוּ, חלילה, לאלה שנאחזו בנימוק זה; אדרבה, הכל ציינוּ, כי רגשם ורגישוּתם בנקוּדה זו ראוּיים ליחס־של־כבוד, אבל את הנימוק עצמו ביטלו כעפרא דארעא. גם לא הירבּוּ להתווכח עליו. פּסלוּ אותי במלה אחת – “איראציונליוּת”. רבים נעשו לפתע ראציונליסטים ו“ריאַל־פּוליטיקאים” – כאילו כל מה שנעשה באותה ארץ ועל־ידי אותה אומה בחמשים־ששים השנים האחרונות בנוּי על טהרת השׂכל הקר, על ה“ראציוֹ”! לא שאלוּ את עצמם מתנגדי הטעם ה“איראציוֹנלי”, אם היתה אמנם מלחמת־השחרור טבוּעה כוּלה בחותם הראציונליזם, בשיקוּל־דעת מחוּשב מראש? כמה אנשי־צבא וכמה תותחים וכמה מטוסים היו ברשותנו מראשית המלחמה הזאת ועד סוֹפה, והיאך יכול הקומץ להתגבר על צבאות של שש מדינות, שממשלה אדירה אוהדת ועוזרת להם? האם היה כל זה ראציונלי? ומיבצע קיבוּץ גלוּיוֹת, ועצם ההתישבוּת החקלאית, ואום־ג’וני, וּמרחביה, ועין־חרוד, ונהלל – האם לא היה בכל אלה שמץ־מה של “איראציונליוּת”? ועצם התנועה הציונית כולה, מעליית החסידים הראשונים, דרך חיבת־ציון, ועד הופעתו של כוכב־השביט בשמי יהדוּת־הגוֹלה, הרצל החוֹזה, ועד ההופעה המוּזרה שאין דוגמתה בהיסטוריה, זו הקרוּיה "עליה ב', – האם כל זה היה מחוּשב בשׂכל קר מראש? פּתאום היינו כולנו לראציונליסטים. אני מכיר רבים מאלה שהצביעו בעד ההצטרפוּת לאינטרנציונל, ויכולנו למַנות ברבים מהם כמה וכמה מומנטים איראציונליים בחייהם, בארץ ולפני עלייתם ארצה. ואם יחיד כך, אומה על אחת כּמה וכמה. האומנם די היה בארבע שנים מאז קום המדינה, שכולנו ניהפך לפיכּחים ומפוּכּחים?
ג. “מתי?”. בין הנימוּקים נגד שוללי ההצטרפות לאינטרנציונל נשמע מפי המתוַכּחים ובקריאות־ביניים, הנימוּק “מתי”? כלומר: הרי לא נוכל להחרים לעולם־ועד את המוסדות וההסתדרוּיות שגרמנים משתתפים בהם, ואם כן – מאימתי מוּתר יהיה? מתוך שאלה זו משתמעת שאלה נוספת: ואם כן – מדוע לא עכשיו?
התשוּבה הנראית לי היא: לכל הפחות דור אחד; עד אשר ימוּתוּ כל אלה שהשתתפוּ בפועל במעשי־השׂטן; נחכה, לפחות, עד שאנחנו לא נהיה עוד בחיים – אנחנו, עֵדי־הראיה־והשמיעה לכל הפּשעים האכזריים – עד אשר שרידי הגיטאות הלוחמים לא יראו במו עיניהם את פּעוּלות הפּיוּס והחנינה. נחכה, לפחות, דוֹר אחד.
1952
לאחר קבלת אות־הספורט בריצה (מימינו רעייתו)
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.