א
– רב יִשׂראֵל! רב יִשׂראֵל? בּמחילָה מכּבוֹדךָ! האִם תּקבּל עליךָ להכין אֶת מַלבּוּשי היֶלד ליוֹם טוֹב?
כּךְ צוֹוַחת אִמא אֶל יִשׂראֵל החַייט בּכל כּוֹחַ, לפי שיִשׂראֵל החַייט חירש הוּא מעֶצם בּריאָתוֹ.
ויִשׂראֵל, יהוּדי בּעל קוֹמה וּבעל פּנים ארוּכּים,
שמוֹכים תּקוּעים לוֹ בּאָזניו, מַעלה על שׂפתיו בּת־צחוֹק רפה וּמַעביר ידוֹ בּאַויר, כּאָדם האוֹמר: “ולָמה לא אָכין?”…
– אִם כּן, עמוֹד אֵיפוֹא, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, וּמָדדהוּ,
ורק תּנַאי אני מַתנה עמךָ קוֹדם למַעשׂה, שהמַלבּוּשים יִהיוּ מוּכנים
לפּסח.
יִשׂראֵל החירש מציץ בּפני אִמא בּתמהוֹן, כּאָדם האוֹמר: “כּמה משוּנה אִשה זוֹ! דוֹמה, שדי לוֹ לאָדם בּאמירה אֶחָת?”…והוּא
מוֹציא מכּיס־חָזהוּ מידה ארוּכּה של נייר וּמספּריִם אַנגליים גדוֹלים וּמַציגני לפניו ועוֹמד למדדני לאָרכּי וּלרחבּי. ואִמא עוֹמדת מן הצד, מַשגיחָה אֵלָיו וּמפקדת בּקוֹל:
– הארךְ, הארךְ עוֹד!… הרחב, הרחב עוֹד!… למַעַן השם, אַל תּצר אֶת המכנסַיִם! ואַל תּשכּח לעשׂוֹת קפל עוֹדף בּקפּוֹטה! כּדי
שתּים ושלוֹש אֶצבּעוֹת!… עוֹד, עוֹד מעט! אַל תּקצר, חַס ושלוֹם,
בּמתנַיִם!… כּךְ, כּךְ! כּמנהג בּעלי־בתּים!… עוֹד, עוֹד!… אַל
תּחוֹס על האָריג, לפי שיֶלד הוֹלךְ וגָדל!…
יִשׂראֵל החַייט יוֹדע אַף הוּא, כּי יֶלד הוֹלךְ וגָדל,
וּלפיכךְ אֵינוֹ עוֹנה דבר, אֶלָא עוֹשׂה מלאכתּוֹ בּמנוּחָה, מתּוֹךְ
יהירוּת של אָמן, לאַחַר שמדד אֵת כּל אֶברי גוּפי, הריהוּ דוֹחה אוֹתי
מלפניו דחיה קלה, כּאָדם האוֹמר: “מעתּה שוּב אֵין לי צוֹרךְ בּךְ!” ואוּלם אני אֵיני זז ממקוֹמי. חָשקה נַפשי מאוֹד, שקפּוֹטתי תּהיֶה עשׂוּיה
כּהלָכה, ולפי נוּסח הזמן: סדק מאחוֹריה וכיס מתּחת לסדק. אֶלָא שאֵיני יוֹדע אֶל מי אֶפנה וּממי אבקש. יִשׂראֵל החירש כּוֹרךְ אֶת המידה על שתּי אֶצבּעוֹת וּמדבּר בּשעת מַעשׂה אֶל אִמא דברים קטוּעים:
– עֶרב פּסח קשה… בּיצה גדוֹלה… דגים בּיוֹקר…
תּפּוּחי־אדמה בּזהב… בּיצים לא לָנוּ… עבוֹדה לקוּיה… מַלבּוּשים חדשים אָיִן… טלָאי על־גבּי טלָאי… רב יהוֹשוּע־הרש מצווה לסרס אֶת אַדרתּוֹ הישנה… רב יהוֹשוּע־הרש בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ!… לידי כּךְ הגענוּ!… הַא? כּלוּ כּל הקצים!…
ואוּלָם אִמא אֵינה חוֹששת כּלל לָזה. נכנסת היא לתוֹךְ דבריו וּמַפסַקתּוֹ:
– כּמה, למשל, אַתּה מתבּרךְ בּלבּךָ לבקש בּשׂכר המלָאכה הזאת, רב יִשׂראֵל?
יִשׂראֵל החירש מוֹציא מכּיס אפוּדתוֹ קוּפסה קטנה של קרן, כּוֹפף אֶת בּוֹהן ידוֹ הימנית למַעלָה ועוֹשׂה אוֹתה כּמין גוּמה, שוֹפךְ
לתוֹךְ הגוּמה גל קטן של אַבקת טאבּאק, מַגישוֹ לאַט אֶל חוֹטמוֹ ושוֹאפוֹ אֶל קרבּוֹ בּחריצוּת נפלָאָה, בּלי להוֹציא אפילוּ גרגר אֶחָד לבטלה.
אַחַר־כּךְ הוּא מנַענע אֶת ידוֹ בּאַויר ואומר:
– אַט, אֵין בּכךְ כּלוּם. חזקה, שלא נריב אִיש אֶת רעהוּ… המבינה אַתּ, עד היכן הדברים מַגיעים? רב יהוֹשוּע־הרש!… מסרס אֶת אַדרתּוֹ הישנה!… לקרוֹע אָנוּ צריכים!…
– וּבכן, רב יִשׂראֵל, זכוֹר ואַל תּשכּח אֵת אשר בּיקשתּי ממךָ: לא צרים לא קצרים, וקפל תּעשׂה, וּבמתנַיִם תּאריךְ ותרחיב…
– וְסֶדֶ…? – מתכּוון אני לדחוֹק אֶת עצמי לתוֹךְ דבריהם.
– הס! תּן לדבּר דבר! – אוֹמרת לי אִמא ודוֹחָה אוֹתי מעם פּניה בּמַרפּקה. – וּבכן, זכוֹר ואַל תּשכּח עוֹד פּעם: לא צרים, ולא קצרים, והמתנַיִם, והקפל… למַען השם, אֶת הקפל אַל תּשכּח!
– וכיס? – מנַסה אני שוּב להשמיע אֶת דברי.
– האִם לא תּיאָלם דוֹם? – גוֹעֶרת בּי אִמא. – הראִית מימךָ יֶלד כּמוֹתוֹ, שיהא דרכּוֹ להיכּנס לתוֹךְ דברי הגדוֹלים?!
יִשׂראֵל החירש נוֹטל אֶת צרוֹר האָריג תּחת זרוֹעוֹ, מַעביר שתּי אֶצבּעוֹת על־גבּי המזוּזה ואוֹמר מתּוֹךְ הפּתח:
– וּבכן, רצוֹנכם שיִהיֶה מוּכן דווקא לחַג הפּסח?… היוּ שלוֹם.
ב
–הנה גם רב גדליה בּא! ואני כּבר אָמַרתּי לשלוֹח ולקרוֹא לךָ עוֹד פּעם!
גדליה סַנדלָר הוּא, שהיה חַייל בּשעתוֹ ועבד בּצבא, ועכשיו נשרוּ שיניו הקדוּמוֹת מפּיו וּזקנוֹ הלבּין ונתחַלק לשנים.
– רב גדליה! – אוֹמרת לוֹ אִמא. – אמוֹר־נא, האִם תּקבּל עליךָ להכין ליֶלד זוּג נעלים לחַג הפּסח?
גדליה הסַנדלָר יהוּדי עליז הוּא, שבּשעת דיבּוּרוֹ הוּא נראֶה כּרוֹקד.
– רוֹצה אַתּ, שאָכין לָךְ דווקא לחַג הפּסח? – אוֹמר הוּא
לאִמא. – נפלָאִים דרכי בּני־אָדם! הכּל רוֹצים, שאָכיִן לָהם לחַג הפּסח
אֶת חַיה אֵשת רב מוֹטיל הבטחתּי לתפּוֹר לפּסח שני זוּגוֹת נעלים, אֶחָד לָה ואֶחָד לבתּה, – והרי אני חַייב לעשׂוֹתם. רב יוֹסי הנגיד זימן אֶצלי אַרבּעה זוּגוֹת מַגָפיִם לפּסח – והרי אני מצוּוה ועוֹמד לעשֹוֹתם. ואֶת
פייגלי אֵשת רב אַברהם הבטחתּי זה כּבר לעשֹוֹת לָה זוּג נעלים – ולא יעצרוּני רעמים וּגשמים! וּמשׁה החַייט בּיקש ממני להתקין לוֹ זוּג חַרטוּמים – אַף הוּא אָדם וּנשמה בּאַפּוֹ! וּזיאמי הנַגָר עוֹמד על גבּי
ותוֹבע ממני זוּג עקבוֹת לחַג הפּסח – כּלוּם בּן־חוֹרין אני להיפּטר ממנוּ? ולא עוֹד, אֶלָא שהבּתוּלה אַסנה בּת האַלמנה אַף היא בּאה אֵלי
וּמציקה לי בּדבריה יוֹם־יוֹם…
– בּקיצוּר, – עוֹצרת אִמא אֶת שטף לשוֹנוֹ – הבה אֶשמַע
מפּיךָ דברים בּרוּרים: מַשמע, שאֵין אַתּה מקבּל עליךָ להכין אֶת הנעלים לחַג הפּסח? אִם כּן, אֶשלח ואֶקרא לסַנדלָר אַחר!
– חַס וחָלילה – אוֹמר גדליה ורוֹקד כּנגדה. – זוֹ מנַיִן
לָךְ? אַדרבּה ואַדרבּה! לכבוֹדךְ ולכבוֹד בּנךְ מַניחַ אני אֵת כּל
המלָאכוֹת ואֵיני עוֹסק אֶלָא בּנעליו וּמכינן, אִם יִרצה השם, לחַג הפּסח
בּכל הדרת הכּבוֹד, ויעבוֹר עלי מה!
וגדליה הסַנדלָר מפשפּש וּמוֹציא מכּיסוֹ פּס נייר כּחוֹל, כּוֹרע לפנַי על בּרכּוֹ האַחַת וּמַתחיל לָמוֹד אָת רגלי.
– הוֹסיפה עוֹד קמעה, – אוֹמרת לוֹ אִמא – עוֹד, עוֹד…
לָמה תּחוֹס על חתיכת עוֹר? כּךְ, כּךְ… שלא תּהיֶה הנַעל דוֹחקת אֶת האֶצבּעוֹת!
– דוֹחקת אֶת האֶצבּעוֹת! – עוֹנה גדליה אַחריה.
– ועוֹר תּתּן לי, רב גדליה, מן המוּבחָר, ראֵה הזהרתּיךְ, שלא יִהיֶה רקוּב!
– יִהיֶה רקוּב! – עוֹנה גדליה אַחריה.
– וסוּליוֹת תּבחַר לי מן המשוּבּחוֹת, שלא תּימָחינה!
– תּימָחינה! –עוֹנה גדליה.
– ואֶת העקבוֹת תּהדק היטב, שלא יִפּסקוּ מן הנעלים.
– יפּסקוּ מן הנעלים! – עוֹנה גדליה.
– עכשיו יכוֹל אַתּה לָלכת לבית־רבּךָ. – אוֹמרת לי אִמא. – ורק ראֵה ושׂים אֶל לבּךָ, כּמה טרחוֹת אָנוּ טוֹרחים בּשבילךָ וכמה
ממוֹן אָנוּ מבזבּזים עליךָ. ולָכן הוה שקוּד, לכל הפּחוֹת, ללמוֹד תּוֹרה
והשתּדל להיוֹת אִיש, שאִם לא כּן, מַה תּהיֶה אַחריתךָ? סוֹפךָ שתּהיֶה
ריקן והוֹלךְ בּטל, רוֹעֵה־רוּחַ ועוֹרף־כּלָבים!…
אני אֵיני יוֹדע בּעצמי, מַה תּהיֶה אַחריתי – אִם עתיד
אני להיוֹת ריקן והוֹלךְ בּטל, אוֹ רוֹעֵה־רוּחַ ועוֹרף־כּלָבים? ורק אַחַת אני יוֹדע, אוֹתה אני מבקש בּרגע הזה בּכל לבּי: כּי נעלי החדשוֹת תּשמענה קוֹל שריקה בּפסיעתן, אוֹי, כּמה מתאַוה אני לשריקת נעלים!…–
– לָמה אַתּה ניצב פּה על מקוֹמךָ כּגוֹלם? – גוֹעֶרת בּי
אִמא. – לָמה אֵינךָ הוֹלךְ לבית־רבּךָ? כּלךְ־לךָ, שוּב אֵין צוֹרךְ בּךָ פּה!
גדליה הסַנדלָר פּוֹנה לָצאת וחוֹזר.
– וּבכן, רצוֹנכם, שאֶעשׂה אֶת הנעלים דווקא לחַג הפּסח?… היוּ שלוֹם.
ג
בּחזירתי מבּית־רבּי אני סר קוֹדם כּל אֶל החַייט, להשמיעֵהוּ על הסדק ועל הכּיס.
לפני שוּלחָן גָדוֹל עוֹמד יִשׂראֵל החירש בּלא קפּוֹטה,
בּטלית־קטן רחָבה, נתוּן כּוּלוֹ למלאכתּוֹ. מעל כּתפיו משתּלשלים ויוֹרדים חוּטים ארוּכּים, בּאפוּדתוֹ תּחוּבוֹת מחָטים אחָדוֹת. עוֹמד הוּא וּמציין
ציוּנים בּקירטוֹן, גוֹזר אֶת האָריג בּמספּריִם, מגָרד אֶת ערפּוֹ
בּאֶצבּע אַחַת כּפוּפה וּמדבּר לעצמוֹ דברים קטוּעים, כּדרכּוֹ:
– קפלים תּעשׂה לָהם… הארךְ לָהם והרחב… מאַיִן
אֶקח?… המן האֶצבּעוֹת, אוֹ מן הבּרכּים?… אוֹ שמא אֵלךְ ואֶגנוֹב בּשבילָם?…
מסביב לשוּלחָן יוֹשבים פּרחי חַייטים ועוֹשׂים בּמלָאכה,
נוֹקבים בּמחָטים בּמהירוּת יתירה, וּבשעת מַעשׂה כּוּלָם מזמרים בּחבוּרה
מין זמר. בּחוּר אֶחָד צהוֹב, שפּניו זרוּעים עדשים ואַפּוֹ חָרוּם קצת, מזמר בּקוֹל מצלצל וּמוֹשךְ אֶת החוּט לקצב זמירתוֹ:
הוֹי כִּי נוֹסֵעַ אָתָּה!
וְהוֹי כִּי נוֹסֵעַ אָתָּה!
וְאוֹתּי תַעֲזוֹב לַאֲנָ־אָ־אָ־חוֹת!
וכל בּני־החבוּרה עוֹנים אַחריו בּקוֹל דק:
תֵּן לִי סַכִּין – וְאִדָּקֵר!
תּן לִי אִילָן – וְאִתָּלֶה!
תּן לִי נָהָר – וְאֶטְבָּעָה!
אֶטְרוֹף נַפְשִׁי בּכַ־אַ־אַ־פִּי!…
– מַה בּפיךָ, בּני? – שוֹאלני יִשׂראֵל החַייט.
– סדק! – אוֹמר אָני.
– הא? – שוֹאֵל יִשׂראֵל וּמַרכּין אֵלי אֶת אָזנוֹ.
– סדק! – צוֹוח אני אֵלָיו בּקוֹל רם, כּדי שיִשמע
– סדק?
– סדק!
– היכן סדק?
– מאָחוֹר.
– מה מאָחוֹר?
סדק! סדק וכיס!
– אֵילוּ סדקים? אֵילוּ כּיסים? – מתערבת בּדבר בּתיה
החַייטת, זוֹ אִשתּוֹ של יִשׂראֵל, אִשה גוּצה, היוֹשבת על סַפסל ועוֹשׂה
שלוֹש מלָאכוֹת בּבת אֶחָת: בּרגלה מנַענַעת אֶת עריסת התּינוֹק, בּידיה
סוֹרגת פּוּזמק וּבפיה מדבּרת וּמקללת. – סדקים הוּא מבקש! כּיסים חָמדה
נַפשוֹ! מאַיִן יִקחוּ לוֹ כּיסים? רוֹצה הוּא בּכיסים? יֵלך ויאֹמַר
לאִמוֹ! תּתּן לוֹ היא כּיסים – ויִהיוּ לוֹ כּיסים! הרי זה בּא ודוֹרש כּיסים!…
עוֹמד אני לפניה כּנזוּף וּמהרהר חרטה בּלבּי על כּל המַעשׂה. חוֹשש אני, שמא יגיע הדבר לאָזני אִמא.
– וּבכן, רוֹצה אַתּה דווקא בּסדק? – אוֹמר לי יִשראֵל
החַייט וּמוֹציא מתּוֹךְ כּיסוֹ אֶת קוּפסת הטאבּאק. – לךְ, בּני, לביתךָ.
יִהיֶה סדק.
– וכיס? – אוֹמר אני לוֹ וּמַעמיד פּנים מתּוֹךְ בּקשת רחמים ותחנוּנים.
– לךְ, בּני, לביתךָ, – אוֹמר לי יִשׂראֵל, – ואני אֶשתּדל לעשׂוֹת אֵת כּל חפצךָ.
יוֹצא אני מבּית החַייט שׂמח וטוֹב־לב, נחפּז ורץ בּרגלים ממַהרוֹת אֶל בּיתוֹ של גדליה הסַנדלָר, לדבּר עמוֹ על ענין שריקת הנעלים.
אֶת גדליה הסַנדלָר אֵיני מוֹצא בּביתוֹ. אֶל שוּלחַן־האוּמנים יוֹשב קארפּה חניכוֹ וּמרקע סוּליה בּפטיש.
קארפּה שקץ חָסוֹן הוּא וּרחַב־כּתפים, שפּניו מחוּטטים ואַזוֹר־עוֹר אָזוּר על שׂערוֹתיו השחוֹרוֹת והסוֹמרוֹת.
– אַתּה, נַער, מה רוֹצה? – אוֹמר לי קארפּה בּלשוֹן
יהוּדית מסוֹרסת. – בּרוּךְ אַתּה, ימי שבּתּא, אַבּא־אִמא, תּן לגימה… אמוֹר, אַתּה מה רוֹצה?
– בּעל־הבּית! – משיב אני לוֹ בּלשוֹן רוּסית מסוֹרסת – אני מאוֹד חפץ לשלךָ בּעל־הבּית גדליה!
– בּעל־הבּית הלךְ הבּרית, עשׂה הקידוּש, שתה הייש! – אוֹמר לי קארפּה שוּב בּלשוֹן יהוּדית, וּכדי שאָבין אֶת דבריו עד תּכליתם, הריהוּ נוֹקף בּאֶצבּעוֹ על גרגרתּוֹ – סימן לשתיה כּדת.
יוֹשב אני כּנגדוֹ על סַפסל רפוּד־עוֹר ונכנס עמוֹ בּשׂיחָה על עניני עוֹר, נעלים, מַגָפיִם, סוּליוֹת, וכיוֹצא בּדברים אֵלוּ, שהסַנדלָר רגיל בּהם. וכךְ אָנוּ נדבּרים שנינוּ עד שאָנוּ מַגיעים
לגוּף הענין, לשריקת נעלים. הוּא מדבּר אֵלי יהוּדית, ואני משיב לוֹ רוּסית. הוּא אֵינוֹ מבין דיבּוּרי, ואני מַסבּיר לוֹ בּתנוּעוֹת
ידים:
– ראש גוֹי שכּמוֹתךָ! אני אוֹמר לוֹ. – אני אֵליךָ הלא דבּר בּשלךָ לָשוֹן! אמוֹר לי השׂכל מה הנַעל עוֹשׂה שרק־שרק?
– אַתּה מוּטב דבּר היהוּדית! – אומר לי קארפּה, כּשהוּא
לוֹקק בּלשוֹנוֹ אֶת הסוּליה ועוֹשׂה בּה ציוּן בּציפּוֹרן בּוֹהנוֹ
השחוֹרה.
– מה השׂכל הצפוּן בּזה? – חוֹזר אני וּמדבּר אֵלָיו
יהוּדית.– מַה טעמה של שריקת נעלים? מה אַתּם מַניחים לתוֹךְ הנעלים, שהן שוֹרקוֹת?
– אָה? שריקה? – אוֹמר לי קארפּה. – הנעלים השריקה צריךְ הסוּכּר.
– סוּכּר פשוּט? – אני אוֹמר. – מַה טעם בדבר?
– הסוּכּר – משיב קארפּה וּמַסבּיר לי טעמוֹ של דבר – הסוּכּר מַכּה, מַכּה, שרק, שרק!
–אַהא! – אוֹמר אני לוֹ. – אֶת הסוּכּר כּוֹתתים, והרי זה שוֹרק. וּמלבד סוּכּר, אֵין מַניחים כּלוּם אֶל תּוֹךְ הנעלים?
– הייש, – אוֹמר לי קארפּה, – מעט הייש.
– ייש? – אוֹמר אָני. – כּלוֹמַר, יין שׂרוּף? לָמה ייש? מילא סוּכּר – שרק, שרק; אבל ייש? ייש לךָ לָמה?
קארפּה מתאַמץ להסבּיר לי בּלָשוֹן יהוּדית אֵת כּל הענין
כּוּלוֹ וּמלמדני פּרק בּהלכוֹת שריקת הנעלים. נוֹהגים, הוּא אוֹמר, לזלח תּחילה אֶת סוּלית הנַעל בּייש, כּדי שתּהיֶה רטוּבּה, ואַחַר־כּךְ, הוּא
אוֹמר, נוֹתנים סוּכּר עליה, שאִם לא כּן, הוּא אוֹמר, לא יִדבּק הסוּכּר בּסוּליה.
– אַהא! אני אוֹמר. – אני השׂכל מבין כּבר! אִם לא ייש, לא סוּכּר, אִם לא סוּכּר, לא שרק־שרק… “אִם אֵין קמח, אֵין תּוֹרה”, – אני מסַייע לוֹ בּפסוּק מפּרקי אָבוֹת. ואני עוֹמד וּמוֹציא מחריטי אֵת כּל
רכוּשי אשר רכשתּי לי בּמשךְ ימוֹת החוֹרף, דמי חנוּכּה וּדמי משלוֹחַ־מנוֹת, ונוֹתנוֹ מַתּנה לקארפּה ונפטר מעם פּניו בּידידוּת רבּה, וקארפּה תּוֹקע לי אֶת כּפּוֹ הגסה והשחוֹרה, המשוּחָה בּזפת, ואוֹמר לי בּמהירוּת לָשון: “בּרוּךְ אַתּה, ימי שבּתּא, אַבּא־אִמא, תּן לגימה”… ואני רץ אֶל בּיתי לסעוֹד אֶת לבּי, וּמשם אני חוֹזר ורץ אֶל בּית־רבּי להתפּאֵר לפני חברי בּבגדי יוֹם טוֹב החמוּדים, שתּוֹפרים לי לכבוֹד חַג הפּסח: קפּוֹטה נאה, שסדק וכיס מאחוֹריה, ונעלים חדשוֹת, השוֹרקוֹת בּפסיעתן: שרק־שרק, שרק־שרק!…
ד
– אִמא, חָפשי אָני! – מתּוֹךְ קריאָה זוֹ אני פּוֹרץ
לביתנוּ ימים אחָדים קוֹדם הפּסח וּמבשׂר אֶת אִמי בּשׂוֹרה טוֹבה, כּי
מעתּה פּטוּרים אָנוּ מעוֹל תּוֹרה.
– תּשׂמח אִמךָ ותגיל זקנתּךָ! הלוַאי תּזכּה לבשׂר
בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת מזוֹ! – כּךְ משיבה לי אִמא, כּשהיא עסוּקה וּטרוּדה
בּמלאכת החָג. קשרה אִמא מטפּחוֹת לבנוֹת לראשי שתּי אַמהוֹתיה, נתנה בּידיהן מברשוֹת, מַטאטאִים וכנפי־אַוָז, והיא עצמה אַף היא חָבשה מטפּחת לבנה לראשה, והרי שלָשתּן עוֹמדוֹת וּמנקוֹת וּמסַיידוֹת, מגָרדוֹת וּמשפשפוֹת, מוֹרקוֹת ושוֹטפוֹת וּמַגעילוֹת אֶת הבּית ואֶת הכּלים לכבוֹד
הפּסח. אני מתלבּט בּיניהן ואֵיני מוֹצא לי מקוֹם בּבּית. הנשים רוֹדפוֹת אוֹתי על צוָאר ואֵינן נוֹתנוֹת לי מנוּחָה אַף רגע. בּכל אשר אֵשב וּבכל אשר אֶעמוֹד וּבכל אשר אֵלךְ – דרכּי להזיק.
– סוּר בּמַלבּוּשי־החָמץ שלךָ מארוֹן־הפּסח! – צוֹעֶקת אֵלי אִמא בּקוֹל־זוָעוֹת, כּאֵילוּ קרבתי בּאֵש אֶל אבק־שׂרפה.
– הישָמר והיזָהר, פּן תּגע רגלךָ בּשׂק־הפּסח! – צווַחַת אֵלי בּריינה המבשלת.
– אֶל המקוֹם ההוּא אַל תּבּיט גם בּעֵיניךָ – שם עוֹמדת חבית הסלק של פּסח!
חוֹזר אני ותוֹעֶה ממקוֹם למקוֹם, מתלבּט לרגלי הנשים וּמקבּל ידיהן דחיפוֹת וּבעיטוֹת וּסטירוֹת בּזוֹ אַחַר זוֹ.
– תּפצה האדמה אֶת פּיה ותבלע אֶת רבּךָ החָכם! כּלוּם
קצרה ידוֹ מהחזיק בּכם בּחדר עוֹד יוֹם אֶחָד? נזדרז וּפיטרוֹ לביתוֹ בּעֶצם המהוּמה, שיהא זה סוֹבב־הוֹלךְ פּה על אַפּי ועל חמתי! המעט לי המלָאכה, והנה בּא זה וטוֹרדני מן העוֹלָם! ראִיתי ילָדים אֵצל הבּריוֹת, והרי הם יוֹשבים בּמנוּחָה על מקוֹם אֶחָד! ואַתּה, בּחוּר גָדוֹל שכּמוֹתךָ, בּן תּשע כּמעט, כּלוּם חוֹלה אַתּה חָלילה מלָקחת ספר בּידךָ
ולחזוֹר עוֹד פּעם על אַרבּע הקוּשיוֹת?
–אִמא, – אני אוֹמר – אֶת אַרבּע הקוּשיוֹת אני יוֹדע בּעל־פּה!
– אַשריךָ וטוֹב לָךְ! – אוֹמרת אִמא. – וכי מעט כּסף בּיזבּזנוּ עליךָ?…
בּכליוֹן־עֵינַיִם חיכּיתי לבוֹא העֶרב, שעה שאַבּא מתהלךְ
בּבּית, אוֹחז בּידוֹ כּף של עֵץ וּכנף־אַוָז וּבוֹדק אֶת החָמץ לאוֹר הנר, ואני הוֹלךְ אַחריו ועוֹזר כּנגדוֹ לחַפּשׂ אֶת פּרוּסוֹת הלחם, שהוּא
עצמוֹ זימן מבּעוֹד יוֹם על כּל החַלוֹנוֹת. “רק יוֹם ולילה אֶחָד עלי לחַכּוֹת, – אני מהרהר בּלבּי – ואַחַר־כּךְ אֶלבּש בּגדי יוֹם טוֹב שלי, אֶת הקפּוֹטה החדשה עם הסדק והכּיס מאחוֹריה, ואֶת הנעלים החדשוֹת, ת השוֹרקוֹת בּפסיעתן. אָז תּשאָלני אִמא מסתּמא: מַה קוֹל השריקה הזאת? ואַעמיד פּנים, כּאילוּ אַיני יוֹדע כּלוּם… אַחַר־כּךְ יגיע זמן הסדר, ואַרבּע הקוּשיוֹת, ואַרבּע הכּוֹסוֹת, וּמַאכלי־פסח הטוֹבים: לביבוֹת וסוּפגָניוֹת וּפשטידוֹת…” וּמדי זכרי אֶת המַאכלים הטוֹבים האֵלה,
בּוּלמוֹס אוֹחזני ולבּי הוֹמה וּמתעטף בּקרבּי. כּל היוֹם כּוּלוֹ כּמעט
לא בּא אוֹכל אֶל פּי.
– קרא קריאַת שמע – אוֹמרת לי אִמא – וּשכב לישוֹן. היוֹם לא נאֹכל פּת ערבּית. עֶרב פּסח היוֹם…
ואני עוֹלה על משכּבי ונרדם. בּחלוֹמי – והנה כּבר הגיע הפּסח. הוֹלךְ אני עם אַבּא לבית־הכּנסת להתפּלל. מַלבּוּשי החדשים מַבהיקים. נעלי החדשוֹת שוֹרקוֹת בּקוֹל: שרק־שרק, שרק־שרק… בּן מי זה הנַער, ההוֹלךְ שם?" – שוֹאלים אַנשי העיר זה אֶת זה. “מוֹטיל הוּא זה, מוֹטיל בּן משׁה־חַיִים בּן אַברהם־הרש בּן ראוּבן”… וּפתאוֹם – אֵי־מזה נתגלָה וקפץ לקראתי כּלב גָדוֹל, שחוֹר וּמסוּרבּל, והכּלב מזנק אֵלי בּקוֹל נביחה נוֹראה ותוֹפס לי בּקפּוֹטתי. אַבּא עוֹמד מנגד וּמתירא לָגשת אֶל הכּלב, ורק מנַענע בּידיו וקוֹרא מרחוֹק בּבת־קוֹל עמוּמה: “כּלךְ־לָךְ, כּלך־לָךְ!” והכּלב אֵינוֹ מַשגיח בּבת־קוֹל וסוֹחבני מאחוֹרי, תּוֹפס בּשיניו בּמקוֹם הסדק וּבמקוֹם הכּיס דווקא, קוֹרע מעלי אֶת חצי קפּוֹטתי ונחפּז לברוֹח. אני רוֹדף אַחריו בּכל מַאמַצי כּוֹחי,
וננעץ בּתוֹךְ הבּיצה בּנַעל אַחַת חדשה וּברגל אַחַת יחפה. והרי אני מַתחיל לבכּוֹת, מתמוֹגג בּדמעוֹת וצוֹעֵק צעקה גדוֹלה וּמרה: "הוֹי, הוֹי,
הוֹשיעוּ־נא!"… ואני מקיץ משנתי ורוֹאֶה אֶת בּיילה המשרתת עוֹמדת ליד מיטתי, שוֹמטת אֶת השׂמיכה מעלי וּמוֹשכת אוֹתי בּרגלי האֶחָת:
– ראוּ־נא גם ראו, כּמה ערבה עליו שנתוֹ! מַהר וקוּם. אִמא ציותה להעירךָ. צריך לבעֵר אֶת שיירי החָמץ מן הבּית!…
ה
אַבּא זוֹרק אֶת כּף־העֵץ ואֶת כּנף־האַוָז אֶל תּוֹךְ
התּנוּר וּמבעֵר אֶת החָמץ. בּכל פּינוֹת הבּית רוּחַ של פּסח שרוּיה. הכּל
מצוּחצח, נקי וכשר. יין אַרבּע הכּוֹסוֹת מנַצנץ ושׂוֹחק אֵלי מרחוֹק. עוֹד שעה – ויבוֹא הפּסח. עוֹד שעה אַחַת – ואֶלבּש בּגדי יוֹם טוֹב החמוּדים
שלי. ואוּלָם עד שהחַייט והסַנדלָר יביאוּ לי אֶת מַלבּוּשי החדשים, עוֹמדת אִמא להתקינני וּלהכשירני לפּסח: חוֹפפת אֶת ראשי בּרוֹתחים וּבחלמוֹן של בּיצה. היא סוֹרקת ותוֹלשת אֶת שׂערוֹתי, ואני מתפּתּל תּחת ידיה. אני מתפּתּל, והיא חוֹלקת לי פּעם בּפעם דחיפה נמרצה בּצד וּבכתף אוֹ מַכּת־לחי נאמנה.
– האִם לא תּחדל להתפּתּל כּתּוֹלעת? הראִית מימיךָ יֶלד,
שאֵינוֹ יכוֹל לעמוֹד בּמקוֹם אֶחָד? מַשפּיעים עליו טוֹבה, והוּא אֵינוֹ
רוֹצה לקבּלה!…
בּרוּךְ המקוֹם, בּרוּךְ הוּא, שפּטרני מענשה שּל חפיפת
הראש! עכשיו יוֹשב אני אֶל השוּלחָן ערוֹם כּמעט, רק כּוּתּנתּי על בּשׂרי, מחַכּה למַלבּוּשי החדשים וּמתבּוֹנן אֶל אַבּא, שחָזר זה עתּה
מבּית־המרחָץ וּפאוֹתיו רטוּבּוֹת עדיִין. יוֹשב הוּא לפני ספר עבה ולוֹמד בּוֹ בּלחש וּבניגוּן הגמרא, קוֹרא וּמתרגם לעצמוֹ וּמתנוֹעע בּשעת
מַעשׂה:
– לצוֹרךְ מרוֹר נוֹהגין – מנהג נהגוּ לצוֹרךְ מרוֹר, לָקחת תּמכא – ליטוֹל חזרת, וכיוָן שהוּא חָריף – וּמפּני שקשה הוּא, יכוֹלין לפררוֹ בּריבּאַייזין – אֶפשר לגרוֹר אוֹתוֹ
בּמגררת…
מַבּיט אני אֶל פּני אַבּא, ונדמה לי, כּי יהוּדי חָסיד וישר כּמוֹהוּ אֵין בּכל האָרץ, וכי פּסח כּשר כּזה שבּביתנוּ אֵין בּשוּם
מקוֹם, וכי מַלבּוּשים נאִים כּמַלבּוּשי החדשים לא יִהיוּ לשוּם נַער! אַךְ מַדוּע לא הביאוּ אוֹתם עדיִין? מה אֵירע לָהם? שמא אֵינם מוּכנים חָלילה לפּסח?… מַחשבה זוֹ אֵיני רוֹצה להעלוֹת כּלל על דעתּי! כּלוּם
אֶפשר הדבר? ואֵיךְ אֵלךְ לבית־הכּנסת? וּמה יֹאמרו חברי? ואֵיךְ אֵשב אֶל הסדר? ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, אַל תּביאֵני לא לידי נסיוֹן ולא לידי בּיזיוֹן כּזה!…
עוֹד אני מיצר ודוֹאֵג וּמהרהר הירהוּרים מרים אֵלוּ, והנה נפתּחה הדלת ויִשׂראֵל החַייט נכנַס לביתנוּ והמַלבּוּשים החדשים בּידוֹ.
ראִיתיו – וּפג לבּי. מגוֹדל השׂמחה קפצתּי ממקוֹמי ונפלתּי אַפּים אָרצה,
אני והסַפסל עמי, וכמעט נשבּרה מַפרקתּי. בּאה אִמא מן המטבּח, דחוּפה וּמבוֹהלה וכף־השוּמן בּידה.
– מַה קוֹל החביטה אשר שמעתּי? מי נפל כּאן? האַתּה הוּא זה, להבה לא תּבער בּךְ? אוֹיה לי, אַךְ שד הוּא זה, רוּחַ ולא יֶלד! שמא נפגעתּ חָלילה בּאֶחָד מאֶברי גוּפךָ, אַללי לי? כּךְ נאֶה לָךְ! אַל
תּרוּץ, אַל תּקפּוֹץ, למד עצמךָ לילךְ כּאַחַד האָדם!…
ואֶל יִשׂראֵל החַייט אָמרה:
– אָכן רוֹאָה אני, שעמדתּ בּדיבּוּרךָ, רב יִשׂראֵל! ואני כּבר אָמַרתּי לשלוֹח ולקרוֹא לָךְ!
יִשׂראֵל החירש מַעלה בּת־צחוֹק רפה על שׂפתיו וּמַעביר ידוֹ בּאַויר, כּאָדם האוֹמר: “כּל השוֹמע יִצחַק לָךְ! האני לא אֶעמוֹד בּדיבּוּרי?”…
אִמא מַניחָה אֶת כּף־השוּמן וּמסַייעת אוֹתי להיכּנס
לתוֹךְ המכנסַיִם החדשים, שׂמה עלי אֶת אַרבּע הכּנפוֹת של צמר־גפן, אשר תּפרה לי בּידיה לכבוֹד החָג, מַלבּישה אוֹתי אֶת הקפּוֹטה החדשה, עוֹמדת
וּמסתּכּלת בּי ודעתּה נוֹחָה, שמַלבּוּשים אֵלוּ ארוּכּים וּרחָבים
למַדי.
ממַשש אני מאחוֹרי – הוֹוָה וָשבר! אֵין אפילוּ זכר לסדק וּלכיס! הכּל תּפוּר וּמאוּחה, הכּל חָלָק ושלם מסביב!…
– וּשפוֹפרת זוֹ מה היא? – קוֹראת אִמא פּתאוֹם אֶל יִשׂראֵל החירש, אוֹחזת בּי וּמַפנה אוֹתי לכאן וּלכאן.
יִשׂראֵל החירש מוֹציא מכּיסוֹ אֶת קוּפסתוֹ הקטנה, כּוֹפף
אֶת בּוֹהן ידוֹ הימנית ועוֹשׂה אוֹתה כּמין גוּמה, שוֹפךְ בּה גל קטן של אַבקת טאבּאק ושוֹאפוֹ אֶל תּוֹךְ אַפּוֹ.
– מַה טיבה של שפוֹפרת זוֹ? – אוֹמרת לוֹ אִמא שוּב בּקוֹל רם וּמַפנה אוֹתי כּנגדוֹ.
– היכן ראִית שפוֹפרת? – אוֹמר לָה יִשׂראֵל החַייט, אוֹחז
בּי וחוֹזר וּמַפנה אוֹתי כּנגדה. – הלא זה הקפל אשר בּיקשתּ. כּלוּם שכחתּ, שבּיקשתּ לעשׂוֹת קפל?
– קפל נאֶה הוּא זה! – אוֹמרת לוֹ אִמא וחוֹזרת וּמַפנה
אוֹתי כּנגדוֹ. – מין סרח העוֹדף ללעג וּלקלס! הלא תּבוֹש, הלא תּיכּלם, רב יִשׂראֵל!
יִשׂראֵל החירש עשׂוּי לבלי חָת. עוֹמד הוּא וּמתבּוֹנן
אֵלי מלמַעלָה למַטה, כּיוֹצר המתבּוֹנן אֶל יצירתוֹ, ואוֹמר, כּי הקפּוֹטה
הזאת הוֹלמת אוֹתי עד מאוֹד! כּוּלָה יפה וּמוּם אֵין בּה. "מלָאכה כּזוֹ, הוּא אוֹמר, אֵין עוֹשׂים אפילוּ בּפאריז! הקפּוֹטה, הוּא אוֹמר, אוֹמרת
שירה, חַיֵיכם, שהיא אוֹמרת שירה!"
– מַה בּעיניךָ השירה, שהיא אוֹמרת? – אוֹמרת אִמא, אוֹחזת בּידי וּמוֹליכה אוֹתי אֶל אַבּא. – מַה תֹּאמר לשירה זוֹ?
אַבּא נגָש אַף הוּא ואוֹחז בּידי, מַטה אוֹתי לכאן
וּלכאן, בּוֹחן בּעֵיניו אֶת מַלבּוּשי החדשים וּמוֹצא, כּי אָמנם
המכנסַיִם ארוּכּים מעט ממידתי.
יִשׂראֵל מוציא מכּיסו אֶת קוּפסתוֹ וּמכבּד אֶת אַבּא בּריחָה של טאבּאק.
– המכנסַיִם, רב יִשׂראֵל, ארוּכּים מעט!
– הא? מה? ארוּכּים אַתּה אוֹמר? וכי אֵינךָ יוֹדע, מכנסַיִם ארוּכּים מַה תּקנתם? מַפשילים אוֹתם למעלה.
– אֶפשר שיֶש טעם גם בּדבריךָ, – אוֹמר לוֹ אַבּא. – אבל מַה נַעשׂה לָהם, שרחָבים הם יוֹתר מדאי ונראִים כּשני שׂקים?
– פּסוּל מצא בּכּלה, שעֵיניה יפוֹת! – משיב לוֹ יִשׂראֵל
ושוֹאֵף אֶל תּוֹךְ אַפּוֹ גל שני של אַבקת טאבּאק. – רחָבים אַתּה אוֹמר? מוּטב שיִהיוּ רחָבים, ואַל יִהיוּ צרים!…
אני אֵיני פּוֹסק ממַשש מאחוֹרי. מחַפּשׂ אני אֶת הסדק ואֶת הכּיס.
– מה אַתּה מבקש שם? – אוֹמרת לי אִמא. – יוֹם אֶתמוֹל כּי עבר?
– “זקן שקרן! – אני מהרהר בּלבּי וּמַבּיט אֶל יִשׂראֵל החַייט בּעֵיני־זעם. – חירש־אָזנַיִם, יִכּנס הרוּחַ בּאבי אָביךָ!”…
– תּתחַדש! – אוֹמר לי יִשׂראֵל החירש, מקבּל שׂכרוֹ מאִמא, ואַבּא חוֹזר אֶל ספרוֹ ולוֹמד בּלחש וּבניגוּן הגמרא:
– מי ששכח לאכוֹל אפיקוֹ־־־מן…
– תּתחַדש! – אוֹמרת לי אִמא לאַחַר שיצא יִשׂראֵל החַייט,
והיא עוֹמדת בּפנים מאִירים וזנה עֵיניה בּקפּוֹטתי החדשה. – אַךְ היזָהר והישָמר מאוֹד, שלא תּפגע בּחבריךָ הפּוֹחזים ולא תּתגָרה מלחָמה בּהשקצים,
ואָז מוּבטח לךָ, שהקפּוֹטה הזאת תּעמוֹד לךָ, אִם יִרצה השם, לאוֹרךְ
ימים, וּבלבד שיִתּן הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא חַיִים וּבריאוּת!…
ו
– הנה גם רב גדליה בּא! – אוֹמרת אִמא. – כּבר חיכּינוּ לךָ עד בּוֹש! המוּכנוֹת נַעלי הילד?
– מוּכנוֹת וּמזוּמנוֹת! – אוֹמר גדליה הסַנדלָר ורוֹקד
כּנגדה, נוֹשׂא אֶת הנעלים המַבהיקוֹת בּשתּי אֶצבּעוֹת, כּאָדם הנוֹשׂא
לביתוֹ לכבוֹד השבּת מַחרוֹזת של דגים חַיִים מפרכּסים. – כּמה נפלָאִים
דרכי בּני־אָדם! הכּל רוֹצים, שאָכין לָהם אֶת נַעליהם דווקא לפּסח! שׂמתּי לילוֹת כּימים, ישבתּי ועבדתּי עד יציאת הנשמה!… אֶת מוֹצא־שׂפתי אֶשמוֹר, לא יעצרוּני רעמים וּגשמים!
גדליה נוֹעֵל לרגלי אֶת הנעלים החדשוֹת, ואִמא גוֹחנת אֵלי, ממַששת ולוֹחצת אֶת אֶצבּעוֹתי ושוֹאֶלת אוֹתי, אִם אֵיני חָש חָלילה
לחץ בּרגלי?
– לחץ? – אוֹמר גדליה. – ואני סבוּר, כּי לתוֹךְ הנעלים האֵלה אֶפשר להכניס עוֹד שתּי רגלים כּאֵלוּ של בּנךְ.
– קוּם־נא ועמוֹד על הקרקע! – אוֹמרת לי אִמא.
קם אני ועוֹמד על הקרקע, דוֹחק ודוֹחק אֶת הסוּליוֹת, רוֹצה להוֹציא קוֹל שריקה מתּוֹכן – לא היוּ דברים מעוֹלָם! אֵין קוֹל ואֵין שריקה!
– לָמה תּדחַק אֶת הסוּליוֹת כּל־כּךְ? – אוֹמרת לי אִמא.
– עוֹד תּספּיק לךָ כּל השנה כּוּלָה לדחוֹק אוֹתן וּלהעבירן מן העוֹלָם.
יהי לבּךָ סמוּךְ וּבטוּח, כּי עד חַג הפּסח הבּא לא יִשאֵר לךָ מנַעליִם אֵלוּ שׂריד וּפליט!… ועכשיו קוּם לךְ עם אַבּא אֶל יחיאֵל
עוֹשׂה־הכּוֹבעים, ויִבחַר לךָ שם כּוֹבע לכבוֹד יוֹם טוֹב. ורק הישָמר מאוֹד וּשמוֹר אֶת הנעלים! אַל תּחבּוֹט אֶת הסוּליוֹת בּקרקע, לא בּרזל הן עשוּיוֹת!…
יחיאֵל עוֹשׂה־הכּוֹבעים יוֹשב אִתּנוּ בּשכוּנה אֶחָת. נכנסים אָנוּ לחנוּתוֹ דרךְ חצר בּיתנוּ.
יחיאֵל לבקן הוּא מטבע בּריאָתוֹ, כּלוֹמַר, אָדם שפּניו
לבנים ושׂערוֹתיו לבנוֹת. ורק מפּני שמלאכתּוֹ בּכוֹבעים שחוֹרים
וּצבוּעים, אַף פּניו מפוּחָמים תּמיד וחוֹטמוֹ כּחוֹל ואֶצבּעוֹת ידיו
שחוֹרוֹת, כּאִילוּ הטבּילוּ אוֹתן בּדיוֹ שחוֹרה.
– בּרוּכים הבּאִים! – מקדם יחיאֵל אוֹתנוּ בּסבר פּנים
יפוֹת. – למי אֶתּן כּוֹבע חָדש ליוֹם טוֹב – לךָ לעצמךָ, אוֹ
לנַערךָ?
– לבני! – אוֹמר אַבּא בּגוֹדל־לבב. – ורק תּראֵני דבר הראוּי להתכּבּד… מין כּוֹבע משוּבּח… מין דבר הגוּן… מין כּוֹבע… המבין אָתּה?
– למשל? – שוֹאֵל יחיאֵל וּמַבּיט אֶל האִצטבוֹת.
– למשל, – אוֹמר לוֹ אַבּא וּמוֹנה לוֹ בּאֶצבּעוֹתיו, –
שיִהיֶה גם יפה וגם נאֶה, וּמתוּקן וּמקוּבּל, וטוֹב וזוֹל כּאֶחָד… המבין אָתּה?
– מכּיוָן שכּךְ, יֶש לי בּשבילךָ אוֹתוֹ דבר מַמש, אשר תּבקש נַפשךָ! – אוֹמר יחיאֵל, עוֹמד וחוֹטף מן האִצטבה כּמה כּוֹבעים בּבת
אַחַת, וכל כּוֹבע שהוּא נוֹטל בּידוֹ חוֹזר על אֶצבּעוֹ מאֵלָיו, כּאִילוּ
מתּוֹךְ מַעשׂה־כשפים. בּכל רגע הוּא חוֹבש לראשי כּוֹבע אַחר, וּמיד נרתּע לאחוֹריו כּדי שלוֹש פּסיעוֹת, מציץ אֶל פּנַי בּבת־צחוֹק מאִירה ואוֹמר
לאַבּא:
– הלוַאי תּהיֶה לָנוּ השנה הזאת לטוֹבה ולברכה, כּשם שהכּוֹבע הזה נאֶה לוֹ ונאֶה לפניו! הא? מה הכּוֹבע הזה בּעֵיניךָ? כּוֹבע יחיד וּמיוּחָד, אֵין דוּגמתוֹ!
– לא, רב יחיאֵל, לא אֶל הכּוֹבע הזה התפּללתּי! – אוֹמר לוֹ אַבּא וּמבאֵר לוֹ אֶת חפצוֹ בּמישמוּש אֶצבּעוֹת. – רוֹצה אני,
שיִהיֶה זה מין מגבּעת, המבין אַתּה, מין כּוֹבע יהוּדי נאֶה, שחן לוֹ וטעם, אַךְ לפי רוּחַ הזמן, מין כּפתּוֹר וָפרח, אַךְ בּלא צעצוּעים וכוונים יתירים, כּמנהג בּעלי־בתּים… המבין אָתּה?
– אִם כּן, מתּחילָה היה עליךָ לאמוֹר כּךְ! – קוֹרא
יחיאֵל, מזדרז בּמוֹטוֹ האָרוֹךְ, חוֹטף וּמוֹריד מעל האִצטבה העֶליוֹנה
מין כּוֹבע משוּנה, מגוּוָן וּמשוּבּץ, העשׂוּי מלמַעלה כּעֵין כּיפּה
עגוּלה וגף רךְ לוֹ. והוּא נגָש אֵלי, אוֹחז אֶת הכּוֹבע בּאצבּעוֹ האַחַת,
והכּוֹבע חוֹזר על אֶצבּעוֹ, מסתּוֹבב מאֵלָיו קל־מהרה, כּגלגל לפני רוּחַ. בּחשאי וּבזהירות יתירה הוּא חוֹבש אֶת הכּוֹבע הזה לקדקדי, נוֹגע ואֵינוֹ נוֹגע בּוֹ, כּאִילוּ ראשי עשׂוּי זכוּכית לבנה ויֵש לָחוֹש, שמא יִתנַפּץ חָלילה. אַחַר־כּךְ הוּא מתיצב כּנגדי וּמסתּכּל בּי בּסבר פּנים מבהיקוֹת,
פּוֹנה אֶל אַבּא וּמתבּרךְ לפניו, שיהי מַזלוֹ נאֶה כּל־כּךְ, כּשם שהכּוֹבע הזה נאֶה לי ונאֶה לעוֹלָם! רק כּוֹבע אֶחָד, הוּא אוֹמר, נשתּיֵיר לוֹ ממין הכּוֹבעים הלָלוּ – אַחרוֹן הוּא, יחיד וּמיוּחָד,
הלוַאי, הוּא אוֹמר, יהי נקי מכּל רע, כּשם שנקי הוּא עתּה מכּוֹבעים אֵלוּ!…
אַבּא עוֹמד על המקח עֵת רבּה. ואוּלָם יחיאֵל נשבּע לוֹ
בּכל קוֹדש, כּי רק למַעננוּ הוּא מוֹכר אֶת הכּוֹבע היקר כּמעט
בּחצי־חינם, כּה יִתּן לוֹ אלוֹהים פּסח כּשר ונעים וכל טוּב!…
רוֹאֶה אני, כּי הכּוֹבע מצא חן בּעֵיני אַבּא, לפי שהוּא נגָש מדי פּעם בּפעם, מסתּכּל בּוֹ ונהנה מזיווֹ וּמַחליק לי על פּאוֹתי.
– לוּא ישמש לוֹ, לכל הפּחוֹת, לימי קיץ אֶחָד! – אוֹמר אַבּא.
– לשני קיצים! – אוֹמר יחיאֵל וקוֹפץ כּנגדוֹ. – לשלוֹשה קיצים! כּה יִתּן לי אלוֹהים וכה יוֹסיף! תּתחַדש!…
עד שהגעתּי לביתנוּ נשתּלשל הכּוֹבע החָדש והגיע לאָזני. מַרגיש אני, כּי גָדוֹל הוּא קצת ממידת ראשי.
– אֵין בּזה משוּם סַכּנה, וּבלבד שלא יִהיֶה צר! – אוֹמרת
לי אִמא וּמוֹרידה לי אֶת הכּוֹבע כּמעט עד חוֹטמי. – ואוּלָם הישָמר והיזָהר, שלא תּסירוֹ בּכל רגע מעל ראשךָ! אַל תּמַשמש בּוֹ בּידיךָ! תּתחַדש!…
ז
כּשבּאתי עם אַבּא לבית־הכּנסת לתפילת ערבּית, כּבר מצאתי שם אֵת כּל חברי: אִיציק וּברל, לייבּל ואַייזיק, צדוֹק וּשמַעיה, וולוול וקוֹפּיל, מאִיר ושלוֹם־שכנא, חַיִים ושבּתיל, וּשאָר התּינוֹקוֹת של בּית־רבּנוּ. כּוּלָם לבוּשים מַחלָצוֹת לכבוֹד החָג, לכוּלָם קפּוֹטוֹת
חדשוֹת, לכוּלם נעלים חדשוֹת וכוֹבעים חדשים. ורק אֵין אַף אֶחָד בּהם, אשר קפּוֹטתוֹ תּהיֶה ארוּכּה כּקפּוֹטתי ונפל לָה מאחוֹריה, אֵין אַף אֶחָד,
אשר יִנעל נַעלים גסוֹת וּרחָבוֹת כּנַעלי, ואֵין אַף אֶחָד, אשר אֶראֶה על ראשוֹ כּוֹבע גָדוֹל וּמשוּנה כּכוֹבעי. על הסדקים ועל הכּיסים לא אדבּר עוֹד. מוּטב שאֶעבוֹר עליהם בּשתיקה. הוֹי כּי רימוּני והציגוּני כּכלי מלא
בּוּשה וּכלימה!…
כּל בּני החבוּרה קידמוּ אֶת פּנַי בתרוּעת צחוֹק:
– הזאת היא קפּוֹטתךָ, ואֵלה הם מַלבּוּשיךָ החדשים, אשר בֹהם התפּארתּ כּל־כּךְ? אַיֵה הסדק מאחוֹריךָ? ואַיֵה הכּיס אשר אָמרתּ? ולָמה אֵין אָנוּ שוֹמעים עדיִין אֶת קוֹל שריקת נעליךָ?…
המעט לי כּי נַפשי מרה עלי, והנה הם בּאִים לזרוֹת מלח על פּצעי! כל אֶחָד נגָש לעקצני.
אִיציק אוֹמר: מה הקפּוֹטוּחָה הזאת, אשר לבשתּ?
בּרל: אֵין זוֹ קפּוֹטה, אֶלָא חַלָט!
לייבּל: אִיצטלָה!
אַייזיק: גלימה!
צדוֹק: חמילה!
וולוול: שׂמלה!
שמַעיה: קרינוֹלינה!
קוֹפּיל: כּדרלָעוֹמר!
מאִיר: ראוּ־נא גם ראוּ אֶת התּחתּוֹנים הלָלוּ ואֶת שני המנעלים!
שלוֹם־שכנא: ואֶת המגבּעת ראוּ!
חַיִים: מצנפת!
שבּתיל: כּיפּה!
יואַליק: סיר נפוּחַ!
נחמיה: קלחת!
אֶלי: עריבה!
מוֹטיל: עביט של שוֹפכין!…
נרעש אני ונסער כּל־כּךְ, שאַינני שוֹמע גם אֶת נגינוֹתיו הנעימוֹת של הרש־בּר החַזן, העוֹבר לפני התּיבה. מתעוֹרר אני רק לאַחַר התּפילה, עַת כּל המתפּללים פּוֹנים זה אֶל זה בּברכּת החַג ואוֹמרים: “יוֹם טוֹב! יוֹם טוֹב!” בּלב נעכּר וּברוּחַ נכאָה אני נגרר אַחרי אַבּא
לביתנוּ, הוֹלך בּלא כּוֹחַ וּבקרבּי אֵש התּפתּה בּוֹערת. שכחתּי אֶת יִין
אַרבּע הכּוֹסוֹת אשר נשתּה, ואֶת אַרבּע הקוּשיוֹת אשר אֶשאָל, ואֶת
סיפּוּרי ההגָדה אשר נקרא, ואֶת הדגים הטוֹבים והמפוּלפּלים אשר נאֹכל, ואֶת הלביבוֹת הרוֹתחוֹת והסוּפגָניוֹת ואֶת כּל המאכלים הטוֹבים – אֵין
נַפשי אליהם עתּה! הכּל נמאָס בּעֵינַי, הכּל היה לי לזרא. ערבה שׂמחָתי, שבת חַגי וּמשׂושׂי ונהפּךְ לי לאֵבל!…
ח
בראש השוּלחָן, על מיטת־ההסב, יוֹשב המלךְ, הוּא אַבּא, לָבוּש קיטל לָבן וּמצנפת של קטיפה על ראשוֹ. לידוֹ יוֹשבת המַלכּה, היא אִמא, בּשׂמלתה החמוּדה, שׂמלת־החוּפּה אשר לָה, בּמטפּחת־המשי החבוּשה לראשה וּבמַחרוֹזת המַרגָליוֹת המוֹסיפה לוית־חן לצוָארה. ממוּלָם יוֹשב אני, בּן־המלךְ, כּוּלי לָבוּש בּגדים חדשם מכּף רגלי ועד ראשי. מימיני יוֹשבת בּיילה, הנַערה המשרתת, לבוּשה שׂמלה חדשה, העשׂוּיה צמר־גפן, ומקוּשטת סינר לָבן, מוּקשה בּעמילן, המרשרש וחוֹרק כּמַצה יבשה. משׂמֹאלי יוֹשבת בּריינה המבשלת, אִשה שחַרחוֹרת,
שצמחה לָה חתימת־שׂפם על שׂפתה וּמטפּחת צהוּבּה חדשה על ראשה. תּוֹמכת היא אֶת לחיה בּידה האַחַת וּמתנוֹעעת, כּוּלָה מוּכנת וּמזוּמנת לשמוֹע אֶל
קריאַת ההגָדה של פּסח.
– כּהא לחמא עניא! – מזמר המלךְ בּקוֹל נעים מאוֹד, והמַלכּה קמה ממקוֹמה ועוֹזרת לוֹ להגבּיה אֶת הקערה, וּפניה מאִירים אוֹתה
שעה כּאוֹר החַמה. בּיילה המשרתת מוֹרידה ידיה האדוּמוֹת וּמַניחָה אוֹתן על סינרה הלָבן, והסינר מרשרש וחוֹרק כּמַצה יבשה. וּבריינה, כּיוָן ששמעה דברי אלוֹהים חַיִים, מיד העמידה פּנים חסוּדים ועיקמה חוֹטמה, כּמבקשת לבכּוֹת. הכּל שׂמחים, הכּל דעתּם זחוּחָה ורוּחַ יוֹם טוֹב שרוּיה עליהם.
ורק בּן־המלךְ יוֹשב בּדד בּיניהם, כּאָבל בּין חתנים. אֶבן מעיקה על לבּוֹ וערפל דק מתוּחַ על עֵיניו. אִילמלא קדושת הסדר, היה נוֹתן אֶת קוֹלוֹ בּבכי, ואִילוּ בּכה מעט, כּי־עתּה אוּלי רוַח לוֹ.
– השתּא עבדי – מסַיֵים המלךְ בּניגוּן וּמתרגם לעצמוֹ: – עכשו הרי אָנו עבדים, לשנה הבּאָה בּני־חוֹרין – לתקוּפת השנה נהיֶה כּוּלָנוּ אנשים חָפשים!
המלךְ יוֹשב על מיטת־ההסב ותוֹמךְ עצמוֹ בּכּרים הלבנים. אַחריו יוֹשבים כּל המסוּבּים אִיש על מקוֹמוֹ וכוּלָם מחַכּים לבן־המלךְ, שיעמוֹד ויִשאַל אֶת אַרבּע הקוּשיוֹת: מַה נשתנה הלילה הזה מכּל הלילוֹת? והמלךְ יענה אוֹתוֹ: עבדים היִינוּ לפרעה בּמצרים… ואוּלָם בּן־המלךְ יוֹשב כּמצוּמד אֶל כּיסאוֹ ואֵינוֹ יכוֹל לזוּז
ממקוֹמוֹ.
– נוּ?… – רוֹמז לוֹ המלךְ בּידוֹ.
– קוּם! –אוֹמרת לוֹ המַלכּה. – קוּם שאַל אֶת אַבּא אַרבּע קוּשיוֹת!
בּן־המלךְ אַינוֹ זז ממקוֹמוֹ. מַרגיש הוּא, כּאִילוּ
אָחזוּ בּצוָארוֹ בּחָזקה ושׂמוּ מַחנק לגרוֹנוֹ. ראשוֹ נכפּף לצד אֶחָד,
עֵיניו מעפעפוֹת בּתוֹךְ ערפל. שתּי טיפּוֹת קטנוֹת ועגוּלוֹת, נוֹצצוֹת
כּפנינים, נוֹזלוֹת וּמתגלגלוֹת בּלחָייו, מתגלגלוֹת ונוֹשרוֹת על דפי
ההגָדה.
– מַה זה היה לָךְ? – שוֹאֵל אוֹתוֹ המלךְ.
– מה הבּכי הזה לפתע־פּתאוֹם בּשעת הסדר? – צוֹעֶקת המַלכּה בּכעס. – וכי כּךְ אַתּה משיב תּוֹדה לָנוּ על המַלבּוּשים אשר תּפרנוּ לךָ לכבוֹד החָג?
בּן־המלךְ רוֹצה לעצוֹר בּעד בּכיוֹ, ואֵינוֹ יכוֹל.
הדמעוֹת עוֹלוֹת מאליהן ושׂמוֹת מַחנק לגרוֹנוֹ. מקוֹר דמעוֹת נפתּח
קרבּוֹ, מַעין המתגבּר.
– אמוֹר, מַה זה היה לָךְ? בּמה אַתּה חָש? לָמה תּחריש?
פּתח פּיךָ ודבּר! אוֹ אֶפשר רוֹצה אַתּה, שיקוּם אַבּא ויִמתּחךָ על
הסַפסל ויטעימךָ טעם מַלקוּת לכבוֹד הפּסח?…
עמד בּן־המלךְ על רגליו והתחיל ממַלמל בּלשוֹנוֹ:
– אַבּא, אֶשאָלךָ אַר… אַר… אַרבּ… בּ… בּ… בּוּ – הוּ – אוּ – אוּ – אוּ!…
ולא יכוֹל בּן־המלךְ להתאַפּק עוֹד. מנח על הכּיסא, כּבש ראשוֹ בּמַפּת השוּלחָן הלבנה וגָעה בּבכי מר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.