זכרונות מימי נעורי    🔗

[א]    🔗

כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות (שה"ש ב, ב)

אם אזכרה את רייזל בת רבי ומלמדי במאזפּבקה – עלי נפשי תשתוחח ולבי כחלילים יהמה. המון זכרונות תוגה יעורו בקרבי, יקומו כרפאים מקבריהם, יעברו לפני כצלמי אופל וימלאו את נפשי יגון קודר ואת עיני דמעה…

אם אזכרה את רבי ר' נפתלי ירתח בי דמי וכמדורת אש תצת בלבבי… רבי ר' נפתלי היה מן המלמדים ‘הגדולים’ במאזפּבקה, ואל חדרו אוּספוּ אסיפה אך נערים בני גמרא. רבי ר' נפתלי כי אזכרנו יעמוד לנוכח עיני בחזון איש מידה גדל-הקומה ורחב-הכתפיים, וכולו כאדרת שיער: זקנו העב יכסה את רחבי פניו, גם על אפו ועל חזהו ועל ידיו יצמח שיער כמסמרות נטועים, מצחו – הה, מצחו הגדול, הקודר והמלא קמטים הילך עלינו תמיד אימים ובלהות, וכי זכור אזכרנו עתה מלאו מותני חלחלה וכל יצורי ירעדו, כי נורא היה על כל סביביו ורעתו גדלה מאוד. הוא חלק לנו חבלים באפו ושבטים בחרונו בכל יום ובכל עת ובכל שעה, הפליא מכותינו וירבה מכאובינו, ולזכר ידו החזקה והנוראה יאחזני גם עתה שער ותחתי ארגז. מלקות היו לנו חוב קדוש כשמוע בלימודים, ושמוע בלימודים כמלקות, ולא אחת יסר אותנו בעקבים עד שפך דם, ומפני זעמו ונחת זרועו היו לנו חיינו למשא ונקלל חלקנו בארץ… אם בסימן לא טוב ובמזל לא טוב החלו עליו ששת ימי המעשה, אם נחה עליו רוח רעה בראשית השבוע, לא חדל מיסרנו מוסר אכזרי כל ימי השבוע עד תומו, וכיוון שניתנה רשות למשחית אינו מבחין בין טוב לרע, אם חייב הנער מלקות או נקי וצדיק הוא – הכול עוברים תחת השבט! על כל פסיעה מצא תואנה להתגולל ועל כל דבר מצער – להתנפל עלינו, להכות שוק על ירך, ויך ויחבוט וידש בשרנו! שערי רחמים ננעלו, רגשי חנינה נדעכו, אין רחמים בלב הרבי, אשר כבר למד לגזור בשר אדם לגזרים זה ימים על שנה, מאז היה למלמד בישראל; אין רחמים בלב הרבנית, זוגתו הקטנה והשחורה מרת בונצה, אשר כבר הסכינה לראות חמת ידו כאשת השוחט, אשר הרגלה לראות בשחוט בעלה את העופות הטהורים, וכאשת הקצב – בעבור המאכלת על צוואר הצאן והבקר; גם בבית ההורים אין רחמים ואין חנינה! – ‘לא חשיד הרבי דעביד דינא בלא דינא; אם ישחרך מוסר יודע הוא על מה הוא עושה ככה!’ ‘הנער ההולך לחדר הלא ילמוד!’ – תשובה מספקת על התלונות, המלשינות וגילוי סודות מן החדר, וביום המחרת עולם כמנהגו נוהג: החדר פתוח, הנערים פשוטים ועורים והרבי מכה בלי רחמים וחנינה!

אך בריה אחת קטנה נמצאה בתבל, אשר נכמרו ניחומיה עלינו; אך לב אחד חלה על שברנו ויגד לצרותינו; אך נפש אחת הבינה למכאובינו, ראתה עוניינו, ותיאנח בשברון מותניים על קשי יומנו. הנפש הזאת היתה בת הרבי שושנה שמה, או רייזל בעלת הגבנון.

ה' אלוהים, אתה ידעת אם מצאנו ראינו עוד שנית בחלד נפש עדינה ורוח יקרה כאשר נראתה אז רייזל בעינינו! היא היתה בריה אומללה בחיים, קטנה, עקומה, גבנונית, עזובה ונידחה, אך לב טהור ברא לה אלוהים ונשמה זכה וטהורה כעצם השמים לטוהר קיננה בגוויה דלה, רזה וקטנה כזאת. רייזל לא היתה רעת המראה, ונהפוך הוא כי כשולמית הרועה בשושנים כן נדמתה אז רייזל בעינינו, כחוט השני שפתותיה ורקתה כפלח הרימון, עיניה יונים ושיניה כעדר הקצובות, כולה יפה – אך מום בה: גבנון גבוה מאוד על השכם. היא נראתה לנו כאסתר בת אביחיל, אשר נשאה חן בעיני המלך מכל הבתולות מהודו ועד כוש, אך – ידיה קצרות ורגליה קצרות. הוי רייזל הטובה והאומללה גם יחד, אַייך עתה? ההיית לאשה לשַמש צרוע, שרוט וקלוט, לבּלן או לאחד השומרים הסובבים בעיר בלילות? או התחזרי עתה על הפתחים? או אולי כבר עזבת עמק הבכא הזה ומקומך עתה שם בעולם האמת, בעולם שכולו טוב, בגן-עדן, ששם אין גבנונים, אין רגליים עקומות ואין לבבות נמחצים ונשברים? וכי אזכרה את רייזל בת רבי עלי נפשי תשתוחח, וזכרונות תוגה יעורו בקרבי, יקומו כרפאים מקבריהם, יעברו עלי כצלמי אופל וימלאו את נפשי יגון קודר ואת עיני – דמעה…

[ב]    🔗

ויהי ערב ויהי בוקר יום ‘החמישי’. היום ההוא אַל יהי ברוך, כי בו עינו אותנו בשבט עברתו, ובשרנו היה כטיט חוצות וכעפר לדוש. רוח רעה עברה פתאום על רבנו, שעת רוגז ועת קפדה באה על מלמדנו, עלה עשן באפו המלא בורות, נקיקים וחריצים, ואש מפיו תאכל, עברה וזעם וצרה! אז יוריד את צרור השבטים ממרומי תקרת הבית ויקרב אל המלאכה לייסרנו שוק על ירך, לפשוט עורנו, לחתוך חיים את גווייתנו, וכה יסרנו מוסר אכזרי, פשט עורנו ויחתוך גווייתנו עד כי הרבנית מרת בונצה לא יכלה עוד נשוא את ההרג הרב, ותירק מלוא פיה ותשמיע קול נחרה ותצא מן הבית ותלך אל שכנתה מלכה ‘עושה שמרים’ לעזור על ידה למרוט נוצות; וכה יסרנו מוסר אכזרי, פשט עורנו ויחתוך גווייתנו עד כי גם לו היה מעשהו למעמסה ויירק מלוא פיהו ויורד כובעו על מצחו וילך לבית-המדרש להתפלל תפילת מנחה.

וכאשר שבה אלינו רוחנו כמעט אחרי היסורים והעינויים הקשים אשר עברו נפשנו, ניגשנו אל רייזל הגבנונית לשוחח עמה מעט קט שם על משכב התנור, ונראה והנה עיני רייזל רכות ובכה תבכה במסתרים בדומיה.

– למה היא בוכה פה במסתרים? שאלנו איש את אחיו.

– למה תבכי? – שאלנו אותה בקרבנו אליה – מה לך כי פתאום תורידי דמע?

– הוי, יקירי אהובי! – השיבה אמריה ותעביר את ידה הקטנה והצנומה על לחיינו בחמלה רבה, ובעיניה המפיקות טוב לבב ומראיהן כתכלת השמים הביטה ישר נכחנו – שבו-נא פה עמדי, שבו, ציפורי האומללים, על-יד ימיני פה על מעלה התנור החם וחם לכם וחיתה נפשכם.

– לא נוכל שבת – ענינו ונרא על המקום ששם הפליא הרבי מכותינו וידוש ויחבוט ויחתוך כל היום.

– אללי לי, אוי נא לי, כי אראכם בכך! – אמרה רייזל ותיאנח תמרורים. מה גדלו צרותיכם ומה עצמו עינוייכם מיד זה ה…, זה ה… הרוצח! הגזלן! השופך דמים! ארור אפו כי עז ועברתו כי קשתה!

דוממים כאבנים ניצבנו על עומדנו מרוב תמהון ומלים נעתקו מפינו לשמע דבריה אלה. הנשמע מעולם כדבר הנורא הזה? היא, רייזל בת רבינו תקרא אותו, את הרבי, בשם ‘גלזן, רוצח, שופך דמים’! מאז ידענוה לא שמענו מפיה דברי חטאת ומרי כאלה!

– כן, כן, הגזלן! הרוצח! השופך דמים! – אמרה רייזל שנית, כמו תכּנה רוחנו ותבן הגיגנו – גזלן הוא אבי, רוצח, שופך דמים הוא האכזר אין לב הזה! הוא הכריעני לטבח, הרגני, שיחת גווי ועצמותי, עשני שוממה כל הימים, הגזלן, הרוצח! השופך דמים! מה תביטו ותתפלאו עלי בני הטובים? אך אמת יהגה חכי; הוא אך הוא הרגני, טבחני, שיחת גווי, נתן מום בבשרי, החשיך עולמי בעדי עד נצח, עד יומי האחרון! – התראו?

ורייזל הפכה אלינו עורף ותראה את גבנונה הרובץ על שכמה. התבוננו אל היפה ואל הגל אשר מאחוריה, ראינו את צווארה הזך והלבן ואת גבנונה הנמאס ויבך בנו לבנו ונפשנו דלפה מתוגה.

– מה תאמר נפשכם, בני היקרים, לצרור הזה החבוש לשכמי תמיד? הישרה בעיניכם דבשת-גמלים זאת? – אמרה אלינו בצחוק מר ותוֹר בידה על גבנונה – ילד שעשועים רוכב עלי תמיד!

דבריה אלה העידו בנו שחוק אדיר וחזק.

– השחוק יהיה לכם דברי? חכו-נא מחמדי הטובים, ואספרה לכם – או-אז תמלאו שחוק פיכם!

ורייזל בת רבנו סיפרה לנו תולדות הגבנון הזה, מאין מוצאו ויד מי חלקה לה מנה יפה זו.

[ג]    🔗

– כמה היו ימי שני חיי אז לא אזכרה עוד – החלה רייזל לספר – אך זאת אדע כי עתה מלאו לי עשרים ושתיים שנים.

השתוממנו למשמע אוזנינו ונבט אליה בתמהון כביר. עד היום חשבנו כי ימי שנותיה בהם תשע שנים ואם בגבורות עשר שנים, והנה – כבר מלאו לה עשרים ושתיים שנה!

– מה זה תשתוממו, בנים? – פנתה אלינו רייזל בפניה הנאווים והיפים – הן עוד לא אבד עלי כלח, הלא עוד עודני צעירה לימים. אך עשרים ושתיים שנה לי היום! אולם כמה היו שנותי אז לא אזכרה עוד. אלה אזכורה כי כבר היה בי אז הדיבר, כבר מצאתי אוֹן לי לרוץ ברגליים ממהרות, וכמדומה אני כי קומתי אז גבתה מקומתי עתה. כן אדמה; אך יוכל היות כי אך משגה אתי בדבר הזה. – לא אדע במה חטאתי אז לפני אבי כי שפך עלי תמיד עזוז אפו ואהי למפגע לו כל הימים, השעיר לעזאזל! מאז אזכרנו הנהו אך פחז כמים, זועם ומתעבר, רותח כמרקחה ואין שלום בעצמיו, ומאז אזכרה את נפשי אזכור על בשרי גם את נחת זרועו… מעשים אשר לא יעשו היו לו מעשים בכל יום. בזעם אפו הרימני בשתי אוזני אל על ויורידנו ארצה, רמסני ברגל, הלמני בגזר עץ, וכאלה רבות עמו – והכול באשמת אשת הרשע, זאת הארורה המיתממת!

– באשמת מי? – שאלנוה – מי היא הארורה המיתממת?

– הלא היא אמי חורגתי, אשת אבי, הצדקנית ההולכת שפי, לאט כמים עמוקים, וקרבה מלא הוות. לפני לחמי תבואני קללתה ועל כף מים תרע עינה לתת לי. אלה פיה מלא, חרבות בלשונה, תקללני, תחרפני, תרעימני ותאכלני בכל פה, ויהי במחשך כל מעשיה, בלאט, בנעימות, בסתר פנים, אכלה שארי ולבבי ומחתה פיה כמו לא עשתה דבר, כנחש ישוף עקב וככלב לא ישמיע בחוץ קולו אך ישוך חרש ברכי איש, אין רואה, אין יודע ואין עֵד! תמיד כל הימים תביא את דיבתי רעה אל אבי, תטפול עלי שקר, תכני בלשון רמיה ותשים אשם נפשי למען ישלח אבי מגפותיו אל לבי, והוא הרוצח, הגזלן, שופך הדמים! הוא ישמח ויגיל אם תנואות עלי ימצא להכותני,, וככל אשר הפליא מכותי, כן גבר כעסו והוותו. ארור אפו כי עז ועברתו כי קשתה!

– ויהי היום, ערב שבת בעיתותי חורף, לתלמידיו קורא דרור והוא ישב ‘להעביר את הסדרה’ ועל-ידו ישבה היא, הארורה המיתממת, ותחל לנהום באוזניו בשפל קולה, לדבר אליו בלאט ובלי הרף דברים בוטים כמדקרות חרב, להרעימו ולשפוך מררתו. הוא לא ענה אותה דבר, לא הוציא אף הגה קל מפיהו ולא הסב עיניו מן החומש ו’יעביר את הסדרה' כבתחילה. אך אני מרחוק ראיתי, מעל משכב-התנור השגחתי ואתבונן כי בלבו כבר יקד יקוד כיקוד אש, חמתו תגבר מרגע לרגע, גידי מצחו שורגו, ועיניו אדמו כדם. פתאום קפץ ממקומו כפריץ חיות וירץ אל התנור וישאג בקול פרוע: ‘רדי שד משחת! רדי מעל התנור!’. לא ידעתי נפשי מה היה לי אז כי הקשיתי עורפי ואמרה את פיו לבלתי רדת ממקום מושבי, והוא בראותו כי מקומי לא אנח, חטף בחמת אפו את המגרפה ויחל להכותני בה. המרשעת הארורה ניגשה אליו ותחזק במגרפה כמו תחפוץ לגזלה מידו ולמנעהו מבוא בדמים; אז ניצתה בו חמתו ביתר שאת וביתר עוז, ויטפס ויעלה אלי על התנור וישלח ידו לתפשני. חמקתי מפניו ואֵט הצדה, אך גם שם ידו הדה, פניו מתולעים, מעיניו כדודים יתמלטו, וכזאב ארב על טרפו התנפל עלי ויאחז באחת מרגלי ויטלטלני טלטלה, וישליכני בחמת כוח ממרומי התנור ארצה… מה הגיע אלי אחרי כן לא אזכור עוד; אך את זאת אדע, כי מן העת ההיא והלאה החילותי לחוש כאב אנוש ונורא בבשרי, קטונתי יום-יום, קומתי שבה במעלות אחורנית ועל שכמי צץ הגל, פרחה המצבה הזאת.

בדבּרה הראתה לנו עוד הפעם את גבנונה. אבל אנחנו ראינו מלבד הגבנון הנבזה והנמאס גם את חלקת צווארה הזך כעשת שן ואת שערותיה השחורות, הקלועות למקלעת אחת ארוכה ועבותה ופתיל שני קשור עליה. ותיף אז בעינינו כשושנה בין החוחים, כשולמית אשר ב’שיר השירים' ומלאתי חן כאסתר המלכה, וקולה צלצל באוזנינו כשירה נעימה, כמנגינה רכה וענוגה – ונתקרב אליה עוד יתר מעט.

– מן העת ההיא והלאה חדל הרוצח להראותני נחת זרועו, אבל לבי ידע ויחוש כי תכלית שנאה ישנאני וכקוץ מוגד הנני בעיניו. הוא לא ידבר עמי דבר אף גם לא יעיף עיניו במקום אשר שם מושבי, ואם מבלי משים יפגשני – ישׂט מעלי ויעבור, והיא המרשעת תשמח ותעלוז על משבּתי, תקראני בשם ‘גבנונית’, תמנה ותספור את פתותי לחמי ועל נטף מים תרע עיניה אם אביא אל פי, ולא תחדל מהביא את דיבתי רעה אל אבי, למרר רוחו ולאכול את לבו כתולעת וכעש. אך הוא, שופך הדמים, לא יגע בי מאז, ואת כל חמתו ישפוך על תלמידיו, אלה הצאן אשר לא חטאו, ובחרות אפו הנקל לו גם להרוג איש, זאב בן הקצב – הלא תזכרהו – כמעט יצאה נפשו מפני המכות והשבטים אשר חלק לו הרוצח בחרונו, וכל עוד בו רוח הצילוהו מידו. אוזן בֶּרל בן הסנדלר כבדה עד היום משמוע, כי הלמהו הממהו בידו הקשה, ועל לחיי הנער כתריאל הבן היחיד לשואב המים הך באגרוף חמס ורשע ויפל את שינו. הוי, הוי! מה רבתה הזעקה אז! שמים וארץ רעשו. את אבי אמרו אז להושיב אל הצינוק והמהפכת, אך בחמלת אנשים עליו לא אוּנה לו רעה – ומאז והלאה חדל להכות באגרוף, להפיל שיניים ולמחוץ ראש וקודקוד, ויקח לו את השבט כלי למעשהו. ‘למכות שבט תעלה ארוכה’ היה דברו. אך הסו-נא! הנה הוא בא, הנה הוא הולך וקרב, הרוצח, שופך הדמים! ממרחק פרסה ארגיש את צעדי אונו; מקצה הרחוב אחוש את נשמת אפו…

כחץ מקשת מהרנו אל השולחן, פתחנו בחופזה את הספרים, ונחל להתנועע ולזמר בקול, למען יאמין כי לא פסק פומינו מגירסא מאז לכתו עד שובו. הרבי ישמיע קול שיעול כקול היוצא מחבית נבובה, ולקולו זה יקפאו דמינו בעורקינו. אחרי כן תיפתח הדלת, והרבי, איש שעיר כולו ונורא כדוב שכוּל, יופיע בלי אומר ודברים, אחריו תבוא הרבנית הקטנה השחורה מרת בונצה – גם היא בלי אומר ודברים, תגיש לו כוס מים רותחים ממשקה הציקוריה, תחל לדבר באוזניו בחשאי ולנהום בשפל קולה ובעיניה הקטנות כעיני העכבר תורה על התנור, מקום שם רייזל יושבת.

[ד]    🔗

– למה תעמדו מרחוק, בנים? – שאלה אותנו רייזל באחד הימים, בהיוותרה לבדה אתנו – גשו הלום, עלו אלי הנה על התנור ונשתעה מעט. אהבתי כי אקח עמכם דברים, בשכבר הימים היתה לי אחות לצרה, שם בבית השני ישבה חברתי, מרים שמה, עלמה פסחית הולכת על משענתה, ולפניה שפכתי מרי שיחי ורווח לי. אך היא כבר היתה לאשה לדופק בסוסים, ואני נותרתי גלמודה, בודדה, כערער בערבה, כאבן בישימון, ואין איש ברחבי חלד אשר לפניו אשפוך שיחי וצרתי לפניו אגיד, יחידה גלמודה אשבה פה, ואדום כי ניטל עלי. קירות החדר הם מתי סודי, ובכה אבכה במסתרים בראותי ענות נפשכם מיד האכזרי הזה! הה, כמשא כבד יכבדו עלי חיי אלה, לא אוכל כלכל עוד!

– אבחרה לנפשי לנוד אל קצווי ארץ, לברוח להרי החושך ואל אראה ברעה אשר תמצאכם ובשבטים אשר נכונו לכם מידו בלי הפוגות, יום אחר יום, חודש אחר חודש ושנה אחרי שנה, שנים שלמות, שנים רבות, רבות מאוד – עשרים ושתיים שנה! זה עשרים ושתיים שנה הנני יושבת פה על התנור כציפור בודדת על גג, ואך לעתים רחוקות אעזבה את מקומי – אם ישלחוני המה אל רחוב העיר להביא להם דבר, או כי אלכה לשבת רגעים אחדים בבית שכנתנו מלכה ‘העושה שמרים’ ואשוחח עם בתה, אשר גם שמה רייזל כשמי (עתה היא ארושת איש ובשבת אחר חג השבועות תחוג חג כלולותיה) – ויש אשר אמלטה כמעט רגע החוצה בעתותי קיץ, כבוא השמש ויינטו צללי לילה, כי ביום הנני מטרה למהתלות הנערות אשר תשלחנה אצבע אלי, תבטנה ותשחקנה על הליכי, ואני שנאתי כי ישחקו עלי (אך רייזל בת ‘העושה שמרים’ לא תלעג לי, היא יודעת אותי ותדבר עמי כאחד האדם, תשאל על אודותי, תתן לי אשכר פתיל תכלת או חוט השני או תתקע אל ידי בסתר תפוח או אגוז. נשמה יקרה, לא תסולא בפז!), לכן אבחרה לשבת פה בקרן-זווית זו, אמרוט שער נוצות, אעשה פוזמקאות, אתפור דבר-מה ואעשה בכל עבודה, אשר היא, המרשעת, תתן על ידי, וככלות עבודתי אשבה ואשיחה עם אמי זכרונה לברכה…

– עם אמך? – שאלנו כולנו בתמהון – הלא אמך כבר מתה!

– ומה אם מתה? – ענתה רייזל בלב תמים – היא מתה זה כבר לאבי, אך לי לא מתה ותחי עוד לנצח. היא, אמי עליה השלום, תבוא אלי כפעם בפעם, בשבתי לבדי באפס מעשה, תשב על יד ימיני, תביט אלי בעיניה היפות ונשוחח יחדיו…

צינה קרה תעבור על בשרנו ושערותינו ניצבו כדרבונות מרוב פחד. כעדר הרחלים אשר תתלכדנה יחד בהרגישן זאב ערבות בקרבתן כן ניגש אחד אחד ברטט ורתת, ובכל זאת נוסיף לשמוע בשום לב את אשר תספר לנו רייזל בת רבינו.

– היא, אמי עליה השלום, תבוא אלי ותשב על-ידי פה על התנור. דלה היא, חולה, צנומה ויבשה, כאשר היתה בימי ילדותי, אך פניה מלאים זיו ומפיקים נוגה; – היא תשב, תתן קולה בשיעול ארוך כאשר היה דרכה לפנים ותשיח ותדבר ותספר, תשאלני על כל אודותי, מה מעשי ואיככה יבחר אבי דרכו עמי וכאלה רבות. אך את שם אמי חורגתי הרשעה לא תעלה על דל שפתה, וזכרה תועבת נפשה; – ואני אשבע שבע שמחות את פני אמי עליה השלום, עיני יאורו למראה ולבבי ירחב ויימלא על כל גדותיו עדן מרום ונשגב, עד כי אתאו אחרי כן לצאת במחול משחקים, לשיר ולזמר מרוב שמחת לבי, ואשכחה כל צרותי, אשכחה כי מום בבשרי, כי קטנה, נשברה ועקומה הנני, ואדמה כי גדלתי, יפיתי, או כי הנני ילד רך וצעיר, וכנפיים תיבראנה לי ואני ארומם אנשא בדמיוני, אעופה במרומים על הרים וגבעות, שדמות ועמקים, נהרות ויערות, אדא עד עבי שחקים ושם אראה בני אלים ירחפו סביבי ומלאכים יחפזון ואני עדנים מלאתי, נעימות בלבבי, עד כי תדבקנה שמורות עיני ואישן.

– ויש אשר תבוא אלי אמי, זכרונה לברכה, ותאמר: ‘שמעי, בת, וראי והטי אוזנך. הן כבר מלאו לך עשרים ושתיים שנה, התדמי כי עודך ילדה קטנה צעירה לימים? עת לדאוג לגורלך; בא מועד לבקש לך איש אשר בסתר כנפיו תחסי’. ‘מה תדברי, אמי חמדתי? – אומרה אני – הלא משחת מאיש מראה גווי ותארי מבני-אדם! הן אבי הרגני, טבחני; מי זה יבחר בגבנוני…?’ – ‘אל תדאגי, בתי חיי רוחי! – תענני אמי ותעביר ידה באהבה על שערות ראשי – אל יפול רוחך, כי לא אבד נצחך ותוחלתך. בחרי לך בטוב והישר בעינייך מן התלמידים והינשאי לו, ואנוכי אבוא אלייך בעומדך תחת חופתך וברכתיך, בתי…’. אז אעמיקה חקר, אחשוב ואהגה ואבחרה לי אחד אחוז מן התלמידים אשר ישא חן בעיני, אשימהו כחותם על לבי ואוהבנו אהבה עזה. הוא יהי לי ל’חתן‘, ואני לא אגרע עיני ממנו ואשאף צל צלמו; אנוכי הנני לו ל’כלה’ והוא, האוויל, לא ידע כי לי הוא… אנוכי אוהבנו כאח לי, כעצמי ובשרי, והוא לא ידע ולא יחוש כי נפשי קשורה בנפשו ולכל בו חיי רוחי… אז תבוא אמי עליה השלום, תשב על ידי, ויחדיו נביט אל בחורי רצוי נפשי ונתענג על נועם קולו בלומדו. וכאשר יקרב אבי להכותו בשבטיו, תברח אמי למנוחתה ואנוכי אסתירה פני… אחרי כן תבוא אמי עליה השלום ותביא לי מחלצות ושמלות ליום חתונתי ושמחת לבי, מה יקרו, מה יפו הבגדים ההם! שמלות משי וסאמֶט ואדרת-שועלים יקרה, בגדי צבעונין ובגדי לבן מגוהצים, כותנות בד יקרות ומעטפות צחורות לכרים ולכסתות, ותחשב ותמנה ותספור אחד לאחד כל דבר חפץ הנחוץ עוד ליום כלולותי…

אחרי כן תבוא אמי עליהם השלום ותאמר, כי בא מועד להחל בתכונה ליום חתונתי. אז יחלו לאפות חלות לחם ועוגות דבש ורקיקי חמאה, ישחטו ברבורים ותרנגולים, יצלו צלי, ירקחו מרקחות, וציפה-מלכת המלצרים תשמיע קולה ברמה כקול שריקת החליל, ואני אשמע את נגינות כלי הזמר, ‘סטמפּניו’ ונבלו… אז יפזרו את מקלעות ראשי ונשים עומדות עלי ומבכות, ואבי ילבש בגדי שבת ומועד והכול ערוך ומזומן ולא יחסר דבר להובילני אל תחת חופתי – והנה תופיע אשת הרשעה ותחל להכעיס ולהרגיז חרש את אבי בדברים בוטים, לאכול את לבבו כתולעת וכעש, וכה תאכל ולא תחדל עד כי ירתחו בו דמיו כסיר נפוח, גחלים בערו ממנו, ואת כל מררתו ישפוך על ראש תלמידיו ואמי תעלם ועיני לא תשורנה עוד… אחרי כן תבוא עוד הפעם, עוד הפעם כמחזה הראשון ועוד הפעם תעלם ואיננה… ויש אשר תבוא אלי אמי עליה השלום והיא עצובת רוח, קדורנית, לובשת תכריכי מתים, ותאמר אלי: בואי, בתי חמדתי, עמי אל מעוני שמה!… מה בצע בחיים כאלה?

לדבר רייזל אלה חוורו פנינו כשיד, שינינו תצילינה וקרסולינו דא לדא נקשן, ומי יודע עד היכן היו הדברים מגיעים ולאן הוליכתנו רייזל בסיפוריה הנוראים, לולא נפתחה פתאום הדלת ור' נפתלי בא!

[ה]    🔗

בלילה הוא ורייזל בת רבי לפני עומדת ועל ידה גם אמה עליה השלום, אשה דלת הבשר, לבושה תכריכי מתים.

– קרב-נא, בני, ואראה את פניך, יקירי, כי חתן לבתי אתה, לב רייזל בחרך ובך חשקה נפשה מאוד.

ובדברה דבריה אלה ותגע בי בידיה הדקות והצנומות, ורייזל גם היא הביטה התבוננה בי בעיניים מפיקות חן ואהבה ותען ותאמר:

– בחירי רצת נפשי! גשה-נא אלי, קרב-נא יקירי, אהובי, מחמדי! הלא כבר שמתי עיני בך ויעדתיך לי, אהבת-עולם אהבתיך ולכן תשיב אהבה אל חיקי, חמלה גדולה ויתירה תחמול עלי בעבור כי בת אומללה אנוכי, עלמה שכולה וגלמודה, עניה סוֹערה לא נוּחמה. אל תראני שאני גבנונית, לב טהור ברא לי אלוהים ונפש זכה, בואה-נא…

– אויה לי כי נדמיתי! – קראתי מנהמת לבי – הוי אבי והוי אמי, הוי ואבוי! הצילוני-נא מיד הנשים האלו כי חיי תלואים לי מנגד! – עוד מעט ומת אנוכי!…

ימים רבים חלפו עברו מאז נפלתי למשכב, ולפי עדותו של יודל הרופא כבר הייתי בזרועות המוות, אך הוא בחכמתו החלימני והקימני, הוא ולא אחר – ובעוד ירח ימים נשאתי את רגלי והלכתי אל ה’חדר‘, אך לא אל ‘הגזלן’ ר’ נפתלי, יען כי בכל עת שכבי על ערש דווי רק את שמו ושם בתו נשאתי על דל שפתי; מכאן למדו הורי, כי יד הגזלן היתה בי, והוא היה המסובב למחלתי.

מאז ועד עתה שנים רבות נגוזו, מים רבים שטפו עברו, את עיר מכורותינו מאזפּבקה יצאנו זה כמה, האחד לדרום, השני צפונה, זה נשא אשה וזה מת ונכרת מארץ החיים; זה עשה עושר וזה אבד כספו. ורבנו הגזלן ר' נפתלי? ובתו הגבנונית רייזל? הוי, רייזל הטובה והיפה בבנות, אַייך עתה? ההיית לאשה לשמש צרוע שרוע וקלוט, או לאחד השומרים הסובבים בעיר בלילות? או אולי תחזרי על הפתחים? או אולי כבר עזבת ארץ מאפליה זו ומקומך עתה שם בעולם האמת, בעולם שכולו טוב, בגן-עדן מנוחתך? – וכי אזכרה עתה את רייזל בת רבי יהמו מעי בקרבי, והמון זכרונות יעורו בי, יקומו כרפאים מקבריהם, יעברו לפני כצלמי אופל וימלאו לבי יגון קודר, ועיני – דמעה…