רקע
שלום עליכם
פלשתים

א

קרבוּ הנה, ילָדים, היאָספוּ כּוּלכם ואַשמיעכם חדשה! –

כּךְ אוֹמר לָנוּ רבּנוּ רב יוּדיל מַלאַךְ־המות יוֹם אֶחָד קוֹדם לג־בּעוֹמר, ואָנוּ מתאַספים כּוּלָנוּ מסביב לשוּלחָן, עוֹמדים צפוּפים, פּוֹערים פּה וּמַטים אוֹזן להקשיב אֶל החדשה, אשר ישמיעֵנוּ רבּנוּ.

ואוּלָם רוֹאֶה אני בּכם, כּי רוֹצים אַתּם, שאציֵיר לָכם

תּחילָה אֶת דמוּת־דיוֹקנוֹ של רבּנוּ ואֶת מַראֵה פּניו – הנני מוּכן וּמזוּמן לעשׂוֹת רצוֹנכם. ורק תּנַאי אֶחָד קוֹדם למַעשׂה אני מַתנה עמכם, שלא תּציקוּ לי בּדברים הרבּה ולא תּקפּחוּני בּשאֵלוֹת: לָמה קראנוּ אֶת שמוֹ מַלאַךְ־המות? מי חָכם – יבין מעצמוֹ טעמוֹ של דבר: משוּם שהיִינוּ מתיראים מפּניו, כּשם שמתיראים מפּני מַלאַךְ־המות. ולָמה היִינוּ מתיראים מפּניו כּמפּני מַלאַךְ־המות? משוּם שהיה דש אֶת בּשׂרנוּ בּשוֹטים וּברצוּעוֹת עד שפךְ־דם. ולָמה היה דש אֶת בּשׂרנוּ בּשוֹטים וּברצוּעוֹת עד שפךְ דם? וַדאי משוּם שראוּיִים היִינוּ לכךְ.

ולָמה היִינוּ ראוּיִים לכךְ? וַדאי משוּם שהיִינוּ פּוֹחזים ועבריינים…

בּקיצוּר, אִם כּךְ אַתּם מַקיפים אוֹתי בּשאֵלוֹת, הרי אֵין לדבר סוֹף!

קראנוּ אֶת שמוֹ רב יוּדיל מַלאַךְ־המות – ויהי לבּכם סמוּךְ וּבטוּח, כּי ת שמוֹ היה נאֶה לוֹ והוּא נאֶה לשמוֹ, אַף־על־פּי שמַראֵהוּ לא היה דוֹמה למַראֵה מַלאַךְ־המות אפילוּ בּמקצת. אַדרבּה, קצר־קוֹמה היה ודל־בּשׂר, לא תּוֹאַר לוֹ ולא הדר, כּוּלוֹ צנוּם כּגרוֹגרת, פּניו קמוּטים

וּמכוּרכּמים, כּלוּלָב היבש, עוֹר לחָייו מעוּךְ וצפוּד, כּמַצה שמוּרה

שעבר עליה הפּסח, זקנוֹ קלוּש וּמדוּלדל, שצמיחתוֹ לא עלתה יפה, וּכנגד זה חוֹטמוֹ חוֹטם הגוּן דווקא, דק מלמַעלה ועבה מלמַטה. משתּלשל ויוֹרד כּשוֹפר מעוּקל, וּבגרגרתּוֹ פּיקה מחוּדדת, שמזנקת ורצה אֵילךְ ואֵילךְ,

עוֹלָה ויוֹרדת, ונראֶה, כּאִילוּ עכבר קטן מתרוֹצץ שם להנאתוֹ, רצוֹא וָשוֹב.

– היוֹדעים אַתּם, ילָדים, מה יִהיֶה לָנוּ יוֹם מחר? –

שוֹאֵל אוֹתנוּ רבּנוּ בּניגוּן, כּוֹפף ראשוֹ לצד אֶחָד ועוֹצם אֶת עֵינוֹ

האֶחָת.

– לג־בּ־עוֹ־מר! – עוֹנים אָנוּ לעוּמתוֹ כּוּלָנוּ פּה אֶחָד, וקוֹלנוּ מהלךְ בּבּית כּהד שריקת עדרים: מאֶ־אֶ־אֶ־אה!…

– וּמַה פּירוּשוֹ של לג־בּעוֹמר? – מוֹסיף רבּנוּ ושוֹאֵל בּאוֹתוֹ הניגוּן.

– שלוֹשה וּשלוֹשים יוֹם, שהם אַרבּעה שבוּעוֹת וַחמשה ימים לָעוֹמר!

– וכיצד נוֹהגים תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם בּיוֹם לג־בּעוֹמר?

– תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם מתאַספים בּיוֹם לג־בּעומר למקוֹם אֶחָד, משתּתּפים כּוּלָם בּפרוּטוֹתיהם ועוֹשׂים סעוּדה.

– וּמה עוֹד עוֹשׂים תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם?

– תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם מזדיינים בּקשתוֹת וַחרבוֹת וּשאָר כּלי־זין ויוֹצאִים בּקוֹל שירה וזמרה הרחק מחוּץ לָעיר.

– אִם כּן, – אָמַר רבּנוּ וּפקח עלינוּ אֶת עֵינוֹ

העצוּמה – ניצחתּוּני, בּנַי, יפה דרשתּם. ולפיכךְ אני קוֹרא לָכם דרוֹר

ליוֹם אֶחָד וחצי.

כּיוָן ששמַענוּ אֶת המלה “דרוֹר” יוֹצאת מפוֹרשות מפּי

רבּנוּ, מיד נזדרזנוּ ועמַדנוּ על רגלינוּ כּאִיש אֶחָד, כּוּלָנוּ מוּכנים

וּמזוּמנים לָרוּץ לבתּינוּ. ואוּלָם רבּנוּ נתן בּנוּ תּוֹךְ כּדי רגע אֶת

עֵיניו הקטנוֹת והזעוּמוֹת ועשׂה אוֹתנוּ גל של עצמוֹת.

– אהא! – קרא רב יוּדיל מַלאַךְ־המות וקוֹלוֹ הנעים לא היה לוֹ עוֹד. – ראוּ־נא גם ראוּ! מה החרדה הזאת אשר חרדתּם פּתאוֹם? כּיוָן שניתּנה רשוּת למַשחיתים כּמוֹתכם, מיד שכחתּם עוֹל תּוֹרה ועוֹל

דרךְ־אֶרץ, והרי אַתּם נכוֹנים כּוּלכם לקפּוֹץ ולָרוּץ אֶל אשר יִשׂאכם הרוּחַ, כּבני־צאֹן וּכאֵילוֹת השׂדה! לָכן העידוֹתי בּכם היוֹם: שמא, חָלילה, לא יעלה ולא יבוֹא… הלא יוֹדעים אַתּם, למה אני מתכּוון… שמא אֶראֶה בּאֶחָד מכּם קרע בּבגדוֹ, אוֹ שׂרטת בּפניו, אוֹ פּצע וחַבּוּרה

וכל מוּם רע – ואֶעשׂה אִתּכם…

רבּנוּ רב יוּדיל מוֹציא מתּוֹךְ הגמרא רצוּעה עבה, כּפוּלָה וּמכוּפּלת, וּפוֹנה ואוֹמר אֵלינוּ בּלשוֹן זוֹ:

– הידעתּם, בּנַי, מה עלה על דעתּי? מַה יוֹעילוּ לָנוּ דברי מוּסר ותוֹכחה אֵלוּ, שאֵינם מַעלים ואֵינם מוֹרידים? הלא מַכּיר אני בּטבעכם ויוֹדע מראש, כּי אַתּם וַדאי לא תּשמעוּ לקוֹלי, ואני ודַאי צריךְ אֶהיֶה אַחַר־כּךְ להלקוֹתכם, וּלפיכךְ, אִם אַתּם לוּא שמעוּני, עלוּ־נא תּיכף וּמיד והשתּטחוּ, בּמחילָה מכּבוֹדכם, על הסַפסל, אֶחָד אֶחָד תּעלוּ, ואני אהַנה אֶתכם לפי־שעה בּצליפוֹת אחָדוֹת, על כּל צרה שלא תּבוֹא. אֶלָא מה? שמא יִמעט לָכם זה? לָכֵן אַל תּתעצבוּ ואַל יִפּוֹל רוּחכם: מַבטיחַ אני אֶתכם בּהן־ צדקי, כּי לאַחַר לג־בּעוֹמר אכפּר אֶת פּניכם ואוֹסיף לָכם, אִם יִרצה השם, כּהנה וכהנה… וּבכן,

בּנים, שמעוּ לי, מַהרוּ וקרבוּ אֶל הסַפסל ואַל תּחמיצוּ אֶת השעה. עמדוּ

כּוּלכם לפתּח אֶת מכנסיכם, כּי היוֹם קצר והמלָאכה מרוּבּה…

ורבּנוּ עוֹמד וּמתבּוֹנן אֶל הרצוּעה, בּוֹדקה

בּאֶצבּעוֹתיו, כּאָדם הבּוֹדק ציציוֹת טליתוֹ בעֶרב שבּת עם חשכה.

אַחַר־כּךְ הוּא קם ונגָש אֶל הסַפסל, קוֹמץ ושוֹאֵף אַבקת טאבּאק מלוֹא

נחיריו וּמכין עצמוֹ למלָאכה. וגם אנחנוּ אֵיננוּ מסרבים וּמקבּלים עלינוּ אֶת רוֹע הגזירה, כּיִצחָק בּשעת העקדה. נגָשים אָנוּ אֶחָד אֶחָד אֶל

הסַפסל, עוֹמדים וּמשלשלים מכנסינוּ וּמשתּטחים לפני רבּנוּ בּאֵין אוֹמר

וּדברים, כּוּתּנתּנוּ מוּפשלת למַעלָה וּפנינוּ כּבוּשים למַטה, כּאָדם

האוֹמר: “הילָךְ, רבּי, הרי שלךָ לפניךָ”…

– יוֹסילי, בּכוֹרי אַתּה, תּלמידי הטוֹב, כּבוֹדי

ותפאַרתּי, אהבתּיךָ כּי תּשמַע לקוֹלי! – אוֹמר לי רבּי מתּוֹךְ חיבּה

יתירה וּמוֹנה לי בּנַחַת רק צליפוֹת קלוֹת אחָדוֹת, והכּל משוּם שנזדרזתּי לעלוֹת ראשוֹן על הסַפסל. – כּךְ, כּךְ, מַחמַל־נַפשי: אַחַת, אַחַת ואַחַת, אַחַת וּשתּים, אַחַת ושלוֹש… הרוֹאֶה אַתּה, בּני? כּיוָן

שספגתּ מַלקוּת מידי רבּךָ, מיד הפךְ לךָ אלוֹהים לב אַחר… יוֹסילי וּמוֹטילי אַחים! – אוֹמר רבּי ורוֹמז לאָחי למוֹטיל, שיִקרב אֶל הסַפסל. –

משבּח אני אֶת שניהם, שמבטלים הם רצוֹנם מפּני רצוֹן אחרים. כּשאוֹמרים לָהם: עלוּ לסַפסל, הם עוֹלים, ואֵין פּוֹצה פּה וּמצפצף… שמוּאֵליק

מַחמַדי, בּוֹא הנה, כּי קראתי לָךְ. שכב, בּני, שכב. אַל תּיחָפז ואַל תּדחַק אֶת השעה. כּשתּגיע שעתךָ לָקוּם, יכריזוּ

עליךָ מלמַעלָה… יהוּדה־לייבּ, אַתּה יוֹדוּךָ חבריךָ, אֵם תּהיֶה זריז

בּמלאכתּךָ ולא תּאריךְ כּל־כּךְ בּפתיחַת המכנסים. אֵינךָ רךְ ויחיד לפני אָביךָ שבּשמים. כּל הקהל עוֹמד וּמחַכּה לךָ בּכליוֹן־עֵינים… גציל חמוֹר־גָרם! אַל תּסרב הרבּה ואַל תּתעקש, כּי לא יוֹעיל לָךְ! זכרתּי, כּי

לא סילקתּי לךָ עדיִין חוֹב ישן־נוֹשן. הא לךָ וקבּל עכשיו בּמזוּמנים… בּן פּוֹרת שימלי, בּן פּוֹרת עלי־עין! הגידה לי, שאָהבה נַפשי, מַה שלוֹם התּיש, אשר רכבתּ עליו אֶתמוֹל?… הרשלי הקטן, אַילה שלוּחָה! אמוֹר להרשלי הגָדוֹל, כּי ימַהר להפשיל אֶת כּוּתּנתּוֹ ולא יִתבּייש בּפני חבריו. כּוּלָנוּ גברים פּה. אֵין אִשה בּינינוּ… טוֹפּילי טוּטוּריטוּ!

טרב דם אַתּה וטבּל חלטךָ! אַל תּתרעם עלי, שכּיבּדתּיךָ בּ“אַחרוֹן”. לכבוֹדךָ ולכבוֹד אָביךָ השַמש עשׂיתי זאת…

אַחרי שהלקה רבּנוּ גם אֶת קוֹפּילי קוּקוּריקוּ, הוּא

קוֹפּילי קוּקוּריקוּ, שאֵינוֹ יכוֹל להגוֹת אוֹתיוֹת גימל, כּף וקוֹף

כּהלכתן, עמד ונזדקף והחליץ עצמוֹתיו, נתן אֶת בּוֹהן ידוֹ תּחת הפּיקה שבּגרגרתּוֹ, כּדרךְ החַזנים העוֹברים לפני התּיבה, וקרא בּקוֹל רם וּבניגוּן מסוּלסל, כּקוֹרא חָתן לתּוֹרה:

– י־ע־מוֹד החָתן יוֹם־טוֹב ליפּמַאן בּרב שלוֹם־אַייזיק מַפטיר!… אַל תּירא, רב ליפּא, ואַל יֵרךְ לבבךָ. אָמנם

בּר־מצוָה אַתּה, וגם חָתן סמוּךְ לחוּפּתוֹ, ושעוֹן לךָ בּכיסךָ,

ושרשרת־כּסף על לבּךָ, ואַף־על־פּי־כן אַל תּפרוֹש מן הציבּוּר. לכבוֹד לג־בּעוֹמר ולכבוֹד חבריךָ חַייב אַתּה להטריח אֶת עצמךָ וּלהשתּטח פּה על הסַפסל. האמינה לי, כּי לא אֶעשׂה לךָ כּלוּם ולא יִפּוֹל משׂערת ראשךָ אָרצה. רק הלקה אַלקה אוֹתךָ – לרוחָתךָ, לישוּעתךָ. ויהי לבּךָ סמוּךְ וּבטוּחַ, כּי עד בּוֹא יוֹם חתוּנתךָ תּשכּח אֶת המַלקוּיוֹת וזכר לא יִהיֶה לָהן… ליפּא, שכב בּמנוּחָה!… ליפּא, אַל תּתחַכּם הרבּה ואַל

תּתפּתּל ואַל תּבעט בּי בּרגליךָ!… ליפּא, אֵין בּי כּוֹחַ להיאָבק עם

בּחוּר מגוּדל כּמוֹתךָ!… כּךְ, כּךְ… תּהי לָכם זאת לרפוּאה!…

ועתּה, בּנַי, עמדוּ כּוּלכם וּפרפוּ מכנסיכם, רחצוּ ידיכם והתפּללוּ

תּפילת מנחה, וּלכוּ לביתכם לשלוֹם! ורק ראוּ הזהרתּיכם – אַל תּרגזוּ בּדרךְ. לא בּרעם ולא בּרעש, אֶלָא בּהשקט וּבמנוּחה, בּשוּבה וָנַחַת

תּלכוּ, כּאשר אָהבתּי. וּמחרתיִם, אִם יִרצה השם, בּהיוֹת הבּוֹקר,

תּבוֹאוּ כּוּלכם הנה ותשבוּ אִיש בּמקוֹמוֹ. השוֹמעים אַתּם אֵת אשר אני מדבּר אליכם היוֹם? הישָמרוּ לנַפשוֹתיכם, פּן אֶמצא חָלילה רבב על בּגדיכם, אוֹ שמץ־דבר – חַיֵיכם אֵינם חַיִים! ועתּה לכו לשלוֹם וּשׂמַחתּם בּחגכם!


ב

למחר הוֹציא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא חַמה מנַרתּיקה ונתן לָנוּ מַתּנה יפה מאוֹצרוֹ הטוֹב: יוֹם בּהיר וצח, אֶחָד מימי הקיץ החַמים והטוֹבים, שבּהם אפילוּ כּתריאֵליבקה החשוּכּה והשוֹממה, היוֹשבת על נהר

סרחוֹן, מתעוֹררת לחַיִים חדשים, מַחליפה אֶת מַראֶיה ועוֹטה כּוּלָה אוֹר

וָחוֹם. האַויר זךְ ונעים וּמשיב נפש, השמַיִם בּהירים ועמוּקים, הציפּרים

מצפצפוֹת, ונפש כּל חַי תּערוֹג ותכלה לָצאת החוּצה, לאַויר העוֹלָם, הרחק מרפש העיר וּביצוֹתיה, אֶל מרחַב השׂדוֹת, אֶל מקוֹם ירק־דשא ואִילָנוֹת מלבלבים וּזבוּבים פּוֹרחים ויִתּוּשים מזמזמים וציפּרים מנַתּרוֹת

וּמקפּצוֹת זוֹ כּנגד זוֹ ואוֹמרוֹת שירה. בּבּוֹקר ההוּא השכּמנוּ לָקוּם,

אני וּמוֹטיל אָחי, עם הנץ־החַמה, התפּללנוּ תּפילה חטוּפה, לָקחנוּ ארוּחָתנוּ בּידינוּ ונחפּזנוּ לָלכת אֶל ליפּא בּן שלוֹם־אַייזיק. ולָמה

הלכנוּ אֶל ליפּא בּן שלוֹם־אַיזיק דווקא? משוּם כּמה טעמים. ראשית, משוּם שליפּא הוּא הגָדוֹל שבּחבוּרה, בּחוּר בּר־מצוָה, וגם חָתן סמוּךְ

לחוּפּתוֹ, ששעוֹן לוֹ בּכיסוֹ ושרשרת־כּסף על לבּוֹ. ושנית, משוּם שחצר בּית־אָביו גדוֹלָה וּרחָבה מאוֹד, ושם אָנוּ מזדמנים כּוּלָנוּ בּכל יוֹם ששי בּשבּת, מקפּצים על רגל אַחַת, משׂחקים כּל מיני משׂחָקים נאִים, כּגוֹן: משׂחַק “הסַנוורים”, “אֶקח וּמקח”, “שלי שלךָ ושלךָ שלי”, וכיוֹצא בּאֵלוּ.

כּשבּאנוּ אני ואָחי מוֹטיל אֶל ליפּא בּן שלוֹם־אַייזיק,

כּבר מצאנוּ בּחָצר אֵת כּל החבוּרה כּוּלָה. אַרבּעים ואַרבּעה תּלמידים

היה מספּרנוּ וּמשני חדרים נאסַפנוּ כּאן: מחַדרוֹ של רב יוּדיל מַלאַךְ־המות וּמחַדרוֹ של רב אֶפרים התּליין.

– הנה גם האַחים יוֹסילי וּמוֹטילי הוֹלכים וּבאִים!

הראוּ־נא, הנאהבים והנעימים, מה הבּרכה אשר הבאתם אַתּם היוֹם? – כּךְ קוֹרא ליפּא בּן שלוֹם־אַייזיק, והוּא עוֹמד וּמקבּל מידי כּל אֶחָד ואֶחָד

אֶת הצידה, אשר הביא מבּיתוֹ לסעוּדת החברים, מַכריז עליה בּקוֹל רם וּמתבּל דבריו בּחרוּזים, להרבּוֹת השׂמחה:

– החָתן יהוּדה, מה הבאת לסעוּדה? שתּי בּיצים צלוּיוֹת,

שתּי עוּגוֹת אפוּיוֹת, וגם שש פּרוּטוֹת, נוֹצצוֹת וּמרוּטוֹת… וּמה

לָנוּ עוֹד? טוֹב מאוֹד!

– ואַתּה לייזר, הבה אֶהיֶה לךָ לעֵזר! רוֹאֶה אני אֶצלךָ, בּלא עֵין־הרע, אוֹצר מלא וגָדוּש: שני רקיקים, ואֵלוּ נַקניקים, והנה תּופינים מכּל המינים, ודגים ממוּלָאִים, ותפּוּחים לא־רעים, וּשאַר פּרפּראוֹת, והנה גם מעוֹת… יפה דרשתּ!

– מיכה, מיכה! אַיֵה אֵיפוֹא פּיךָ? אִי לךָ, מוּמר! הלא הבטחתּ להביא מן היין המשוּמר! והנה לא הבאת כּלוּם, רק בּיצים אחָדוֹת וּבצלים ושוּם!…

– שלוֹם־שכנא, למי כּל המַחנה? בּיצים וּמַעשׂה־מרקחת, וחַלת־לחם אַחַת, בּטנים וּשקדים, ותפּוּחים כּבדים, וכוֹס מלאָה שוּמן,

וזוּז אֶחָד מזוּמן, וּרביעית העוֹף… הרי אֵין לדבר סוֹף! ומַה זה בּידךָ? בּקבּוּק ייש? אַךְ זה בּרנש!…

– אֶפרים, אַתּה נגלית מן השמַיִם – מה הבאת? רק פּרוּסַת לחם וחצי הבּיצה?… יֵש עֵצה: אֵין בּכךְ כּלוּם. הכּל מצטרפים לסעוּדת לג־בּעוֹמר, אֶחָד המרבּה ואֶחָד המַמעיט!

– הבּיטוּ, הבּיטוּ! הנה הוֹלךְ טוֹפּילי טוּטוּריטוּ! מַה זה בּטפּךָ? טוֹפּיטה אַחַת ועוּדה טטנה, שטבר עבר זמַנה?…

כּל הנערים צוֹחקים, וגם קוֹפּילי קוּקוּריקוּ צוֹחק עמהם.

– אַחרוֹן אַחרוֹן חָביב! פּנוּ דרךְ מסביב! תּנוּ כּבוֹד

ליוֹאֵל, המַלאָךְ הגוֹאֵל, הוּא בּן הגביר, אֶחָד משבעה טוֹבי העיר! עמוֹד, עמוֹד, בּחוּר כּהלָכה, קוּם והראֵנוּ אֶת הבּרכה: עֶשׂר בּיצים

מגוּלגָלוֹת, וּשתּי תּרנגוֹלוֹת, עוּגוֹת וּמַמתּקים וּמיני תּרגימה,

ולוֹג יין ללגימה, שקדים וחרוּבים, וגם אגוֹזים גנוּבים… ראֵה גם ראֵה: הרי סוּכּר ותה! וּמה זה? צימוּקים? וגם תּפּוּחים מתוּקים? יִמַח שמךָ וזכרךָ, בּחוּר נאֶה שכּמוֹתךָ, קרב־נא הנה ואוֹדךָ!…

יוֹאֵל בּן הגביר נגָש בגאותנוּת יתירה אֶל החבוּרה, עוֹמד

וידיו בּכיסי מכנסיו, וליפּא בּן שלוֹם־אַייזיק סוֹטר לוֹ בּשתּי אֶצבּעוֹת על חוֹטמוֹ. כּל בּני־החבוּרה מריעים בּצחוֹק.

– ועתּה, בּנים, היאָספוּ כּוּלכם וּשבוּ פּה על־גבּי

הקוֹרוֹת! – פּוֹקד עלינוּ ליפּא בּן שלוֹם־אַייזיק. – הבה נקרב אֶל הסעוּדה. אִכלו וּשתוּ והיטיבוּ אֶת לבּכם. אַךְ תּחילה חַייבים אנחנוּ

לברךְ על היין. למי כּוֹס? תּנוּ ונשתּה לחַיִים. לחַיִים, הבּחוּר אֶפרים! לָמה תּשב בּקרן־זוית? עמוֹד וּפתח אֶת החָבית! לחַיִים, משׁה־יוֹסי, הא לךָ אֶת כּוֹסי! שתה גם אַתּה, יהוּדה! אֵין מסרבים לסעוּדה! הרשלי הקטן, יִגער בּךָ השׂטן! שתה אֶת הכּוֹס עד תּוּמה, לבל יִשאֵר מאוּמה! מיכה, הרחב פּיךָ! נתן, לָמה תּשב כּחָתן? לחַיִים, טוֹפּילי! הלוַאי יִתּן לךָ

הטדוֹש־בּרוּךְ־הוּא טפל טפליִם וטל טוּב, אָמן סלה! שתה אֶת טוֹסךָ טוּלָה ואַל תּעטם אֶת חוֹטמךָ, שאִם לא טן, אֶצוֹט אוֹתה לתוֹךְ

דרדרתּךָ!…

כּל הנערים צוֹחקים, וגם קוֹפּילי קוּקוּריקוּ צוֹחק עמהם.

– ועתּה, ילָדים, אִמרוּ־נא, לאָן נלךְ היוֹם? – שוֹאֵל ליפּא בּן שלוֹם־אַייזיק, לאַחַר שגָמַרנוּ סעוּדתנוּ.

קם שאוֹן ורעש וּבילבּוּל לשוֹנוֹת. הכּל מדבּרים, הכּל צוֹעקים, הכּל מַשמיעים אֶת דעתּם. נחלקוּ הדעוֹת.

– אֶל אחוֹרי בּית־הקברוֹת! – אוֹמר אֶפרים בּן האַלמנה.

– אֶל עֵבר הנהר! – עוֹנה כּנגדוֹ מיכה בּן משׁה־יעקוֹב הנאמן.

– אֶל המַלבֵן! – צוֹעֵק שלוֹם־שכנא בּן המוֹזג בּקוֹל רם.

– אֶל המַלבּן! אֶל המַלבּן! – עוֹנים אַחריו כּמה וכמה קוֹלוֹת פּה אֶחָד.

– והכּלָבים מַה תּהא עליהם? כּלוּם שכחתּם אֶת הכּלָבים? – שוֹאֵל משׁה־יוֹסי, נַער לבן־פּנים, שעֵיניו גדוֹלוֹת ונבהלוֹת.

– מי יִשמַע לכּלָבים? מי ישגיח בּהם? – אוֹמר יוֹאֵל בּן הגביר בּאוֹמץ־לב.

– דוֹמה, שאַתּה בּעצמךָ ירא מפּני הכּלב אֵימַת מות! – מקנתּר אוֹתוֹ משׁה־דויד בּעל השׂפה המבוּקעה.

– ולא מפּני הכּלב בּלבד, אֶלָא גם מפּני החָתוּל! –

מוֹסיף אַחריו ראוּבלי, נַער שכּויה בּלחיוֹ, וכל בּני החבוּרה ממַלאִים

צחוֹק פּיהם.

ראה יוֹאֵל בּן הגביר, שמלגלגים עליו, ונתמלא חימה. קרב אֶל ראוּבלי בּעל־הכּויה והגיש לוֹ אֶצבּע משוּלשת כּלפּי חוֹטמוֹ. נזדרז משׁה־דויד בּעל השׂפה המבוּקעה והכּהוּ אֶל החוֹמש. עמד יוֹאֵל וסטר לוֹ על לחיוֹ. נתקבּצוּ סביבוֹ כּמה וכמה נערים והתחילוּ להמטיר על ראשוֹ מַכּוֹת וּמַהלוּמוֹת מכּל העברים. בּשאָר ימוֹת השנה לא היה אָדם מעיז פּניו בּפני בּן הגביר, ואוּלָם היוֹם לג־בּעוֹמר, וּביוֹם כּזה לא ניכּר עני לפני עשיר. כּוּלָנוּ בּני־חוֹרין.

– הסוּ! – קוֹרא ליפּא בּן שלוֹם־אַייזיק. – לָמה תּריבוּ

ותחרצוּ לָשוֹן אִיש לרעֵהוּ? רב לָכם! היוֹדעים אַתּם, לאָן נלךְ

היוֹם?

– לאָן? לאָן?

– לכפר גאלאגאנוֹבקה!

– לכפר גאלאגאנוֹבקה! לכפר גאלאגאנוֹבקה! – צווֹחים כּל

בּני־החבוּרה פּה אֶחָד. ואפילוּ קוֹפּילי קוּקוּריקוּ אַף הוּא עוֹזר

אַחרינוּ וצוֹוח בּקוֹלוֹ הדק: “לטפר דאלאדאנוֹבטה, לטפר דאלאדאנוֹבטה!”…

וּבכן נמנינוּ וגָמַרנוּ לילךְ לכפר גאלאגאנוֹבקה.


ג

הכּפר גאלאגאנוֹבקה הוּא כּפר קטן ודל, הסמוּךְ

לכתריאֵליבקה. כּשאַתּה נוֹסע לכתריאֵליבקה עירנוּ, על־כּרחךָ אַתּה עוֹבר

דרךְ הכּפר הקטן הזה. וּכשאַתּה עוֹבר דרךְ הכפר הקטן הזה, על־כּרחךָ אַתּה פּוֹגש חבר שקצים קטנים, שכּוֹבעים גדוֹלים חבוּשים לראשיהם. הלָלוּ רצים אַחרי עֶגלתךָ, מיַדים בּךָ אבנים, משסים בּךָ אֶת הכּלָבים, מַאריכים

לָשוֹן לעוּמתךָ, עוֹשים כּנגדךָ מיני עוָיוֹת משוּנוֹת וּמזמרים לךָ בּשעת

מַעשׂה זמר של דוֹפי, שבּלשוֹננוּ העברית אֶפשר לתרגמוֹ כּךְ:

יְהוּדוֹן, יְהוּדוֹן!

לֵךְ לַאֲבדּוֹן!

נָפְלָה נַעַל מֵרַגְלֶךָ,

וְהָלַכְתּי מֵאַחֲרֶיךָ,

וּמְצָאתִיהָ,

וַהֲרִימוֹתִיהָ,

וּבָרַחְתּי עִם הַמְּצִיאָה!…

ואַף־על־פּי שדברי הזמר הזה דברים תּפלים הם ואֵין לָהם שוּם טעם, מכּל מקוֹם יכעיסוּךָ מאוֹד ויעוֹררוּ חמתךָ. ולא הרי הדברים כּהרי הצחוֹק המגוּנה של השקצים הקטנים. ולא הרי הצחוֹק כּהרי האבנים, שהם מיַדים בּךְ. ולא הרי האבנים כּהרי הכּלָבים, שהם משסים בּךְ…

– אבל מַה נַעשׂה, – שוֹאֵל אֶחָד מאִתּנוּ, – אִם יִתנַפּלוּ עלינוּ השקצים, הם וכלביהם?

– מַה יעשׂוּ השקצים לָנוּ? – אוֹמר ליפּא בּן

שלוֹם־אַייזיק. – הלא יוֹצאִים אָנוּ נגדם מזוּינים בּכלי־זין, בּקשתוֹת וחרבוֹת וּמַקלוֹת! אַדרבּה, ינַסו־נא השקצים ויִפּלוּ עלינוּ, ונראֶה, יד ת מי תּהיֶה על העֶליוֹנה! הלא אָנוּ, בּלא עֵין־הרע, אַרבּעים ואַרבּעה תּלמידים פּה, כּוּלָנוּ גיבּוֹרים, מגיבּוֹרי יִשׂראֵל, אחוּזי־חרב,

מלוּמדי־מלחָמה!…

– נַראֵם אֶת נַחַת זרוֹעֵנוּ, ויֵדעוּ, לפני מי הם עוֹמדים! – אוֹמר יוֹאֵל בּן הגביר, שכּבר שכח אֶת המַכּוֹת, אשר הוּכּה זה־עתּה בּידי חבריו.

– הבה נהיֶה אנחנוּ בּני־יִשׂראֵל, והם יִהיוּ הפּלשתּים! – מַציע לפנינוּ אָחי מוֹטיל, ועֵצה נפלָאָה זוֹ מוֹצאת חן בּעֵיני כּוּלָנוּ.

– אִם אַתּם לוּא שמעוּני, – אוֹמר חַיִים, והוּא נַער

בּן־גמרא, הלוֹמד בּחַדרוֹ של אֶפרים התּליין, – אִיעצכם, כּי נחַלק אֵת כּל התּלמידים לשני מַחנוֹת: המַחנה האֶחָד יִקָרא דגל מַחנה יהוּדה, על שם רב יוּדיל מַלאַךְ־המות, והמַחנה השני יִקָרא דגל מַחנה אֶפרים, על שם רב אֶפרים התּליין. יקוּם־נא ליפּא בּן שלוֹם־אַייזיק ויהי ראש למַחנה יהוּדה, כּלוֹמַר, לתלמידיו של רב יוּדיל מַלאַךְ־המות, וּמנדל הסייח יִהיֶה ראש למַחנה אֶפרים, כּלוֹמַר, לתלמידיו של אֶפרים התּליין.

– עֵצה יפה מאוֹד! – קוֹראִים אַחריו כּמה נערים יחד. – גם יעקוֹב אָבינוּ, כּשיצא למלחָמה על עֵשׂיו אָחיו, עשׂה כּךְ. אָמַר יעקוֹב

בּלבּוֹ: "אִם יבוֹא עֵשׂיו אֶל המַחנה האַחַת והכּהוּ, והיה המַחנה הנשאָר

לפליטה"…

– לפליטה? חַס ושלוֹם! אִיש מאִתּנוּ לא יִפּלט מן המַחנה! – אוֹמר ליפּא בּן שלוֹם־אַייזיק. – הכּה נַכּה אֶת הפּלשתּים עד חָרמה,

כּלה נַעשׂה אִתּם! בּני יִשׂראֵל! עמדוּ וחגרוּ אִיש אֶת חַרבּוֹ ונצא

למלחָמה על הפּלשתּים!

– הבה נזמר זמר, ילָדים!

– זמר! זמר!

– אֵיזה זמר נזמר?

– נזמר אֶת הזמר הזה:

אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע,

אִיש לְקַשְׁתּוֹ, אִישׁ לְחַרְבּוֹ!…

– לא, לא, זמר יוָני הוּא זה! מוּטב שנשיר שיר יהוּדי! שיר יהוּדי נשיר!

וּמיכה בּן משׁה־יעקוֹב הנאמן מַתחיל לָשיר שיר יהוּדי בּקוֹל נעים וערב, מסַלסל בּגרוֹנוֹ, כּחַזן העוֹבר לפני התּיבה:

אָמַר יְיָ לְיַעֲקֹב:

אַל תּירָא עַבְדּי יַעֲקֹב!

וכל הנערים עוֹנים אַחריו בּקוֹל צהלה ורינה:

לֹא, לֹא, לֹא נִירָא!

רַק אֱלֹהֵינוּ – אוֹתוֹ נִירָא!…


ד

– הוֹי, מי יִתּן עתּה לידינוּ שנַיִם אוֹ שלוֹשה פּלשתּים! – קוֹרא יוֹאֵל בּן הגביר ודוֹרךְ אֶת קשתּוֹ.

– כּי־עתּה ניקמתּי מהם! – אוֹמר חַיִים בּן־הגמרא ושוֹלף אֶת חַרבּוֹ מתּערה.

– כּלה היִיתי עוֹשׂה אִתּם! – עוֹזר אַחריו שלוֹם־שכנא בּן המוֹזג וּמנוֹפף מַקלוֹ בּאַויר.

– כּדג היִיתי קוֹרע אוֹתם! – מוֹסיף משׁה־דויד בּעל השׂפה המבוּקעה וּמַראֶה בּידיו, כּיצד היה קוֹרע אֶת הפּלשתּים כּדג.

– הסוּ, ילָדים! – קוֹרא פּתאוֹם אֶחָד מן החבוּרה. – הנה פּלשתּי עם צמד שוָרים נוֹסע וּבא לקראתנוּ!

אוֹתוֹ הפּלשתּי, שהקרה אלוֹהים לפנינוּ, אִיכּר היה

מאִיכּרי הכּפר, והוּא נוֹסע לפי־תוּמוֹ לָעיר, יוֹשב בּעֶגלָתוֹ

בּכוֹבע־הצמר הגָדוֹל, מקטר מקטרתּוֹ בּמנוּחָה, מעוֹרר שוֹטוֹ על שוָריו ודוֹפקם מאחוֹריהם: “הוֹי, הוֹי, עוּשׁוּ, חוּשׁוּ!”

– בּני יִשׂראל! דרכוּ אֶת קשתוֹתיכם! – פּוֹקד ליפּא בּן שלוֹם־אַייזיק על מַחנהוּ, מַחנה יהוּדה.

– בּני יִשׂראֵל! כּוֹננוּ חציכם על הפּלשתּי! – פּוֹקד מנדל הסייח על מַחנהוּ, מַחנה אֶפרים.

כּוּלָנוּ דוֹרכים קשתוֹתינוּ וּמכוֹננים אוֹתן על

האִיכּר, היוֹשב בּעֶגלָתוֹ, וּמיכה בּן משׁה־יעקוֹב הנאמן מַמשיךְ

בּשיר:

בָּחַר יְיָ בְּיַעֲקֹב –

אַל תּירָא עַבְדִי יַעֲקֹב!

וכל הנערים עוֹנים אַחריו בּקוֹל:

לֹא, לֹא, לֹא נִירָא!

רַק אֱלֹהֵינוּ – אוֹתוֹ נִירָא!

הפּלשתּי, כּפי הנראֶה, נבהל מאוֹד מפּני שני המַחנוֹת

שלָנוּ, לפי שעצר אֶת שוָריו, הסיר כּוֹבעוֹ מעל ראשוֹ, הצטלב שלוֹש פּעמים, ירק לעוּמתנוּ וּפנה ואָמַר אֵלינוּ בּקוֹל גס, בּלשוֹנוֹ, לשוֹן

עם לוֹעֵז:

– מַה לָכם פּה, יהוּדוֹנים קטנים, כּוֹפרים ארוּרים? –

ותוֹךְ כּדי דיבּוּר קילל אוֹתנוּ קלָלָה נמרצה וּביקש לָרדת מעל העגָלה וּלהילָחם בּנוּ בּשוֹטוֹ.

– היוֹדעים אַתּם, ילָדים? – אוֹמר אֵלינוּ יוֹאֵל בּן

הגביר. – מוּטב שנַעזוֹב אֶת הפּלשתּי הערל הזה לנַפשוֹ ולא נגע בּוֹ לרעה. כּי מה עשׂה לָנוּ? הלא יוֹצאִים אָנוּ למלחָמה רק על הפּלשתּים הקטנים!…

– אמת, אמת דיבּרתּ! – קוֹראִים אָנוּ כּוּלָנוּ בּשׂמחה

רבּה, ואָנוּ אוֹזרים חלָצינוּ ונסים כּגיבּוֹרים ממקוֹם הסַכּנה, וּמיכה

בּן הנאמן מעוֹדד רוּחנוּ בּשיר:

גָּאַל יְיָ אֶת יַעֲקֹב –

אַל תּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב!

וכוּלָנוּ עוֹנים אַחריו בּקוֹל:

לֹא, לֹא, לֹא נִירָא!

רַק אֱלֹהֵינוּ – אוֹתוֹ נִירָא!


– ועתּה, ילָדים, הבה נשב פּה לָנוּחַ קצת מעמל הדרךְ! – פּוֹקדים עלינוּ שני שׂרי־הצבא, ליפּא בּן שלוֹם־אַייזיק וּמנדל הסייח, ואָנוּ מַפשילים אֶת כּנפוֹת קפּוֹטוֹתינוּ ויוֹשבים כּוּלָנוּ על ירק־הדשא בּשׂדה, משתּטחים על הקרקע, מרימים עֵינינוּ למַעלָה וּמַבּיטים אֶל השמַיִם, שמי־התּכלת הבּהירים והעמוּקים, בּמקוֹם שמרחפים קרעֵי עננים זכּים וקלים וסיעת ציפּרים שטה ועוֹברת בּדממה הרחק־הרחק, טוֹבלת בּזוֹהר הרקיע ונעלמת מעֵינינוּ.

– לאָן נעלמוּ הציפּרים האֵלה? – שוֹאֵל נַער אֶחָד אֶת חברוֹ וּמַבּיט אֶל רקיע השמים.

– ירדוּ לָנוּחַ על הרי אררט, – משיב לוֹ חברוֹ בּבטחָה רבּה, כּאָדם המדבּר על המפוּרסמוֹת.

– לָמה על הרי אררט דווקא? – שוֹאלוֹ הראשוֹן מתּוֹךְ סַקרנוּת.

– משוּם שהרי אררט הם הגבוֹהים שבּהרים! – משיב לוֹ חברוֹ, כּמוּמחה שאֵין דבר נסתּר ממנוּ.

שוֹכב אני פּרקדן בּין חברי וּמַקשיב אֶל דברי שני הנערים ותוֹהה עליהם בּלבּי: מה ענין אררט לכאן? הלא אררט בּאֶרץ־יִשׂראֵל הוּא, ואָנוּ יוֹשבים כּאן, בּחוּץ־לָאָרץ! ואוּלָם מיד אני מתרץ לעצמי קוּשיה זוֹ: ולא יהא אררט כּפלשתּים? הלא הפּלשתּים אַף הם בּאֶרץ־יִשׂראֵל, ואַף־על־פּי־כן הנה אנחנוּ יוֹצאִים פּה למלחָמה עליהם!…

שני הנערים המדבּרים אֵינם פּוֹסקים אַף רגע משׂיחָתם. אֶחָד שוֹאֵל, והשני משיב לוֹ.

– הגידה לי, מַה נַעשׂה אַחַר־כּךְ, כּשנכבּוֹש, אִם יִרצה השם, אֶת הפּלשתּים?

– וכי מה רצוֹנךָ לעשׂוֹת?

– כּוונתי, מַה נַעשׂה לאַרצם?

– וכי מה רצוֹנךָ לעשׂוֹת לאַרצם?

– כּוונתי, האִם נַחריב אֶת אַרצם, ואֶת עריהם נשׂרוֹף בּאֵש, ואֶת נשיהם וטפּם נַכּה לפי־חָרב?

– כּלוּם יצאתּ מדעתּךָ? לָמה נשׂרוֹף אֶת הערים בּאֵש? וּמה חָטאוּ הנשים והטף, כּי נַכּם לפי־חָרב?

– אבל הלא כּךְ כּתוּב בּתּוֹרה!

– אֵין מביאִים ראָיה מן התּוֹרה! מַה שהיה לפנים לא יִהיֶה עתּה. די לָנוּ כּי נַכניעֵם ונשׂים מַס עליהם…

שׂיחָה שלְוה זוֹ של שני הנערים המדבּרים, האַויר הזךְ והחָם, ירק־הדשא הרךְ וריחַ השׂדה הנעים נוֹסכים עלינוּ תּרדמה קלה וּמתוּקה, ועצלוּת נעימה משתּפּכת בּכל אֶברי גוּפנוּ. וַדאי שהיִינוּ

שוֹכבים כּךְ וּמנַמנמים כּל אוֹתוֹ היוֹם, אִילמלא קפץ פּתאוֹם אֶחָד

מאִתּנוּ וקרא בּקוֹל:

– פּלשתּים עליךָ, יִשראֵל!…


ה

כּשקפצנוּ ועמדנוּ על רגלינוּ, ראִינוּ לפנינוּ עֵדר

כּבשׂים בּשׂדה, וּשקצים אחָדים מנַערי הרוֹעים עוֹמדים ממוּלנוּ וּמַקלוֹת

גדוֹלים בּידיהם, והם סוֹקרים אוֹתנוּ בּעֵיניהם ונדבּרים אִיש אֶל רעֵהוּ

בּלשוֹנם, לשוֹן עם לוֹעֵז:

– מי הם אֵלה פּה, הריצי?

– אֶפשר, שדים קטנים?

– לא, אֵלה הם יהוּדוֹנים קטנים מכּתריאֵליבקה.

– כּוֹפרים בּני־כלָבים!

– ראֵה, גם מַקלוֹת בּידיהם!

– הבה, בּחוּרים, נקוּם עליהם ונַכּה בּהם!

– נשסה בּהם אֶת הכּלָבים!

– תּפשׂוּם, בּחוּרים!

– הוֹי, בּחוּרים, בּחוּרים!…

– בּני יִשׂראֵל! לָמה תּחרישוּ? לָמה תּעמדוּ מרחוֹק? –

קוֹראים אֵלינוּ שני שׂרי־הצבא שלָנוּ, ואָנוּ מזדרזים וּמכוֹננים קשתוֹתינוּ לעוּמַת השקצים, וּמיכה בּן משׁה־יעקוֹב הנאמן מַלהיב רוּחנוּ בּשיר:

דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב –

אַל תּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב!

וכוּלָנוּ עוֹנים אַחריו בּקוֹל:

לֹא, לֹא, לֹא נִירָא –

רַק אֱלֹהֵינוּ – אוֹתוֹ נִירָא!

והמלחָמה, מלחמת בּני יִשׂראֵל עם הפּלשתּים, החלָה…


………….


אַל־נא, ילָדים, אַל תּציקוּ לי ואַל תּפצרוּ בּי, כּי אסַפּר לָכם אֵת פּרשת המלחָמה, שהתלקחה בּין בּני יִשׂראֵל ובין הפּלשתּים

אַל תּשאָלוּני ואַל תּחקרוּ אֶת פּי לָדעת, מי ניגף לפני מי וּמי גָבר על מי? כּי לָמה תּוֹסיפוּ מַכאוֹב על מַכאובי?… רק אַחַת אוֹמַר לָכם, וּתהי־נא עֵדוּתי נאמנה בּעֵיניכם: בּני יִשׂראֵל הראוּ נפלָאוֹת בּמלחָמה, כּוּלָם התגבּרוּ כּאריוֹת ונלחמוּ על כּבוֹדם בּמסירוּת־נפש, כּגיבּוֹרים מַמש. ואפילוּ טוֹפּילי טוּטוּריטוּ אַף הוּא השליךְ אֶת נַפשוֹ מנגד וקפץ

אֶל תּוֹךְ האֵש וצוַח בּקוֹלוֹ הדק:

– דיבּוֹרי יִשׂראֵל! הטוּ, הטוּ אוֹתם! הרדוּ אֶת טוּלָם! טחוּ נטם!…

אַךְ אוֹי וַאבוֹי! מה הוֹעילוּ בּני יִשׂראֵל העלובים

בּגבוּרתם, אַחרי שהכּלָבים, כּלבי הפּלשתּים עזי־הנפש, התערבוּ אַף הם בּדבר? ראוּ הכּלָבים, כּי רעה נגד פּני בּעליהם, והתנַפּלוּ עלינוּ בּחימה

שפוּכה, וקם שאוֹן וּמהוּמה בּתוֹכנוּ, וּשני מַחנוֹתינוּ היוּ לחרדה.

ניגפוּ בּני יִשׂראֵל לפני הפּלשתּים וּפנוּ לָהם עוֹרף ונסוּ מנוּסַת

חרפּה (הראשוֹן, שנס ממַערכוֹת המלחָמה, היה יוֹאֵל בּן הגביר: הלָה, כּיוָן שהרגיש סַכּנה, מיד נשׂא רגליו ונמלט על נַפשוֹ). לא מפּני הפּלשתּים נַסנוּ, אֶלָא מפּני כּלביהם, כּי נפל פּחדם עלינוּ. וּברוּצנוּ

אֶל עֵבר פּני העיר, והכּלָבים דוֹלקים אַחרינוּ, לא רצנוּ עוֹד בּסדר,

אִיש על מַחנהוּ ואִיש על דגלוֹ. אוֹי וַאבוֹי! שני המַחנוֹת נתערבוּ זה בּזה והיוּ למַחנה אֶחָד! ולא שרנוּ עוֹד שיר־גיבּוֹרים “אַל תּירא עבדי יעקוֹב” – לא! שיר חָדש, שיר־פּגָעים נשמַע בּתוֹכנוּ, הרימוֹנוּ קוֹל־זוָעוֹת וצעקנוּ צעקה גדוֹלה וּמרה:

– אוֹי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! הוֹשענא! הוֹשיעה־נא! שמַע יִשׂראֵל!…


ו

כּשחָזרנוּ העירה, כּבר פּנה יוֹם וּזמַן תּפילת מנחָה

הגיע. שנינוּ, אני ומוֹטיל אָחי, בּאנוּ לביתנוּ כּמתגנבים, אֶחָד אֶחָד

נכנַסנוּ, וּפרשנוּ לקרן־זוית וישבנוּ שם בּחשאי, בּיִראָה וָפחד, שלא יִראוּ אוֹתנוּ בּקלקלתנוּ ולא ישגיחוּ בּפנינוּ המוּכּים וּבבגָדינוּ

הקרוּעים. ואוּלָם להוָתנוּ זימן הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא אוֹרח הגוּן לביתנוּ – אֶת דוֹדתנוּ מרת רייזיל מעיר יאמפּלי. והיתה השׂמחָה רבּה מאוֹד: זה כּשנה וחצי שלא ראתה אֶת פּנינוּ!

– יוֹסיל! מוֹטיל! – קוֹראת לָנוּ אִמא. – דוֹדתכם רייזיל בּאה!

שוֹמעים אָנוּ אֶת הבּשׂוֹרה הטוֹבה ואֵין אָנוּ זזים ממקוֹמנוּ.

– היכן אַתּם? – צוֹוַחת אִמא. – לָמה נַחבּאתם שם?

יוֹשבים אָנוּ כּכבוּשים וּמַחרישים.

קרבה אֵלינוּ אִמא, הציצה בּנוּ וספקה כּפּיה.

– אוֹי לי כּי נדמיתי! רעם הממני! ירחמיאֵל, אַיֶכּה? קרב־נא הנה, וראִית ושׂמח לבּךָ!

אַבּא, יהוּדי ידוּע־חוֹלי, המשתּעֵל כּל ימיו, קרב ועמד אֶצלנוּ, עוֹמד וּמתבּוֹנן אֵלינוּ מכּף רגלינוּ ועד קדקדנוּ. וכאן התחילה פּרשה של פּגָעים. הגד נַגיד לוֹ: אֵיפה היִינוּ? וּמה עשׂינוּ? ועם מי נלחַמנוּ? עוֹמדים אָנוּ שנינוּ, אני וּמוֹטיל אָחי, כּוֹבשים פּנינוּ

בּקרקע וּמהרהרים בּלבּנוּ: “אִילוּ פּצתה האדמה אֶת פּיה ובלעה אוֹתנוּ, מיד היִינוּ נגאָלים!”… ואוּלָם אַבּא אֵינוֹ מַניח לָנוּ להרהר

הירהוּרים:

– הגידוּ־נא לי ואֶשמַע מפּיכם: אֵיפה היִיתם? וּמה עשׂיתם? ועם מי נלחַמתּם?

ואִמא עוֹמדת על־ידוֹ וּמקפּחת אוֹתוֹ בּדבריה:

– גם לָזה יִקָרא אָב! אָב רחוּם וחַנוּן! חוֹשש הוּא

לפגוֹע בּכבוֹד בּניו! בּנוֹהג שבּעוֹלָם, תּינוֹק שסרח, אָביו מוֹתחוֹ

על־גבּי הסַפסל וּמַלקהוּ וּמַטעימהוּ טעם שוֹט, למַען יֵדע, למַען יחוּש, למַען ירגיש!…

ואוּלָם אַבּא לא כן יחשוֹב. אַבּא אֵינוֹ נוֹהג בּנוּ

מנהג שוֹט. מוֹכיחַ הוּא אוֹתנוּ בּדברים, מַכּה בּדברי מוּסר, הנוֹקבים

ויוֹרדים חַדרי בּטן. שוֹאֵל הוּא אוֹתנוּ: מַה תּהיֶה אַחריתנוּ? מיצר

הוּא וכוֹאֵב, מכעכּע וּמשתּעֵל ואוֹמר לָנוּ, כּי מקצרים אנחנוּ אֶת ימיו,

כּי עתידים אָנוּ להוֹרידוֹ בּיגוֹן שאוֹלָה… ואָנוּ עוֹמדים ושוֹמעים,

שוֹמעים וּבוֹכים בּחשאי, ודבּר לא נדבּר כּלוּם, אַף הגה לא נוֹציא מפּינוּ.

– חַכּוּ, חַכּוּ! – אוֹמרת לָנוּ אִמא. – יעבוֹר־נא הלילה ויגיע, אִם יִרצה השם, יוֹם מחר, ואַגיש משפּטכם לפני רבּכם!


ז

למחר, כּשבּאנוּ לבית רבּנוּ, כּבר מצאנוּ שם אֶת אִמא ועוֹד כּמה וכמה נשים, אִמוֹתיהם של שאָר התּלמידים, שבּאוּ כּוּלָן להגיש אֶת משפּט בּניהן לפני רבּנוּ. ורבּנוּ רב יודיל מַלאַךְ־המות שמע דבריהן בּרצוֹן וניענע ראשוֹ לעוּמתן, כּאָדם האוֹמר: הלא אני מראשית זאת ידעתּי!… ולא החמיץ רבּנוּ אֶת השעה. עמד והפשיל אֶת שרווּלי קפּוֹטתוֹ וקרב אֶל המלָאכה בּכל תּוֹקף וכךְ היה עוֹמד ושוֹקד על כּל אֶחָד ואֶחָד מאִתּנוּ, חוֹלק לכוּלָנוּ מנה יפה בּיד נדיבה – אִיש לא ניקה מידוֹ. וּכשהגיעה שעתוֹ של ליפּא בּן שלוֹם־אַייזיק לעלוֹת על הסַפסל, נאבק עמוֹ רבּנוּ עֵת רבּה ולא יכוֹל לוֹ. ליפּא, בּחוּר בּר־מצוָה, חָתן הסמוּךְ

לחוּפּתוֹ, ששעוֹן לוֹ בּכיסוֹ ושרשרת־כּסף על לבּוֹ, לא רצה בּשוּם אוֹפן להשתּטח על הסַפסל בּפרהסיה, לעֵיני כּל הנשים. ואָמנם ניצח ליפּא וידוֹ היתה על העֶליוֹנה: הנשים יצאוּ והלכוּ לבתּיהן, ורבּנוּ שיקע בּוֹ מנה אַחַת אַפּים: יוֹתר מחמשים מַלקוּת.

וּביוֹם ההוּא קיימנוּ וקיבּלנוּ על עצמנוּ, כּי מכּאן וּלהבּא לא נצא עוֹד למלחָמה על הפּלשתּים עד עוֹלָם!…

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47902 יצירות מאת 2669 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20429 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!