א
ילָדים! מַעשׂה בּדגל אסַפר לָכם היוֹם. מַעשׂה שהיה בּי
בּעצמי, כּיצד אני, נַער בּן עניִים, טרחתּי הרבּה טרחוֹת ויגעתּי הרבּה
יגיעוֹת, עד שזכיתי לדגל בּשׂמחַת־תּורה, אֶלָא שהקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא רצה ליסרני, והדגל לא נתקיים בּידי, וכל־עוּמַת שבּא כּן הלךְ.
כּשהיִיתי נַער קטן, תּינוֹק עם תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם, היוּ הכּל קוֹראִים לי: טוֹפּילי טוּטוּריטוּ, כּלוֹמַר, קוֹפּילי קוּקוּריקוּ. כּל־כּךְ לָמה? ראשית, מפּני שקוֹלי היה קוֹל דק וצוֹרח, כּזה של תּרנגוֹל רךְ, שהגיע לראשית קריאָה. ושנית, מפּני שלא היִיתי יכול להגוֹת כּהלָכה אֶת האוֹתיוֹת גימל, כּף וקוֹף, וּלהכעיסני, היה שמוֹ של אָבי קלמן, שם אִמי גיטיל אֵשת קלמן, שמי קוֹפּיל בּן גיטיל אֵשת קלמן, ושם רבּי גרשוֹן גרגרת דרדקי אִיש כּפר גאלאגאנוֹבקה.
– יֶלֶד, מה שמךָ?
– שמי? טוֹפּיל בּן דיטיל אֵשת טלמן!
– הרם קוֹלךָ מעט.
– טוֹֹפּיל בּן דיטיל אֵשת טלמן!
– הרם קוֹלךָ עוד!
אני צוֹוח בּקוֹל רם:
– טוֹפּיל! בּן דיטיל! אֵשת טלמן!…
– וּמי רבּךָ?
– מי רבּי? דרשון דרדרת דרדטי אִיש טפר דאלאדאנוֹבטה!…
הכּל צוֹחקים.
הכּל צוֹחקים, ואני בּוֹכה.
ולא על הצחוֹק אני בּוֹכה, אֶלָא על המַכּוֹת, שהכּל חוֹלקים לי. כּל אִיש, אשר חננוֹ אלוֹהים ידים, מַכּה אוֹתי: אָבי, אִמי, אַחיוֹתי, רבּי, חברי. כּוּלָם מתכּוּונים לטובתי, מלמדים אוֹתי לדבּר, “כּאַחַד האָדם”.
פּעם אַחַת תּקע לי רבּי מין יתד בּין שינַי וציוָה אֶת התּלמידים, שיִהיוּ עוֹמדים ויוֹרקים אֶל תּוךְ פּי, אוּלי יוֹעיל זה
לתקנתי. ראה רב זיאמי הנַגָר, הוּא רב זיאמי היוֹשב עם רבּי תּחת גג אֶחָד, ועמד להגן עלי.
– לָמה אַתּם מענים נפש יֶלֶד חינם? תּנוּ אוֹתוֹ על ידי רגע אֶחָד, וּראִיתם, אם לא יתחיל תּיכף לדבּר אצלי כּאַחַד האָדם.
כּךְ אוֹמר רב זיאמי הנַגָר, קוֹראֵני אֵלָיו, תּוֹפסני בּסַנטרי ואוֹמר אֵלי בּלָשוֹן זוֹ:
– הבּט־נא אֵלי, בּני, וּקרא אַחרי מלה בּמלה: אָץ קוֹצץ בּן קצוּצי לקצץ.
אני מַבּיט אֵלָיו וקוֹרא אַחריו מלה בּמלה:
– אָץ טוֹצץ בּן טוֹצץ טצוּצי לטצץ.
– לא כן! – אוֹמר זיאמי. – עמוֹד והבּט אֶל תּוֹךְ פּי ואמוֹר עמי יחד: יוֹמם השמש לא יכּכּה וירח בּלילה.
אני עומד וּמַבּיט אֶל תּוֹךְ פּיו ואוֹמר עמוֹ יחד: יוֹמם השמש לא יטטה וירח בּלילה.
– אַל־נא, שוֹטה שבּעולָם! – אוֹמר אֵלי רב זיאמי. – אַל תֹּאמַר “יטטה”, אֶלָא “יכּכּה”! יכּכּה! יכּכּה!
– יטטה! יטטה! יטטה!…
רב זיאמי מנַענע ידוֹ, כּמיאֵש אֶת לבּוֹ ממני:
– היוֹדעים אַתּם אֵת אשר נוכחתּי לדעת? טרחַת־שוא היא! לא יוֹעיל לוֹ לא קדר ולא רוֹפא. בּעל־מוּם יִהיֶה כּל ימי חַייו!
ב
כּי אני, טוֹפּילי טוּטוּריטוּ, אֶזכּה לדגל
בּשׂמחַת־תּוֹרה, לדגל כּהלָכה, דגל שיֵש עמוֹ מַקל, וּבראש המַקל תּפּוּחַ, וּבתוֹךְ התּפּוּחַ נר – דבר כּזה נחשב בּעֵינַי בּימים ההם לאוֹשר רב כּל־כּךְ, העוֹמד למַעלָה מהשׂגָתוֹ של אָדם, ואפילוּ בּמַחשבה לא מלָאַני לבּי להרהר בּוֹ. שאִם כֵּן, הרי אֵין לדבר סוֹף! כּמה דברים טוֹבים יֵש בּעוֹלָמו של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, ואִילוּ אָמַרתּי לחמוֹד אֶת כּוּלָם, לֹא הייתי מַספּיק! למשל: ראִיתי נערים בּבית־רבּי, שיֶש כּסף בּידם, וּבכּסף הם קוֹנים אֶת הכּל: אוֹלָר, ואַרנק, וּמַקל. ועוֹד ראִיתי
נערים, שאוֹכלים מיני מתיקה בּכל יוֹם וּמפצעים אגוֹזים להנאָתם, ואֵין צוֹרךְ לאמוֹר, כּעכים וּלביבוֹת! כּיוֹצא בּזה ראִיתי בּני בּעלי־בתּים
חשוּבים אוֹכלים חַלת־סוֹלת לבנה בּימוֹת החוֹל. הכּל תּלוּּי
בּמַזל!
אני, אוֹי ואבוֹי, לא אָכלתּי חַלת־סוֹלת בּימות החול מעוֹלָם! שׂמח הייתי בחלקי, שמצאתי לי פּת־קיבּר לאכוֹל כּדי שׂביעה, לפי שהיִינוּ, לא עליכם, עניִים מרוּדים, אֶביוֹנים, אַף־על־פי שהכּל היוּ עמלים בּביתנוּ ועוֹשׂים בּמלָאכה: אַבּא, עליו השלוֹם, היה סגן השמש בּבּית התּחתּון של בּית־הכּנסת לקצבים, אִמא, עליה השלוֹם, היתה מוּמחית לאפית דוּבשנים של שיפּוֹן, ואַחיוֹתי היוּ סוֹרגוֹת פּוּזמקאוֹת.
האמינוּ לי, מימַי לא ידעתּי טעמה של אכילה לשׂוֹבע, אכילה שלמה, שאַחריה אֵין אָדם מתאַוה לאכוֹל שוּב.
וּפרוּטה של כּסף וַדאי שלא היתה בּכיסי מעוֹלָם – חמדה כּזאת לא ראִיתי גם בּחלוֹם!
ציירו אֵיפוא בּנַפשכם, כּי אני, קוֹפּילי קוּקוּריקוּ,
נתעשרתּי פּתאוֹם עוֹשר גָדוֹל והעליתי בּחלקי עֶשׂרים וּשתּים פּרוּטוֹת
בּבת אֶחָת!
כּסבוּרים אַתּם, מַעשׂה־נסים היה כּאן: אבידה אָבדה לאַחַד הפּריצים, ואני מצאתיה? טוֹעים אַתּם. אוֹ שמא תֹּאמרוּ: גָנוֹב גָנַבתּי אֶת הכּסף מקוּפּה של צדקה? חָלילה לָכם מהעלוֹת על דעתּכם מַחשבה כּזאת! בּי נשבּעתּי, כּי בּתם־לבבי וּבנקיוֹן־כּפּי עשׂיתי לי אֶת העוֹשר הזה. יגעתּי עליו בּזיעת אַפּי וּבשתּי… רגלי.
אוֹתוֹ היוֹם יוֹם הפּוּרים היה, ואני הוֹלךְ למן הבּוֹקר בּשליחוּתוֹ של אַבּא ונוֹשׂא משלוֹחַ־מנוֹת אֶל בּעלי־הבּתּים של בּית־הכּנסת התּחתּוֹן לקצבים. לשעבר היתה שליחוּת זוֹ נַעשׂית על־ידי אַחַת מאַחיותי הבּכירות, ועכשיו, כּשגָדלתּי קצת, אָמַר אבּא, כּי כּבר
הגיעה שעתי, שאֶהיֶה אַף אני לעֵזר בּבּית. נטלתּי אֶת משלוֹחַ־המנוֹת – קערה קטנה וצפּיחית אַחַת בּתוֹכה – והייתי מַחזיר בּה כּל אוֹתוֹ היוֹם על פּתחי בּעלי־הבּתּים, רץ בּרחוֹבה של עיר ודש בּעקבי היחפים בּטיט־חוּצוֹת וחלקלקוֹת, וּלעֵת עֶרב, כּשהבאתי בּחשבּוֹן אֶת שׂכרי, שׂכר הליכה, שנתן
לי כּל אֶחָד מבּעלי־הבּתּים, מצאתי הוֹן רב של עֶשׂרים וּשתּים פּרוּטוֹת, שהן זוּז אֶחָד של כּסף ושבע פּרוּטוֹת של נחוֹשת.
ג
לאַחַר שהעליתי בּחלקי אוֹצר כּזה בּבת אַחַת, היִיתי
מהלךְ כּל הימים וחוֹשב מַחשבוֹת, מַה אֶעשׂה בּכספּי הרב, בּלא
עֵין־הרע?
בּאוּ יֵצר־הרע ויֵצר־הטוֹב והתחילוּ לענוֹתני וּלנַסות אוֹתי כּל אֶחָד בּשלוֹ. יֵצר־הרע אוֹמר:
– פּרוּטוֹת אֵלוּ, שוֹטה שבּעוֹלָם, עד מתי תּחזיק בּהן?
קוּם והוֹציאֵן. קנה לךָ בּהן כּל מַה שלבּךָ חָפץ. קנה צפּיחיוֹת בּדבש,
למשל. ראֵה, הנה הן מוּנחוֹת לפניךָ על התּריס של הפּירוֹנדית. אוֹ מוּטב שתּקנה לךָ שם שׂוּמשמניוֹת מתוּקוֹת, וראִית אֶת טעמן כּי טוֹב.
ולוּא גם תפּוּחַ קפוּא כּי תּקנה, והיה לךָ אַף הוּא למשיב נפש.
– להיוֹת גרגרן הלָהוּט אַחר גרוֹנוֹ? – אוֹמר אני. – הלא אוֹכל בּיוֹם אֶחָד אֵת כּל כּספי. אֵיני רוֹצה!
– כּן דיבּרתּ! – אוֹמר יֵצר־הטוֹב. – אָמנם מוּטב שתַּלוה אֶת הפּרוּטוֹת אֶת אִמךָ. היא וַדאי נצרכת לָהן.
– אָכן חָכם אָתּה! – אוֹמר אני. – שלא על־מנת להחזיר? מאַיִן תּקח להשיב?
– עניה מרוּדה היא. – אוֹמר יֵצר־הטוֹב. – בּנַפשה תביא לחמה. משלמת בּשבילךָ שׂכר־לימוּד…
– מַה לךָ ולשׂכר־לימוּד? – אוֹמר יֵצר־הרע. – אִם אַתּה לוּא שמעֵני, לךְ וקנית לךָ מַשרוֹקית של חרס לָבן בּנקוּדוֹת אדוּמוֹת, אוֹ אוֹלָר חַד בּן שני להבים וניצב־נחוֹשת, אוֹ טוֹב מזה וּמזה: חריט של עוֹר וּמַנעוּל־בּרזל לוֹ.
– מַה תּשׂים בּתוֹךְ החריט? – אוֹמר יֵצר־הטוֹב. – אֶת הדלוּת?
– כּפתּוֹרים! – אוֹמר יֵצר־הרע. – תּמַלא את חריטךָ כּפתוֹרים, ויֹאמרוּ כּל הנערים, כּי כּסף הוּא זה, ויקנאוּ בּךְ…
– מַה בּצע בּקנאָתם? – אוֹמר יֵצר־הטוֹב. – אִם אַתּה
לוּא שמעֵני, עמוֹד וחַלק אֵת כּל ממוֹנךָ לעניִים. עשׂה צדקה, וּלמצוָה
גדוֹלה תּיחָשב לָךְ. העניִים עלוּבים הם וּמתים בּרעב.
– העניִים? – אוֹמר יֵצר־הרע. – חַיֶיךָ קוֹדמים! הלא אַף אַתּה בּן עניִים. אַף אַתּה רעֵב כּל הימים. כּל אֶחָד משׂים עצמוֹ וַתּרן
בּכסף חברוֹ! מַדוּע לא נתן לךָ אִיש כּלוּם, כּשהיִית אַתּה עני וידיךָ היוּ ריקוֹת?
ד
פּיתּני יֵצר־הרע וכמעט שנתפּתּיתי. וּמַעשׂה שהיה כּךְ היה.
חָבר היה לי בּבית־רבּי, בּנוֹ של עשיר, וּשמו יוֹאֵליק.
כּל הימים היוּ כּיסיו של יוֹאֵליק מלאים כּל מיני מַמתּקים, אבל לאחרים לא היה נוֹתן. גם כּי תּכרע בּרךְ לפניו, גם כּי תּגוַע לעֵיניו, לא יִתּן לךָ כּלוּם. וּפתאוֹם התחיל יוֹאֵליק להתקרב אֵלי, להחניף לי וּלהראותני פּנים שׂוֹחקוֹת. נַפשוֹ נקשרה בּנַפשי!
– היוֹדע אַתּה? – אוֹמר הוּא לי. – נַעַר טוֹב אַתּה,
כּשם שאני יהוּדי! אוֹהב אני אוֹתךָ על מידה טוֹבה אַחַת שיֶש בּךָ: שׂוֹנא מַתּנוֹת אָתּה. לא כּשאָר נערים, המתחַננים וּמבקשים תּמיד: “הב, הב! הבה לי פּרוּסה קטנה, הבה לי כּזית!” כּלכּל לא אוּכל אֶת הקבּצנים האֵלה!… רוֹצה אַתּה חתיכת סוּכּריה?
– חתיכת סוּטריה? – אני אוֹמר. – לָמה לא?
– וּשנַיִם אגוֹזים – הוּא אוֹמר – היִית רוֹצה לפצע?
– אדוֹזים? – אני אוֹמר. – לָמה לא? לוּא יֵש אדוֹזים בּידי,
כּי־עתּה פּיצעתּים.
יוֹאֵליק שׂם ידוֹ בּכיסוֹ. סבוּר היִיתי, שהוּא מוֹציא ונוֹתן לי. אַךְ הוּא חוֹזר ואוֹמר לי:
– נתוֹן אֶתּן לךָ מגדנית חצי החתיכה וּשלוֹשה אגוֹזים… בּתנאי שנַעשׂה חליפים. רוֹצה אַתּה לעשׂוֹת עמי חליפים?
– חליפים? – אני אוֹמר. – בּמה נַעשׂה חליפים?
– אני – אוֹמר הוּא – אֶתּן לךָ אֶת אוֹלָרי. הלא יוֹדע אַתּה אֶת אוֹלָרי הלָבן? אוֹלָר כּהלכה!
בּוַדאי יודע אני אֶת אוֹלָרוֹ של יואֵליק! מי לא ידע אֶת האוֹלָר הלָבן של יוֹאֵליק? כּמה פעמים קינאתי בּוֹ בּשבילוֹ, וכמה פּעמים ראִיתיו גם בּחלום!
– ואני מה? – אומר אָני. – מה אֶתּן אני לךָ תּמוּרתוֹ?
– ואַתּה – הוּא אוֹמר – תּתּן לי אֶת זוּז הכּסף אשר לךְ.
"קח! – אוֹמר לי יֵצר־הרע. – קוּם וקח! הלא זה אוֹלָר מיוּחָד בְּמינוֹ. כּל הנערים יקנאו בּךְ!…
עומד אני להוֹציא אֶת הכּסף, אֶלָא מיד אני חוֹזר בּי.
– יהוּדי חָכם אָתּה! – אני אוֹמר. – בּזוּז אֶפשר לטנוֹת אוֹלָר חָדש!
– אוֹלָר כּזה? – אוֹמר יוֹאֵליק. – חַכּה עד שיבוֹא
אֵליהוּ!… הס, יוֹדע אַתּה מַה שאוֹמַר לךָ עוֹד? אני מוֹסיף לךָ ששה כּפתּורים לבנים.
– בּטסף – אני אוֹמר – אֶפשר לטנוֹת אַלפי אלָפים טפתּוֹרים.
– ומגדנות ואגוֹזים – הוּא אוֹמר – כּלוּם אֵינם כּסף?
מַבטיח אני אוֹתךָ, כּי כּל פעם שתּשאל ממני דבר, אֶתּן לָךְ, כּשם שאני יהוּדי! הנה יֶש לי מַסמר של בּרזל, הרוֹאה אָתּה? אֶת המַסמר הזה אני נוֹתן לךָ חינם. התבּוֹנן בּמַסמר זה וּראֵה מה הוּא!
– לָמה לי – אני אוֹמר – מַסמרים?
– מַסמר זה, שוֹטה שבּעולָם, משמש לכמה דברים. יכוֹל אַתּה לקבּוֹע אוֹתוֹ בּכל מקוֹם שאַתּה רוֹצה. יכוֹֹל אַתּה לחפּוֹר בּוֹ
גוּמה.
– לָמה לי – אני אוֹמר – לחפּוֹר דוּמוֹת?
– נתוֹן אֶתּן אוֹתךָ – הוּא אוֹמר – להתפּלל מתּוֹךְ סידוּרי הקטן.
– לָמה לי – אני אוֹמר – להתפּלל מתּוֹךְ סידוּרים של אחרים?
– נתוֹן אֶתּן לךָ – הוּא אוֹמר – לָמוֹד לראשךָ אֶת כּוֹבעי החָדש בּשבּת.
– לָמה לי – אני אוֹמר – לָמוֹד טוֹבעים של אחרים?
– אִם כּן, אֵינךָ רוֹצה, הא לךָ אֵיפוֹא! – אוֹמר
יוֹאֵליק וחוֹלק לי מַכּה נמרצה בּצדי. – הראִיתם קבּצן נבזה כּמוֹתוֹ? נוֹתן אני לו דברים הרבּה כּל־כּך: אוֹלָר, וכפתּוֹרים, וסוּכּריה, ואגוֹזים, וּמַסמר, וסידוּר קטן, וכוֹבע לָמוֹד, ־ ועדיִין אֵינוֹ רוֹצה!
בּטן של קבּצנים לא תדע שׂבעה! כּסבוּר הוּא, כּיוָן שהשׂיגה ידוֹ זוּז אֶחָד של כּסף, שוּּב כּל העוֹלָם אֵינוֹ כּדאי לוֹ! המתּן לי, טוֹפּילי
טוּטוּריטוּ, עוֹד יבוֹא יוֹמךָ, עוֹֹד תּפּוֹל לרגלי אַפּים אָרצה!…
נחמיה! אני נוֹתן לךָ בּמַתּנה את המַסמר הזה!…
נחמיה (נער עני צוֹלע על ירכוֹ) זוֹכה בּמַסמר, ויוֹאֵליק פּוֹנה והוֹלךְ מעמי בּחרי־אָף.
ה
תֹּאמרוּ: אִם כּן אֵיפוֹא, לאֵיזה צוֹרךְ שמַרתּי אֶת הכּסף?
ראשית, לסעוּדת לג־בּעוֹמר. לסעוּדת לג־בּעוֹמר היוּ כּל התּלמידים מביאִים אֶל בּית־רבּינוּ אִיש כּכל אשר השׂיגה ידוֹ: זה מביא מעוֹת בּמזוּמנים, זה מיני מַאכל, וזה מיני מתיקה. ורק אני לבדי היִיתי בּא כּתמול שילשוֹם ריקם, אֵין בּידי אֶלָא פּרוּסת פּת עם בּצל. פּני היוּ
מתכּרכּמים מבּושה, ואַף־על־פי שהיוּ מַזמינים אוֹתי לסעוּדה עם כּל הנערים, מַרגיש הייתי, שאֵין זה אֶלָא משוּם רחמנוּת, וכל השׂמחה ערבה לי. "עתּה, אָמַרתּי בּלבּי, אֵיני חוֹשש עוֹד לכוּלכם. בּא אני, בּרוּךְ השם,
כּבעל בּעמיו וּמעות מזוּמנוֹת בּידי. אִם יוֹאֵליק, שבּן־עשירים הוּא,
נוֹתן בּחלקוֹ זוּז, הלא אני די לי בּפרוּטה אָחָת. כּי מי אני וּמה אני בּפני יוֹאֵליק? אֶפס ואָיִן! עכשיו שאני נוֹתן חָמש פּרוּטוֹת, הלא יצאתי ידי חוֹבתי לכל הדעוֹת? אִם כּן, אני עוֹמד ונוֹתן דווקא חצי הזוּז – וּדעוּ לָכם, מי הוּא קוֹפּיל קוּקוּריקוּ וּבמה כּוֹחוֹ גָדוֹל!"
וכן עשׂיתי. שיקעתּי בּסעוּדת לג־בּעוֹמר המשוּתּפת חצי הזוּז בּמזוּמנים, ואֵת שאָר הכּסף הנַחתּי בּידי למשמרת.
אַחַר־כּךְ, כּשהגיעוּ ימי הקיץ, הירקוֹת נראוּ בּאֶרץ וּפירוֹת חדשים נתגלוּ בּעריבוֹתיה של הפּירוֹנדית, בּא אֵלי יֵצר־הרע עוֹד פּעם:
– הרוֹאֶה אַתּה – הוּא אוֹמר – חזרזרים ירוּקים? הרוֹאֶה אַתּה, כּמה אדוּמוֹת הדוּמדמניוֹת הלָלוּ?
– מי שאוֹכל פּירוֹת ירוּקים – אני אוֹמר – שיניו קהוֹת.
– בּרךְ “שהחיינוּ”, אוֹמר לי יֵצר־הטוֹב. – בּרכּת “שהחינוּ” מצוָה היא…
– בּרכּת “שהחינוּ” – אני אוֹמר – עוֹד אַספּיק לברךְ.
עוֹד הקיץ גָדוֹל! עדיִין יֶש לָנוּ בּעולָם דוּבדבנים וּשזיפים, תּפוּחים
ואַגָסים, דלָעים ואבטיחים. מוּטב שאַניח אֶת המעוֹת עד חַג הסוּכּוֹת
ואֶקנה לי, אִם יִרצה השם, דגל לשׂמחַת־תּוֹרה.
גָמַרתּי בּלבּי, כּי הכּסף יִהיֶה מוּנח בּידי, אִם יִרצה השם, עד חַג הסוּכּוֹת, ואָז אֶקנה לי דגל לשׂמחַת־תּוֹרה.
ו
והנה כּבר הגיע חַג הסוּכּוֹת בּעֶזרת השם, ואני קניתי לי דגל לשׂמחַת־תּוֹרה, דגל גָדוֹל, צהוֹב, בּעל שני פּנים.
מצד אֶחָד היוּ מצוּירוֹת על הדגל שתּי חַיוֹת משוּנוֹת, שפּניהן פּני חתוּלים, וּבאמת אֵין אֵלוּ אֶלָא אריוֹת, שפּיוֹתיהם
פּעוּרים וּלשוֹנוֹתיהם שלוּחוֹת לפניהם. בּלשוֹנוֹת הלָלו היוּ תּלוּיִים
מיני חלילים, כּפי הנראֶה, שוֹפרוֹת, לפי שמלמַטה היה כּתוּב בּאוֹתיוֹת גדוֹלוֹת: בּחצוֹצרוֹת וקוֹל שוֹפר. וּמתּחת לשני האריות היה כּתוּב: דגל מַחנה יהוּדה מכּאן ודגל מַחנה אֶפרים מכּאן.
עד כּאן מַראֵה הדגל מצד אֶחָד. יפה ממנוּ הצד השני. שם היוּ מצוּירים מֹשה ואַהרוֹן, בּצלמם וכדמוּתם, כּמוֹ חַיִים. משׁה –
כּוֹבע בּעל גף רחב חָבוּש לראשוֹ, ואַהרוֹן – מין חישוּק עגוֹל של זהב נתוּן לוֹ על בּלוֹריתוֹ הצהוּבּה. בּאֶמצע, בּין משׁה וּבין אַהרוֹן,
עוֹמדים צפוּפים וּדחוּקים בּשוּרה אַחַת חבוּרה רבּה של יהוּדים קטנים,
כּוּלָם ספרי־תוֹרה קטנים בּידיהם, וצוּרה אַחַת לָהם, כּאִילוּ אֵם אַחַת ילָדתם. כּוּלָם קפּוֹטוֹת ארוּכּוֹת לבוּשם, סַנדלים וּפוּזמקאוֹת
בּרגליהם ואַבנטים קשוּרים לָהם למַטה מירכם. היהוּדים הקטנים הלָלוּ
מרימים רגליהם, מכרכּרים בּכל עוֹז וּמזמרים בּשעת מַעשׂה: שׂישׂוּ ושׂמחוּ בּשׂמחַת־תּוֹרה!
דגל יֶש לי, ואֵיני חָסר עתּה אֶלָא מַקל לדגל. וּמי יעשה לי מַקל? הוה אוֹמר: רב זיאמי הנַגָר, הוּא רב זיאמי, שקיבּל על עצמו ללמדני לדבּר “כּאַחַד האָדם”.
– מַה שאֵלתךָ, טוֹפּילי טוּטוּריטוּ?
– מַטל לדדל.
– מַה פּירוּשוֹ של מַטל?
– מַטל – אני אוֹמר – של טנה־עֵץ, שיִהיֶה יד לדדל.
רב זיאמי מוֹסיף לשטוֹת בּי, עד שאני מַתחיל לבכּוֹת. ורק אָז הוּא מרךְ אֶת לבּוֹ, מַניח אֵת כּל מלאכתּוֹ, נוֹטל קנה־עֵץ, מַקציעוֹ
מזה וּמזה, והמַקל מוּכן.
עכשיו אֵיני צריךְ אֶלָא לתפּוּח ונר. נר של שעוָה, ולא של חֵלב, מפּני שהחֵלב, כּשהוּא מטפטף על התּפּוּח, פּוֹסלוֹ לאכילה. לא כן השעוָה, שהיא כּשרה.
ושעוָה יֶש לי רב, יוֹתר מאשר לכל הנערים. אַדרבּה, נַער הצריךְ לשעוָה – אֶל מי הוּא הוֹלךְ? אֵלָי! מפני שאַבּא הוּא סגן השמש בּבּית התּחתּוֹן של בּית־הכּנסת לקצבים, וּשיירי השעוָה של נרוֹת יוֹם־כּיפּוּר שלוֹ הם. מַתּיךְ הוּא אוֹתם ועוֹשׂה “שַמָשים” להדליק נרות של חנוּכּה ואבוּקוֹת של הבדלה. ושיוּריהם של אֵלה שלי הם.
סוף דבר, הכּל יֶש לי, כּל אשר חָפץ לבּי.
ז
שמיני עצרת בּעֵרב, לאַחַר שקבעתּי אֶת הדגל בּמַקל והוֹשבתּי בּראש המַקל תּפּוּח אָדֹם והדלקתּי בּראש התּפּוּחַ נר של
שעוָה, אני יוֹצא לָלכת אֶל בּית־הכּנסת, אֶל ההקפות, בּשׂמחה וּבצהלה. מי יִדמה לי וּמי יִשוה לי עתּה? אֵין אָדם מאוּשר כּמוֹני בּכל
העוֹלָם!
מצייר אני בּדמיוֹני, והנה אני בּבית־הכּנסת, עוֹמד על הסַפסל בּכוֹתל־המזרח עם כּל בּני בּעלי־הבּתּים. הנרוֹת דוֹלקים. דגלי יפה מכּל הדגלים. תּפּוּחי אָדוֹם מכּל התּפּוּחים. נרי גָדוֹל מכּל הנרות. החוֹם בּבית־הכּנסת רב מאוֹד והדחָק גָדוֹל. נשים וּבתוּלוֹת הרבּה בּאוּ לנַשק אֶת ספרי־התּוֹרה. הנה רב מלךְ החַזן בּטליתוֹ הסוֹרחת הוֹלךְ בּראש, כּמַצבּיא לכל המַחנה. אַחריו כּרוּכים בּעלי־הבּתּים. רב מלךְ מסַלסל בּגרוֹנוֹ וּמזמר בּקוֹלוֹ הצרוּד: עוֹזר דלים, הוֹשיעה־נא! הנשים והבּתוּלוֹת רוֹקדוֹת כּנגדם, מנַשקוֹת אֶת ספרי־התּוֹרה וקוֹראוֹת
בּקולי־קוֹלוֹת: “לשנה הבּאה כּה לחָי! לשנה הבּאה כּה לחָי!” והגברים עוֹנים ואוֹמרים: “גם אַתּם! גם אַתּם!”
עד שאָדם מַגיע אֶל הבּית התּחתּוֹן של בּית־הכּנסת לקצבים, מקוֹם שאני מתפּלל שם, עליו לעבוֹר תּחילה על־פּני כּמה וכמה בּתּי־כנסיוֹת וּבתּי־מדרשוֹת: בּית־הכּנסת הקר, בּית־הכּנסת לליטאִים, בּית־הכּנסת לחַייטים, בּית־המדרש הגָדוֹל, בּית־המדרש הקטן, בּית־המדרש הישן, בּית־הכּנסת לחסידים, בּית־הכּנסת למתנַגדים, בּית־הכּנסת החָדש, בּית־הכּנסת הירוֹק – ולבסוף הוּא בּא לבית־הכּנסת של הקצבים. וּמשם יוֹרד ונכנס אֶל הבּית התּחתּוֹן.
כּל בּתּי־הכּנסיות וּבתּי המדרשוֹת, המנויִים כּאן, אֵינם
מפוּזרים וּרחוקים זה מזה, אֶלָא מכוּנסים ועוֹמדים בּחָצר אַחַת, היא חצר בּתּי־הכּנסיוֹת.
חצר בּתּי־הכּנסיות שלָנוּ היא כּמעט כּבית־כּנסת אֶחָד. בּימוֹת החמה, כּשהחלונוֹת פּתוּחים לחוּץ ואַתּה עוֹבר עליהם בּשעת
התּפילה, אֵין אַתּה יוֹדע, מַה עליךָ לעשׂוֹת תּחילה: אִם לעמוֹד וּלרקד
בּקדוּשה, אִם לכרוע בּ“ברכוּ”, אִם לענוֹת “אָמן יהא שמיה רבּא”. בּשעה שמצד אֶחָד נשמע קוֹל מזמר “אָז ישיר”, בּה בּשעה עוֹלה מן הצד שכּנגדו קוֹל מַאריךְ בּאֶחָד. וּפתאוֹם פּוֹרץ קוֹל בוֹדד, המזמר בּניגוּן הגמרא: מכּלָל שהוּא צריךְ לפרט, וּמפּרט שהוּא צריךְ לכלָל. בּא השני וּמנַצחוֹ בּניגוּן אַחר: יִתגדל ויִתקדש שמיה רבּא. מיד יוֹצא השלישי וּמַכריע בּיניהם בּניגוּן חָדש: הללוּיה, הללוּיה!…
שני פּנים לחצר בּתּי־הכּנסיוֹת שלָנוּ: לא כּמַראֶיה בּימוֹת החוֹל מַראֶיה בּשבּתוֹת וימים טוֹבים. בּחוֹל למה היא דוֹמה? לשוּק, שמוֹכרים בּוֹ ספרים עברים, טליתוֹת, ציציוֹת וּמזוּזוֹת, תּפּוּחים
רקבים, אַגסי בּית־הקברוֹת, זרעוֹנים, פּוֹלים, שוּמשמניוֹת, כּעכים,
צפּיחיוֹת וּשאָר מיני מתיקה. העזים משתּטחוֹת כּאן להנאָתן בּרוָחה, מַעלוֹת גרה וּמנַענעוֹת זקן. בּא שבּת אוֹ יוֹם טוֹב – פּסק השוּק. אֵין
מַשׂא וּמַתּן ואֵין עזים. חבוּרוֹת של יהוּדים עוֹמדים וּמסיחים וּמלהגים
בּקוֹל, חוֹזרים על כּל חַדשוֹת השבוּע והשנה ועל כּל מאוֹרעוֹת העוֹלָם. הילָדים אַף הם כּאן. ילדי יִשׂראֵל, תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם, רצים אֵילךְ ואֵילךְ, רוֹקדים וּמקפּצים כּגדיִים, משוֹטטים אָנה ואָנה כּדגים בּמים.
אַשריהם, מַה טוֹב חלקם – חָפשים הם היוֹם לנַפשם! בּוֹדקים זה לָזה אֶת קפּוֹטוֹתיהם החדשוֹת – של מי ארוּכּה יוֹתר, מתבּוֹננים אֶל כּוֹבעֵיהם,
כּוֹבעֵי יוֹם טוֹב – של מי גָדוֹל יוֹתר, וּמוֹדדים בּאֶצבּע אֶת
פּאוֹתיהם – של מי קצרה יוֹתר. וּבשעת מַעשׂה נוֹתנים וּמקבּלים זה מזה, כּמנהג העוֹלָם, סטירוֹת וּמריטוֹת וּבעיטוֹת, – והשׂמחה רבּה.
כּפוּלָה וּמכוּפּלת השׂמחה בּחַג הסוּכּוֹת, בּשמיני עצרת
בּעֶרב לפני ההקפוֹת, שעה שכּל הנערים מתכּנסים וּבאִים לכאן בּדגליהם. כּולָם מהלכים פּה כּיתּוֹת־כּיתּוֹת, הגדוֹלים לבד והקטנים לבד. בּוֹדקים זה אֵצל זה אֶת הדגלים – של מי נאֶה יוֹתר, ואֶת התּפּוּחים – של מי אָדוֹם יוֹתר, ואֶת הנרוֹת – למי נר של חֵלב וּלמי של שעוָה. וּבשעת מַעשׂה הם מנַצחים זה אֶת זה בּדברי קינתּוּר וליצנוּת, מתחַכּמים ומַערימים זה על זה. אֶחָד עוֹמד וּמכבּה אֶת הנר של השני, ואֶחָד מתגנב וּבא מן הצד, נוֹעֵץ שיניו בּתפוּח חברוֹ ועוֹשׂהוּ בּעל־מוּם. בּשׂכר זה מקבּל המַזיק מידי הניזק מַכּת־לחי נמרצה וּברכה משוּלשת עמה – עד שבּני־החבוּרה מתפּזרים והוֹלכים אִיש עם דגלוֹ ואִיש לבית־מדרשוֹ.
ח
– מַזל טוֹב! טוֹפּילי טוּטוּריטוּ יֶש לוֹ דגל! פּנוּ דרךְ, פּתחוּ דלָתיִם – יבוֹא יהוּדי חרוּךְ־מכנסַיִם!…
בּלָשוֹן זוֹ קיבּלוּ חברי אֶת פּנַי, כּשנכנַסתּי לחצר בּתּי־הכּנסיוֹת ודגלי בּידי.
מתבּוֹנן אני אֶל כּל הדגלים וחוֹזר ונוֹתן עין בּדגלי – כּמה גָדוֹלֹ ההבדל! אֵין שוּם דמיוֹן כּלל! שלי יחיד וּמיוּחָד!
ראשית כּל, הדגל עצמוֹ. אֵין אַף נַער אֶחָד, שדגלוֹ קבוּע
בּתוֹךְ המַקל כּתיקוּנוֹ ונראֶה יפה משני צדדיו כּדגלי. והמַקל? אֵין אַף מַקל אֶחָד יפה כּמַקלי, ישר וחָלָק, מוּקצע וּמעוּגָל כּמוֹהוּ. אֵין אַף
תּפּוּח אֶחָד אָדוֹם וחָלָק כּתפּוּחי. אֵין אַף נר אֶחָד יפה וטוֹב
כּנרי. כּי מי זה הנַער, אשר תּשׂיג ידוֹ שעוָה הרבּה כּל־כּךְ? כּמה מַכּוֹת־לחי וכמה סטירוֹת ספגתּי מידי אַבּא, כּשתּפסַני בּפרוֹזדוֹר בּית־הכּנסת מוּטל תּחת הסַפסל וּמלקט פּירוּרי שעוָה מן הנטף של נרוֹת יוֹם־כּיפּוּר?… מַשוה אני בּמַחשבתּי אֶת דגלי לשאָר הדגלים, ודעתּי מתרחבת ולבּי מתמַלא גאוָה. דוֹמה אני, כּאִלוּ אני הוֹלךְ וגָדל, הוֹלךְ ורם. רגלי נוֹשׂאוֹת אוֹתי בּאַויר, למַעלה, למעלה. מתאַוה אני לצחוֹק, לגעוֹת בּקוֹל, לרקד…
– הבה, הראֵני־נא אֶת שלָךְ! – אוֹמר אֵלי פּתאוֹם יוֹאֵליק בּן הגביר ועוֹמד וּמַבּיט משתּאֶה. הוּא מתבּוֹנן אֶל דגלי, ואני מתבּוֹנן אֶל דגלוֹ. “גם לזה יִקרא דגל! – אני מהרהר בּלבּי. – גם זה מַקל שמוֹ! מעוּקם כּשוֹפר!”
רוֹאֶה אני אֶת פּני יוֹאֵליק והנה הוּא נרגָש כּוּלוֹ וּמוּרתּח. אבל אני משׂיּם עצמי תּם וּמַבּיט אֶל הצד.
– קוֹפּיל! – הוּא אוֹמֵר אֵלי. – אֵיפה לקחתּ מַקל נאֶה כּל־כּךְ?
– הא? – אוֹמר אני והוֹפךְ אֵלָיו אֶת פּני.
– אֵיפה פּישפּשתּ וּמצאת מַקל מהוּדר כּל־כּךְ?
– ואַתּה מה? שמא תּאֹמַר להחליפוֹ בּמַסמר שלָךְ?
יוֹאֵליק מַרגיש בּעוֹקץ. נוֹתן הוּא בּי עין זוֹעֶמת,
נוֹשף בּאַפּוֹ, מַכניס ידוֹ לתוֹךְ כּיסוֹ וּמסתּלק מעם פּני. אני מַבּיט
אַחריו ולבּי צוֹהל ונהנה. רוֹאֶה אני אוֹתוֹ, שהוּא מַטה אֶת נחמיה החיגר הצדה וּמתלחש עמוֹ, מרמז בּעֵיניו עלי. רואֶה אני אֵת כּל זאת, אֶלָא שאני משׂים עצמי כּלא יוֹדע. עוֹד רגע, והנה נחמיה צוֹלע על ירכוֹ וּבא אֵלי ודגל יוֹאֵליק עקוּם־המַקל בּידוֹ.
– תּן לי, – אוֹמר אֵלי נחמיה, – ואַדליק אֶת הנר. שלי כּבה.
– וכי הדגל שלךָ הוּא? – אוֹמר אני וּמַטה לוֹ אֶת נר דגלי. – הלא יוֹדע אני, של מי הדגל…
וּבטרם כּיליתי אֶת דברי והעיפוֹתי עין, והנה הגיש נחמיה אֶת נרוֹ הדוֹלק אֶל דגלי – והאֵש אָחזה בּוֹ. הדגל בּוֹעֵר, מתלהב רגע, ואֵיננוּ!
אֶבן אִילו נפלה מן השמַיִם על ראשי, חַיה רעה אִילוּ קפצה עלי לטרפני, אוֹ מת בתּכריכיו אִילוּ בּא לקראתי בּחצי הלילה לחָנקני, לא היִיתי מתפּלץ כּל־כּךְ, כּמוֹ בּרגע המַר והנמהר ההוּא, עֵת ראִיתי בּידי
אֶת המַקל החָרוּךְ, ערוֹם וחָשׂוּף, בּלא דגל. חָרדתּי ממקוֹמי וצעקתּי
מנַהמת לבּי צעקה גדוֹלה וּמרה:
– אוֹי, אוֹי, אוֹי! דדלי, דדלי, דדלי!…
פּלגי דמעוֹת פּרצוּ מעֵינַי וכל העוֹלָם כּוּלוֹ חָשךְ
פּתאוֹם בּעדי. המַקל עם התּפּוּחַ והנר נפלו מידי, ואני פּונה לָלכת, בּלי לָדעת, לאָן רגלי מוֹליכוֹת אוֹתי. אני הוֹלךְ הלוֹךְ וּבכה, הלוֹךְ וּבכה,
פּוֹכר אֶת ידי מעוֹצר רעה ויגוֹן, ממרר על דגלי בּבּכי, כּהמר על המת. ואני בּא לביתי בּגפּי, בּאֵין דגלי עמי, פּוֹרשׁ לקרן־זוית, יוֹשב יחידי בּחשכה, כּוֹבש פּנַי בּין בּרכּי וּבוֹכה בּחשאי. אֵין רוֹאֵני ואֵין
שוֹמעֵני, רק האלוֹהים, אשר לפניו אני מַגיש אֶת טענוֹתי:
– הוֹי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! הוֹי, אֵל רחוּם וחַנוּן! מַה פּשעי וּמה חַטאתי? לָמה הריעוֹת לי כּל־כּךְ?…
א
הידעתּם, אֵיזהוּ חַג טוֹב ויפה וּמשובּח מכּל החַגים, שניתּנוּ לָנוּ, לתינוֹקוֹת של בּית־רבּם?
חַג החנוּכּה.
שמוֹנה ימים רצוּפים אָנוּ פּטוּרים מעוֹל תּוֹרה, אוֹכלים
לביבוֹת בּשוּמן, משׂחקים בּסביבון וּמקבּלים מעוֹת של חנוּכּה לָרוֹב –
כּלוּם יֶש לךָ חַג יפה מזה?
הימים ימי חוֹרף. בּחוּץ רבּה הצינה, הקרח מלהט ואוֹכל, החַלוֹנוֹת מכוּסים כּפוֹר, מצוּירים ציצים ופרחים למיניהם, וּבבּית חוֹם נעים, המחַיֶה נפשוֹת. מנוֹרת־הכּסף של חנוּכּה עוֹמדת מוּכנה מבּעוֹד יוֹם, ואַבּא מתהלךְ בּבּית לאִטו, ידיו מסוּלָקוֹת לאחוריו, וּמתפלל
מַעריב. הרתּיע אַבּא מתּפילת שמוֹנה־עֶשׂרה, מיד עוֹמד וּמוֹציא
מאַרגז־השוּלחָן נר של שעוָה, זה השַמָש, רוֹקק בּ“עלינוּ” וּפונה אֵלינוּ, אֵלי ואֶל אָחי הצעיר מוֹטיל, ואוֹמר בּלשוֹן־הקוֹדש:
– אִי־אָה! שהוּא נוֹטה שמַיִם ויוֹסד אָרץ. אִי־נוּ־אָהּ!
אני ואחי מוֹטיל אֵיננוּ יוֹרדים לכוונתוֹ ואָנוּ שוֹאלים אוֹתוֹ:
– מה? גפרוּר?
אַבּא מניע בּראשוֹ, רוֹמז בּידוֹ לעֵבר המטבּח ואוֹמר:
– אִי־אָה־אָה! על כּן נקוה לךָ. אִי־אָה־נוּ!
– אֶלָא מה? מַאכלת? מספּריִם? העלי של המכתּש?
– מטא – אַי! אִי־אָה־נוּ־פה! אִמי! אִמי! בּיוֹם ההוּא יִהיֶה השם אֶחָד וּשמוֹ אֶחָד. אֶת אִמא! קראוּ לאִמא, תבוֹא ותשמע בּרכּת
הנרוֹת של חנוּכּה!
אני ואָחי מוֹטיל רצים שנינוּ ומַבהילים להביא אֶת אִמא מן המטבּח.
– אִמא, מַהרי וָבוֹאי! הדלקת נר של חנוּכּה!
הה – אוֹי, אנוּשה מַכּתי! הדלקת נר של חנוּכּה! – אוֹמרת אִמא, מַניחה אֵת כּל מלאכתּה בּמטבּח (אַוָזים שחטוּ לכבוֹד חנוּכּה, והרי
היא מטגנת שוּמן וּמכינה בּצק ללביבוֹת) וממַהרת אֶל הבּית דחוּפה וּמבוֹהלה, ואַחריה כּרוּכה בּריינה המבשלת, אִשה שחַרחוֹרת וחתוּמַת־שׂפם,
שפּניה מַבהיקים משוּמן וידיה מפוּיחוֹת בּפיח התּנוּר. אִמא פּוֹרשׁת
ועוֹמדת בּקרן־זוית וּמכוונת פּּניה מתּוֹךְ חסידוּת ויִראת־שמַיִם לשמוֹע אֶל הרינה ואֶל הבּרכה, וּבריינה המבשלת מתיצבת על הסַף, ליד הדלת והמזוּזה, עוֹמדת וּמקנחת ידיה בּסינרה המזוּהם, מוֹחָה אֶת חוֹטמה בּכפּה
המפוּיחת מלמַטה למַעלָה וּמַשאִירה בּפניה סימן מוּבהק של פיחַ התּנוּר.
אני ואָחי מוֹטיל מתאַפּקים בּכל מַאמַצי כּוֹחנוּ, שלא יִפרוץ צחוֹק
מפּינוּ.
אַבּא נגָש אֶל מנוֹרת־החנוּכּה והשַמָש הדוֹלק בּידוֹ,
גוֹחן וּמַדליק אֶת הנר, קוֹרא אֶת הבּרכה בּניגוּן הידוּע: "בּרוּךְ
אַתּה!" וּמסַיים בּקוֹל חוֹגג: “להדליק נר של חנוּכּה!”
אִמא עוֹנה אַחריו בּכוונה רבּה: "בּרוּךְ הוּא וּברוּךְ
שמוֹ, אָמן". וּבריינה המבשלת מנַענַעת ראשה כּנגד המברךְ וּמעקמת פּיה
כּל־כּךְ, שאני ואָחי מוֹטיל יראים להציץ זה בּפני זה.
“הנרוֹת הלָלוּ שאָנוּ מַדליקין!” – מזמר אַבּא בּנהימה
חשאית, מתהלךְ בּבּית לכאן וּלכאן, מתעכּב ליד מְנוֹרת־החנוּכּה וּמסתּכּל בּה, מזמר וחוֹזר וּמזמר ואֵינוֹ פּוֹסק כּלָל. אני ואָחי מוֹטיל עוֹמדים
מרחוֹק, מחַכּים וּמצפּים בּכליוֹן־עֵינים. תּאֵבים אָנוּ לָדעת, אֵימתי
יִגמוֹר אַבּא אֶת תּפילתוֹ ויִשלח אֶת ידוֹ אֶל כּיסוֹ להוֹציא חריטוֹ?
קוֹרצים אָנוּ בּעֵינינוּ זה לָזה ודוֹחפים אִיש אֶת אָחיו בּלָאט:
– מוֹטיל, קרב אַתּה והשמיעֵהו על מעוֹת של חנוּכּה.
– לָמה זה אַשמיעֵהוּ אני על מעוֹת של חנוּכּה?
– מפּני שאַתּה הקטן, לפיכךְ אַתּה צריךְ לבקש מעוֹת של חנוּכּה.
– שמא להיפךְ: מפּני שאַתּה הגָדוֹל, לפיכךְ אַתּה צריךְ לבקש מעוֹת של חנוּכּה?
אַבּא שוֹמע יפה, כּי מדבּרים אָנוּ על מעוֹת של חנוּכּה, אֶלָא משׂים עצמוֹ כּאִילוּ אֵינו שוֹמע כּלוּם. נגָש הוּא בּפסיעוֹת
מתוּנוֹת אֶל אַרגז־השוּלחָן, פּוֹתחוֹ לאַט ועוֹמד לפשפש בּוֹ ולמנוֹת
מעוֹת. כּמין קוֹר עוֹבר בּבשׂרנוּ. לבּנוּ חָרד וידינוּ רוֹעדוֹת.
מַבּיטים אנחנוּ למַעלה, אֶל התּקרה, בּהיסח־הדעת, מתגָרדים מאחוֹרי
פּאוֹתינוּ, כּאָדם המתגָרד לפי־תוּמוֹ, מַעמידים פּנים כּאִילוּ אֵין
אָנוּ רוֹאִים כּלוּם וּכאִילוּ אֵין הדבר נוֹגע ללבּנוּ כּלל.
אַבּא מוֹציא קוֹל שיעוּל מגרוֹנו.
– המ… ילָדים, גשוּ־נא הנה.
– הא? מה?
– הא לָכם מעוֹת של חנוּכּה.
כּיוָן שקיבּלנוּ מידי אַבּא מעוֹת של חנוּכּה, אני שטר של רוּבּל ואָחי מוֹטיל מַחצית הרוּבּל, מיד אָנו פּונים ויוֹצאִים אֶל החדר
הסמוּךְ, פּוֹסעים תּחילה פּסיעוֹת קטנוֹת, בּנימוּס וּבדרךְ־אֶרץ,
ואַחַר־כּךְ מַרחיבים צעדינוּ, מקפּצים וּמדלגים מתּוֹךְ רוֹב שׂמחָה,
וּכשאָנוּ מַגיעים אֶל חַדרנוּ הקטן, אֵיננוּ יכוֹלים עוֹד להתאַפּק,
נוֹפלים אַפּים אָרצה, מתהפכים על הקרקע שלוֹש פּעמים, ראשינוּ למַטה ורגלינוּ למַעלָה, קמים וּמרקדים לאוֹרךְ החדר וּלרחבּוֹ על רגל אַחַת, מרקדים וּמזמרים זמר עליז:
צְלַח וּרְכַב,
כָּל הַטַּף,
עַל הַמַּקֵּל, עַל הַדַּף!
קוּם פַּזֵּז
בְּכָל עֹז
עִם הַתַּיִשׁ, עִם הָעֵז!
רִקְדוּ רְקוֹד,
שִׂמְחוּ מְאֹד –
רִקְעוּ אֶרֶץ עַד הַיְסוֹד!
מגוֹדל השׁמחָה וההתלהבוּת אָנוּ סוֹטרים לעצמנוּ על לחָיֵינוּ אַחַת וּשתּים.
עוֹדנוּ מפזזים וּמכרכּרים, והנה נפתּחה הדלת ודוֹדנוּ בֶּני בּא.
הה – חבר לצים, בּוֹאוּ הנה! מעוֹת של חנוּכּה לָכם בּידי!
דוֹדנוּ בּני שוֹלח ידוֹ אֶל כּיס אפוּדתוֹ, מוֹציא שני זוּזי־כסף ונוֹתנם לָנוּ – אֶחָד לי ואֶחָד לאָחי מוֹטיל.
ב
אֵין אִיש בּאָרץ אשר יֹאמַר, כּי אַבּא ודוֹדנוּ בּני שני
אַחים הם. אַבּא – קוֹמתוֹ ארוּכּה ודקה; דוֹדנוּ בּני – קוֹמתוֹ קצרה ועבה. אַבּא – שׂערוֹתיו שחוֹרוֹת; דוֹדנוּ בּני – שׂערוֹתיו צהוּבּוֹת.
אַבּא – שתקן מטבעוֹ, סַר וזעֵף תּמיד; דוֹדנוּ בּני – מַרבּה שׂיחָה, שׂמח
ועליז תּמיד. משל למה שני אֵלה דוֹמים? ליוֹם וָלילה, לקיץ וָחוֹרף. ואַף־על־פּי־כן שניהם אַחים הם, בּני אָב אֶחָד ואֵם אָחַת.
אַבּא נוֹטל גלָיוֹן גָדוֹל של נייר, מסַרגלוֹ שתי ועֵרב, עוֹשׂה אוֹתוֹ תּאִים מרוּבּעים, לבנים וּשחוֹרים, מצווה להביא מן המטבּח שני מיני פּוֹלים, לבנים וּשחוֹרים, – והרי טבלָה של משׂחַק הדוֹמינה לפניו.
אִמא עוֹסקת בּמטבּח, היא וּבריינה המבשלת עמה. מטגנת שם דילדוּלי־שוּמן וּמלבּבת לביבוֹת. אני ואָחי מוֹטיל משׂחקים בּסביבון אֶת
המשׂחָק הנאֶה: נס גדוֹל היה שם. ואַבּא ודוֹדנוּ בּני יוֹשבים אֶל השוּלחָן לשׂחק אֶת משׂחַק הדוֹמינה.
– אבל תּנַאי אֶחָד קוֹדם למַעשׂה אני מַתנה עמךָ, בּני: בּלא חרטה וּבלא אוֹנאָה. כּלוֹמַר, אֶת הנַעשׂה אֵין להשיב! – אוֹמר
אַבּא.
– אֶת הנַעשׂה אֵין להשיב! – עוֹנה אַחריו דוֹדנוּ בּני וּמזיז על־גבּי הטבלה פּוֹל אֶחָד לָבן.
– אֶת הנַעשׂה אֵין להשיב! – אוֹמר אַבּא וּמנַצח אֶת פּוֹלוֹ הלָבן של דוֹדנוּ בּני בּפוֹל שחוֹר.
– אֶת הנַעשׂה אֵין להשיב! – עוֹנה אַחריו דוֹדנוּ בּני וּמנַצח בּפוֹלוֹ הלָבן שני פּוֹלים שחוֹרים של אַבּא.
מרגע לרגע הם מתעמקים והוֹלכים בּמשׂחָקם, נוֹשכים שניהם בּשעת מַעשׂה אֶת פּאַת זקנם, מנַענעים רגליהם תּחת השוּלחָן וּמזמרים
בּפני עצמם בּנוּסח אֶחָד.
– אוֹי, אֵיזוֹהי דרךְ ישרה, שיבוֹר לוֹ האָדם? – מזמר
אַבּא בּניגוּן הגמרא ונוֹשךְ אֶת פּאַת זקנוֹ. – אִם אֵלךְ אני לכאן – יֵלךְ הוּא לשם; ואִם אֵלךְ אני לשם – יֵלךְ הוּא לכ־א־ן… אִם כּן, מוּטב שאַניח גם אֶת זאת וגם אֶת זאת ואֶפנה על ימין!
– על ימין, על ימין, על ימין! – עוֹזר אַחריו דוֹדנוּ בּני אַף הוּא בּאוֹתוֹ הנוּסח.
– אֶלָא מה אני חוֹשש? – מוֹסיף אַבּא לזמר. – שמא יִפנה הוּא על שׂמֹאל ויכּני מאָחוֹר? אִם כּן, אֶפנה אני לכאן וּלכאן ואַכּהוּ מַכּה כּפוּלָה וּמכוּפּלת! ואִם תּמצא לאמוֹר: מתכּוון הוּא לקפּחני דווקא
בּמקוֹם הזה וּלהכּוֹתני מַכּה משוּ־ל־שת?…
– משוּלשת, משוּלשת, משוּלשת? – עוֹזר אַחריו דוֹדנוּ בּני.
– אִם כּן, הלא טיפּש אַתּה, בּני, טיפּש גָדוֹל ונוֹרא! – מזמר אַבּא וּמזיז אֶחָד מפּוֹלָיו השחוֹרים.
– ואַתּה, אָחי, אַף אַתּה טיפש, וגָדוֹל ממני! – מזמר אַחריו גם דוֹדנוּ בּני, אוֹחז בּאֶחָד מפּוֹלָיו הלבנים להזיזוֹ וּמיד
חוֹזר בּוֹ.
– אַל־נא, בּני, חַכּה כּמעט רגע! הלא התנינו תּנַאי מפוֹרש: אֶת הנַעשׂה אֵין להשיב! – קוֹרא אַבּא הפּעם בּלא ניגוּן ותוֹפס
לדוֹדנוּ בּני בּידו.
– שיננא! – מַתריס כּנגדוֹ דוֹדנוּ בּני אַף הוּא בּלא
ניגוּן. – בּמה דברים אמוּרים? לאַחַר שעשׂיתי מַעשׂה. עכשיו, שאני עוֹמד עדיִין בּאֶמצע הדרךְ, הרשוּת בּידי לילךְ לכל מקוֹם שאני רוֹצה.
– לֹא, בּני, לא תּהיֶה תּפאַרתּךָ על הדרךְ הזאת! – אוֹמר לוֹ אַבּא בּכל תּוֹקף. – אֶת הנַעשׂה אֵין להשיב! הלא מתּחילה, בּני,
נדבּרנוּ וקבענוּ הלָכות לדוֹרוֹת: בּלא חרטה, בּני, וּבלא אוֹנאָה!
– חרטה? – אוֹמר דוֹדנוּ בּני. – וכי אני דרכּי בּחרטה? אַדרבּה, בּוֹא וּראֵה, כּמה פּעמים נכשלתּ אַתּה בּחרטה!
– אני? – אוֹמר לוֹ אַבּא מתּוֹךְ רוֹגז. – אִי לךָ, בּני,
אֵיךְ לא תּבוֹש ולא תּיכּלם? הוּא אשר אָמַרתּי: אָסוּר לשׂחק עמךָ בּדוֹמינה!
– אִם אֵינךָ רוֹצה לשׂחק עמי, אֵין כּוֹפים עליךָ אֶת ההר כּגיגית! – משיב לוֹ דוֹדנוּ בּני אַף הוּא מתּוֹךְ רוֹגז.
– מַזל טוב! כּבר נפלה מַחלוֹקת בּיניהם בּשל פּול אֶחָד!
– כּךְ אוֹמרת אִמא, כּשהיא בּאה מן המטבּח וּפניה לוֹהטים. אַחריה
פּוֹסַעת בּריינה המבשלת, נוֹשׂאת בּידיה קערה גדוֹלה מלאה לביבוֹת רוֹתחוֹת, מטוּגָנוֹת בּשוּמן. מן הלביבוֹת מתמר ועוֹלה הבל חָם. הכּל נחפזים אֶל השוּלחָן. אני ואָחי מוֹטיל, שכּל אוֹתה העֵת היִינוּ מתנַגחים
זה עם זה בּמשׂחַק הסביבוֹן, מתקוֹטטים כּחתוּלים, עכשיו אָנוּ ממַהרים לעשוֹת שלוֹם בּינינוּ, מתפּייסים זה לָזה ויוֹשבים יחדיו אֶל השוּלחָן
לסעוּדת הלביבות בּכוונה רבּה.
ג
בּלילה ההוּא נדדה שנתי. שוֹכב אני פּרקדן על משכּבי, חוֹשב וסוֹפר וּמוֹנה: כּמה ממוֹן אאַסף, אִם כּל דוֹדי ודוֹדוֹתי, עם כּל
קרוֹבינוּ, יִתּנוּ לי מעוֹת של חנוּכּה? ראשון למנין יעמוֹד דוֹדי מֹשה־אהרוֹן, אחי אִמא. אָמנם כּילי הוּא מאֵין כּמוֹהוּ, אבל כּנגד זה עשיר הוּא. אַחריו יבוֹאוּ דוֹדי אִיצי ודוֹדתי דבוֹרה, שאַבּא ואִמא
נוטרים לָהם טינה כּמה וכמה שנים ואֵינם מדבּרים עמהם לשלוֹם. אַחריהם – דוֹדי בּייניש ודוֹדתי יֶנטה. אַחריהם – אחוֹתי אֵיידיל וּבעלה
שלוֹם־זיידיל. ואַחַר־כּךְ – שאָר קרוֹבינוּ וּבני־משפחתּנוּ, אשר לא יִמָנוּ ולא יסָפרוּ מרוֹב, בּלא עֵין־הרע.
– מוֹטיל, הישן אָתּה?
– כּן. וּמה לָךְ?
– כּמה מעות של חנוּכּה יִתּן לָנוּ, לפי דעתּךָ, דוֹדנוּ מֹשה־אַהרוֹן?
– מנַיִן לי לָדעת? וכי נביא אָני?
כּעבוֹר רגע:
– מוֹטיל, הישן אָתּה?
– כּן. וּמַה לָךְ?
– היֵש בּעוֹלָם עוֹד נערים כּמוֹנוּ, אשר לָהם דוֹדים ודוֹדוֹת הרבּה כּל־כּךְ?
הה – אֶפשר יֵש, ואֶפשר אָיִן.
כּעבוֹר שני רגָעים:
– מוֹטיל הישן אָתּה?
– כּן. וּמַה לָךְ?
– מאַחַר שישן אַתּה, אֵיךְ תּוּכל לדבּר עמי?
– הלא אַתּה שוֹאלני, ועל־כּרחי אני צריךְ להשיב לָךְ. כּעבור שלוֹשה רגָעים:
– מוֹטיל, הישן אָתּה?
– טססס… טררר… חילחילחיל… טססס…
מוֹטיל מנַחר מתּוֹךְ שנתוֹ ושוֹרק בּחוֹטמוֹ, ואני יוֹשב
על משכּבי, מוֹציא מתּחת הכּר אֶת שטר הרוּבּל, אשר נתן לי אַבּא, מַחליקוֹ וּמשתּעשע בּו עֵת רבּה.
– כּמה נפלא הדבר! – אני מדבּר אֶל נַפשי. – דוֹמה, מַה יֶש כּאן? פּיסת נייר. ואַף־על־פּי־כן אַתּה קוֹנה בּוֹ הכּל: צעצוּעים ואוֹלָרים, מַקלוֹת וחריטים, אגוֹזים וּשקדים, צימוּקים וחרוּבים, וכל מיני מתיקה, וכל אשר תּאַוה נַפשךָ!
אני טוֹמן שוּב אֶת הרוּבּל למראשוֹתי, מתּחת הכּר, וחוֹזר
וּמהרהר בּיוֹם מחר, עֵת כּל דוֹדי ודוֹדוֹתי יִפתּחוּ לי אֶת כּיסם
ויעשירוּני עוֹשר גָדוֹל. והנה בּריינה המבשלת בּאה וּבידיה קערה גדולה מלאה רוּבּלים, רוּבּלים של נייר. בּריינה אֵינה פּוֹסַעת, אֶלָא מרחפת בּאַויר, מזמרת בּשעת מַעשׂה “הנרוֹת הלָלוּ שאָנוּ מַדליקין”. ואָחי
מוֹטיל רוֹקד כּנגדה, חוֹטף רוּבּלים מתּוֹךְ הקערה וּבוֹלע אוֹתם בּעודם
בּכפּוֹ, כּבוֹלע לביבוֹת. "מוֹטיל! – אני צוֹוח אֵלָיו בּכל כּוֹחי. – מה
אַתּה עוֹשׂה, מוֹטיל? רוּבּלים אַתּה בּוֹלע? רוּבּלים???"…
הקיצוֹתי – והנה חלוֹם.
ד
למחר בּּבּוֹקר, לאַחַר שהתפללנוּ בּחפּזוֹן ואָכלנוּ פּת
שחרית על רגל אַחַת, עמדה אִמא והלבּישה אוֹתנוּ אַדרוֹת של עוֹרוֹת־חתוּלים, עיטפה אוֹתנוּ בּמטפּחוֹת־צמר גדוֹלוֹת וחַמוֹת, ואנוּ יוֹצאִים להחזיר על פּתחי קרוֹבינוּ לקבּל מעוֹת של חנוּכּה. ממילא מוּבן, שאָנוּ שׂמים תּחילה פּנינוּ אֶל דוֹדנוּ משׁה־אַהרוֹן.
דוֹדנוּ משׁה־אַהרוֹן אִיש ידוּע־חוֹלי הוּא, חָש כּל ימיו בּמעיו. כּשאָנוּ נכנסים אֶצלוֹ לבקרוֹ, אָנוּ מוֹצאִים אוֹתוֹ תּמיד ליד
הכּיוֹר, עוֹמד וּמנַגב ידיו בּמַגבת ואוֹמר “אשר יצר”.
– בּוקר טוֹב, הדוֹד משׁה־אַהרוֹן! – קוֹראִים אנחנוּ, אני
ואָחי מוֹטיל, פּה אֶחָד בּקוֹל רם. והנה יוֹצאת לקראתנוּ דוֹדתנוּ פּסיל,
אִשה קטנה וּצנוּמה, שעֵינה האַחַת שחוֹרה והשניה לבנה, כּלוֹמַר, גבּוֹת־עֵיניה אַחַת מהן שחוֹרה ואַחַת לבנה. דודתנוּ פּסיל מַפשיטה אוֹתנוּ אֶת אַדרוֹתינוּ, גוֹללת מעלינוּ אֶת המטפּחוֹת הגדוֹלוֹת ועוֹמדת
לגרוֹף אֶת חוֹטמינוּ אֶל תּוֹךְ סינרה.
– הריקוּ אֶת חוֹטמיכם! – אוֹמרת לָנוּ דוֹדתנוּ פּסיל. – הרק היטב, היטב הרק! אַל תּחוּסוּ! עוֹד! עוֹד! כּךְ, כּךְ!…
ודוֹדנוּ משׁה־אַהרוֹן, לבוּש גלימה קצרה ישנה של עוֹרוֹת־חתוּלים, על ראשוֹ כּיפּה של מוֹךְ, אָזניו אטוּמוֹת בּמוֹכים וּשׂפמוֹ קרוּחַ, עוֹמד ליד הכּיוֹר, מנַגב ידיו בּמַגבת, מעווה את פּניו, מעפעף בעֵיניו וּמַדגיש כּל מלה בּכוונה עצוּמה: “נקבים, נק־בים! חלוּלים, חלוּ־לים!”
אני ואָחי מוֹטיל יוֹשבים נדכּאִים וּמַחרישים. מדי פּעם
בּפעם, כּשאָנוּ נכנסים לכאן, אֵימה נוֹפלת עלינוּ וקוֹר עוֹבר לבּנוּ.
דוֹדתנוּ פּסיל יוֹשבת ממוּלנוּ, מַניחה ידיה על לבּה וּמַתחילה להקיפנוּ
בּשאֵלוֹת:
– מַה שלוֹם אַבּא?
– לֹא כּלוּם.
– מַה שלוֹם אִמא?
– לֹא כּלוּם.
– שחטוּ אַוָזים?
– שחטוּ.
– טיגנוּ שוּמן?
– טיגנוּ.
– אָפוּ לביבוֹת?
– אָפוּ.
– הדוֹד בּני היה?
– היה.
– שׂיחק בּדוֹמינה?
– שׂיחק.
וכוּליה, וכוּליה, וכוּליה.
דוֹדתנוּ פּסיל גוֹרפת לָנוּ עוֹד פּעם אֶת חוֹטמינו וּפוֹנה ואוֹמרת אֶל דוֹדנוּ משׁה־אַהרוֹן:
– משׁה־אַהרוֹן, צריך לָתת לָהם מעוֹת של חנוּכּה.
דוֹדנוּ משׁה־אַהרוֹן, אֵינוֹ שוֹמע. מנַגב הוּא אֶת ידיו בּמַגבת וּמסַיֵם אֶת הבּרכה בּכוונה יתירה: “וּמַפליא ל־ע־שׂוֹת!”
דוֹדתנוּ פּסיל אֵינה מהססת להזכּירוֹ עוֹד פּעם:
– משׁה־אַהרוֹן, מעוֹת של חנוּכּה לילָדים!
– הא? מה? – שוֹאֵל דוֹדנוּ משׁה־אַהרוֹן, מוֹציא אֶת המוֹכים מתּוֹךְ אָזניו, מַחליפם זה בזה ותוֹקעם שוּב בּמקוֹמם.
– מעוֹת של חנוּכּה לילָדים!! – קוֹראת דוֹדתנוּ פּסיל לתוֹךְ אָזנוֹ.
– הוֹי, בּטני, בּטני! – אוֹמר דוֹדנוּ משׁה־אַהרוֹן, נאנח
ותוֹפס אֶת בּטנוֹ בּשתּי ידיו. – מעוֹת של חנוּכּה אַתּם רוֹצים? מה לילָדים כּמוֹכם וּלמעוֹת? מַה תּעשׂוּ בּמעוֹת? הא? תּבזבּזוּ, תּפזרוּ
לכל רוּחַ, הא? כּמה נתן לָכם אביכם מעוֹת של חנוּכּה, הא?
– לי קרבּוֹן, – אני אוֹמר – ולוֹ מַחצית הקרבּוֹן.
– קרבּוֹן?! המ… אֶת נפש ילדיהם הם קוֹבעים, לתרבּוּת רעה מוֹציאִים אוֹתם! מַה תּעשׂה בּקרבּוֹן? הא? תּפרטהוּ? הא? אַל תּפרטהוּ! השוֹמע אַתּה מַה שאני אוֹמר לָךְ? אַל תּפרטהוּ! אוֹ אֶפשר
אַתּה רוֹצה לפרטוֹ?
– מַה לךָ ולוֹ, אִם יִפרוֹט, אוֹ לא יִפרוֹט? – מתערבת דוֹדתנוּ פּסיל בּדבר. – תּן לָהם אשר לָהם, ויֵלכוּ לשלוֹם!
דוֹדנוּ משׁה־אַהרוֹן פּוֹנה והוֹלךּ אֶל חַדרוֹ, מגָרר
סַנדליו בּקרקע, מחַפּשׂ שם בּכל הארוֹנוֹת והאַרגָזים, מפשפּש וּמוצא
מַטבּעות אחָדוֹת וּמדבּר בּשעת מַעשׂה לעצמו:
– המ… קרבּוֹנים… אֶת נפש ילדיהם הם קוֹבעים… מוֹציאִים אוֹתם לתרבּוּת רעה!…
והוּא תּוֹקע לידינוּ מיני מַטבּעוֹת, גדוֹלוֹת וקשוֹת.
דוֹדתנוּ פּסיל עוֹמדת לגרוֹף אֶת חוֹטמינוּ עוֹד פּעם (זוֹ הפּעם
האַחרוֹנה), מַלבּישה אוֹתנוּ אֶת אַדרוֹתינוּ, מעטפת אוֹתנוּ
בּמטפּחוֹתינוּ הגדוֹלוֹת והחַמוֹת, ואָנוּ הוֹלכים לדרכּנוּ.
בּחוּץ אָנוּ רצים על־פּני השלג הלָבן, הקוֹפֵא, השוֹרק מתּחת לרגלינוּ, מוֹנים אֶת המַטבּעוֹת הקשוֹת, אשר העניק לָנוּ דוֹדנוּ
משׁה־אַהרוֹן, ואֵין אנחנוּ יכוֹלים לעמוֹד על מספּרן. ידינוּ קפאוּ
ואָדמוּ בּקוֹר, אֶצבּעוֹתינוּ בּצקוּ, והמַטבּעוֹת מַטבּעוֹת־נחוֹשת הן,
עתּיקוֹת־ימים, שנפסלה צוּרתן זה כּבר, מיני אסימוֹנים משוּנים, פּרוּטוֹת גדוֹלוֹת וחלָקות, אגוֹרוֹת מחוּקוֹת, ירקרקוֹת, שהעלוּ חלוּדה מזוֹקן.
קשה, קשה לָנוּ מאוֹד לעמוֹד על טיבן של מַטבּעוֹת אֵלוּ בּקוֹר החוּץ. קשה לָנוּ למנוֹת ולָדעת, כּמה מעוֹת של חנוּכּה נתן לָנוּ דוֹדנוּ
מש’ה־אַהרוֹן!…
ה
האַכסַניה השניה לקבּלת מעוֹת של חנוּכּה היא בּית דוֹדנוּ אִיצי ודוֹדתנוּ דבוֹרה, אֵלה שאַבּא ואִמא נוֹטרים לָהם טינה בּלבּם זה
כמה וכמה שנים. מי הטיל טינה זוֹ בּיניהם – אֵין אָנוּ יוֹדעים. יוֹדעים אָנוּ רק זאת, שאַבּא והדוֹד אִיצי שניהם אַחים הם, בּני אָב אֶחָד ואֵם אָחָת, ואַף־על־פּי־כן אֵינם מדבּרים בּיניהם לעוֹלָם, אַף כּי שניהם מתפּללים בּבית־כּנסת אֶחָד, יוֹשבים על סַפסל אֶחָד וּמקוֹמוֹתיהם סמוּכים
זה לָזה. בּימי החַגים, כּשמַגיעה שעת קריאַת התּוֹרה ושַמש בּית־הכּנסת עוֹמד להכריז על מכירת העליוֹת, הרי שניהם עוֹמדים על המקח, שניהם מתכּוונים דווקא לעליה אַחַת, מנַצחים זה אֶת זה בּפוּמבּי וּמַעלים אֶת השער עד המַדרגה העֶליוֹנה. אוֹתה שעה בּית־הכּנסת דוֹמה לשוּק. הכּל נדבּרים אִיש אֶל רעֵהוּ, הכּל מתרגשים, מתלחשים וצוֹחקים, והשאוֹן גָדוֹל,
והתּנוּעה רבּה. הכּל עוֹמדים וצוֹפים בּמַחזה, כּל אֶחָד מתאַוה לָדעת, יד
מי תּהיֶה על העֶליוֹנה וּבחלקוֹ של מי יעלה “שלישי” אוֹ “מַפטיר”, וכל אֶחָד מתפּלל בּלבּו, כּי שני האַחים יתנַגחוּ זה עם זה עד בּוֹש. מיכצי חרוּמַף, הוּא שַמש בּית־הכּנסת, יהוּדי אַדמוֹני וּבעל זקן מדוּבלל,
כּוֹפף אֶת ראשוֹ ורוּבּוֹ מעל שוּלחַן הבּימה, טליתוֹ צוֹנַחַת מכּתפיו,
כּיפּתוֹ שמוּטה לצד אֶחָד, עֵיניו משוֹטטוֹת בּכּוֹתל המזרחי, בּמקוֹם
שיוֹשבים אַבּא והדוֹד אִיצי, והוּא מַכריז וּמזמר בּקוֹלו
המאַנפּף:
– שמוֹנה עשׂר זהוּבים בּעד שלישי! עֶשׂרים זהוּבים בּעד שלישי! עֶשׂרים וּשנַיִם זהוּבים בּעד שלישי!
אַבּא והדוֹד אִיצי יוֹשבים אִיש בּמקוֹמוֹ, זה פּניו
פּוֹנים לצד צפון, וזה פּניו פּוֹנים לצד דרוֹם. כּל אֶחָד מהם משׂים עצמוֹ כּאִילוּ עֵיניו ולבּוֹ נתוּנים להמַחזוֹר המוּנח לפניו, ואַף־על־פּי־כן אֵינוֹ מסיח דעתּוֹ מבּעל־דבבוֹ אַף רגע: כּל אשר יִתּן זה, יבוֹא הוּא להוֹסיף עליו. הקהל נהנה הנאה משוּנה, עוֹמד וּמסַייע אֶת שניהם:
– שלוֹשים, שלוֹשים! שלוֹשים וחמשה! שלוֹשים ושבעה! אַרבּעים, אַרבּעים!
עֵיניו של מיכצי חרוּמַף משוֹטטוֹת מן האֶחָד אֶל השני:
– אַרבּעים זהוּבים בּעד שלישי! אַרבּעים וּשנַים זהוּבים בּעד שלישי! אַרבּעים וחמשה זהוּבים בּעד שלישי!
אַבּא והדוֹד אִיצי אֵינם פּוֹסקים מהכריע זה אֶת זה וּמוֹסיפים על השער. וּכבר הגיעוּ הדברים עד חמשים זהוּבים. מיכצי חרוּמַף כּבר הרים אֶת ידוֹ וּמתכּוון לטפוֹחַ על־גבּי השוּלחָן לאוֹת, כּי שלישי קם למקנה בּידי אַבּא:
– חמשים זהוּ – בים…
נמלךּ דוֹדנוּ אִיצי והרים אֶצבּע אַחַת למַעלָה, וכל הקהל עוֹמד וּמַכריז בּשׂמחה רבּה: “חמשים ואֶחָד! חמשים ואֶחָד!” ושוּב אַבּא והדוֹד אִיצי מנַצחים זה אֶת זה וּמוֹסיפים אִיש על אָחיו. וכךְ עלה השער עד ששים וחמשה זהוּבים (מַעשׂה רב כּזה עדיִין לא נשמַע בּמַחננוּ!), וּשלישי קם בּידי הדוֹד אִיצי. אַחַר־כּךְ, כּשמַגיעה שעת מכירת מַפטיר, מציץ אַבּא על השמש ורוֹמז לוֹ בּידוֹ, כּאָדם האוֹמר: “המַפטיר שלי הוּא מכּל מקוֹם!” מיכצי חרוּמַף מוּכן ומזוּמן לעשׂות רצוֹן בּעליו, ואוּלם
הקהל אֵין דעתּוֹ נוֹחָה מזה. הקהל עוֹמד וּמוֹחה: “דין יוֹם טוֹב אֵינו כּדין שבּת! היוֹם אֵין חזקה בּעליוֹת!” כּל המַרבּה ליתּן, הרי זה זוֹכה בּמקחוֹ!"
– עשׂרה זהוּבים בּעד מַפטיר! חמשה עשׂר זהוּבים בּעד מַפטיר! עֶשׂרים זהוּבים בּעד מַפטיר! חמשים זהוּבים בּעד מַפטיר!
פּסיעה גסה! אַבּא הוֹפךְ אֶת ראשוֹ: מי הוּא זה, שבּא להסיג אֶת גבוּלוֹ גם בּמַפטיר? ציירוּ־נא בּנַפשכם: שוּב דוֹדנוּ אִיצי! מתכּוון הוּא לקנוֹת אֶת המַפטיר בּשביל חתנוֹ הצעיר, כּאן לא יכוֹל אַבּא
להתאַפּק עוֹד: המעט לוֹ לָזֶה כּי הוֹציא מידוֹ אֶת השלישי, עוֹד מתנַכּל הוּא לָקחת ממנוּ גם אֶת המַפטיר? היה לא תּהיֶה! ואַבּא קם ממקוֹמוֹ ורוֹמז בּאֶצבּעוֹ להשמש:
– מאָה.
המלה מֵאָה חָלפה כּברק לאוֹרךְ בּית־הכּנסת וּלרחבּוֹ. כּל העם ניצב כּהלוּם־רעם, נרעש ונדהם. מאָה זהוּבים בּעד מַפטיר אֶחָד – כּדבר הזה לא נשמַע עוֹֹד בּמַחננוּ מיוֹם עמוֹד
בּית־הכּנסת על תּלוֹ!
וּמיכצי חרוּמַף עוֹשה אֶת שלוֹ, מַכריז וּמזמר בּקוֹלוֹ המאַנפּף, כּאִילוּ עוֹלָם כּמנהגוֹ נוֹהג:
– מאָה זהוּבים בּעד מַפטיר! מאָה זהוּבים בּעד מַפטיר!
מאָה זהוּ – בים… – והוּא מרים אֶת ידוֹ לטפּוֹחַ על־גבּי השוּלחָן.
דוֹדנוּ אִיצי קם ממקוֹמוֹ. אַבּא מציץ עליו בּעֵינַיִם חוֹדרוֹת, כּוּלוֹ חיור, תּוהה וּמשתּוֹמם, כּאָדם האוֹמר: “וכי יצאת מדעתּךָ? רוֹצה אַתּה לשחטני? קוּם שחָט!”…
דוֹדנוּ אִיצי חוֹזר ויוֹשב בּמקוֹמוֹ, והמַפטיר עוֹלה בּחלקנוּ.
ואַף־על־פּי־כן אֵין רשוּת אַחַת נוֹגעת בּחברתּה. כּשמַגיעה שעת שׂמחה בּביתנוּ אוֹ בּבית דוֹדנוּ אִיצי, כּגוֹן שׂמחַת בּן
זכר, בּרית־מילה, פּדיון הבּן, בּר־מצוָה, אֵירוּסין או חתוּנה, אָנוּ בּאים זה אֶל זה בּין שאָר הקרוּאים, יוֹשבים בּראש השוּלחָן, נוֹתנים
מַתּנוֹת של דרשה וּמרקדים לפני החָתן והכּלה עם שאָר המחוּתנים.
– בּוֹקר טוֹב לךָ, הדוֹד אִיצי! בּוֹקר טוֹב לָךְ, הדוֹדה
דבוֹרה! – אָנוּ קוֹראִים שנינוּ, אני ואָחי מוֹטיל, פּה אֶחָד בּקוֹל רם.
דוֹדנוּ אִיצי ודוֹדתנוּ דבוֹרה מקבּלים אוֹתנוּ בּסבר פּנים יפוֹת, שׂמחים
עלינוּ כעל אוֹרחים רצוּיִים.
– הלא מתכּוונים אַתּם לא להגָדה, אֶלָא ללביבוֹת!
כּךְ אוֹמר דוֹדנוּ אִיצי, צוֹבט לָנוּ בּלחיינוּ, מוֹציא
אֶת חריטוֹ מכּיסוֹ ונוֹתן לָנוּ מעוֹת של חנוּכּה – מַטבּע של כּסף בּת
עֶשׂרים פּרוּטוֹת לכל אֶחָד מאִתּנוּ. ואָנוּ יוֹצאִים משם שׂמחים
וטוֹבי־לב ושׂמים פּנינוּ אֶל בּית דוֹדנוּ בּייניש ודוֹדתנוּ
יֶנטה.
ו
רצוֹנכם להכּיר אֶת הגיהינוֹם לכל פּרטיו ודיקדוּקיו –
לכוּ לביתוֹ של דוֹדנוּ בּייניש. שם תּראוּהוּ. שם שאוֹן ורעש תּמיד, מהוּמה וּמבוּכה וּצוָחָה. הבּית מלא תּינוֹקות מפּה אֶל פּה – ערוּמים
ויחפים, פּרוּעֵי־ראֹש וחשׂוּפי־שת. מזוּהמים וּמלוּכלָכים, לא־חפוּפים ולא־מרוּחָצים, מוּכּים וּפצוּעים וּמשׂוֹרטים. זה בּוֹכה וזה צוֹחק. זה מזמר וזה מילל. זה מצפצף וזה שורק. זה לָבש קפּוֹטתוֹ של אָביו והפשיל שרווּליה למַעלָה וזה רוֹכב על־גבּי המַטאטא, מפזז וּמכרכּר. זה גוֹמע חָלָב מתּוֹךְ הכּד וזה מפצע אגוֹזים. זה נוֹשׂא בּידיו ראש של דג מלוּח וזה מוֹצץ בּשׂפתיו סוּכּריה, וּשני קילוּחים דקים יוֹצאִים מחוֹטמוֹ
וּמקלחים אֶל פּיו. גדוֹלָה סַבלנוּתה של דוֹדתנוּ יֶנטה וכוֹחַ־אבנים כּוֹחָה לָשׂאת לבדה אֶת טרחָה וּמַשׂאָה של הכּנוּפיה הזאת. מקללת היא אֶת בּניה, צוֹבטת אֶת בּשׂרם, מוֹרטת לחָיֵיהם, צוֹרמת אָזניהם, מַכּה על ימין
ועל שׂמאל, אֵינה בּין זכּאי לחַייב: כּל הבּא לידה לא יִנקה! זה מקבּל סטירה, וזה – דחיפה, זה – מַהלוּמה, וזה – בּעיטה. מַכּת־לחי מַכּה מצוּיה היא בּבּית הזה, ואֵין מַשגיחים בּה ולא כּלוּם. הקלָלוֹת: “לךְ והיחָנק”, “היה כּפּרתי”, “רד לבאֵר־שחת” – כּאַיִן וּכאֶפס הן. פּה תּשמעוּ קלָלוֹת שנוּנוֹת ונמרצוֹת מאֵלה, כּגוֹן: “הקדחת”, “השחפת”, “הדלקת”, “השדפוֹן”, “היֵרקוֹן”, “כּל חלי וכל מַכּה וכל מַדוי מצרים הרעים”, ודוֹמיהן. וּקלָלוֹת אֵלוּ נאמרות מפּי דוֹדתנוּ יֶנטה לא בּרוֹגז ולא בּכעס, אֶלָא בּשוּבה וָנַחַת. כּאָדם האוֹמר שלוֹם לחברוֹ. דממה תּהיֶה בּבּית רק בּשעה
שיבוֹא דוֹדנוּ בּייניש. ואוּלָם דוֹדנוּ בּייניש יוֹשב כּל היוֹם
בּחָנוּת, כּוּלוֹ נתוּן לעסקיו, ואֵינוֹ בּא לביתוֹ אֶלָא לשעה קלה, לסעוֹד אֶת לבּו על רגל אֶחָת, וּלפיכךְ הבּית הזה כּגיהנוֹם תּמיד.
כּשנכנַסנוּ לשם, מצאנוּ אֶת עזריאֵל הקטן רכוּב על־גבּי גצי הגָדוֹל ואֶפרים וּמנדל, הקטנים משניהם, דוֹפקים אוֹתם מאַחריהם ומַצליפים על גבּם, זה בּשרווּל שנקרע מגלימה של מוּכים, וזה בּטבלָה של “קרבּן־מנחָה” ישן. חַיִים, הוּא הקטן שבּין אֶפרים וּבין מנדל, פּישפּש וּמצא לעצמוֹ ושט של אַוָז שחוּט, והריהוּ שוֹקד עליו בּמסירוּת־נפש, מנַפּחוֹ בּכל כּוֹחוֹ, כּשפּניו מַסמיקים וּמוֹריקים חליפוֹת, תּוֹקע בּוֹ
בּכל פּה, ואֵינוֹ זז ממנוּ עד שהוּא מוֹציא מתּוֹכוֹ קוֹל שריקה משוּנה, כּנַאקת החזיר בּשעת עריפתוֹ. זאנווילי – אֵיני יוֹדע, אִם קטן הוּא אוֹ גָדוֹל – מנַגן בּפיו על שיני המַסרק, ודויד הקטן, תּינוֹק בּן־אַרבּע, חָלץ אֶת נעליו וחבשן לידיו, והריהוּ עוֹמד כּנגד אָחיו המנַגן וסוֹפקן זוֹ לזוֹ, כּנוֹתן קצב לנגינתו. סנדרל אוֹחז חָתוּל קטן בּגרגרתּוֹ ונוֹשׂאוֹ בּבּית אֵילךְ ואֵילךְ; החָתוּל משרבּב לשוֹנוֹ, עוֹצם עֵיניו, פּושט רגליו
ונראֶה כּמקבּל יִסוּרים בּעל־כּרחוֹ, מקבּל ואוֹמר: “זה חלקנוּ וּמנת־גוֹרלנוּ בּבּית הזה! עיפה נַפשי, עיפה מאוֹד!”… אֶסתּר הגדוֹלה בּבּנות, מבקשת לסרוֹק אֶת שׂערוֹתיה של בּתיה הקטנה ולקלוֹע לָה אֶת צמתה. ואוּלָם שׂערוֹתיה של בּתיה הקטנה מסוּלסלוֹת בּיוֹתר וּמַסרק לא עלה על ראשה זה כּבר, וּלפיכךְ היא מסרבת וּבוֹכה וסוֹפגת מַכּוֹת־לחי. הטוֹב והשוֹקט מכּוּלָם הוּא פּינילי הקטן, תּינוֹק שרגלָיו עקוּמוֹת וכוּתּנתּוֹ
מוּפשלת לוֹ מאחוֹריו וּתחוּבה מלמַעלה. אבל חסרוֹן אֶחָד אַתּה מוֹצא
בּוֹ: בּכל מקוֹם שהוּא עוֹמד, הוּא עוֹשׂה רוֹשם… ואַף־על־פּי־כן כּל המהוּמה הזאת אֵינה מַפריעה כּלל אֶת דוֹדתנוּ יֶנטה מלישב בּשלוָה אֶל
השוּלחָן, היא וּשתּי נפשוֹת פּעוּטוֹת עמה, האַחַת יוֹנקת שדיה והשניה מוּטלת בּחיקה, ולשתּוֹת ציקוֹריה.
הה – אֶהיֶה כּפרת עצמוֹתיךָ החביבוֹת! – אוֹמרת דוֹדתנוּ
יֶנטה, מאַמצת אֶל לבּה בּאַהבה רבּה אֶת יוֹנק־שדיה הקטן וחוֹלקת בּשעת מַעשׂה סטירה הגוּנה להגָדוֹל, המוּטל בּחיקה – ראֵה־נא גם ראֵה זוֹלל וסוֹבא זה, שבּוּלמוֹס אחָזוֹ, הלוַאי תֹּאחזהוּ צינה! אֶסתּר, רחצי, בּתיה, אֵיכן, בּנוֹת שוֹבבוֹת? בּוֹאִי וקנחי לוֹ לָזה אֶת חוֹטמוֹ! לכי
והדיחי לי ספל אֶחָד! אנוּסה אני לשתּוֹת אֶת הציקוֹריה בּלא ספל! עמדי והעניקי לוֹ שם דחיפה יפה, למַען יִפּוֹל ולא יקוּם עוֹד! חַיֵי־רוּחי, נשמַת־אַפּי, נחָמתי, משׂוֹשׂי, אֶהיֶה כּפּרת עצמוֹתיךָ החביבות! כּל
היוֹם כּוּלוּ לא ישׂימוּ מַחסום לפיהם! כּל היוֹם כּוּלוֹ, מאָז הבּוֹקר,
אֵינם עוֹשׂים כּלוּם, אֶלָא אוֹכלים ושוֹתים, הלוַאי יֹאכלוּ תּוֹלָעים
אֶת בּשׂרכם!
כּיוָן שראוּ הקטנים אוֹתִי ואֶת מוֹטיל אָחי, מיד יצאוּ
כּוּלָם לקראתנוּ, נפלוּ עלינוּ מכּל העברים, סַבּוּנוּ כּדבוֹרים. זה
מטפּס ועוֹלה על ידינוּ, וזה זוֹחל וּמתאַבּק בּעפר רגלינוּ. חַיִים הקטן ניפּח אֶת הושט של האַוָז השחוּט ועמד לתקוֹע בּוֹ לתוֹךְ אָזני מַמש, ודויד הקטן נגש אֵלי וחיבּקני בּשתּי נעליו, החבוּשוֹת לידיו. פּינילי הפּעוּט, בּעל הכּוּתּוֹנת המוּפשלת למַעלָה, דבק בּרגלי והקיפה כּעכנה,
וְשאָר בּני־החבוּרה רקדוּ וקפצוּ סביבנוּ, כּוּלם תּוֹקעים וּמריעים,
מזמרים וּמיללים, הוֹמים ורוֹעשים בּקוֹלי־קוֹלוֹת, עד כּי חָרשוּ אָזנינוּ משמוֹע.
– מכּאֵב־שינַיִם תּצעקוּ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! – צוֹעֶקת
דוֹדתנוּ יֶנטה מן החדר הסמוּךְ. – הא לךָ, הא, מַחמַל־נַפשי, עוֹלל־טיפּוּחַי! הלוַאי יִסכר שם פּיכם לעוֹלמי־עוֹלָמים! קח־נא, קח, מַחמַדי! אַךְ שדים הם ולא ילָדים, מַלאכי־חַבּלה וּמַזיקים! אֶהיֶה אני כּפּרתךָ, בּן פּוֹרת שלי, יֶלֶד־שעשוּעי!
דוֹדתנוּ יֶנטה צוֹעֶקת והילָדים צוֹעקים – הכּל צוֹעקים.
וּפתאוֹם נכנַס דוֹדנוּ בּייניש והטלית והתּפילין בּידוֹ. נראֶה,
מבּית־המדרש בּא. משנכנַס, נשתּתּקוּ הכּל. הקטנים נעלמו כּוּלָם, ואֵינם.
– בּוֹקר טוֹב לךָ, הדוֹד בּייניש! – אָנוּ קוֹראים שנינוּ, אני ואָחי מוֹטיל, פּה אֶחָד בּקוֹל רם.
– מַה מַעשׂיכם פּה, שקצים? וַדאי למעוֹת של חנוּכּה
כּוונַתכם? – אוֹמר לָנוּ דוֹדנוּ בּייניש בּקוֹל אַדיר וחָזק, כּקוֹל
הרעם, מוֹציא חריטֹוֹ מכּיסוֹ ונוֹתן לכל אֶחָד מאִתּנוּ מַטבּע של עֶשׂר פּרוּטוֹת.
הקטנים כּוּלָם אוֹרבים אֵלינוּ ממסתּרים, מציצים מן הזויוֹת, מנַצנצים בּעֵיניהם, כּעכבּרים, קוֹרצים לָנוּ, מרמזים אֵלינוּ
בּאֶצבּעוֹתיהם, מעקמים פּניהם כּנגדנוּ מתּוֹךְ עוָיוֹת משוּנוֹת,
מתכּוונים, כּפי הנראֶה, לבדח אֶת דעתּנוּ ולהביאֵנוּ לידי צחוֹק. אני ואָחי מוֹטיל מתאַפּקים בּכל כּוֹחנוּ, כּוֹבשים אֶת הצחוֹק בּגרוֹננוּ
וּממַהרים להימלט על נַפשנו מן הגיהינוֹם הזה.
ז
משם אָנוּ מוֹסיפים לעשׂוֹת דרכּנוּ. רצים אָנוּ לבית אחוֹתנוּ אֵיידיל.
אחוֹתנוּ אֵיידיל ובעלה שלוֹם־זיידיל, עליהם השלוֹם, אֵין חלקם בּחַיִים עוֹד. שניהם כּבר נפטרוּ מעוֹלָמם והלכוּ בּדרךְ כּל
האָרץ.
אחוֹתנוּ אֵיידיל בּכינית היתה מטבע בּריאָתה. על כּל מקרה קל שבּקלים היתה בּוֹכה, על כּל פּגע, על כּל צרה שלא תּבוֹא, בּין שלָה וּבין של אחרים, היתה מוֹרידה דמעוֹת. וּמיוֹם שנתאָרסה לשלוֹם־זיידיל, נפתּח מקוֹר דמעוֹתיה ולא פּסק עוֹד. שמא סבורים אַתּם, שחתנה לא מצא חן בּעֵיניה? חַס ושלוֹם! הלא בּת־יִשׂראֵל היא, ואֶת שלוֹם־זיידיל חתנה לא ראתה בּעֵיניה עד עֶצם יוֹם החוּפּה. אֶלָא על מה בּכתה? על שכּלה היא, וכלה קוֹדם חוּפּתה דמעוֹת יפוֹת לָה. כּשהביאוּ לָה החַייטים אֶת
שׂמלוֹת־החוּפּה לנַסוֹתן, פּרשׁה לקרן־זוית וּבכתה כּל אוֹתוֹ הלילה. כּשנכנסוּ אֶצלָה חַברוֹתיה הבּתוּלוֹת לחַנכה בּמחוֹלוֹת, שוּב פּרשׁה
לחַדרה, כּבשה ראשה בּכּר והתמוֹגגָה בּדמעוֹת. ואֵין צוֹרךְ לאמוֹר בּיום
חתוּנתה וּביוֹם שׂמחַת־לבּה – היוֹם ההוּא כּוּלוֹ שלָה היה. כּל אוֹתוֹ היוֹם לא נתנה פּוּגָה לעֵיניה. וּביִחוּד גָדל הבּכי קוֹדם
החוּפּה, בּשעה שהוֹשיבוּ אֶת הכּלה לכסוֹת אֶת ראשה, וּמנַשה הכּנר עמד
לנַגן לפניה בּרגש, ורב בּרוּךְ הבּדחן עלה על השוּלחָן, הניח ידיו על כּרסוֹ, הוֹריד אֶת ראשוֹ אֶל לבּוֹ, כּמי שעוֹמד להספּיד אֶת המת, והתחיל
קוֹרא לפניה בּניגוּן נעים ונוּגה וּבקוֹל קוֹרע לבבוֹת וּבלָשוֹן
זוֹ:
כַּלָּה נָאָה, כַּלָּה חֲסוּדָה,
נֶחֱמָדָה וּנְעִימָה!
סִפְדִי וְזַעֲקִי וְהֵילִילִי מָרָה
בְּקוֹל הִי וּנְהִימָה!
דִמְעוֹתַיִךְ לִוְיַת־חֵן הֵן לִכְבוּדַת
בַּת־נָדִיב פְּנִימָה!
זִכְרִי פְּשָׁעַיִךְ וְכָל חַטְאוֹתַיִךְ
מִיָּמִים יָמִימָה!
חִזְרִי בִּתְשׁוּבָה, רַחֲצִי, הִזַּכִּי
מִכָּל פְּגִימָה!
וְאַל יֶאֱדְמוּ פָּנַיִךְ בְּתִתֵּךְ דִּין וְחֶשְׁבּוֹן
לִפְנֵי תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה!
וְאַל תָּבוֹאִי הַיּוֹם לִפְנֵי בֵּית־דִּין שֶׁל מַעְלָה
כִּכְלִי מָלֵא בוּשָׁה וּכְלִמָּה!
הָהּ! עוֹד מְעַט תִּכָּנְסִי לְחֻפָּה
וְתַגִּיעַ שׁעַת חֲתִימָה!
לָכֵן, בְּתוּלָה, אֲאַלְּפֵךְ בִּינָה וְשֵׂכֶל טוֹב,
לְעוֹרֵר נַפְשֵׁךְ וּלְהַחֲלִימָהּ!
לְמַעַן דַּעַת, כִּי מָרִים הַחַיִּים כִּצְנוֹן וַחֲזֶרֶת
לְטוֹעֲמֵי טְעִימָה!
כִּי אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לְעָפָר,
מְקוֹם תּוֹלֵעָה וְרִמָּה!
כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוֹל תָּפְתֶּה, מְדוּרוֹת־אֵשׁ וְנַחֲלֵי־גָפְרִית
לְאַנְשֵׁי חָמָס וּמְזִמָּה!
לָכֵן, כַּלָּה, קִרְעִי שָׁמַיִם בְּזַעֲקָתֵךְ
וְהִתְמוֹגְגִי בְדִמְעָה!
וְתִבְכֶּינָה גַם הַנָּשִׁים, הָעוֹמְדוֹת סְבִיבוֹתַיִךְ,
בַּת וְאִמָּהּ!
עַד תֵּצְאִי מִפֹּה נְקִיָּה וּבָרָה, מְזֻקֶּקֶת שִׁבְעָתַיִם,
כְּעוֹלָה תְמִימָה!…
כּל הנשים, הקרוֹבוֹת ושאֵינן קרוֹבוֹת, שעמדוּ אוֹתה שעה
ליד הכּלה ועזרוּ לָה לפרוֹע אֶת מַחלפוֹת ראשה הארוּכּוֹת והיפוֹת,
עיפעפוּ בּעֵיניהן, גָרפוּ חוֹטמיהן ועיקמוּ שׂפתיהן, כּמבקשוֹת לבכּוֹת.
ואחוֹתנוּ אֵיידיל – עלוּבת־נפש זוֹ גָעתה בּבכי כּל־כּךְ, עד כּי התעלפה שלוֹש פּעמים בּזוֹ אַחַר זוֹ, וּבעמל רב השיבוּ אֶת רוּחָה אֵליה.
וּראֵה זה פּלא: כּכל אשר היתה אחוֹתנוּ אֵיידיל בּריה נכאָה וּמרת־נפש, כּן היה גיסנוּ שלוֹם־זיידיל שׂמח וטוֹב־לב תּמיד, חַי ועליז, בּעל פּנים שׂוֹחקוֹת ורוּחַ צוֹהלת, אִיש־רעים, לץ וּמתלוֹצץ, המבדח אֶת דעתּוֹ ודעת אחרים. ורק חסרוֹן אֶחָד מצאנוּ בּוֹ, שהיה טרחָן יוֹתר מדי. טרחָן כּיצד? מקנתּר היה אוֹתנוּ, הקטנים, בּתעלוּלָיו וּמַרעימנוּ כּל הימים, צוֹרם אָזנינוּ וסוֹטר על חוֹטמינוּ וּמציק לָנוּ
עד מות. לסטוֹר בּשתּי אֶצבּעוֹת על קצה חוֹטמוֹ של נַער, העוֹֹבר על־פּניו לפי־תוּמוֹ – זה היה משׂוֹשׂ־דרכּוֹ תּמיד! אני ואָחי מוֹטיל היִינוּ מהלכים כּל הימים אדוּמי־חוֹטם וּנפוּחי־אָזנים. וּלפיכךְ גדוֹלָה היתה שׂמחָתנוּ, כְשנתבּשׂרנוּ, כּי גיסנוּ שלוֹם־זיידיל ואחוֹתנוּ אֵיידיל
עוֹקרים דירתם מבּיתנוּ ונפטרים משוּלחַן אָבינוּ. ואוּלָם לא כן היתה דעת הגדוֹלים. אוֹתוֹ היוֹם, שבּוֹ עזבו השנַיִם אֶת בּית־אַבּא ועברוּ אל דירתם החדשה, קשה היה לָהם, כיוֹם שחָרב בּוֹ בּית־המקדש! יוֹם בּכי וּמספּד היה זה. אֵיידיל מיררה בּבּכי ומיאנה להתנַחם. כּנגדה בּכתה גם אִמא. וּמהן ראתה וכן עשׂתה גם בּריינה המבשלת. ורק שלוֹם־זיידיל בּלבד היה שׂמח ועליז, כּדרכּוֹ תּמיד. הלָה התרוֹצץ בּבּית אָנה ואָנה, עשׂה עצמוֹ
כּמסַייע ידי אוֹרזי החפצים, וּמדי פּעם בּפעם התגנב אֵלינוּ בּלָאט, כּיוון לָנוּ שתּי אֶצבּעוֹת כּנגד החוֹטם אוֹ מתּחת לתנוּךְ האוֹזן וסטר
עליהם אַחַת וְשתּים בּמהירוּת נפלאה. ולא עוֹד, אֶלָא שבּשעת פּרידתוֹ העיז פּניו לבקש ממנוּ, שלא נוֹקיר רגלינוּ מבּיתוֹ וניכּנס אֶצלוֹ לעתּים קרוֹבוֹת, ונהיֶה אוֹרחים רצוּיִים. נדר נדרנוּ בּלבּנוּ, כּי לא נוֹסיף
עוֹד לראוֹת אֶת פּניו עד עוֹלָם!
ואוּלָם בּרבוֹת הימים הכּל נשכּח, וּבפרט סטירה על־גבּי החוֹטם. וּכלוּם אֶפשר לָנוּ, שנפסַח על בּית גיסנוּ, בּעל אחוֹתנוּ, ולא
נסוּר אֵלָיו לקבּל מעוֹת של חנוּכּה?…
כּשנכנסנוּ אֵצל אחוֹתנוּ אֵיידיל, יצא לקראתנוּ
שלוֹם־זיידיל בּעלה וקיבּל אוֹתנוּ בּסבר פּנים יפוֹת, וּבקוֹל
תּרוּעה:
– בּרוּכים הבּאִים! מַה שלוֹמכם, חבר לצים? מחָכמה
עשׂיתם, שטרחתּם וּבאתם אֵלָי. מעוֹת של חנוּכּה מוּכנוֹת בּשבילכם מבּעוֹד
בּוֹקר!
כּךְ אוֹמר לָנוּ גיסנוּ שלוֹם־זיידיל, ותוֹךְ כּדי
דיבּוּר הוּא מוֹציא חריטוֹ מכּיסוֹ וּמוֹנה על יד כל אֶחָד מאִתּנוּ מַטבּעוֹת־כּסף אחָדוֹת, לבנות, חדשוֹת, ונוֹצצוֹת. עוֹד אָנוּ פּוֹנים כּה
וָכה למנוֹת אֶת המַטבּעוֹת החדשוֹת, והנה זה עוֹמד וסוֹטר לכל אֶחָד מאִתּנוּ שתּי סטירוֹת יפוֹת, תּחילה אַחַת על קצה חוֹטמי ואַחַת על תּנוּךְ־אָזנוֹ של מוֹטיל, ואַחַר־כּךְ אַחַת על קצה חוֹטמוֹ של מוֹטיל ואַחַת על תּנוּךְ אָזני שלי.
– אבל רב לךָ לצעֵר את הילדים! – מתחַננת לפניו אחוֹתנוּ אֵיידיל בּדמעוֹת־עֵינַיִם, והיא מַצילה אוֹתנוּ מידיו, עוֹמדת וּממַלאָה אֶת כּיסינוּ דוּבשנים, אגוֹזים וחרוּבים וּשאָר מיני מתיקה וּמוֹסיפה
לָנוּ אַף היא מעוֹת של חנוּכּה משלָה.
כּיוָן שקיבּלנוּ אֶת חלקנוּ, אָנוּ נוֹשׂאִים אֶת רגלינוּ וּממַהרים לָרוּץ לביתנוּ.
ח
– עתּה, מוֹטיל, הבה נקרב אֶל המלָאכה לספּוֹר אֵת כּל
המעוֹת של חנוּכּה, שאָסַפנוּ היוֹם. אךְ יוֹדע אַתּה מה? אַתּה החרש וּשמַע, ואֶמנה אני אֶת מעוֹתי תּחילה, ואַחַר־כּךְ אַחריש אני, ותמנה אַתּה אֶת מעוֹתיךָ.
כּךְ אני אוֹמר אֶל אָחי מוֹטיל, לאַחַר שחָזרנוּ לביתנוּ, ואני עוֹמד למנוֹת אֶת מעוֹתי:
– רוּבּל אֶחָד, ושלוֹש מַטבּעוֹת של עֶשׂרים פּרוּטוֹת,
ואַרבּעה זוּזים, וחָמש מַטבּעוֹת של עֶשׂר פּרוּטוֹת, ושש של חָמש פּרוּטוֹת – כּמה יִהיֶה מספּרם יחד? הוה אוֹֹמר: מספּרם יחד יִהיֶה רוּבּל אֶחָד, ושלוֹש מַטבּעוֹת של עֶשׂרים פּרוּטוֹת, ואַרבּעה זוּזים, וחָמש
מַטבּעוֹת של עֶשׂר פּרוּטוֹת, ושש של חָמש…
אָחי מוֹטיל אֵין לוֹ שהוּת להמתּין לי, עד שאֶגמוֹר אֶת
חשבּוֹני, והרי הוּא עוֹמד למנוֹת אַף הוּא אֶת כּספּוֹ. מַניח הוּא אֶת
מעוֹתיו מידו האַחַת אֶל השנית, מוֹנה ואוֹמר:
– מַטבּע של עֶשׂרים וּמַטבּע של עֶשׂרים – הרי שתּי מַטבּעוֹת של עֶשׂרים, ועוֹד מַטבּע אַחַת של עֶשׂרים – הרי שלוֹש מַטבּעוֹת של עֶשׂרים, ועוֹד שני זוּזים – הרי שלוֹש מַטבּעוֹת של עֶשׂרים וּשני זוּזים, וּמַטבּע של עֶשׂר, ועוֹד מַטבּע של עֶשׂר, ועוֹד מַטבּע של עֶשׂר – הרי מספּר כּוּלָן שתּי מַטבּעוֹת של עֶשׂרים וּשלוֹשה זוּזים…
לא! רצוֹני לאמוֹר: שלוֹשה זוּזים וּשתּי מַטבּעוֹת של עֶשׂרים… לא! שוּב טעיתי: צריךְ להתחיל עוֹד פּעם מבּראשית!…
והוּא מַתחיל עוֹד פּעם מבּראשית. אָנוּ מוֹנים וחוֹזרים
וּמוֹנים אֶת מעוֹתינוּ, ואֵין אנחנוּ יכוֹלים למנוֹתן יחד. אָנוּ מחַשבים
וחוֹזרים וּמחַשבים, ואֵין אנחנו יכוֹלים לעמוֹד על החשבּוֹן הנכוֹן.
וּכשאָנוּ מַגיעים למַטבּעוֹתיו הפּסוּלוֹת של דוֹדנוּ משׁה־אַהרוֹן, אֵלוּ
האסימוֹנים העתּיקים, הפּרוּטוֹת המחוּקוֹת, האגוֹרוֹת הגדוֹלוֹת
והחלָקוֹת, המעוֹת הירקרקוֹת, שהעלוּ חלוּדה מזוֹקן, – אָנוּ מסתּבּכים
בּחשבּוֹננוּ כּל־כּךְ, שאֵין אָנוּ מוֹצאִים עוֹד אֶת ידינוּ ואֶת
רגלינוּ. בּאִים אָנוּ בּדברים עם אִמא, עם אַבּא, עם בּריינה המבשלת, מבקשים מהם, כּי יחליפוּ לָנוּ אֶת המַטבּעוֹת הלָלוּ בּאחרוֹת, – לשוא: אֵין אִיש רוֹצה לקבּלן!
– מאַיִן לקחתּם מַטבּעוֹת משוּנוֹת אֵלוּ? מי זה תּקע אוֹתן ליֶדכם?
בּוֹשים אָנוּ לגלוֹת אֶת האמת ועוֹברים על השאֵלה הזאת בּשתיקה.
– היוֹדע אַתּה מה? – אוֹמר אֵלי אָחי מוֹטיל. – הבה נקח אֶת המַטבּעוֹת האֵלה ונַשליךְ אוֹתן אֶל תּוֹךְ התּנוּר, אוֹ נצא החוּצה
ונזרקן אֶל השלג בּאֵין רוֹאִים.
– אָכן יהוּדי חָכם אָתּה! – אוֹמר אני לו. – מכּיוָן שכּךְ, הלא מוּטב שנתּן אוֹתן לעני, ותיחָשב לָנוּ זאת לצדקה!
עֵצה זוֹ מתקבּלת על דעת שנינוּ. ואוּלָם, כּאִילוּ
להרעימנוּ, אֵין עני בּא אֶל בּיתנוּ כּל אוֹתוֹ היוֹם. לאָן נעלמוּ כּל
העניִים, המַחזירים על הפּתחים, מבקשים נדבוֹת, מציקים בּתחנוּניהם, מַחניפים, מתרפּסים, תּוֹבעים בּכל פּה, מחָרפים וּמגדפים, מקללים קלָלוֹת
נמרצוֹת? תּמוּ עניִים ואֵינם. חָדל אֶביוֹן מקרב האָרץ!…
א
היוֹדעים אַתּם, בּמי קנאתי, כּשהיִיתי נַער קטן?
בּמלךְ אחַשרוֹש.
לא בּמלךְ אחשורוֹש הידוּע, אשר מלךְ מהוֹדוּ ועד כּוש, על שבע ועֶשׂרים וּמאָה מדינה. מתכּוון אני כּאן לקוֹפיל החַייט עם עטרת־הזהב, זוֹ מצנפת־הנייר אשר חָבש לראשוֹ, ועם שרביט־הזהב, זה השוֹט האָרוֹךְ אשר הוֹציא מתּוֹךְ המַטאטא.
וגם בּמשנה המלךְ אחשורוֹש, בּמרדכי היהוּדי, הוא לוי הסַנדלָר, שהיה מסרס קפּוֹטתוֹ ולוֹבשה הפוּכה וּמַדבּיק ללחָייו מין זקן של פּשתּן מדוּבלל, קינאתי קנאָה גדוֹלָה.
קינאתי גם בּוַשתּי המַלכּה, הוּא מוֹטיל הנַגָר, עם השׂמלה הקצרה, שׂמלת־אִשה, שהיה לוֹבש ממַעל לקפּוֹטתוֹ, ועם המטפּחת הצהוּבּה, מטפּחת־אִשה, שהיה קוֹשר לזקנוֹ, כּדי שיִטעוּ בּוֹ בּני־אָדם ויחשבוּהוּ לנקבה. ואֶסתּר המַלכּה, הוּא עוֹזר
סגן־השמש, עם הסינר הירוֹק הקשוּר למתניו, כּלוּם לא יפה היה חלקוֹ? והמן הרשע, הוּא יוֹסי ריש־דוּכנא, עם קדירת־החרס הנתוּנה על ראשוֹ, כּלוּם לא נעים היה גוֹרלוֹ?
ואוּלָם יוֹתר מבּכוּלָם קינאתי בּפייביל היתוֹם, שהיה
לוֹבש על בּגָדיו מעיל אָדוֹם, מעֵין כּתוֹנת־פּסים, מתחַפּשׂ בּדמוּת יוֹסף הצדיק ויוֹצא עם שאָר בּני־החבוּרה לשׂחק לפני אַנשי העיר אֶת המשׂחָק הנאֶה, שקוֹראִים “מכירת יוֹסף”. אֶחָיו היוּ מתנַפּלים עליו,
מַפשיטים אוֹתוֹ אֶת המעיל האָדוֹם וּמַשליכים אוֹתוֹ אֶל הבּוֹר. ויוֹסף
הצדיק, הוּא פייביל היתוֹם, היה כּוֹרֵע על בּרכּיו, משלב אֶת ידיו זוֹ אֶל זוֹ, מַשבּיע אֶת החַיוֹת הרעוֹת וּמבקש רחמים מהן, שלא תּהיֶה פּגיעתן רעה בּוֹ, וּבשעת מַעשׂה היה משוֹרר שיר נוּגה מאוֹד, שדבריו היוּ נכנסים אֶל הלב ונוֹגעים עד הנפש:
נְחָשִׁים וְעַקְרַבִּים,
גְּדוֹלִים וְרַבִּים
אַל תִּפְגְּעוּ בִּי!
הַיְדַעְתֶּם מִימֵיכֶם,
הֲסִפְּרוּ אֲבוֹתֵיכֶם,
מִי אָנִי?
אֲנִי יוֹסֵף הַצַדִּיק,
בֶּן־בְּנוֹ שֶל יִצְחָק,
בֶּן יַעֲקֹב אָבִינוּ!…
ואַף־על־פּי שיוֹסף הצדיק נַער יתוֹם היה, בּן־עניִים, שהיָה לָן בּבית־הכּנסת התּחתּוֹן וּמתפּרנס משׂכר הליכה ושירוּת, ואני בּן־עשירים היִיתי, בּן־בּנוֹ של הסב רב מאִיר, – מכּל־מקוֹם היִיתי נוֹתן אֶת חלקי תּחת חלקוֹ רק בּשביל ימי הפּוּרים בּלבד.
כּשהגיע יוֹם הפּוּרים הטוֹב והנעים, ישבתּי למן הבּוֹקר
וחיכּיתי בכליוֹן־עֵינַיִם לחבוּרת המשׂחקים, המַחזירים על הפּתחים,
הוֹלכים מבּית לבית, כּוּלָם לבוּשים בּגדי־מַלכוּת, ונַערי השוּק רצים אַחריהם בּרגלים יחפוֹת על־פּני השלג. לָמה לא אוּכל גם אני להתחַבּר אֶל הנערים ולהיוֹת כּאֶחָד מהם? לא, מַה שמוּתּר לָהם אָסוּר לי, מפּני שבּן־עשירים אני, בּן־בּנוֹ של הסב רב מאִיר, וּלפיכךְ גזירה היא עלי לישב כּלוּא כּל היוֹם בּבּית ולילךְ בּעֶרב עם כּל הגדוֹלים לבית הסב רב מאִיר אֶל הסעוּדה.
– לָמה אַתּה חוֹזר על עקבךָ, כּאַחַד האַשכּנַזים? –
גוֹעֵר בּי אַבּא בּחוּץ, כּשאָנוּ הוֹלכים כּוּלָנוּ לבית הסב רב מאִיר אֶל הסעוּדה ואני רוֹאֶה מרחוֹק אֶת חבוּרת המשׂחקים.
– הלא נַער גָדוֹל אַתּה, בּלא עֵין־הרע, ואַתּה יכוֹל אֵיפוֹא למַהר קצת בּהליכתךָ! – מוֹסיפה אִמא אַחריו. – בּשבּת־הגָדוֹל,
אִם יִרצה השם, תּמלאנה לךָ שמוֹנה שנים עד מאָה ועֶשׂרים שנה!
– הניחוּ לוֹ לָזה, שראָה אֶת השׂחקנים ונתבּלבּל! – אוֹמר
לָהם אָחי הבּכוֹר משׁהלי, וּמריסי עֵיניו ניכּר, שאַף הוּא נתבּלבּל ואַף
הוּא מתאַוה לעמוֹד רגע וּלהבּיט אַחרי השׂחקנים.
– לךְ, לךְ ואַל תּעמוֹד! – גוֹזר עלי רבּי רב אִיצי, זה מַלאַךְ־המות שלי, הממוּנה עלי לקפּח אֶת חַיי, והוּא תּוֹפס לי בּערפּי ודוֹחפני מאחוֹרי.
אני כּוֹבש אֶת עֵינַי בּבּיצה והוֹלךְ עם הגדוֹלים, ולבּי
מוֹחה וקוֹבל על גוֹרלי המר: "כּל ימַי אני מצוּי אֵצל הגדוֹלים! תּמיד אני נתוּן בּרשוּתוֹ של רבּי! בּין בּיוֹם וּבין בּלילה, בּין בּימוֹת החוֹל
וּבין בּשבּתוֹת וימים טוֹבים! תּפצה האדמה אֶת פּיה ותבלע אֶת חוֹטמוֹ האָדוֹם של רב אִיצי מַלאַךְ־המות!"
ב
הסב רב מאיר עשיר מוּפָלג הוּא, גָדוֹל מכּל עשירי העיר. מַעמד בּיתוֹ כּמַעמד בּית־רוֹזנים. טרקלין גָדוֹל וּמרוּוָח עם מנוֹרת־גָביש גדוֹלה, התּלוּיה ויוֹרדת מן התּקרה. עַל הקירוֹת
נַברשוֹת־נחוֹשת ממוֹרטוֹת. על השוּלחָן מנוֹרת־קנים של כּסף גדוֹלה וּכבדה, וּסביבה הרבּה פּמוֹטוֹת של כּסף, שסבתי נחָמה מוֹציאָה
מבּית־גנזיה רק שתּי פּעמים בּשנה: פּעם בּפּסח לכבוֹד הסדר וּפעם בּפּוּרים לכבוֹד הסעוּדה, כּדי להרבּות האוֹר בּכל פּינוֹת הבּית.
בראש השוּלחָן, על כּיסא רחב ורךְ, המחוּפּה קטיפה ירוּקה, מסב הסב רב מאיר בכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ – יהוּדי קטן, שזקנוֹ דק וקלוּש, חוֹטמוֹ כּפוּף קצת, שׂערוֹתיו לבנוֹת כּכּסף ועֵיניו שחוֹרוֹת ונוֹצצוֹת
כּעֵיני צעיר. לָבוּש הוּא קפּוֹטת־משי ארוּכּה, חָגוּר אַבנט מסוֹרג, וּמצנפת של עוֹרוֹת חבוּשה לראשוֹ. ממוּלוֹ רוֹבצת על השוּלחָן
חַלת־הפּוּרים הגדוֹלה והמַזהירה, שכּבר נבצעה לשנַיִם, עשׂוּיה
מַעשׂה־מקלעת, מכוּרכּמת שמן־כּרכּמים וזרוּעה צימוּקים.
בּאֶמצע השוּלחָן יושבת הסבה נחָמה, אִשה גבוֹהה
וּזקוּפת־קוֹמה, שיפיה עדיִין עמד בּה, לבוּשה שׂמלת־משי מַזהיבה, הזרוּעה תּפּוּחים לבנים. על מצחָה צניף משוּבּץ אבנים טוֹבוֹת, על צוָארה מַחרוֹזת של מַרגָליוֹת, וכוּלָה מקוּשטת עגילים וטבּעוֹת. לפניה עוֹמדת על השוּלחָן קערה גדוֹלה, מלאָה דגים מבוּשלים ורוֹתחים, הנוֹתנים ריחם למרחוֹק, מפוּלפּלים בּפילפּלים וּמתוּבּלים בּבצלים וּבצימוּקים וּבכל מיני תּבלין.
הסבה מחַלקת אֶת הדגים לכל המסובּים. שוּלי מטפּחתּה היפה, מטפּחת־המשי, מופשלים לאחוֹרי אָזניה וּשני קצוֹתיה נשקפים מתּחת לסַנטרה. האבנים הטוֹבוֹת והמַרגָליוֹת מאִירוֹת עליה וּמתנוֹצצוֹת, ואַף פּניה מאִירים
ושׂוֹחקים.
מסביב לשוּלחָן, מזה וּמזה, מסוּבּים דוֹדי ודוֹדוֹתי, הם וּבניהם וּבנוֹתיהם, נערים וּנערוֹת, שכּוּלָם שמוֹתיהם שוים, לפי שכּוּלָם נקראִים על שמוֹת זקני המשפּחה וּזקנוֹתיה, דוֹדיה ודוֹדוֹתיה. ראשוֹנים
למנין – דוֹדי צדוֹק ודוֹדתי צביה עם שלוֹשה נערים: משׁהלי, הרשלי, בּרלי, ושתּי נערוֹת: שׂרהלי, פייגלי. אַחריהם – דוֹדי נַפתּלי ודוֹדתי דבוֹרה עם אַרבּעה נערים: משׁהלי, הרשלי, בּרלי, נתּלי, ושלוֹש נערוֹת: שׂרהלי, פייגלי, רחלי. אַחריהם – דוֹדי אַברהם ודוֹדתי סוֹסי עם חמשה נערים: משׁהלי, הרשלי, בּרלי, נתּלי, יעקלי, וארבּע נערוֹת: שׂרהלי, פייגלי, רחלי, טייבּלי. אַחריהם – דוֹדי זאֵב ודוֹדתי אָסתּר עם ששה נערים: משׁהלי, הרשלי, בּרלי, נתּלי, יעקלי, פישלי, וחָמש נערוֹת: שׂרהלי, פייגלי, רחלי, טייבּלי, מירלי. אַחריהם – דוֹדי בּנימין ודוֹדתי לאָה עם שבעה נערים: משׁהלי, הרשלי, בּרלי, נתּלי, יעקלי, פישלי, שמוּאֵליק, ושש נערות: שׂרהלי, פייגלי, רחלי, טייבּלי, מירלי, חַנצי. אַחריהם – דוֹדי קלמן ודוֹדתי אֶטיל עם שמוֹנה נערים…
ואוּלָם סבוּר אני, כּי די יִהיֶה הפּעם למנוֹת אֶת בּני
המשפּחה, משוּם חשש לעֵין־הרע. פּעם אַחַת בּיקש סבי לָדעת אֶת מספּר המסוּבּים לשוּלחָנוֹ. מה עשׂה? נטל גָביע בּידוֹ והתחיל מוֹנה בּוֹ: “לא אֶחָד, לא שנַיִם, לא שלוֹשה, לא אַרבּעה, לא חמשה, לא ששה, לא שבעה…”עמדה סבתי וחָטפה מידוֹ אֶת הגָביע ולא הניחָה לוֹ לספּוֹר עוֹד: "כּל חלוֹמוֹתי הרעים יחוּלוּ על ראש שׂוֹנאָי! לָמה אַתּה סוֹפר וּמוֹנה? יֵש צלָחוֹת די־כוּלָם, בּלא עֵין־הרע!…
משנתכּנסוּ הכּל לסעוּדה, עמד סבי והוֹשיב אֵת כּל בּניו
וּבני־בניו בּסדר נאֶה וישר, אֶת הבּכוֹר כּבכוֹרתוֹ ואֶת הצעיר כּצעירתוֹ. סבי רב מאיר בּעל נפש יפה הוּא וּבעל טעם, הנוֹהג נקיוֹן ודיוּק בּכל מַעשׂיו. ואָמנם הסדר עלה יפה: בּשוּרה האַחַת ישבוּ הדוֹדים, זה בּצד זה, וּבשוּרה השניה – הדוֹדוֹת, זוֹ בּצד זוֹ; ואוֹתנוּ, הקטנים, הוֹשיבוּ
בּכוונה תּחילה, שלא יִהיוּ שני אַחים וּשתּי אחָיוֹת יוֹשבים יחדיו בּשכנוּת, לפי שאֵין השלוֹם מתקיים בּין אַחים ואחָיוֹת אֶלָא כּשהם
פּרוּשים זה מזה. וּלפיכךְ צריךְ היה משׁהלי בּן פּלוני לישב ליד הרשלי בּן דוֹדוֹ, והרשלי בּן פּלוֹני – ליד בּרלי בּן דוֹדוֹ, וּברלי ליד נתּלי, ונתּלי ליד יעקלי, ויעקלי ליד פישלי, וּפישלי ליד שמוּאֵליק. ואַף סדר ישיבתן של הנערוֹת היה כּךְ: שׂרהלי בּת פּלוֹני ישבה ליד פייגלי בּת דוֹדה, פייגלי ליד רחלי, רחלי ליד טייבּלי, טייבּלי ליד מירלי, מירלי ליד חַנצי, חַנצי ליד שׂרהלי, שׂרהלי ליד פייגלי… וכךְ חוֹזר חלילה. ורק אני, ת שישבתּי בּקצה השוּלחָן, לא נמצא לי בּן־זוּג. עמדוּ והוֹשיבוּני ליד מַלאַךְ־המות שלי, ליד רבּי רב אִיצי. רבּי רב אִיצי, מלבד שהוּא מלמדני ת תוֹרה, רוֹאֶה חוֹבה לעצמוֹ גם להשגיחַ עלי, להדריכני בּנימוּס העוֹלָם וּללמדני הלכוֹת דרךְ־אָרץ בּישיבה וּבסעודה. משמש הוּא לי בּמקוֹם אוֹמנת.
– כּשאַתּה יוֹשב אֶל השוּלחָן, – כּךְ לימדתני אוֹמַנתּי
רב אִיצי – שב כּאַחַד האָדם. כּוון עֵיניךָ לפנים ולא לאָחוֹר, הוֹרד ידיךָ אֶל תּחת השוּלחָן ואַל תּסיח בּסעוּדה. וּכשאַתּה אוֹכל אִיטריוֹת
בּמרק, הוה דייקן בּאכילָתךָ והשתּדל להעלוֹת בּכפךָ מידה כּנגד מידה: חצי הכּף אִיטריוֹת וחצי הכּף מרק. גָמַעתּ גמיעה אַחַת – הנַח אֶת הכּף וקנח שׂפתיךָ. גָמַעתּ גמיעה שניה – הנַח שוּב אֶת הכּף וקנח שׂפתיךָ. וכן תּעשׂה תּמיד: גמיעה וקינוּח־שׂפתים אַחריה, גמיעה וקינוּח־שׂפתים אַחריה. לא כּמידת גוֹי, הבּהוּל על אכילתוֹ, חוֹטף ואוֹכל, חוֹטף וגוֹמע…
לאַחַר שישב על־ידי וּבירךְ בּרכּת “המוֹציא”, הוֹציא רבּי רב אִיצי מכּיסוֹ אֶת מטפּחתּוֹ האדוּמה, ניעֵר דרךְ־אַגב אֶת אַבקת
הטאבּאק אשר עליה אֶל תּוֹךְ צלחתּי והתחיל גוֹרף אֶת חוֹטמוֹ בּקוֹל תּרוּעה וּשריקה משוּנה, כּקוֹל תּקיעת שוֹפר, גוֹרף וּמציץ עלי בּשעת
מַעשׂה בּעין אַחַת, להשגיחַ ולראוֹת, אִם יוֹשב אני כּאַחַד האָדם.
– שוֹשנת י־ע־ע־קוֹב!
כּךְ מַתחיל סבי לזמר בּקוֹל נעים מאוֹד תּיכף לכוֹס היין הראשוֹנה, מזמר וּמַקיש בּאֶצבּעוֹ, וכל המסוּבּים מַחזיקים אַחריו ועוֹנים
לעוּמתוֹ:
– צהלה ושׂמחה!
הכּל מזמרים בּקוֹלוֹת שוֹנים, והקוֹלוֹת מתגבּרים
והוֹלכים מרגע לרגע, עוֹלים למַעלָה, למעלה. רבּי רב אִיצי, שקוֹלוֹ כּקוֹל ת בּת־היענה ואֵין חלקוֹ בּין המזמרים הגדוֹלים, משוֹרר אַף הוּא בּמַקהלה. כּלוֹמַר: פּוֹעֵר הוּא אֶת פּיו, עוֹצם אֶת עֵיניו, מַטה אֶת ראשוֹ לצד
אֶחָד וּמַקיש בּאֶצבּעוֹ על־גבּי השוּלחָן. מתכּוון הוּא להראוֹת בּזה אֶת
סבי, כּי אֵינוֹ אוֹכל חָלילה לחם־חסד פּה: אַף הוּא עוֹסק עם הציבּוּר בּגרוֹנוֹ. ואַף־על־פּי־כן עין אַחַת משתּי עֵיניו חציה פּקוּחָה בּשעת מַעשׂה. כּל־כּךְ לָמה? מַשגיחָה היא עלי ואוֹרבת לי מן הצד, לָדעת, אִם מקיים אני מצוַת דרךְ־אֶרץ כּהלכתה ויוֹשב אֶל השוּלחָן כּאַחַד האָדם?…
ג
– משׂחקי־פּוּרים בּאוּ! – מַכריז וּמוֹדיע תּנחוּם המשרת,
יהוּדי לָבוּש קפּוֹטה אדוּמה, המדבּר בּלשוֹן אַתּה אֶל כּל העוֹלָם
כּוּלוֹ, – להוֹציא אֶת הסב ואֶת הסבה.
כּיוָן ששמענוּ, כּי משׂחקי־פוּרים בּאוּ, מיד קפצנוּ
כּוּלָנוּ, אנחנוּ הקטנים, מעם השוּלחָן ותוֹךְ כּדי רגע התיצבנוּ מסביב למלךְ אחשורושׁ, בּעל עטרת־הזהב.
– יוֹם טוֹב לבעל־הבּית וּלבעלת־הבּית! – מריעים כּל בּני־החבוּרה פּה אֶחָד בּקוֹל חוֹגג, וכוֹלָם מתיצבים בּשתּי שוּרוֹת.
המלךְ אחשורושׁ עוֹלה על כּיסא־מַלכוּתוֹ, וּממוּכן סריסוֹ, הוּא חַיִים
החַמר, פּוֹרשׁ מן החבוּרה, מקפּץ לפני המלךְ על רגל אַחַת וּמזמר מין זמר בּלשוֹן אַשכּנז:
הנְנִי מְמוּכָן רֹאשׁ הָאֲחַשְׁתְּרָנִים,
שַׂר וְגָדוֹל, נִכְבָּד וּנְשׂוּא־פָנִים,
אֲקַפֵּץ, אֲדַלֵּג עַל רַגְלִי הָאַחַת,
וְקוֹל שִׁיר אֶתֵּן בּנְעִימוּת וָנַחַת!
שוֹאלוֹ המלךְ אחשורוֹש:
הַגִּידָה לִי, מְמוּכָן, עַבְדִּי הֶחָרוּץ:
עַל־מֶה וְלָמָּה תְּקַפֵּץ וְתָרוּץ?
משיב לוֹ ממוּכן:
בְּשׂוֹרָה הֵבֵאתִי לַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ,
מָרָה הִיא כְּלַעֲנָה וְטַעְמָהּ כְּמֵי־רֹאשׁ:
יֶשְׁנוֹ אִיש אֶחָד בְּעִיר־מַמְלַכְתֶּךָ,
אֲשֶׁר לֹא יִכְרַע וְלֹא יִשְׁתַּחֲוֶה לְהָמָן עַבְדֶּךָ!
מיד מתמַלא המלךְ אחשורוֹש חימה:
מִי־זֶה עָרַב אֶת־לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת הַנְּבָלָה?
הוֹדִיעֵנִי אֶת־שְׁמוֹ – וְאֶעֱשֶׂה אִתּוֹ כָלָה!
משיב לוֹ ממוּכן:
אִישׁ יְהוּדִי אָרוּר, שׁוֹמֵר שַׁבָּת מֵחַלֵּל,
לוֹבֵשׁ קַפֹּוטָה, לוֹמֵד תּוֹרָה וּמִתְפַּלֵּל,
וּבַיּוֹם הַשְּמִינִי יָמוּל אֶת־בְּשַׂר בָּנָיו, –
הַעַל זֹאת תִּתְאַפֵּק וְתִשָּׂא אֶת־פָּנָיו?
אוֹמר המלךְ אחשורוֹש:
אִם כֵּן, בָּא קִצּוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי, בָּא הַקֵּץ:
יְבִיאוּהוּ לְפָנַי, וְנִתְלֶה אוֹתוֹ עַל הָעֵץ!
קוֹפץ ממּוּכן וּמזמר:
בּוֹא־נָא, בּוֹא־נָא, רוּץ וָשׁוּב,
אָחִי מָרְדְּכַי הַטּוֹב!
כּאן נכנס מרדכי היהוּדי, הוּא לוי הסַנדלָר, בּזקנוֹ המדוּבלל, זקן־הפּשתּן הקשוּר ללחָייו, ועוֹמד להצטדק לפני המלךְ אחשורוֹש, מסַפּר לוֹ בּדרךְ שיר אֵת כּל תּוֹלדוֹתיו ואֶת מוֹצאוֹ ואֶת יִחוּס
משפּחתּוֹ הרמה: “כּי אַברהם, יִצחָק ויעקב הם אבוֹתיו, ותריג מצווֹת הן עֵדוֹתיו”, וּמסַיֵים בּזמר שנוּן מאוֹד:
אִי־לָךְ, אֶרֶץ, שֶמַּלְכֵּך טִפֵּש, שִׁכּוֹר וּמְשֻׁגָּע!
מַה־גָּדוֹל הַצַּעַר, מַה־גְּדוֹלָה הַתּוּגָה!…
– האַתּה הוּא יוֹסף הצדיק? – אני שוֹאֵל אֶת פייביל היתוֹם, העוֹמד בּקרן־זוית בּפנים זוֹעפים וּמדוּכּאִים.
– אני הוּא יוֹסף הצדיק, – משיב לי פייביל היתוֹם.
– גם אַתּה תּשׂחק הלילה? – אני שוֹאלוֹ שוּב.
– אִם יצווּ אוֹתי לשׂחק, אשׂחק גם אָני, – אוֹמר לי יוֹסף
הצדיק, ותוֹךְ כּדי דיבּוּר הוּא גוֹחן ולוֹחש לי על אָזני: – תּן לי פּרוּסַת חַלָה מחַלת־הפּוּרים אשר לָכם.
– חוֹששני, שמא ישגיחוּ בּני־הבּית ויִגערוּ בּי, – אני משיב לוֹ בּלָחש.
– משוֹךְ וקח בּאֵין רוֹאִים, – אוֹמר הוּא לי ועֵיניו מתנוֹצצוֹת.
– לגנוֹב? – אני אוֹמר.
– וכי גנבה היא זאת? – אוֹמר הוּא.
– וּלדעתּךָ, – אני אוֹמר – מַה זאת? לקיחה?
– רעֵב אני מאוֹד, – אוֹמר הוּא לי ועֵיניו אוֹכלוֹת אֶת החַלָה. – מאָז הבּוֹקר לא בּא לחם אֶל פּי…
בּני־הבּית כּוּלָם נתוּנים אֶל המשׂחָק. אִיש מהם אֵינוֹ
מַשגיח בּנוּ. והרי אני נגָש בּלָאט אֶל השוּלחָן, שוֹלח ידי מאחוֹרי, מפשפּש ושוֹמט משם פּרוּסַת חַלָה ותוֹקעה לתוֹךְ כּפּוֹ. יוֹסף הצדיק
מוֹריד אֶת פּרוּסַת החַלָה לתוֹךְ כּיסוֹ בּחָריצוּת רבּה וּמחַבּק אֶת
ידי בּחשאי.
– נַער טוֹב אָתּה. ישלם לךָ הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא כּפל כּפלים!
ד
– אֶפשר רצוֹנכם, שנשׂחק לפניכם גם “מכירת־יוֹסף”? – שוֹאֵל המלךְ אחשורוֹש, מסיר מעל ראשוֹ אֶת עטרת־הזהב וחוֹבש כּוֹבע פּשוּט בּמקוֹמה.
– דיינוּ, דיינוּ! – אוֹמר סבי, והוּא נוֹתן ליד המלךְ
אחשורוֹש מַטבּע של כּסף וּמצווה אֶת תּנחוּם המשרת, כּי יִקח מַטאטא
ויטאטא אֶת הרפש, אשר הביאוּ “השׂחקנים” בּרגליהם. בּבּית קם שאוֹן קל וּתנוּעה וקוֹל היסט כּסאוֹת, וּבשעה שבּני־המשפּחה חוֹזרים אֶל השוּלחָן,
לישב אִיש בּמקוֹמוֹ, אני מתחַמק מתּוֹכם ויוֹצא לרגע החוּצה ללווֹת אֶת חבוּרת המשׂחקים.
– לכה ונלכה! – אוֹמר לי יוֹסף הצדיק ותוֹפס לי בּידי. – שמעֵני ולךְ עמדי. אני אוֹהב אוֹתךְ, נַער טוֹב אַתּה, טוֹב ונחמד מאוֹד.
– לאָן? – אני אוֹמר לוֹ ולבּי נוֹקפני.
– לבית המלךְ אחשורוֹש, – משיב הוּא לי. – העֶרב לא נשׂחק עוֹד. עתּה אָנוּ הוֹלכים לבית המלךְ אחשורוֹש אֶל הסעוּדה.
יוֹסף הצדיק אוֹחזני בּידי, וּשנינוּ פּוֹסעים ועוֹברים בּבּיצה.
הלילה ממַשמש ובא. הבּיצה הוֹלכת ומַשחירה. עוֹברים אָנוּ בּסמטוֹת צרוֹת ואפלוֹת, אשר מעוֹלָם לא דרכוּ רגלי בּהן.
– ירא אָני! – אוֹמר אני ליוֹסף הצדיק ומַחזיק בּידוֹ.
– אֶת מי תּירא, שוֹטה שבּעוֹלָם? – אוֹמר לי יוֹסף הצדיק ולוֹעֵס בּדרךְ־הילוּכו אֶת פרוּסַת החַלָה אשר נתתּי לוֹ. – שם תּהיֶה סעוּדה כּיד המלךְ, שם תּשמע שירים נאִים, אשר נשיר כּוּלָנוּ… הוֹי, מַה מתוּקה חַלָה זוֹ שלָכם! טעם גן־עֵדן! כּוּלָה נמַסה בּפּה כּחמאָה! תּמהני עליכם, שאַתּם רוֹאִים בּעֵיניהם מַאכל־תּאוָה
זה ואֵינכם אוֹכלים אוֹתוֹ!
– גם לָזאת יִקרא מַאכל־תּאוָה! – אני אוֹמר בּגוֹדל־לבב. – בּביתנוּ אוֹכלים חַלָה גם בּימוֹת החוֹל.
– חַלָה בּימוֹת החוֹל? – אוֹמר יוֹסף הצדיק ולוֹקק שׂפתיו בּלשוֹנוֹ. – וּבשׂר?
– בּכל יוֹם! – אני אוֹמר.
– בּכל יוֹם? – אוֹמר הוּא וּבוֹלע רוּקוֹ. – ואני אֵיני
טוֹעֵם טעם בּשׂר אֶלָא פּעם אַחַת בּשבוּע, בּיוֹם השבּת. וגם נס זה לא בּכל שבּת מתרחש, לי שלא בּכל שבּת אני זוֹכה לשוּלחָנוֹ של עשיר. כּשאני מתגלגל לביתוֹ של קבּצן, אני אוֹכל גם בּשבּת קדחת.
– מַה פּירוּשה של אכילת קדחת? – אני שוֹאֵל. – כּיצד אוֹכלים קדחת?
– פּירוּשה של אכילת קדחת אֵינךָ יוֹדע? פּירוּשה, שאוֹכלים מַכּוֹת, – מַסבּיר הוּא לי. – אָדם שאֵין לוֹ מַה לאכוֹל,
על־כּרחוֹ הוּא אוֹכל מַכּוֹת. מתפּרנס אני מן הצדקה, ממַתּנת אחרים. עוֹזר השַמש, תּבוֹא עליו בּרכה, תּוֹמךְ בּי תּמיד, גוֹרם לי פּעם פּרוּסַת לחם וּפעם תּפּוּח־אדמה. יהוּדי יקר הוּא עוֹזר זה, בּעל נפש עדינה! הלא מַכּיר אַתּה אוֹתוֹ? הוּא הוּא אֶסתּר המַלכּה…
– ואַיֵה אָביךָ? – אני שוֹאלוֹ.
– אֵין לי אָב.
– ואַיה אִמךָ?
– אֵין לי אֵם.
– אַיֵה סבךָ? סבתךָ?
– אֵין לי סב, אֵין לי סבה.
– דוֹד? אוֹ דוֹדה?
– אֵין לי דוֹד, אֵין לי דוֹדה.
– אָח? אוֹ אָחות?
– אֵין לי אָח, אֵין לי אָחוֹת, אֵין לי קרוֹב, אֵין לי גוֹאֵל – אֵין לי אִיש! יָתוֹם אָני!
אני מציץ עליו מן הצד ונוֹשׂא עֵינַי למרוֹם, אֶל הלבנה, ונדמה לי בּרגע זה, כּי פּניו וּפני הלבנה מַראֶה אֶחָד לָהם וצבע אֶחָד. ואני מתקרב אֵלָיו יוֹתר, וּשנינוּ נוֹשׂאִים אֶת רגלינוּ הקטנוֹת ורצים אַחרי החבוּרה בּזריזוּת רבּה.
ה
– כּאן דירתוֹ של המלךְ אחשורוֹש! – אוֹמר לי יוֹסף הצדיק, ואָנוּ יוֹרדים כּוּלָנוּ לתוֹךְ בּית קטן ואָפל, שגגוֹ מכוּסה עפר.
– פריידה־אִיטה, רדי מעל המיטה! – קוֹרא המלךְ אחשורוֹש בּכניסתוֹ אֶל אִשתּוֹ, אִשה ידוּעת־חוֹלי וּמכעכּעת, שבּשעת שיעוּלה היא
תּוֹפסת בּידה האַחַת אֶת ראשה וּבידה השניה אֶת לבּה. בּני החבוּרה, שכּל
היוֹם היה עסקם בּשירים, התרגלוּ אֶל החרוּזים כּל־כּךְ, שאֵינם יכוֹלים שוּב להוֹציא דבר מפּיהם בּלא חָרוּז.
– בּעלת־הבּית הכּבוּדה, היפה והחמוּדה, הוֹציאִי־נא לסעוּדה, לכבוֹד עוֹלי־רגָלים, אֶת הדגים המפוּלפּלים בּפילפּלים וּבצלים!
– אוֹמר ממוּכן אַף הוּא בּדרךְ שיר וּמפזר אֶת חרוּזיו בּיד נדיבה. –
חַלת־פּוּרים הבאנוּ אִתּנוּ, גם עוּגוֹת־המן יֵש משלָנוּ, וּרקיקים טוֹבים ורכּים, וּשאָר מיני מַמתּקים, וצפּיחיוֹת בּדבש, וּבקבּוּק ייש, בּדוּק
וּמנוּסה, העניק לָנוּ רב זוּסי… עמוֹד, ידידי, מרדכי היהוּדי, פּתח לָנוּ אֶת האַמתּחת, ורד לבאֵר־שחת!
– עד שאִרד לבאֵר־שחת, מוּטב שאֶעמוֹד על רגל אַחַת ואֶפתּח אֶת האַמתּחת! – משיב לוֹ מרדכי היהוּדי בּחָרוּז כּפוּל־שלוֹשה וגוֹחן להתּיר אֶת השׂק.
– זכרוּ אֶת הכּסף תּחילה, ואַחַר תּפנוּ אֶל האכילה! –
אוֹמרת לָהם וַשתּי. – מַניחים אַתּם אֶת המעוֹת, ועוֹסקים
בּחַיֵי־שעוֹת!
–כּל דברי וַשתּי אמת, אכילה וַחלוּקה – חלוּקה קוֹדמת! – קוֹרא המן, ואַחריו מַשמיעה אֶת חלקה גם אֶסתּר המַלכּה, ואַף היא בּחרוּזים.
ואוּלם כּיוָן שהגיע הדבר לידי החלוּקה עצמה, מיד פּסקוּ החרוּזים. הכּל מדבּרים דברים כּפשוּטם, דנים בּכוֹבד־ראש, כּדרךְ שאָר בּני־אָדם המדבּרים בּעסקי ממוֹנוֹת. דבר המוּבן מאֵלָיו, כּי אֶת החלק הגָדוֹל נוֹטל לעצמוֹ המלךְ אחשורוֹש. זוֹ חזקה היא לוֹ מדי שנה בּשנה, ואֵין להרהר אַחריה כּלל. ורק כּשמַגיעה שעתם של שאָר בּני החבוּרה לָבוֹא על חלקם, פּוֹרצת מַחלוֹקת בּיניהם. ממוּכן עוֹמד וּמַתריס כּנגד וַשתּי,
מתלהב וטוֹעֵן: בּמה זכוּ אבוֹתיה של וַשּתי כּל־כּךְ, שהיא מקבּלת חלק גָדוֹל ממנוּ? הכּל מוֹדים, שהוּא, ממוּכן, טוֹרח בּסעוּדה יוֹתר מכּוּלָם,
עוֹבד בּזיעת אַפּיו, מקפּץ כּל היוֹם על רגל אַחַת, מתרוֹצץ אֵילךְ
ואֵילךְ כּמטוֹרף, קוֹרא בּגָרוֹן וּמזמר, מדבּר גבוֹהה־גבוֹהה, משנן
לשוֹנוֹ וּמַשפּיע רוֹב חרוּזים על ימין ועל שׂמֹאל, – וכיוָן שמַגיעה שעת החלוּקה, מקפּחים אֶת שׂכרוֹ לעֵין השמש ונוֹתנים אֶת הבּכוֹרה לוַשתּי!
כּל־כּךְ לָמה? בּאשר וַשתּי היא ממקוֹרביו של המלךְ אחשורוֹש! חַייט ונַגָר עוֹשׂים תּמיד יד אֶחָת…
– הס, עז־פּנים! – צוֹעֵק המלךְ אחשורוֹש בּחמתוֹ. – יד לפה, חַמר שכּמוֹתךָ, מַצליף־סוּסים, זוֹפת־אוֹפנים, מַגלָב של קש, סַדן של עוֹר, אַפסר של נייר, יתד של זכוּכית שכּמוֹתךָ! וכי אוֹמר אַתּה להעיז פּניךָ בּפני המלךְ אחשורוֹש? הנה אָקוּם ואֶשפּוֹךְ מלוֹא הסאָה
מַכּוֹת־לחי לתוֹךְ אֵבוּס לסתוֹתיךָ, וידעתּ לפני מי אַתּה עוֹמד וּמי הם בּעליךָ!…
ממוּכן שוֹמע חרפּתוֹ וּמשתּתּק. כּל המשׂחקים נוֹשׂאִים
אֶת פּני המלךְ אחשורוֹש ונכנעים מפּני גערתוֹ, לפי שהוּא אָדוֹן לכוּלָם,
מַנהיג החבוּרה וּמוֹשלה. אָמנם מרדכי היהוּדי ממַלמל מיני דברים בּפני עצמוֹ, וכמוֹהוּ עוֹשׂים גם אחרים, שאֵין דעתּם נוֹחָה משׂכרם המוּעט,
אֶלָא שתּלוּנוֹת אֵלוּ נאמרוֹת בּלחש ועד אָזני המלךְ אחשורוֹש לא יגיעוּ.
ורק אֶסתּר המַלכּה בּלבד שׂמחה בּחלקה. משלשלת היא אֶת המַּטבעוֹת המעטוֹת לתוֹךְ כּיסה, מַשמיעה בּשעת מַעשׂה מלה של בּדיחוּת, וכל בּני החבוּרה שוֹכחים עֶלבּוֹנם. מַצהילים פּניהם וּמדבּרים שוּב בּחרוּזים.
– כּה יִתּן אלוֹהים וכה יוֹסיף לעשירינוּ, כּכל הבּרכה אשר נביא לנשינוּ! – אוֹמר ממוּכן.
מתבּוֹנן אני אֶל מוֹשב המלךְ אחשורוֹש ואֶל מַעמַד
בּיתוֹ. בּאֶמצע הבּית עוֹמד שוּלחָן גָדוֹל, המכוּסה מַפה עבה אפוֹרה. מצד
אֶחָד, סמוּךְ לחַלוֹן, עוֹמד שוּלחַן־העבוֹדה ועליו כּלי־אוּמנוּת מפוּזרים, וּמן הצד השני – מיטת־עֵץ ישנה, כּוּלָה עמוּסה כּרים וּכסתוֹת הרבּה, המַגיעים עד התּקרה כּמעט. ליד התּנוּר דרגָש רחב. על הדרגָש רוֹבץ חָתוּל שחוֹר, קוֹפל כּפּוֹתיו תּחתּיו וּמנַמנם. מעל התּנוּר מציצים כּמה
זוּגוֹת עֵינַיִם – עֵינַיִם שחוֹרוֹת, כּחוּלוֹת ואפוֹרוֹת.
– רדוּ, מַמזרים! – קוֹרא לָהם יוֹסף הצדיק ורוֹמז לָהם
בּאֶצבּעוֹ. בּעלי העֵינַיִם השחוֹרוֹת, הכּחוּלוֹת והאפוֹרוֹת אֵינם
מסרבים לוֹ וצוֹנחים כּוּלָם בּזה אַחַר זה מעל התּנוּר בּכתנוֹתיהם הקרוּעוֹת, המכסוֹת אֶת בּשׂרם רק עד למַטה מטבּוּרם. יוֹסף הצדיק, כּפי הנראֶה, בּן־בּית הוּא כּאן, ולבּם של הקטנים גס בּוֹ, לפי שכּל הילָדים הערוּמים נגָשים אֵלָיו, כּכּבשׂים הלָלוּ, מַרכּינים אֵלָיו אֶת ראשים
המסוּלסלים, עוֹמדים וּמַמתּינים, שיחליק עליהם בּידוֹ.
– רעֵבים אַתּם? – אוֹמר לָהם יוֹסף הצדיק. – עוֹד מעט ונֹאכל כּוּלָנוּ. הרבּה דברים טוֹבים הבאנו לָכם היוֹם לסעוּדה.
והוּא מוֹנה לָהם אֵת כּל הדברים הטוֹבים, שהביאוּ לָהם
לסעוּדה. הכּבשׂים הקטנים מציצים זה בּפני זה, בּוֹלעים רוּקם לתיאָבוֹן ולוֹקקים שׂפתיהם בּלשוֹנם. ויוֹסף הצדיק עוֹמד עליהם, מַחליקם על ראשיהם המסוּלסלים, ואַף הוּא בּוֹלע רוּקוֹ ולוֹקק שׂפתיו כּמוֹהם. כּוּלָם
עֵיניהם לשוּלחָן, מחַכּים וּמצפּים לאכילה. והנה שמַע אלוֹהים אֶת
תּפילתם. המלךְ אחשורוֹש נוֹטל אֶת הבּקבּוּק בּידוֹ, מוֹזג לעצמוֹ אֶת
הכּוֹס הראשוֹנה ושוֹתה לכבוֹד “חַג הפּוּרים הקדוֹש”. אַחריו שוֹתים שאָר
בּני־החבוּרה אִיש אֶת כּוֹסוֹ בּזה אַחַר זה. הכּל יוֹשבים אל השוּלחָן, מגָדוֹל ועד קטוֹן, חוּץ מאֵשת המלךְ אחשורוּש, פריידה־אִיטה, העוֹסקת ליד התּנוּר. אפילוּ החָתוּל השחוֹר גם הוּא ניעוֹר מנימנוּמוֹ, קפץ מעל הדרגָש, זקף גבּוֹ מתּוֹךְ פּיהוּק וקרב ועמד ממוּל השוּלחָן עוֹמד וּמחַכּה לראוֹת, אוּלי תּתגלגל גם לוֹ זכוּת כּל־שהיא מסעוּדה נפלָאָה זוֹ. אני ויוֹסף הצדיק גם הכּבשׂים הערוּמים, בּעלי הראשים המסוּלסלים, יוֹשבים כּוּלָנוּ על סַפסל אָרוֹךְ נכה־רגלים, הצוֹלע וּמתנוֹדד. הסַפסל הצוֹלע הזה מבדח אֶת דעתּנוּ כּל־כּךְ, שכּוּלָנוּ נוֹתנים אֶת קוֹלנוּ בּצחוֹק. ורק עתּה מַשגיחים בּי בּני־החבוּרה וּתמהים עלי: פּנים חדשוֹת אֵלוּ מי הן?
– מַה טיבוֹ של פּרי זה? – שוֹאֵל המלךְ אחשורוֹש.
יוֹסף הצדיק מסַפּר לָהם, מי אני וכיצד בּאתי לכאן. הענין הזה, כּפי הנראֶה, לרצוֹן הוּא לבני־החבוּרה, לפי שכּל אֶחָד מהם נגָש אֵלי, טוֹפח לי על שכמי, צוֹבט לי בּלחיִי ופוֹסק עלי פּסוּקוֹ, והכּל בּחרוּזים. בּין כּה וָכה והסעוּדה החלה. פריידה־אִיטה מַגישה מן התּנוּר אֶל השוּלחָן דגים מפוּלפּלים בּיוֹתר, מבוּשלים בּתפּוּחי־אדמה. ואַף־על־פּי שדגים אֵלוּ אֵינם מתוּבּלים בּכל מיני תּבלין, כּאוֹתם הדגים של סבי רב מאיר, מכּל־מקוֹם נראֶה לי טעמם יפה מאוֹד. ורק חסרוֹן אֶחָד אני מוֹצא בּהם, שמלאִים הם עצמוֹת דקוֹת וחַדוֹת. אבל כּנגד זה מַעלָה יתירה לָהם, שהכּל אוֹכלים אוֹתם מתּוֹךְ קערה אַחַת – והדבר הזה אָמנם מוֹצא חן בּעֵיני. הכּל תּוֹקעים אֶת מזלגוֹתיהם למקום אֶחָד, והשׂמחה רבּה. לאַחַר
אכילת הדגים מוֹזגים בּני־החבוּרה כּוֹס שניה ושוֹתים וּמברכים זה אֶת זה לחַיִים, והשׂמחה הוֹלכת וּגדלה. הכּל קמים מעם השוּלחָן, אוֹחזים אִיש
בּיד חברוֹ, יוֹצאִים כּוּלָם בּמחוֹל ומזמרים יחד זמר נאֶה:
מִי אֲנַחְנוּ וּמָה אָנוּ –
אֲבָל יְהוּדִים הֲרֵי אָנוּ!
מֶה חַיֵּינוּ וּמָה חֶלְקֵנוּ –
אֲבָל צָרוֹת מְנָת־חֶלְקֵנוּ!
– זמר יוָני! – צוֹוח מרדכי היהוּדי מתּוֹךְ התלהבוּת. – זמר יוָני זמרוּ לי!
וּבני־החבוּרה פּוֹתחים בּמין זמר, שחציוֹ יהוּדי וחציוֹ יוָני, רוֹקדים בּשעת מַעשׂה וּמוֹחאִים כּפּים:
עֵת לָטַעַת וְעֵת לִצְמוֹחַ –
עֵת לַעֲלוֹץ וְעֵת לִשְׂמוֹחַ.
עֵת לְרַקֵּד וְעֵת לִשְׁתּוֹת –
עֵת לָדַעַת אֶת־כָּל זֹאת:
אָנוּ בָנֶיךָ, וְאַתָּה אָבִינוּ;
אָנוּ צֹאנֶךָ, וְאַתָּה רוֹעֵנוּ;
אָנוּ שׁוֹתִים כּוֹס לְחַיִּים,
וְאַתָּה מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם!…
– הרוֹאֶה אַתּה, מַה טוֹב וּמַה יפה אֶצלנוּ? – אוֹמר לי
יוֹסף הצדיק, שכּבר השקיט אֶת רעבוֹנוֹ ונתחַדש ונַעשׂה שׂמח וטוֹב־לב. והוּא מוֹזג כּוֹס ייש, שוֹתה בּעצמוֹ ומַשקה גם אוֹתי, והוּא תּוֹפס לי בּידי וּמוֹשכני אַחריו לרקד בּחבוּרה. אֵיני יוֹדע, מאַין בּאָה עלי
רוּחַ־שׂמחָה, ורק מַרגיש אני, כּי זחה דעתּי עלי, כּי טוֹב לי, טוֹב לי פּה עד אֵין קץ! וּפתאוֹם…
ו
פּתאוֹם נפתּחה בדלת, ואני רוֹאֶה אֶת אַבּא ואֶת רבּי רב אִיצי בּאִים. ראִיתים – וּפרחה נשמתי. מה חָשב עלי אַבּא אוֹתה שעה, כּשראני רוֹקד עם כּל בּני־החבוּרה, – אֵיני יוֹדע. רק ראִיתי, כּי עמד בּמקוֹמוֹ כּנטוּע, הבּיט אֵלי, אֶל בּני־החבוּרה ואֶל רבּי. ורבּי הבּיט
אֵלי, אֶל בּני־החבוּרה, ואֶל אבאּ. ואני הבּטתּי אֶל אבּא, אל בּני־החבוּרה ואֶל רבּי. וּבני־החבוּרה הבּיטוּ אֶל אַבּא, אֶל רבּי
ואֵלָי. יצא ממוּכן לקראת האוֹרחים וּפנה אליהם ואָמַר בּדרךְ שיר, כּדרכּוֹ:
– בּרוּכים הבּאִים, לָמה תּעמדוּ נדכּאִים? קרבוּ הלוֹם,
הלא פּוּרים היוֹם! וזה לָכם האוֹת, הרי אני מוֹזג אֶת הכּוֹסוֹת, שתוּ לעֵיני כּל העֵדה, שׂמחוּ כּי נמצאָה האבדה…
וממוּכן מַגיש לאַבּא כּוֹס ייש וּמיני תּרגימה. אַבּא
דוֹחה אוֹתוֹ מעם פּניו בּלא אוֹמר וּדברים. ואוּלָם ממוּכן אֵינוֹ חוֹשש
לָזה וּמוֹסיף לדבּר:
– הנגיד רב אָשר, האִם בּעֵיניךָ לא אֶכּשר? אִם כּן, אֶשתּה לבדי בּתשוּאוֹת־חן, ונֹאמר אָמן!
וּממוּכן מריק אֶת כּוֹס הייש אֶל גרוֹנוֹ וּמזמר זמר לכבוֹד אַבּא:
אַף כִּי קַבְּצָן אָנִי,
אֶרְקוֹד כְּנֶגְדֶּךָ;
אַף כּי עָשִׁיר אָתָּה,
כֶּלֶב נִקְרָא שְׁמֶךָ!
אַף כִּי אֶבְיוֹן אָנִי,
שָׁר אֲנִי בַּשִּׁירִים;
אַף כִּי נָגִיד אָתָּה,
מְקוֹמְךָ בֵּין חֲזִירִים!…
– מרדכי היהוּדי, לָמה תּעמוֹד מרחוֹק ותחבּוֹק ידיךָ? קוּם קרא “מי־שבּירךְ” לעשירי העיר וּגביריה וּשתה כּוֹס לכבוֹדם!
וּמרדכי היהוּדי אֵינוֹ מסרב, עוֹמד וּמוֹזג לעצמוֹ כּוֹס ייש וּמברךְ אֶת עשירי העיר וּגביריה בּקוֹל רם וּבניגוּן:
– מי שבּירךְ – יֵרדוּ שאוֹל כּקוֹרח! כּקוֹרח יֵרדוּ
שאוֹל – בּבכי יִתּנוּ קוֹל! קוֹל יִתּנוּ בּבּכי – תּימרט לָהם לחי! לחי
לָהם תּימרט – לא יִשאֵר לָהם שׂריד! שׂריד לָהם לא יִשאֵר – כּתּבן יִהיוּ
לבעֵר! לבעֵר יִהיוּ כּתּבן – יִגפוּ רגליהם בּאֶבן! בּאֶבן יִגפוּ רגליהם
– פּישפּשים יעלוּ בּבתּיהם! בּבתּיהם יעלוּ פּישפּשים – בּמעֵיהם יִהיוּ
חָשים…
– לָמה תּחריש, רב אָשר, ולא תּשיב לָהם כּגמוּלָם? –
קוֹרא רבּי רב אִיצי, כּשהוּא שוֹאֵף מלוֹא קוּמצוֹ טאבּאק וּמַקיש שתּי
אֶצבּעוֹתיו זוֹ בּזוֹ בּאַויר.
– וכי אֵינךָ רואה, ששיכּוֹרים הם? – משיב לוֹ אַבּא, כּוּלוֹ נסער מרוֹב כּעס. והוּא תּוֹפס לי בּידי בּכל כּוֹחַ, עד כּי חָש אני כּאֵב בּזרוֹעי, ואָנוּ יוֹצאִים שלָשתּנוּ מבּית המלךְ אחשורוֹש בּלא
בּרכה. בּחוּץ עוֹמד אַבּא רגע, נוֹתן בּי אֶת עֵיניו וחוֹלק לי שתּי
מַכּוֹת־לחי יפוֹת ונאמנוֹת.
– הא לךָ, – הוּא אוֹמר, – וקבּל מידי לפי־שעה נתינה זוֹ עד לחשבּוֹן. ואוּלָם אַל־נא יִפּוֹל לבבךָ: שׂכרךָ הרבּה מאוֹד! עיקר ענשךָ יבוֹא לךָ אַחַר־כּךְ, מידי רבּךָ… שמעֵני, רב אִיצי! הרי אני מוֹסר אֶת זה לידיךָ – כּוּלוֹ בּרשוּתךָ הוּא. ואַתּה עשׂה בּוֹ
כּרצוֹנךָ, הלקהוּ עד כּמה שידךָ מַגעת – עד שפךְ דם! הנשמע כּדבר הזה? בּחוּר כּמוֹתוֹ, בּן תּשע שנים כּמעט! לָכן אַל תּחוֹס עליו ואַל תּחמוֹל!
למַען יֵדע וּלמַען יִזכּוֹר כּל ימי חַייו ולא יוֹסיף עוֹד לָרוּץ אַחרי
חבר־לצים, אַחרי קבּצנים נבזים, עזי־פנים ועזי־מצח, להדאִיב אֶת נפש אבוֹתיו ולהשבּית אֶת שׂמחַת החָג לכוּלָנוּ!…
שוֹמע אני אֶת מוּסרוֹ של אַבּא ואֵיני מוֹריד אפילוּ דמעה אֶחָת, ורק מַרגיש אני, כּי לחיִי בּוֹעֶרת כּאֵש ולבּי נהפּךְ והיה לאָבן. אֵינני מהרהר בּענשי, הצפוּי לי בּביתנוּ מידי רבּי. אֵינני שׂם אֶת לבּי לכל זה. לבּי וכל מַחשבוֹתי נתוּנים עתּה לאנשים אחרים וּלבית אַחר – לבית המלךְ אחשורוֹש, ליוֹסף הצדיק, להכּבשׂים הקטנים, בּעלי הראשים המסוּלסלים, אשר עזבתּי מאַחרי, וּבאָזנַי חוֹזר ונשנה, חוֹזר והוֹמה הזמר הנחמד, הזמר היוָני:
אָנוּ בָנֶיךָ, וְאַתָּה אָבִינוּ;
אָנוּ צֹאנֶךָ, וְאַתָּה רוֹעֵנוּ;
אָנוּ שׁוֹתים כּוֹס לְחַיִּים,
וְאַתָּה מֶלֶךְ חַי וְקַיָּם!…
א
– רב יִשׂראֵל! רב יִשׂראֵל? בּמחילָה מכּבוֹדךָ! האִם תּקבּל עליךָ להכין אֶת מַלבּוּשי היֶלד ליוֹם טוֹב?
כּךְ צוֹוַחת אִמא אֶל יִשׂראֵל החַייט בּכל כּוֹחַ, לפי שיִשׂראֵל החַייט חירש הוּא מעֶצם בּריאָתוֹ.
ויִשׂראֵל, יהוּדי בּעל קוֹמה וּבעל פּנים ארוּכּים,
שמוֹכים תּקוּעים לוֹ בּאָזניו, מַעלה על שׂפתיו בּת־צחוֹק רפה וּמַעביר ידוֹ בּאַויר, כּאָדם האוֹמר: “ולָמה לא אָכין?”…
– אִם כּן, עמוֹד אֵיפוֹא, בּמחילָה מכּבוֹדךָ, וּמָדדהוּ,
ורק תּנַאי אני מַתנה עמךָ קוֹדם למַעשׂה, שהמַלבּוּשים יִהיוּ מוּכנים
לפּסח.
יִשׂראֵל החירש מציץ בּפני אִמא בּתמהוֹן, כּאָדם האוֹמר: “כּמה משוּנה אִשה זוֹ! דוֹמה, שדי לוֹ לאָדם בּאמירה אֶחָת?”…והוּא
מוֹציא מכּיס־חָזהוּ מידה ארוּכּה של נייר וּמספּריִם אַנגליים גדוֹלים וּמַציגני לפניו ועוֹמד למדדני לאָרכּי וּלרחבּי. ואִמא עוֹמדת מן הצד, מַשגיחָה אֵלָיו וּמפקדת בּקוֹל:
– הארךְ, הארךְ עוֹד!… הרחב, הרחב עוֹד!… למַעַן השם, אַל תּצר אֶת המכנסַיִם! ואַל תּשכּח לעשׂוֹת קפל עוֹדף בּקפּוֹטה! כּדי
שתּים ושלוֹש אֶצבּעוֹת!… עוֹד, עוֹד מעט! אַל תּקצר, חַס ושלוֹם,
בּמתנַיִם!… כּךְ, כּךְ! כּמנהג בּעלי־בתּים!… עוֹד, עוֹד!… אַל
תּחוֹס על האָריג, לפי שיֶלד הוֹלךְ וגָדל!…
יִשׂראֵל החַייט יוֹדע אַף הוּא, כּי יֶלד הוֹלךְ וגָדל,
וּלפיכךְ אֵינוֹ עוֹנה דבר, אֶלָא עוֹשׂה מלאכתּוֹ בּמנוּחָה, מתּוֹךְ
יהירוּת של אָמן, לאַחַר שמדד אֵת כּל אֶברי גוּפי, הריהוּ דוֹחה אוֹתי
מלפניו דחיה קלה, כּאָדם האוֹמר: “מעתּה שוּב אֵין לי צוֹרךְ בּךְ!” ואוּלם אני אֵיני זז ממקוֹמי. חָשקה נַפשי מאוֹד, שקפּוֹטתי תּהיֶה עשׂוּיה
כּהלָכה, ולפי נוּסח הזמן: סדק מאחוֹריה וכיס מתּחת לסדק. אֶלָא שאֵיני יוֹדע אֶל מי אֶפנה וּממי אבקש. יִשׂראֵל החירש כּוֹרךְ אֶת המידה על שתּי אֶצבּעוֹת וּמדבּר בּשעת מַעשׂה אֶל אִמא דברים קטוּעים:
– עֶרב פּסח קשה… בּיצה גדוֹלה… דגים בּיוֹקר…
תּפּוּחי־אדמה בּזהב… בּיצים לא לָנוּ… עבוֹדה לקוּיה… מַלבּוּשים חדשים אָיִן… טלָאי על־גבּי טלָאי… רב יהוֹשוּע־הרש מצווה לסרס אֶת אַדרתּוֹ הישנה… רב יהוֹשוּע־הרש בּכבוֹדוֹ וּבעצמוֹ!… לידי כּךְ הגענוּ!… הַא? כּלוּ כּל הקצים!…
ואוּלָם אִמא אֵינה חוֹששת כּלל לָזה. נכנסת היא לתוֹךְ דבריו וּמַפסַקתּוֹ:
– כּמה, למשל, אַתּה מתבּרךְ בּלבּךָ לבקש בּשׂכר המלָאכה הזאת, רב יִשׂראֵל?
יִשׂראֵל החירש מוֹציא מכּיס אפוּדתוֹ קוּפסה קטנה של קרן, כּוֹפף אֶת בּוֹהן ידוֹ הימנית למַעלָה ועוֹשׂה אוֹתה כּמין גוּמה, שוֹפךְ
לתוֹךְ הגוּמה גל קטן של אַבקת טאבּאק, מַגישוֹ לאַט אֶל חוֹטמוֹ ושוֹאפוֹ אֶל קרבּוֹ בּחריצוּת נפלָאָה, בּלי להוֹציא אפילוּ גרגר אֶחָד לבטלה.
אַחַר־כּךְ הוּא מנַענע אֶת ידוֹ בּאַויר ואומר:
– אַט, אֵין בּכךְ כּלוּם. חזקה, שלא נריב אִיש אֶת רעהוּ… המבינה אַתּ, עד היכן הדברים מַגיעים? רב יהוֹשוּע־הרש!… מסרס אֶת אַדרתּוֹ הישנה!… לקרוֹע אָנוּ צריכים!…
– וּבכן, רב יִשׂראֵל, זכוֹר ואַל תּשכּח אֵת אשר בּיקשתּי ממךָ: לא צרים לא קצרים, וקפל תּעשׂה, וּבמתנַיִם תּאריךְ ותרחיב…
– וְסֶדֶ…? – מתכּוון אני לדחוֹק אֶת עצמי לתוֹךְ דבריהם.
– הס! תּן לדבּר דבר! – אוֹמרת לי אִמא ודוֹחָה אוֹתי מעם פּניה בּמַרפּקה. – וּבכן, זכוֹר ואַל תּשכּח עוֹד פּעם: לא צרים, ולא קצרים, והמתנַיִם, והקפל… למַען השם, אֶת הקפל אַל תּשכּח!
– וכיס? – מנַסה אני שוּב להשמיע אֶת דברי.
– האִם לא תּיאָלם דוֹם? – גוֹעֶרת בּי אִמא. – הראִית מימךָ יֶלד כּמוֹתוֹ, שיהא דרכּוֹ להיכּנס לתוֹךְ דברי הגדוֹלים?!
יִשׂראֵל החירש נוֹטל אֶת צרוֹר האָריג תּחת זרוֹעוֹ, מַעביר שתּי אֶצבּעוֹת על־גבּי המזוּזה ואוֹמר מתּוֹךְ הפּתח:
– וּבכן, רצוֹנכם שיִהיֶה מוּכן דווקא לחַג הפּסח?… היוּ שלוֹם.
ב
–הנה גם רב גדליה בּא! ואני כּבר אָמַרתּי לשלוֹח ולקרוֹא לךָ עוֹד פּעם!
גדליה סַנדלָר הוּא, שהיה חַייל בּשעתוֹ ועבד בּצבא, ועכשיו נשרוּ שיניו הקדוּמוֹת מפּיו וּזקנוֹ הלבּין ונתחַלק לשנים.
– רב גדליה! – אוֹמרת לוֹ אִמא. – אמוֹר־נא, האִם תּקבּל עליךָ להכין ליֶלד זוּג נעלים לחַג הפּסח?
גדליה הסַנדלָר יהוּדי עליז הוּא, שבּשעת דיבּוּרוֹ הוּא נראֶה כּרוֹקד.
– רוֹצה אַתּ, שאָכין לָךְ דווקא לחַג הפּסח? – אוֹמר הוּא
לאִמא. – נפלָאִים דרכי בּני־אָדם! הכּל רוֹצים, שאָכיִן לָהם לחַג הפּסח
אֶת חַיה אֵשת רב מוֹטיל הבטחתּי לתפּוֹר לפּסח שני זוּגוֹת נעלים, אֶחָד לָה ואֶחָד לבתּה, – והרי אני חַייב לעשׂוֹתם. רב יוֹסי הנגיד זימן אֶצלי אַרבּעה זוּגוֹת מַגָפיִם לפּסח – והרי אני מצוּוה ועוֹמד לעשֹוֹתם. ואֶת
פייגלי אֵשת רב אַברהם הבטחתּי זה כּבר לעשֹוֹת לָה זוּג נעלים – ולא יעצרוּני רעמים וּגשמים! וּמשׁה החַייט בּיקש ממני להתקין לוֹ זוּג חַרטוּמים – אַף הוּא אָדם וּנשמה בּאַפּוֹ! וּזיאמי הנַגָר עוֹמד על גבּי
ותוֹבע ממני זוּג עקבוֹת לחַג הפּסח – כּלוּם בּן־חוֹרין אני להיפּטר ממנוּ? ולא עוֹד, אֶלָא שהבּתוּלה אַסנה בּת האַלמנה אַף היא בּאה אֵלי
וּמציקה לי בּדבריה יוֹם־יוֹם…
– בּקיצוּר, – עוֹצרת אִמא אֶת שטף לשוֹנוֹ – הבה אֶשמַע
מפּיךָ דברים בּרוּרים: מַשמע, שאֵין אַתּה מקבּל עליךָ להכין אֶת הנעלים לחַג הפּסח? אִם כּן, אֶשלח ואֶקרא לסַנדלָר אַחר!
– חַס וחָלילה – אוֹמר גדליה ורוֹקד כּנגדה. – זוֹ מנַיִן
לָךְ? אַדרבּה ואַדרבּה! לכבוֹדךְ ולכבוֹד בּנךְ מַניחַ אני אֵת כּל
המלָאכוֹת ואֵיני עוֹסק אֶלָא בּנעליו וּמכינן, אִם יִרצה השם, לחַג הפּסח
בּכל הדרת הכּבוֹד, ויעבוֹר עלי מה!
וגדליה הסַנדלָר מפשפּש וּמוֹציא מכּיסוֹ פּס נייר כּחוֹל, כּוֹרע לפנַי על בּרכּוֹ האַחַת וּמַתחיל לָמוֹד אָת רגלי.
– הוֹסיפה עוֹד קמעה, – אוֹמרת לוֹ אִמא – עוֹד, עוֹד…
לָמה תּחוֹס על חתיכת עוֹר? כּךְ, כּךְ… שלא תּהיֶה הנַעל דוֹחקת אֶת האֶצבּעוֹת!
– דוֹחקת אֶת האֶצבּעוֹת! – עוֹנה גדליה אַחריה.
– ועוֹר תּתּן לי, רב גדליה, מן המוּבחָר, ראֵה הזהרתּיךְ, שלא יִהיֶה רקוּב!
– יִהיֶה רקוּב! – עוֹנה גדליה אַחריה.
– וסוּליוֹת תּבחַר לי מן המשוּבּחוֹת, שלא תּימָחינה!
– תּימָחינה! –עוֹנה גדליה.
– ואֶת העקבוֹת תּהדק היטב, שלא יִפּסקוּ מן הנעלים.
– יפּסקוּ מן הנעלים! – עוֹנה גדליה.
– עכשיו יכוֹל אַתּה לָלכת לבית־רבּךָ. – אוֹמרת לי אִמא. – ורק ראֵה ושׂים אֶל לבּךָ, כּמה טרחוֹת אָנוּ טוֹרחים בּשבילךָ וכמה
ממוֹן אָנוּ מבזבּזים עליךָ. ולָכן הוה שקוּד, לכל הפּחוֹת, ללמוֹד תּוֹרה
והשתּדל להיוֹת אִיש, שאִם לא כּן, מַה תּהיֶה אַחריתךָ? סוֹפךָ שתּהיֶה
ריקן והוֹלךְ בּטל, רוֹעֵה־רוּחַ ועוֹרף־כּלָבים!…
אני אֵיני יוֹדע בּעצמי, מַה תּהיֶה אַחריתי – אִם עתיד
אני להיוֹת ריקן והוֹלךְ בּטל, אוֹ רוֹעֵה־רוּחַ ועוֹרף־כּלָבים? ורק אַחַת אני יוֹדע, אוֹתה אני מבקש בּרגע הזה בּכל לבּי: כּי נעלי החדשוֹת תּשמענה קוֹל שריקה בּפסיעתן, אוֹי, כּמה מתאַוה אני לשריקת נעלים!…–
– לָמה אַתּה ניצב פּה על מקוֹמךָ כּגוֹלם? – גוֹעֶרת בּי
אִמא. – לָמה אֵינךָ הוֹלךְ לבית־רבּךָ? כּלךְ־לךָ, שוּב אֵין צוֹרךְ בּךָ פּה!
גדליה הסַנדלָר פּוֹנה לָצאת וחוֹזר.
– וּבכן, רצוֹנכם, שאֶעשׂה אֶת הנעלים דווקא לחַג הפּסח?… היוּ שלוֹם.
ג
בּחזירתי מבּית־רבּי אני סר קוֹדם כּל אֶל החַייט, להשמיעֵהוּ על הסדק ועל הכּיס.
לפני שוּלחָן גָדוֹל עוֹמד יִשׂראֵל החירש בּלא קפּוֹטה,
בּטלית־קטן רחָבה, נתוּן כּוּלוֹ למלאכתּוֹ. מעל כּתפיו משתּלשלים ויוֹרדים חוּטים ארוּכּים, בּאפוּדתוֹ תּחוּבוֹת מחָטים אחָדוֹת. עוֹמד הוּא וּמציין
ציוּנים בּקירטוֹן, גוֹזר אֶת האָריג בּמספּריִם, מגָרד אֶת ערפּוֹ
בּאֶצבּע אַחַת כּפוּפה וּמדבּר לעצמוֹ דברים קטוּעים, כּדרכּוֹ:
– קפלים תּעשׂה לָהם… הארךְ לָהם והרחב… מאַיִן
אֶקח?… המן האֶצבּעוֹת, אוֹ מן הבּרכּים?… אוֹ שמא אֵלךְ ואֶגנוֹב בּשבילָם?…
מסביב לשוּלחָן יוֹשבים פּרחי חַייטים ועוֹשׂים בּמלָאכה,
נוֹקבים בּמחָטים בּמהירוּת יתירה, וּבשעת מַעשׂה כּוּלָם מזמרים בּחבוּרה
מין זמר. בּחוּר אֶחָד צהוֹב, שפּניו זרוּעים עדשים ואַפּוֹ חָרוּם קצת, מזמר בּקוֹל מצלצל וּמוֹשךְ אֶת החוּט לקצב זמירתוֹ:
הוֹי כִּי נוֹסֵעַ אָתָּה!
וְהוֹי כִּי נוֹסֵעַ אָתָּה!
וְאוֹתּי תַעֲזוֹב לַאֲנָ־אָ־אָ־חוֹת!
וכל בּני־החבוּרה עוֹנים אַחריו בּקוֹל דק:
תֵּן לִי סַכִּין – וְאִדָּקֵר!
תּן לִי אִילָן – וְאִתָּלֶה!
תּן לִי נָהָר – וְאֶטְבָּעָה!
אֶטְרוֹף נַפְשִׁי בּכַ־אַ־אַ־פִּי!…
– מַה בּפיךָ, בּני? – שוֹאלני יִשׂראֵל החַייט.
– סדק! – אוֹמר אָני.
– הא? – שוֹאֵל יִשׂראֵל וּמַרכּין אֵלי אֶת אָזנוֹ.
– סדק! – צוֹוח אני אֵלָיו בּקוֹל רם, כּדי שיִשמע
– סדק?
– סדק!
– היכן סדק?
– מאָחוֹר.
– מה מאָחוֹר?
סדק! סדק וכיס!
– אֵילוּ סדקים? אֵילוּ כּיסים? – מתערבת בּדבר בּתיה
החַייטת, זוֹ אִשתּוֹ של יִשׂראֵל, אִשה גוּצה, היוֹשבת על סַפסל ועוֹשׂה
שלוֹש מלָאכוֹת בּבת אֶחָת: בּרגלה מנַענַעת אֶת עריסת התּינוֹק, בּידיה
סוֹרגת פּוּזמק וּבפיה מדבּרת וּמקללת. – סדקים הוּא מבקש! כּיסים חָמדה
נַפשוֹ! מאַיִן יִקחוּ לוֹ כּיסים? רוֹצה הוּא בּכיסים? יֵלך ויאֹמַר
לאִמוֹ! תּתּן לוֹ היא כּיסים – ויִהיוּ לוֹ כּיסים! הרי זה בּא ודוֹרש כּיסים!…
עוֹמד אני לפניה כּנזוּף וּמהרהר חרטה בּלבּי על כּל המַעשׂה. חוֹשש אני, שמא יגיע הדבר לאָזני אִמא.
– וּבכן, רוֹצה אַתּה דווקא בּסדק? – אוֹמר לי יִשראֵל
החַייט וּמוֹציא מתּוֹךְ כּיסוֹ אֶת קוּפסת הטאבּאק. – לךְ, בּני, לביתךָ.
יִהיֶה סדק.
– וכיס? – אוֹמר אני לוֹ וּמַעמיד פּנים מתּוֹךְ בּקשת רחמים ותחנוּנים.
– לךְ, בּני, לביתךָ, – אוֹמר לי יִשׂראֵל, – ואני אֶשתּדל לעשׂוֹת אֵת כּל חפצךָ.
יוֹצא אני מבּית החַייט שׂמח וטוֹב־לב, נחפּז ורץ בּרגלים ממַהרוֹת אֶל בּיתוֹ של גדליה הסַנדלָר, לדבּר עמוֹ על ענין שריקת הנעלים.
אֶת גדליה הסַנדלָר אֵיני מוֹצא בּביתוֹ. אֶל שוּלחַן־האוּמנים יוֹשב קארפּה חניכוֹ וּמרקע סוּליה בּפטיש.
קארפּה שקץ חָסוֹן הוּא וּרחַב־כּתפים, שפּניו מחוּטטים ואַזוֹר־עוֹר אָזוּר על שׂערוֹתיו השחוֹרוֹת והסוֹמרוֹת.
– אַתּה, נַער, מה רוֹצה? – אוֹמר לי קארפּה בּלשוֹן
יהוּדית מסוֹרסת. – בּרוּךְ אַתּה, ימי שבּתּא, אַבּא־אִמא, תּן לגימה… אמוֹר, אַתּה מה רוֹצה?
– בּעל־הבּית! – משיב אני לוֹ בּלשוֹן רוּסית מסוֹרסת – אני מאוֹד חפץ לשלךָ בּעל־הבּית גדליה!
– בּעל־הבּית הלךְ הבּרית, עשׂה הקידוּש, שתה הייש! – אוֹמר לי קארפּה שוּב בּלשוֹן יהוּדית, וּכדי שאָבין אֶת דבריו עד תּכליתם, הריהוּ נוֹקף בּאֶצבּעוֹ על גרגרתּוֹ – סימן לשתיה כּדת.
יוֹשב אני כּנגדוֹ על סַפסל רפוּד־עוֹר ונכנס עמוֹ בּשׂיחָה על עניני עוֹר, נעלים, מַגָפיִם, סוּליוֹת, וכיוֹצא בּדברים אֵלוּ, שהסַנדלָר רגיל בּהם. וכךְ אָנוּ נדבּרים שנינוּ עד שאָנוּ מַגיעים
לגוּף הענין, לשריקת נעלים. הוּא מדבּר אֵלי יהוּדית, ואני משיב לוֹ רוּסית. הוּא אֵינוֹ מבין דיבּוּרי, ואני מַסבּיר לוֹ בּתנוּעוֹת
ידים:
– ראש גוֹי שכּמוֹתךָ! אני אוֹמר לוֹ. – אני אֵליךָ הלא דבּר בּשלךָ לָשוֹן! אמוֹר לי השׂכל מה הנַעל עוֹשׂה שרק־שרק?
– אַתּה מוּטב דבּר היהוּדית! – אומר לי קארפּה, כּשהוּא
לוֹקק בּלשוֹנוֹ אֶת הסוּליה ועוֹשׂה בּה ציוּן בּציפּוֹרן בּוֹהנוֹ
השחוֹרה.
– מה השׂכל הצפוּן בּזה? – חוֹזר אני וּמדבּר אֵלָיו
יהוּדית.– מַה טעמה של שריקת נעלים? מה אַתּם מַניחים לתוֹךְ הנעלים, שהן שוֹרקוֹת?
– אָה? שריקה? – אוֹמר לי קארפּה. – הנעלים השריקה צריךְ הסוּכּר.
– סוּכּר פשוּט? – אני אוֹמר. – מַה טעם בדבר?
– הסוּכּר – משיב קארפּה וּמַסבּיר לי טעמוֹ של דבר – הסוּכּר מַכּה, מַכּה, שרק, שרק!
–אַהא! – אוֹמר אני לוֹ. – אֶת הסוּכּר כּוֹתתים, והרי זה שוֹרק. וּמלבד סוּכּר, אֵין מַניחים כּלוּם אֶל תּוֹךְ הנעלים?
– הייש, – אוֹמר לי קארפּה, – מעט הייש.
– ייש? – אוֹמר אָני. – כּלוֹמַר, יין שׂרוּף? לָמה ייש? מילא סוּכּר – שרק, שרק; אבל ייש? ייש לךָ לָמה?
קארפּה מתאַמץ להסבּיר לי בּלָשוֹן יהוּדית אֵת כּל הענין
כּוּלוֹ וּמלמדני פּרק בּהלכוֹת שריקת הנעלים. נוֹהגים, הוּא אוֹמר, לזלח תּחילה אֶת סוּלית הנַעל בּייש, כּדי שתּהיֶה רטוּבּה, ואַחַר־כּךְ, הוּא
אוֹמר, נוֹתנים סוּכּר עליה, שאִם לא כּן, הוּא אוֹמר, לא יִדבּק הסוּכּר בּסוּליה.
– אַהא! אני אוֹמר. – אני השׂכל מבין כּבר! אִם לא ייש, לא סוּכּר, אִם לא סוּכּר, לא שרק־שרק… “אִם אֵין קמח, אֵין תּוֹרה”, – אני מסַייע לוֹ בּפסוּק מפּרקי אָבוֹת. ואני עוֹמד וּמוֹציא מחריטי אֵת כּל
רכוּשי אשר רכשתּי לי בּמשךְ ימוֹת החוֹרף, דמי חנוּכּה וּדמי משלוֹחַ־מנוֹת, ונוֹתנוֹ מַתּנה לקארפּה ונפטר מעם פּניו בּידידוּת רבּה, וקארפּה תּוֹקע לי אֶת כּפּוֹ הגסה והשחוֹרה, המשוּחָה בּזפת, ואוֹמר לי בּמהירוּת לָשון: “בּרוּךְ אַתּה, ימי שבּתּא, אַבּא־אִמא, תּן לגימה”… ואני רץ אֶל בּיתי לסעוֹד אֶת לבּי, וּמשם אני חוֹזר ורץ אֶל בּית־רבּי להתפּאֵר לפני חברי בּבגדי יוֹם טוֹב החמוּדים, שתּוֹפרים לי לכבוֹד חַג הפּסח: קפּוֹטה נאה, שסדק וכיס מאחוֹריה, ונעלים חדשוֹת, השוֹרקוֹת בּפסיעתן: שרק־שרק, שרק־שרק!…
ד
– אִמא, חָפשי אָני! – מתּוֹךְ קריאָה זוֹ אני פּוֹרץ
לביתנוּ ימים אחָדים קוֹדם הפּסח וּמבשׂר אֶת אִמי בּשׂוֹרה טוֹבה, כּי
מעתּה פּטוּרים אָנוּ מעוֹל תּוֹרה.
– תּשׂמח אִמךָ ותגיל זקנתּךָ! הלוַאי תּזכּה לבשׂר
בּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת מזוֹ! – כּךְ משיבה לי אִמא, כּשהיא עסוּקה וּטרוּדה
בּמלאכת החָג. קשרה אִמא מטפּחוֹת לבנוֹת לראשי שתּי אַמהוֹתיה, נתנה בּידיהן מברשוֹת, מַטאטאִים וכנפי־אַוָז, והיא עצמה אַף היא חָבשה מטפּחת לבנה לראשה, והרי שלָשתּן עוֹמדוֹת וּמנקוֹת וּמסַיידוֹת, מגָרדוֹת וּמשפשפוֹת, מוֹרקוֹת ושוֹטפוֹת וּמַגעילוֹת אֶת הבּית ואֶת הכּלים לכבוֹד
הפּסח. אני מתלבּט בּיניהן ואֵיני מוֹצא לי מקוֹם בּבּית. הנשים רוֹדפוֹת אוֹתי על צוָאר ואֵינן נוֹתנוֹת לי מנוּחָה אַף רגע. בּכל אשר אֵשב וּבכל אשר אֶעמוֹד וּבכל אשר אֵלךְ – דרכּי להזיק.
– סוּר בּמַלבּוּשי־החָמץ שלךָ מארוֹן־הפּסח! – צוֹעֶקת אֵלי אִמא בּקוֹל־זוָעוֹת, כּאֵילוּ קרבתי בּאֵש אֶל אבק־שׂרפה.
– הישָמר והיזָהר, פּן תּגע רגלךָ בּשׂק־הפּסח! – צווַחַת אֵלי בּריינה המבשלת.
– אֶל המקוֹם ההוּא אַל תּבּיט גם בּעֵיניךָ – שם עוֹמדת חבית הסלק של פּסח!
חוֹזר אני ותוֹעֶה ממקוֹם למקוֹם, מתלבּט לרגלי הנשים וּמקבּל ידיהן דחיפוֹת וּבעיטוֹת וּסטירוֹת בּזוֹ אַחַר זוֹ.
– תּפצה האדמה אֶת פּיה ותבלע אֶת רבּךָ החָכם! כּלוּם
קצרה ידוֹ מהחזיק בּכם בּחדר עוֹד יוֹם אֶחָד? נזדרז וּפיטרוֹ לביתוֹ בּעֶצם המהוּמה, שיהא זה סוֹבב־הוֹלךְ פּה על אַפּי ועל חמתי! המעט לי המלָאכה, והנה בּא זה וטוֹרדני מן העוֹלָם! ראִיתי ילָדים אֵצל הבּריוֹת, והרי הם יוֹשבים בּמנוּחָה על מקוֹם אֶחָד! ואַתּה, בּחוּר גָדוֹל שכּמוֹתךָ, בּן תּשע כּמעט, כּלוּם חוֹלה אַתּה חָלילה מלָקחת ספר בּידךָ
ולחזוֹר עוֹד פּעם על אַרבּע הקוּשיוֹת?
–אִמא, – אני אוֹמר – אֶת אַרבּע הקוּשיוֹת אני יוֹדע בּעל־פּה!
– אַשריךָ וטוֹב לָךְ! – אוֹמרת אִמא. – וכי מעט כּסף בּיזבּזנוּ עליךָ?…
בּכליוֹן־עֵינַיִם חיכּיתי לבוֹא העֶרב, שעה שאַבּא מתהלךְ
בּבּית, אוֹחז בּידוֹ כּף של עֵץ וּכנף־אַוָז וּבוֹדק אֶת החָמץ לאוֹר הנר, ואני הוֹלךְ אַחריו ועוֹזר כּנגדוֹ לחַפּשׂ אֶת פּרוּסוֹת הלחם, שהוּא
עצמוֹ זימן מבּעוֹד יוֹם על כּל החַלוֹנוֹת. “רק יוֹם ולילה אֶחָד עלי לחַכּוֹת, – אני מהרהר בּלבּי – ואַחַר־כּךְ אֶלבּש בּגדי יוֹם טוֹב שלי, אֶת הקפּוֹטה החדשה עם הסדק והכּיס מאחוֹריה, ואֶת הנעלים החדשוֹת, ת השוֹרקוֹת בּפסיעתן. אָז תּשאָלני אִמא מסתּמא: מַה קוֹל השריקה הזאת? ואַעמיד פּנים, כּאילוּ אַיני יוֹדע כּלוּם… אַחַר־כּךְ יגיע זמן הסדר, ואַרבּע הקוּשיוֹת, ואַרבּע הכּוֹסוֹת, וּמַאכלי־פסח הטוֹבים: לביבוֹת וסוּפגָניוֹת וּפשטידוֹת…” וּמדי זכרי אֶת המַאכלים הטוֹבים האֵלה,
בּוּלמוֹס אוֹחזני ולבּי הוֹמה וּמתעטף בּקרבּי. כּל היוֹם כּוּלוֹ כּמעט
לא בּא אוֹכל אֶל פּי.
– קרא קריאַת שמע – אוֹמרת לי אִמא – וּשכב לישוֹן. היוֹם לא נאֹכל פּת ערבּית. עֶרב פּסח היוֹם…
ואני עוֹלה על משכּבי ונרדם. בּחלוֹמי – והנה כּבר הגיע הפּסח. הוֹלךְ אני עם אַבּא לבית־הכּנסת להתפּלל. מַלבּוּשי החדשים מַבהיקים. נעלי החדשוֹת שוֹרקוֹת בּקוֹל: שרק־שרק, שרק־שרק… בּן מי זה הנַער, ההוֹלךְ שם?" – שוֹאלים אַנשי העיר זה אֶת זה. “מוֹטיל הוּא זה, מוֹטיל בּן משׁה־חַיִים בּן אַברהם־הרש בּן ראוּבן”… וּפתאוֹם – אֵי־מזה נתגלָה וקפץ לקראתי כּלב גָדוֹל, שחוֹר וּמסוּרבּל, והכּלב מזנק אֵלי בּקוֹל נביחה נוֹראה ותוֹפס לי בּקפּוֹטתי. אַבּא עוֹמד מנגד וּמתירא לָגשת אֶל הכּלב, ורק מנַענע בּידיו וקוֹרא מרחוֹק בּבת־קוֹל עמוּמה: “כּלךְ־לָךְ, כּלך־לָךְ!” והכּלב אֵינוֹ מַשגיח בּבת־קוֹל וסוֹחבני מאחוֹרי, תּוֹפס בּשיניו בּמקוֹם הסדק וּבמקוֹם הכּיס דווקא, קוֹרע מעלי אֶת חצי קפּוֹטתי ונחפּז לברוֹח. אני רוֹדף אַחריו בּכל מַאמַצי כּוֹחי,
וננעץ בּתוֹךְ הבּיצה בּנַעל אַחַת חדשה וּברגל אַחַת יחפה. והרי אני מַתחיל לבכּוֹת, מתמוֹגג בּדמעוֹת וצוֹעֵק צעקה גדוֹלה וּמרה: "הוֹי, הוֹי,
הוֹשיעוּ־נא!"… ואני מקיץ משנתי ורוֹאֶה אֶת בּיילה המשרתת עוֹמדת ליד מיטתי, שוֹמטת אֶת השׂמיכה מעלי וּמוֹשכת אוֹתי בּרגלי האֶחָת:
– ראוּ־נא גם ראו, כּמה ערבה עליו שנתוֹ! מַהר וקוּם. אִמא ציותה להעירךָ. צריך לבעֵר אֶת שיירי החָמץ מן הבּית!…
ה
אַבּא זוֹרק אֶת כּף־העֵץ ואֶת כּנף־האַוָז אֶל תּוֹךְ
התּנוּר וּמבעֵר אֶת החָמץ. בּכל פּינוֹת הבּית רוּחַ של פּסח שרוּיה. הכּל
מצוּחצח, נקי וכשר. יין אַרבּע הכּוֹסוֹת מנַצנץ ושׂוֹחק אֵלי מרחוֹק. עוֹד שעה – ויבוֹא הפּסח. עוֹד שעה אַחַת – ואֶלבּש בּגדי יוֹם טוֹב החמוּדים
שלי. ואוּלָם עד שהחַייט והסַנדלָר יביאוּ לי אֶת מַלבּוּשי החדשים, עוֹמדת אִמא להתקינני וּלהכשירני לפּסח: חוֹפפת אֶת ראשי בּרוֹתחים וּבחלמוֹן של בּיצה. היא סוֹרקת ותוֹלשת אֶת שׂערוֹתי, ואני מתפּתּל תּחת ידיה. אני מתפּתּל, והיא חוֹלקת לי פּעם בּפעם דחיפה נמרצה בּצד וּבכתף אוֹ מַכּת־לחי נאמנה.
– האִם לא תּחדל להתפּתּל כּתּוֹלעת? הראִית מימיךָ יֶלד,
שאֵינוֹ יכוֹל לעמוֹד בּמקוֹם אֶחָד? מַשפּיעים עליו טוֹבה, והוּא אֵינוֹ
רוֹצה לקבּלה!…
בּרוּךְ המקוֹם, בּרוּךְ הוּא, שפּטרני מענשה שּל חפיפת
הראש! עכשיו יוֹשב אני אֶל השוּלחָן ערוֹם כּמעט, רק כּוּתּנתּי על בּשׂרי, מחַכּה למַלבּוּשי החדשים וּמתבּוֹנן אֶל אַבּא, שחָזר זה עתּה
מבּית־המרחָץ וּפאוֹתיו רטוּבּוֹת עדיִין. יוֹשב הוּא לפני ספר עבה ולוֹמד בּוֹ בּלחש וּבניגוּן הגמרא, קוֹרא וּמתרגם לעצמוֹ וּמתנוֹעע בּשעת
מַעשׂה:
– לצוֹרךְ מרוֹר נוֹהגין – מנהג נהגוּ לצוֹרךְ מרוֹר, לָקחת תּמכא – ליטוֹל חזרת, וכיוָן שהוּא חָריף – וּמפּני שקשה הוּא, יכוֹלין לפררוֹ בּריבּאַייזין – אֶפשר לגרוֹר אוֹתוֹ
בּמגררת…
מַבּיט אני אֶל פּני אַבּא, ונדמה לי, כּי יהוּדי חָסיד וישר כּמוֹהוּ אֵין בּכל האָרץ, וכי פּסח כּשר כּזה שבּביתנוּ אֵין בּשוּם
מקוֹם, וכי מַלבּוּשים נאִים כּמַלבּוּשי החדשים לא יִהיוּ לשוּם נַער! אַךְ מַדוּע לא הביאוּ אוֹתם עדיִין? מה אֵירע לָהם? שמא אֵינם מוּכנים חָלילה לפּסח?… מַחשבה זוֹ אֵיני רוֹצה להעלוֹת כּלל על דעתּי! כּלוּם
אֶפשר הדבר? ואֵיךְ אֵלךְ לבית־הכּנסת? וּמה יֹאמרו חברי? ואֵיךְ אֵשב אֶל הסדר? ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם, אַל תּביאֵני לא לידי נסיוֹן ולא לידי בּיזיוֹן כּזה!…
עוֹד אני מיצר ודוֹאֵג וּמהרהר הירהוּרים מרים אֵלוּ, והנה נפתּחה הדלת ויִשׂראֵל החַייט נכנַס לביתנוּ והמַלבּוּשים החדשים בּידוֹ.
ראִיתיו – וּפג לבּי. מגוֹדל השׂמחה קפצתּי ממקוֹמי ונפלתּי אַפּים אָרצה,
אני והסַפסל עמי, וכמעט נשבּרה מַפרקתּי. בּאה אִמא מן המטבּח, דחוּפה וּמבוֹהלה וכף־השוּמן בּידה.
– מַה קוֹל החביטה אשר שמעתּי? מי נפל כּאן? האַתּה הוּא זה, להבה לא תּבער בּךְ? אוֹיה לי, אַךְ שד הוּא זה, רוּחַ ולא יֶלד! שמא נפגעתּ חָלילה בּאֶחָד מאֶברי גוּפךָ, אַללי לי? כּךְ נאֶה לָךְ! אַל
תּרוּץ, אַל תּקפּוֹץ, למד עצמךָ לילךְ כּאַחַד האָדם!…
ואֶל יִשׂראֵל החַייט אָמרה:
– אָכן רוֹאָה אני, שעמדתּ בּדיבּוּרךָ, רב יִשׂראֵל! ואני כּבר אָמַרתּי לשלוֹח ולקרוֹא לָךְ!
יִשׂראֵל החירש מַעלה בּת־צחוֹק רפה על שׂפתיו וּמַעביר ידוֹ בּאַויר, כּאָדם האוֹמר: “כּל השוֹמע יִצחַק לָךְ! האני לא אֶעמוֹד בּדיבּוּרי?”…
אִמא מַניחָה אֶת כּף־השוּמן וּמסַייעת אוֹתי להיכּנס
לתוֹךְ המכנסַיִם החדשים, שׂמה עלי אֶת אַרבּע הכּנפוֹת של צמר־גפן, אשר תּפרה לי בּידיה לכבוֹד החָג, מַלבּישה אוֹתי אֶת הקפּוֹטה החדשה, עוֹמדת
וּמסתּכּלת בּי ודעתּה נוֹחָה, שמַלבּוּשים אֵלוּ ארוּכּים וּרחָבים
למַדי.
ממַשש אני מאחוֹרי – הוֹוָה וָשבר! אֵין אפילוּ זכר לסדק וּלכיס! הכּל תּפוּר וּמאוּחה, הכּל חָלָק ושלם מסביב!…
– וּשפוֹפרת זוֹ מה היא? – קוֹראת אִמא פּתאוֹם אֶל יִשׂראֵל החירש, אוֹחזת בּי וּמַפנה אוֹתי לכאן וּלכאן.
יִשׂראֵל החירש מוֹציא מכּיסוֹ אֶת קוּפסתוֹ הקטנה, כּוֹפף
אֶת בּוֹהן ידוֹ הימנית ועוֹשׂה אוֹתה כּמין גוּמה, שוֹפךְ בּה גל קטן של אַבקת טאבּאק ושוֹאפוֹ אֶל תּוֹךְ אַפּוֹ.
– מַה טיבה של שפוֹפרת זוֹ? – אוֹמרת לוֹ אִמא שוּב בּקוֹל רם וּמַפנה אוֹתי כּנגדוֹ.
– היכן ראִית שפוֹפרת? – אוֹמר לָה יִשׂראֵל החַייט, אוֹחז
בּי וחוֹזר וּמַפנה אוֹתי כּנגדה. – הלא זה הקפל אשר בּיקשתּ. כּלוּם שכחתּ, שבּיקשתּ לעשׂוֹת קפל?
– קפל נאֶה הוּא זה! – אוֹמרת לוֹ אִמא וחוֹזרת וּמַפנה
אוֹתי כּנגדוֹ. – מין סרח העוֹדף ללעג וּלקלס! הלא תּבוֹש, הלא תּיכּלם, רב יִשׂראֵל!
יִשׂראֵל החירש עשׂוּי לבלי חָת. עוֹמד הוּא וּמתבּוֹנן
אֵלי מלמַעלָה למַטה, כּיוֹצר המתבּוֹנן אֶל יצירתוֹ, ואוֹמר, כּי הקפּוֹטה
הזאת הוֹלמת אוֹתי עד מאוֹד! כּוּלָה יפה וּמוּם אֵין בּה. "מלָאכה כּזוֹ, הוּא אוֹמר, אֵין עוֹשׂים אפילוּ בּפאריז! הקפּוֹטה, הוּא אוֹמר, אוֹמרת
שירה, חַיֵיכם, שהיא אוֹמרת שירה!"
– מַה בּעיניךָ השירה, שהיא אוֹמרת? – אוֹמרת אִמא, אוֹחזת בּידי וּמוֹליכה אוֹתי אֶל אַבּא. – מַה תֹּאמר לשירה זוֹ?
אַבּא נגָש אַף הוּא ואוֹחז בּידי, מַטה אוֹתי לכאן
וּלכאן, בּוֹחן בּעֵיניו אֶת מַלבּוּשי החדשים וּמוֹצא, כּי אָמנם
המכנסַיִם ארוּכּים מעט ממידתי.
יִשׂראֵל מוציא מכּיסו אֶת קוּפסתוֹ וּמכבּד אֶת אַבּא בּריחָה של טאבּאק.
– המכנסַיִם, רב יִשׂראֵל, ארוּכּים מעט!
– הא? מה? ארוּכּים אַתּה אוֹמר? וכי אֵינךָ יוֹדע, מכנסַיִם ארוּכּים מַה תּקנתם? מַפשילים אוֹתם למעלה.
– אֶפשר שיֶש טעם גם בּדבריךָ, – אוֹמר לוֹ אַבּא. – אבל מַה נַעשׂה לָהם, שרחָבים הם יוֹתר מדאי ונראִים כּשני שׂקים?
– פּסוּל מצא בּכּלה, שעֵיניה יפוֹת! – משיב לוֹ יִשׂראֵל
ושוֹאֵף אֶל תּוֹךְ אַפּוֹ גל שני של אַבקת טאבּאק. – רחָבים אַתּה אוֹמר? מוּטב שיִהיוּ רחָבים, ואַל יִהיוּ צרים!…
אני אֵיני פּוֹסק ממַשש מאחוֹרי. מחַפּשׂ אני אֶת הסדק ואֶת הכּיס.
– מה אַתּה מבקש שם? – אוֹמרת לי אִמא. – יוֹם אֶתמוֹל כּי עבר?
– “זקן שקרן! – אני מהרהר בּלבּי וּמַבּיט אֶל יִשׂראֵל החַייט בּעֵיני־זעם. – חירש־אָזנַיִם, יִכּנס הרוּחַ בּאבי אָביךָ!”…
– תּתחַדש! – אוֹמר לי יִשׂראֵל החירש, מקבּל שׂכרוֹ מאִמא, ואַבּא חוֹזר אֶל ספרוֹ ולוֹמד בּלחש וּבניגוּן הגמרא:
– מי ששכח לאכוֹל אפיקוֹ־־־מן…
– תּתחַדש! – אוֹמרת לי אִמא לאַחַר שיצא יִשׂראֵל החַייט,
והיא עוֹמדת בּפנים מאִירים וזנה עֵיניה בּקפּוֹטתי החדשה. – אַךְ היזָהר והישָמר מאוֹד, שלא תּפגע בּחבריךָ הפּוֹחזים ולא תּתגָרה מלחָמה בּהשקצים,
ואָז מוּבטח לךָ, שהקפּוֹטה הזאת תּעמוֹד לךָ, אִם יִרצה השם, לאוֹרךְ
ימים, וּבלבד שיִתּן הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא חַיִים וּבריאוּת!…
ו
– הנה גם רב גדליה בּא! – אוֹמרת אִמא. – כּבר חיכּינוּ לךָ עד בּוֹש! המוּכנוֹת נַעלי הילד?
– מוּכנוֹת וּמזוּמנוֹת! – אוֹמר גדליה הסַנדלָר ורוֹקד
כּנגדה, נוֹשׂא אֶת הנעלים המַבהיקוֹת בּשתּי אֶצבּעוֹת, כּאָדם הנוֹשׂא
לביתוֹ לכבוֹד השבּת מַחרוֹזת של דגים חַיִים מפרכּסים. – כּמה נפלָאִים
דרכי בּני־אָדם! הכּל רוֹצים, שאָכין לָהם אֶת נַעליהם דווקא לפּסח! שׂמתּי לילוֹת כּימים, ישבתּי ועבדתּי עד יציאת הנשמה!… אֶת מוֹצא־שׂפתי אֶשמוֹר, לא יעצרוּני רעמים וּגשמים!
גדליה נוֹעֵל לרגלי אֶת הנעלים החדשוֹת, ואִמא גוֹחנת אֵלי, ממַששת ולוֹחצת אֶת אֶצבּעוֹתי ושוֹאֶלת אוֹתי, אִם אֵיני חָש חָלילה
לחץ בּרגלי?
– לחץ? – אוֹמר גדליה. – ואני סבוּר, כּי לתוֹךְ הנעלים האֵלה אֶפשר להכניס עוֹד שתּי רגלים כּאֵלוּ של בּנךְ.
– קוּם־נא ועמוֹד על הקרקע! – אוֹמרת לי אִמא.
קם אני ועוֹמד על הקרקע, דוֹחק ודוֹחק אֶת הסוּליוֹת, רוֹצה להוֹציא קוֹל שריקה מתּוֹכן – לא היוּ דברים מעוֹלָם! אֵין קוֹל ואֵין שריקה!
– לָמה תּדחַק אֶת הסוּליוֹת כּל־כּךְ? – אוֹמרת לי אִמא.
– עוֹד תּספּיק לךָ כּל השנה כּוּלָה לדחוֹק אוֹתן וּלהעבירן מן העוֹלָם.
יהי לבּךָ סמוּךְ וּבטוּח, כּי עד חַג הפּסח הבּא לא יִשאֵר לךָ מנַעליִם אֵלוּ שׂריד וּפליט!… ועכשיו קוּם לךְ עם אַבּא אֶל יחיאֵל
עוֹשׂה־הכּוֹבעים, ויִבחַר לךָ שם כּוֹבע לכבוֹד יוֹם טוֹב. ורק הישָמר מאוֹד וּשמוֹר אֶת הנעלים! אַל תּחבּוֹט אֶת הסוּליוֹת בּקרקע, לא בּרזל הן עשוּיוֹת!…
יחיאֵל עוֹשׂה־הכּוֹבעים יוֹשב אִתּנוּ בּשכוּנה אֶחָת. נכנסים אָנוּ לחנוּתוֹ דרךְ חצר בּיתנוּ.
יחיאֵל לבקן הוּא מטבע בּריאָתוֹ, כּלוֹמַר, אָדם שפּניו
לבנים ושׂערוֹתיו לבנוֹת. ורק מפּני שמלאכתּוֹ בּכוֹבעים שחוֹרים
וּצבוּעים, אַף פּניו מפוּחָמים תּמיד וחוֹטמוֹ כּחוֹל ואֶצבּעוֹת ידיו
שחוֹרוֹת, כּאִילוּ הטבּילוּ אוֹתן בּדיוֹ שחוֹרה.
– בּרוּכים הבּאִים! – מקדם יחיאֵל אוֹתנוּ בּסבר פּנים
יפוֹת. – למי אֶתּן כּוֹבע חָדש ליוֹם טוֹב – לךָ לעצמךָ, אוֹ
לנַערךָ?
– לבני! – אוֹמר אַבּא בּגוֹדל־לבב. – ורק תּראֵני דבר הראוּי להתכּבּד… מין כּוֹבע משוּבּח… מין דבר הגוּן… מין כּוֹבע… המבין אָתּה?
– למשל? – שוֹאֵל יחיאֵל וּמַבּיט אֶל האִצטבוֹת.
– למשל, – אוֹמר לוֹ אַבּא וּמוֹנה לוֹ בּאֶצבּעוֹתיו, –
שיִהיֶה גם יפה וגם נאֶה, וּמתוּקן וּמקוּבּל, וטוֹב וזוֹל כּאֶחָד… המבין אָתּה?
– מכּיוָן שכּךְ, יֶש לי בּשבילךָ אוֹתוֹ דבר מַמש, אשר תּבקש נַפשךָ! – אוֹמר יחיאֵל, עוֹמד וחוֹטף מן האִצטבה כּמה כּוֹבעים בּבת
אַחַת, וכל כּוֹבע שהוּא נוֹטל בּידוֹ חוֹזר על אֶצבּעוֹ מאֵלָיו, כּאִילוּ
מתּוֹךְ מַעשׂה־כשפים. בּכל רגע הוּא חוֹבש לראשי כּוֹבע אַחר, וּמיד נרתּע לאחוֹריו כּדי שלוֹש פּסיעוֹת, מציץ אֶל פּנַי בּבת־צחוֹק מאִירה ואוֹמר
לאַבּא:
– הלוַאי תּהיֶה לָנוּ השנה הזאת לטוֹבה ולברכה, כּשם שהכּוֹבע הזה נאֶה לוֹ ונאֶה לפניו! הא? מה הכּוֹבע הזה בּעֵיניךָ? כּוֹבע יחיד וּמיוּחָד, אֵין דוּגמתוֹ!
– לא, רב יחיאֵל, לא אֶל הכּוֹבע הזה התפּללתּי! – אוֹמר לוֹ אַבּא וּמבאֵר לוֹ אֶת חפצוֹ בּמישמוּש אֶצבּעוֹת. – רוֹצה אני,
שיִהיֶה זה מין מגבּעת, המבין אַתּה, מין כּוֹבע יהוּדי נאֶה, שחן לוֹ וטעם, אַךְ לפי רוּחַ הזמן, מין כּפתּוֹר וָפרח, אַךְ בּלא צעצוּעים וכוונים יתירים, כּמנהג בּעלי־בתּים… המבין אָתּה?
– אִם כּן, מתּחילָה היה עליךָ לאמוֹר כּךְ! – קוֹרא
יחיאֵל, מזדרז בּמוֹטוֹ האָרוֹךְ, חוֹטף וּמוֹריד מעל האִצטבה העֶליוֹנה
מין כּוֹבע משוּנה, מגוּוָן וּמשוּבּץ, העשׂוּי מלמַעלה כּעֵין כּיפּה
עגוּלה וגף רךְ לוֹ. והוּא נגָש אֵלי, אוֹחז אֶת הכּוֹבע בּאצבּעוֹ האַחַת,
והכּוֹבע חוֹזר על אֶצבּעוֹ, מסתּוֹבב מאֵלָיו קל־מהרה, כּגלגל לפני רוּחַ. בּחשאי וּבזהירות יתירה הוּא חוֹבש אֶת הכּוֹבע הזה לקדקדי, נוֹגע ואֵינוֹ נוֹגע בּוֹ, כּאִילוּ ראשי עשׂוּי זכוּכית לבנה ויֵש לָחוֹש, שמא יִתנַפּץ חָלילה. אַחַר־כּךְ הוּא מתיצב כּנגדי וּמסתּכּל בּי בּסבר פּנים מבהיקוֹת,
פּוֹנה אֶל אַבּא וּמתבּרךְ לפניו, שיהי מַזלוֹ נאֶה כּל־כּךְ, כּשם שהכּוֹבע הזה נאֶה לי ונאֶה לעוֹלָם! רק כּוֹבע אֶחָד, הוּא אוֹמר, נשתּיֵיר לוֹ ממין הכּוֹבעים הלָלוּ – אַחרוֹן הוּא, יחיד וּמיוּחָד,
הלוַאי, הוּא אוֹמר, יהי נקי מכּל רע, כּשם שנקי הוּא עתּה מכּוֹבעים אֵלוּ!…
אַבּא עוֹמד על המקח עֵת רבּה. ואוּלָם יחיאֵל נשבּע לוֹ
בּכל קוֹדש, כּי רק למַעננוּ הוּא מוֹכר אֶת הכּוֹבע היקר כּמעט
בּחצי־חינם, כּה יִתּן לוֹ אלוֹהים פּסח כּשר ונעים וכל טוּב!…
רוֹאֶה אני, כּי הכּוֹבע מצא חן בּעֵיני אַבּא, לפי שהוּא נגָש מדי פּעם בּפעם, מסתּכּל בּוֹ ונהנה מזיווֹ וּמַחליק לי על פּאוֹתי.
– לוּא ישמש לוֹ, לכל הפּחוֹת, לימי קיץ אֶחָד! – אוֹמר אַבּא.
– לשני קיצים! – אוֹמר יחיאֵל וקוֹפץ כּנגדוֹ. – לשלוֹשה קיצים! כּה יִתּן לי אלוֹהים וכה יוֹסיף! תּתחַדש!…
עד שהגעתּי לביתנוּ נשתּלשל הכּוֹבע החָדש והגיע לאָזני. מַרגיש אני, כּי גָדוֹל הוּא קצת ממידת ראשי.
– אֵין בּזה משוּם סַכּנה, וּבלבד שלא יִהיֶה צר! – אוֹמרת
לי אִמא וּמוֹרידה לי אֶת הכּוֹבע כּמעט עד חוֹטמי. – ואוּלָם הישָמר והיזָהר, שלא תּסירוֹ בּכל רגע מעל ראשךָ! אַל תּמַשמש בּוֹ בּידיךָ! תּתחַדש!…
ז
כּשבּאתי עם אַבּא לבית־הכּנסת לתפילת ערבּית, כּבר מצאתי שם אֵת כּל חברי: אִיציק וּברל, לייבּל ואַייזיק, צדוֹק וּשמַעיה, וולוול וקוֹפּיל, מאִיר ושלוֹם־שכנא, חַיִים ושבּתיל, וּשאָר התּינוֹקוֹת של בּית־רבּנוּ. כּוּלָם לבוּשים מַחלָצוֹת לכבוֹד החָג, לכוּלָם קפּוֹטוֹת
חדשוֹת, לכוּלם נעלים חדשוֹת וכוֹבעים חדשים. ורק אֵין אַף אֶחָד בּהם, אשר קפּוֹטתוֹ תּהיֶה ארוּכּה כּקפּוֹטתי ונפל לָה מאחוֹריה, אֵין אַף אֶחָד,
אשר יִנעל נַעלים גסוֹת וּרחָבוֹת כּנַעלי, ואֵין אַף אֶחָד, אשר אֶראֶה על ראשוֹ כּוֹבע גָדוֹל וּמשוּנה כּכוֹבעי. על הסדקים ועל הכּיסים לא אדבּר עוֹד. מוּטב שאֶעבוֹר עליהם בּשתיקה. הוֹי כּי רימוּני והציגוּני כּכלי מלא
בּוּשה וּכלימה!…
כּל בּני החבוּרה קידמוּ אֶת פּנַי בתרוּעת צחוֹק:
– הזאת היא קפּוֹטתךָ, ואֵלה הם מַלבּוּשיךָ החדשים, אשר בֹהם התפּארתּ כּל־כּךְ? אַיֵה הסדק מאחוֹריךָ? ואַיֵה הכּיס אשר אָמרתּ? ולָמה אֵין אָנוּ שוֹמעים עדיִין אֶת קוֹל שריקת נעליךָ?…
המעט לי כּי נַפשי מרה עלי, והנה הם בּאִים לזרוֹת מלח על פּצעי! כל אֶחָד נגָש לעקצני.
אִיציק אוֹמר: מה הקפּוֹטוּחָה הזאת, אשר לבשתּ?
בּרל: אֵין זוֹ קפּוֹטה, אֶלָא חַלָט!
לייבּל: אִיצטלָה!
אַייזיק: גלימה!
צדוֹק: חמילה!
וולוול: שׂמלה!
שמַעיה: קרינוֹלינה!
קוֹפּיל: כּדרלָעוֹמר!
מאִיר: ראוּ־נא גם ראוּ אֶת התּחתּוֹנים הלָלוּ ואֶת שני המנעלים!
שלוֹם־שכנא: ואֶת המגבּעת ראוּ!
חַיִים: מצנפת!
שבּתיל: כּיפּה!
יואַליק: סיר נפוּחַ!
נחמיה: קלחת!
אֶלי: עריבה!
מוֹטיל: עביט של שוֹפכין!…
נרעש אני ונסער כּל־כּךְ, שאַינני שוֹמע גם אֶת נגינוֹתיו הנעימוֹת של הרש־בּר החַזן, העוֹבר לפני התּיבה. מתעוֹרר אני רק לאַחַר התּפילה, עַת כּל המתפּללים פּוֹנים זה אֶל זה בּברכּת החַג ואוֹמרים: “יוֹם טוֹב! יוֹם טוֹב!” בּלב נעכּר וּברוּחַ נכאָה אני נגרר אַחרי אַבּא
לביתנוּ, הוֹלך בּלא כּוֹחַ וּבקרבּי אֵש התּפתּה בּוֹערת. שכחתּי אֶת יִין
אַרבּע הכּוֹסוֹת אשר נשתּה, ואֶת אַרבּע הקוּשיוֹת אשר אֶשאָל, ואֶת
סיפּוּרי ההגָדה אשר נקרא, ואֶת הדגים הטוֹבים והמפוּלפּלים אשר נאֹכל, ואֶת הלביבוֹת הרוֹתחוֹת והסוּפגָניוֹת ואֶת כּל המאכלים הטוֹבים – אֵין
נַפשי אליהם עתּה! הכּל נמאָס בּעֵינַי, הכּל היה לי לזרא. ערבה שׂמחָתי, שבת חַגי וּמשׂושׂי ונהפּךְ לי לאֵבל!…
ח
בראש השוּלחָן, על מיטת־ההסב, יוֹשב המלךְ, הוּא אַבּא, לָבוּש קיטל לָבן וּמצנפת של קטיפה על ראשוֹ. לידוֹ יוֹשבת המַלכּה, היא אִמא, בּשׂמלתה החמוּדה, שׂמלת־החוּפּה אשר לָה, בּמטפּחת־המשי החבוּשה לראשה וּבמַחרוֹזת המַרגָליוֹת המוֹסיפה לוית־חן לצוָארה. ממוּלָם יוֹשב אני, בּן־המלךְ, כּוּלי לָבוּש בּגדים חדשם מכּף רגלי ועד ראשי. מימיני יוֹשבת בּיילה, הנַערה המשרתת, לבוּשה שׂמלה חדשה, העשׂוּיה צמר־גפן, ומקוּשטת סינר לָבן, מוּקשה בּעמילן, המרשרש וחוֹרק כּמַצה יבשה. משׂמֹאלי יוֹשבת בּריינה המבשלת, אִשה שחַרחוֹרת,
שצמחה לָה חתימת־שׂפם על שׂפתה וּמטפּחת צהוּבּה חדשה על ראשה. תּוֹמכת היא אֶת לחיה בּידה האַחַת וּמתנוֹעעת, כּוּלָה מוּכנת וּמזוּמנת לשמוֹע אֶל
קריאַת ההגָדה של פּסח.
– כּהא לחמא עניא! – מזמר המלךְ בּקוֹל נעים מאוֹד, והמַלכּה קמה ממקוֹמה ועוֹזרת לוֹ להגבּיה אֶת הקערה, וּפניה מאִירים אוֹתה
שעה כּאוֹר החַמה. בּיילה המשרתת מוֹרידה ידיה האדוּמוֹת וּמַניחָה אוֹתן על סינרה הלָבן, והסינר מרשרש וחוֹרק כּמַצה יבשה. וּבריינה, כּיוָן ששמעה דברי אלוֹהים חַיִים, מיד העמידה פּנים חסוּדים ועיקמה חוֹטמה, כּמבקשת לבכּוֹת. הכּל שׂמחים, הכּל דעתּם זחוּחָה ורוּחַ יוֹם טוֹב שרוּיה עליהם.
ורק בּן־המלךְ יוֹשב בּדד בּיניהם, כּאָבל בּין חתנים. אֶבן מעיקה על לבּוֹ וערפל דק מתוּחַ על עֵיניו. אִילמלא קדושת הסדר, היה נוֹתן אֶת קוֹלוֹ בּבכי, ואִילוּ בּכה מעט, כּי־עתּה אוּלי רוַח לוֹ.
– השתּא עבדי – מסַיֵים המלךְ בּניגוּן וּמתרגם לעצמוֹ: – עכשו הרי אָנו עבדים, לשנה הבּאָה בּני־חוֹרין – לתקוּפת השנה נהיֶה כּוּלָנוּ אנשים חָפשים!
המלךְ יוֹשב על מיטת־ההסב ותוֹמךְ עצמוֹ בּכּרים הלבנים. אַחריו יוֹשבים כּל המסוּבּים אִיש על מקוֹמוֹ וכוּלָם מחַכּים לבן־המלךְ, שיעמוֹד ויִשאַל אֶת אַרבּע הקוּשיוֹת: מַה נשתנה הלילה הזה מכּל הלילוֹת? והמלךְ יענה אוֹתוֹ: עבדים היִינוּ לפרעה בּמצרים… ואוּלָם בּן־המלךְ יוֹשב כּמצוּמד אֶל כּיסאוֹ ואֵינוֹ יכוֹל לזוּז
ממקוֹמוֹ.
– נוּ?… – רוֹמז לוֹ המלךְ בּידוֹ.
– קוּם! –אוֹמרת לוֹ המַלכּה. – קוּם שאַל אֶת אַבּא אַרבּע קוּשיוֹת!
בּן־המלךְ אַינוֹ זז ממקוֹמוֹ. מַרגיש הוּא, כּאִילוּ
אָחזוּ בּצוָארוֹ בּחָזקה ושׂמוּ מַחנק לגרוֹנוֹ. ראשוֹ נכפּף לצד אֶחָד,
עֵיניו מעפעפוֹת בּתוֹךְ ערפל. שתּי טיפּוֹת קטנוֹת ועגוּלוֹת, נוֹצצוֹת
כּפנינים, נוֹזלוֹת וּמתגלגלוֹת בּלחָייו, מתגלגלוֹת ונוֹשרוֹת על דפי
ההגָדה.
– מַה זה היה לָךְ? – שוֹאֵל אוֹתוֹ המלךְ.
– מה הבּכי הזה לפתע־פּתאוֹם בּשעת הסדר? – צוֹעֶקת המַלכּה בּכעס. – וכי כּךְ אַתּה משיב תּוֹדה לָנוּ על המַלבּוּשים אשר תּפרנוּ לךָ לכבוֹד החָג?
בּן־המלךְ רוֹצה לעצוֹר בּעד בּכיוֹ, ואֵינוֹ יכוֹל.
הדמעוֹת עוֹלוֹת מאליהן ושׂמוֹת מַחנק לגרוֹנוֹ. מקוֹר דמעוֹת נפתּח
קרבּוֹ, מַעין המתגבּר.
– אמוֹר, מַה זה היה לָךְ? בּמה אַתּה חָש? לָמה תּחריש?
פּתח פּיךָ ודבּר! אוֹ אֶפשר רוֹצה אַתּה, שיקוּם אַבּא ויִמתּחךָ על
הסַפסל ויטעימךָ טעם מַלקוּת לכבוֹד הפּסח?…
עמד בּן־המלךְ על רגליו והתחיל ממַלמל בּלשוֹנוֹ:
– אַבּא, אֶשאָלךָ אַר… אַר… אַרבּ… בּ… בּ… בּוּ – הוּ – אוּ – אוּ – אוּ!…
ולא יכוֹל בּן־המלךְ להתאַפּק עוֹד. מנח על הכּיסא, כּבש ראשוֹ בּמַפּת השוּלחָן הלבנה וגָעה בּבכי מר.
א
קרבוּ הנה, ילָדים, היאָספוּ כּוּלכם ואַשמיעכם חדשה! –
כּךְ אוֹמר לָנוּ רבּנוּ רב יוּדיל מַלאַךְ־המות יוֹם אֶחָד קוֹדם לג־בּעוֹמר, ואָנוּ מתאַספים כּוּלָנוּ מסביב לשוּלחָן, עוֹמדים צפוּפים, פּוֹערים פּה וּמַטים אוֹזן להקשיב אֶל החדשה, אשר ישמיעֵנוּ רבּנוּ.
ואוּלָם רוֹאֶה אני בּכם, כּי רוֹצים אַתּם, שאציֵיר לָכם
תּחילָה אֶת דמוּת־דיוֹקנוֹ של רבּנוּ ואֶת מַראֵה פּניו – הנני מוּכן וּמזוּמן לעשׂוֹת רצוֹנכם. ורק תּנַאי אֶחָד קוֹדם למַעשׂה אני מַתנה עמכם, שלא תּציקוּ לי בּדברים הרבּה ולא תּקפּחוּני בּשאֵלוֹת: לָמה קראנוּ אֶת שמוֹ מַלאַךְ־המות? מי חָכם – יבין מעצמוֹ טעמוֹ של דבר: משוּם שהיִינוּ מתיראים מפּניו, כּשם שמתיראים מפּני מַלאַךְ־המות. ולָמה היִינוּ מתיראים מפּניו כּמפּני מַלאַךְ־המות? משוּם שהיה דש אֶת בּשׂרנוּ בּשוֹטים וּברצוּעוֹת עד שפךְ־דם. ולָמה היה דש אֶת בּשׂרנוּ בּשוֹטים וּברצוּעוֹת עד שפךְ דם? וַדאי משוּם שראוּיִים היִינוּ לכךְ.
ולָמה היִינוּ ראוּיִים לכךְ? וַדאי משוּם שהיִינוּ פּוֹחזים ועבריינים…
בּקיצוּר, אִם כּךְ אַתּם מַקיפים אוֹתי בּשאֵלוֹת, הרי אֵין לדבר סוֹף!
קראנוּ אֶת שמוֹ רב יוּדיל מַלאַךְ־המות – ויהי לבּכם סמוּךְ וּבטוּח, כּי ת שמוֹ היה נאֶה לוֹ והוּא נאֶה לשמוֹ, אַף־על־פּי שמַראֵהוּ לא היה דוֹמה למַראֵה מַלאַךְ־המות אפילוּ בּמקצת. אַדרבּה, קצר־קוֹמה היה ודל־בּשׂר, לא תּוֹאַר לוֹ ולא הדר, כּוּלוֹ צנוּם כּגרוֹגרת, פּניו קמוּטים
וּמכוּרכּמים, כּלוּלָב היבש, עוֹר לחָייו מעוּךְ וצפוּד, כּמַצה שמוּרה
שעבר עליה הפּסח, זקנוֹ קלוּש וּמדוּלדל, שצמיחתוֹ לא עלתה יפה, וּכנגד זה חוֹטמוֹ חוֹטם הגוּן דווקא, דק מלמַעלה ועבה מלמַטה. משתּלשל ויוֹרד כּשוֹפר מעוּקל, וּבגרגרתּוֹ פּיקה מחוּדדת, שמזנקת ורצה אֵילךְ ואֵילךְ,
עוֹלָה ויוֹרדת, ונראֶה, כּאִילוּ עכבר קטן מתרוֹצץ שם להנאתוֹ, רצוֹא וָשוֹב.
– היוֹדעים אַתּם, ילָדים, מה יִהיֶה לָנוּ יוֹם מחר? –
שוֹאֵל אוֹתנוּ רבּנוּ בּניגוּן, כּוֹפף ראשוֹ לצד אֶחָד ועוֹצם אֶת עֵינוֹ
האֶחָת.
– לג־בּ־עוֹ־מר! – עוֹנים אָנוּ לעוּמתוֹ כּוּלָנוּ פּה אֶחָד, וקוֹלנוּ מהלךְ בּבּית כּהד שריקת עדרים: מאֶ־אֶ־אֶ־אה!…
– וּמַה פּירוּשוֹ של לג־בּעוֹמר? – מוֹסיף רבּנוּ ושוֹאֵל בּאוֹתוֹ הניגוּן.
– שלוֹשה וּשלוֹשים יוֹם, שהם אַרבּעה שבוּעוֹת וַחמשה ימים לָעוֹמר!
– וכיצד נוֹהגים תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם בּיוֹם לג־בּעוֹמר?
– תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם מתאַספים בּיוֹם לג־בּעומר למקוֹם אֶחָד, משתּתּפים כּוּלָם בּפרוּטוֹתיהם ועוֹשׂים סעוּדה.
– וּמה עוֹד עוֹשׂים תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם?
– תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם מזדיינים בּקשתוֹת וַחרבוֹת וּשאָר כּלי־זין ויוֹצאִים בּקוֹל שירה וזמרה הרחק מחוּץ לָעיר.
– אִם כּן, – אָמַר רבּנוּ וּפקח עלינוּ אֶת עֵינוֹ
העצוּמה – ניצחתּוּני, בּנַי, יפה דרשתּם. ולפיכךְ אני קוֹרא לָכם דרוֹר
ליוֹם אֶחָד וחצי.
כּיוָן ששמַענוּ אֶת המלה “דרוֹר” יוֹצאת מפוֹרשות מפּי
רבּנוּ, מיד נזדרזנוּ ועמַדנוּ על רגלינוּ כּאִיש אֶחָד, כּוּלָנוּ מוּכנים
וּמזוּמנים לָרוּץ לבתּינוּ. ואוּלָם רבּנוּ נתן בּנוּ תּוֹךְ כּדי רגע אֶת
עֵיניו הקטנוֹת והזעוּמוֹת ועשׂה אוֹתנוּ גל של עצמוֹת.
– אהא! – קרא רב יוּדיל מַלאַךְ־המות וקוֹלוֹ הנעים לא היה לוֹ עוֹד. – ראוּ־נא גם ראוּ! מה החרדה הזאת אשר חרדתּם פּתאוֹם? כּיוָן שניתּנה רשוּת למַשחיתים כּמוֹתכם, מיד שכחתּם עוֹל תּוֹרה ועוֹל
דרךְ־אֶרץ, והרי אַתּם נכוֹנים כּוּלכם לקפּוֹץ ולָרוּץ אֶל אשר יִשׂאכם הרוּחַ, כּבני־צאֹן וּכאֵילוֹת השׂדה! לָכן העידוֹתי בּכם היוֹם: שמא, חָלילה, לא יעלה ולא יבוֹא… הלא יוֹדעים אַתּם, למה אני מתכּוון… שמא אֶראֶה בּאֶחָד מכּם קרע בּבגדוֹ, אוֹ שׂרטת בּפניו, אוֹ פּצע וחַבּוּרה
וכל מוּם רע – ואֶעשׂה אִתּכם…
רבּנוּ רב יוּדיל מוֹציא מתּוֹךְ הגמרא רצוּעה עבה, כּפוּלָה וּמכוּפּלת, וּפוֹנה ואוֹמר אֵלינוּ בּלשוֹן זוֹ:
– הידעתּם, בּנַי, מה עלה על דעתּי? מַה יוֹעילוּ לָנוּ דברי מוּסר ותוֹכחה אֵלוּ, שאֵינם מַעלים ואֵינם מוֹרידים? הלא מַכּיר אני בּטבעכם ויוֹדע מראש, כּי אַתּם וַדאי לא תּשמעוּ לקוֹלי, ואני ודַאי צריךְ אֶהיֶה אַחַר־כּךְ להלקוֹתכם, וּלפיכךְ, אִם אַתּם לוּא שמעוּני, עלוּ־נא תּיכף וּמיד והשתּטחוּ, בּמחילָה מכּבוֹדכם, על הסַפסל, אֶחָד אֶחָד תּעלוּ, ואני אהַנה אֶתכם לפי־שעה בּצליפוֹת אחָדוֹת, על כּל צרה שלא תּבוֹא. אֶלָא מה? שמא יִמעט לָכם זה? לָכֵן אַל תּתעצבוּ ואַל יִפּוֹל רוּחכם: מַבטיחַ אני אֶתכם בּהן־ צדקי, כּי לאַחַר לג־בּעוֹמר אכפּר אֶת פּניכם ואוֹסיף לָכם, אִם יִרצה השם, כּהנה וכהנה… וּבכן,
בּנים, שמעוּ לי, מַהרוּ וקרבוּ אֶל הסַפסל ואַל תּחמיצוּ אֶת השעה. עמדוּ
כּוּלכם לפתּח אֶת מכנסיכם, כּי היוֹם קצר והמלָאכה מרוּבּה…
ורבּנוּ עוֹמד וּמתבּוֹנן אֶל הרצוּעה, בּוֹדקה
בּאֶצבּעוֹתיו, כּאָדם הבּוֹדק ציציוֹת טליתוֹ בעֶרב שבּת עם חשכה.
אַחַר־כּךְ הוּא קם ונגָש אֶל הסַפסל, קוֹמץ ושוֹאֵף אַבקת טאבּאק מלוֹא
נחיריו וּמכין עצמוֹ למלָאכה. וגם אנחנוּ אֵיננוּ מסרבים וּמקבּלים עלינוּ אֶת רוֹע הגזירה, כּיִצחָק בּשעת העקדה. נגָשים אָנוּ אֶחָד אֶחָד אֶל
הסַפסל, עוֹמדים וּמשלשלים מכנסינוּ וּמשתּטחים לפני רבּנוּ בּאֵין אוֹמר
וּדברים, כּוּתּנתּנוּ מוּפשלת למַעלָה וּפנינוּ כּבוּשים למַטה, כּאָדם
האוֹמר: “הילָךְ, רבּי, הרי שלךָ לפניךָ”…
– יוֹסילי, בּכוֹרי אַתּה, תּלמידי הטוֹב, כּבוֹדי
ותפאַרתּי, אהבתּיךָ כּי תּשמַע לקוֹלי! – אוֹמר לי רבּי מתּוֹךְ חיבּה
יתירה וּמוֹנה לי בּנַחַת רק צליפוֹת קלוֹת אחָדוֹת, והכּל משוּם שנזדרזתּי לעלוֹת ראשוֹן על הסַפסל. – כּךְ, כּךְ, מַחמַל־נַפשי: אַחַת, אַחַת ואַחַת, אַחַת וּשתּים, אַחַת ושלוֹש… הרוֹאֶה אַתּה, בּני? כּיוָן
שספגתּ מַלקוּת מידי רבּךָ, מיד הפךְ לךָ אלוֹהים לב אַחר… יוֹסילי וּמוֹטילי אַחים! – אוֹמר רבּי ורוֹמז לאָחי למוֹטיל, שיִקרב אֶל הסַפסל. –
משבּח אני אֶת שניהם, שמבטלים הם רצוֹנם מפּני רצוֹן אחרים. כּשאוֹמרים לָהם: עלוּ לסַפסל, הם עוֹלים, ואֵין פּוֹצה פּה וּמצפצף… שמוּאֵליק
מַחמַדי, בּוֹא הנה, כּי קראתי לָךְ. שכב, בּני, שכב. אַל תּיחָפז ואַל תּדחַק אֶת השעה. כּשתּגיע שעתךָ לָקוּם, יכריזוּ
עליךָ מלמַעלָה… יהוּדה־לייבּ, אַתּה יוֹדוּךָ חבריךָ, אֵם תּהיֶה זריז
בּמלאכתּךָ ולא תּאריךְ כּל־כּךְ בּפתיחַת המכנסים. אֵינךָ רךְ ויחיד לפני אָביךָ שבּשמים. כּל הקהל עוֹמד וּמחַכּה לךָ בּכליוֹן־עֵינים… גציל חמוֹר־גָרם! אַל תּסרב הרבּה ואַל תּתעקש, כּי לא יוֹעיל לָךְ! זכרתּי, כּי
לא סילקתּי לךָ עדיִין חוֹב ישן־נוֹשן. הא לךָ וקבּל עכשיו בּמזוּמנים… בּן פּוֹרת שימלי, בּן פּוֹרת עלי־עין! הגידה לי, שאָהבה נַפשי, מַה שלוֹם התּיש, אשר רכבתּ עליו אֶתמוֹל?… הרשלי הקטן, אַילה שלוּחָה! אמוֹר להרשלי הגָדוֹל, כּי ימַהר להפשיל אֶת כּוּתּנתּוֹ ולא יִתבּייש בּפני חבריו. כּוּלָנוּ גברים פּה. אֵין אִשה בּינינוּ… טוֹפּילי טוּטוּריטוּ!
טרב דם אַתּה וטבּל חלטךָ! אַל תּתרעם עלי, שכּיבּדתּיךָ בּ“אַחרוֹן”. לכבוֹדךָ ולכבוֹד אָביךָ השַמש עשׂיתי זאת…
אַחרי שהלקה רבּנוּ גם אֶת קוֹפּילי קוּקוּריקוּ, הוּא
קוֹפּילי קוּקוּריקוּ, שאֵינוֹ יכוֹל להגוֹת אוֹתיוֹת גימל, כּף וקוֹף
כּהלכתן, עמד ונזדקף והחליץ עצמוֹתיו, נתן אֶת בּוֹהן ידוֹ תּחת הפּיקה שבּגרגרתּוֹ, כּדרךְ החַזנים העוֹברים לפני התּיבה, וקרא בּקוֹל רם וּבניגוּן מסוּלסל, כּקוֹרא חָתן לתּוֹרה:
– י־ע־מוֹד החָתן יוֹם־טוֹב ליפּמַאן בּרב שלוֹם־אַייזיק מַפטיר!… אַל תּירא, רב ליפּא, ואַל יֵרךְ לבבךָ. אָמנם
בּר־מצוָה אַתּה, וגם חָתן סמוּךְ לחוּפּתוֹ, ושעוֹן לךָ בּכיסךָ,
ושרשרת־כּסף על לבּךָ, ואַף־על־פּי־כן אַל תּפרוֹש מן הציבּוּר. לכבוֹד לג־בּעוֹמר ולכבוֹד חבריךָ חַייב אַתּה להטריח אֶת עצמךָ וּלהשתּטח פּה על הסַפסל. האמינה לי, כּי לא אֶעשׂה לךָ כּלוּם ולא יִפּוֹל משׂערת ראשךָ אָרצה. רק הלקה אַלקה אוֹתךָ – לרוחָתךָ, לישוּעתךָ. ויהי לבּךָ סמוּךְ וּבטוּחַ, כּי עד בּוֹא יוֹם חתוּנתךָ תּשכּח אֶת המַלקוּיוֹת וזכר לא יִהיֶה לָהן… ליפּא, שכב בּמנוּחָה!… ליפּא, אַל תּתחַכּם הרבּה ואַל
תּתפּתּל ואַל תּבעט בּי בּרגליךָ!… ליפּא, אֵין בּי כּוֹחַ להיאָבק עם
בּחוּר מגוּדל כּמוֹתךָ!… כּךְ, כּךְ… תּהי לָכם זאת לרפוּאה!…
ועתּה, בּנַי, עמדוּ כּוּלכם וּפרפוּ מכנסיכם, רחצוּ ידיכם והתפּללוּ
תּפילת מנחה, וּלכוּ לביתכם לשלוֹם! ורק ראוּ הזהרתּיכם – אַל תּרגזוּ בּדרךְ. לא בּרעם ולא בּרעש, אֶלָא בּהשקט וּבמנוּחה, בּשוּבה וָנַחַת
תּלכוּ, כּאשר אָהבתּי. וּמחרתיִם, אִם יִרצה השם, בּהיוֹת הבּוֹקר,
תּבוֹאוּ כּוּלכם הנה ותשבוּ אִיש בּמקוֹמוֹ. השוֹמעים אַתּם אֵת אשר אני מדבּר אליכם היוֹם? הישָמרוּ לנַפשוֹתיכם, פּן אֶמצא חָלילה רבב על בּגדיכם, אוֹ שמץ־דבר – חַיֵיכם אֵינם חַיִים! ועתּה לכו לשלוֹם וּשׂמַחתּם בּחגכם!
ב
למחר הוֹציא הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא חַמה מנַרתּיקה ונתן לָנוּ מַתּנה יפה מאוֹצרוֹ הטוֹב: יוֹם בּהיר וצח, אֶחָד מימי הקיץ החַמים והטוֹבים, שבּהם אפילוּ כּתריאֵליבקה החשוּכּה והשוֹממה, היוֹשבת על נהר
סרחוֹן, מתעוֹררת לחַיִים חדשים, מַחליפה אֶת מַראֶיה ועוֹטה כּוּלָה אוֹר
וָחוֹם. האַויר זךְ ונעים וּמשיב נפש, השמַיִם בּהירים ועמוּקים, הציפּרים
מצפצפוֹת, ונפש כּל חַי תּערוֹג ותכלה לָצאת החוּצה, לאַויר העוֹלָם, הרחק מרפש העיר וּביצוֹתיה, אֶל מרחַב השׂדוֹת, אֶל מקוֹם ירק־דשא ואִילָנוֹת מלבלבים וּזבוּבים פּוֹרחים ויִתּוּשים מזמזמים וציפּרים מנַתּרוֹת
וּמקפּצוֹת זוֹ כּנגד זוֹ ואוֹמרוֹת שירה. בּבּוֹקר ההוּא השכּמנוּ לָקוּם,
אני וּמוֹטיל אָחי, עם הנץ־החַמה, התפּללנוּ תּפילה חטוּפה, לָקחנוּ ארוּחָתנוּ בּידינוּ ונחפּזנוּ לָלכת אֶל ליפּא בּן שלוֹם־אַייזיק. ולָמה
הלכנוּ אֶל ליפּא בּן שלוֹם־אַיזיק דווקא? משוּם כּמה טעמים. ראשית, משוּם שליפּא הוּא הגָדוֹל שבּחבוּרה, בּחוּר בּר־מצוָה, וגם חָתן סמוּךְ
לחוּפּתוֹ, ששעוֹן לוֹ בּכיסוֹ ושרשרת־כּסף על לבּוֹ. ושנית, משוּם שחצר בּית־אָביו גדוֹלָה וּרחָבה מאוֹד, ושם אָנוּ מזדמנים כּוּלָנוּ בּכל יוֹם ששי בּשבּת, מקפּצים על רגל אַחַת, משׂחקים כּל מיני משׂחָקים נאִים, כּגוֹן: משׂחַק “הסַנוורים”, “אֶקח וּמקח”, “שלי שלךָ ושלךָ שלי”, וכיוֹצא בּאֵלוּ.
כּשבּאנוּ אני ואָחי מוֹטיל אֶל ליפּא בּן שלוֹם־אַייזיק,
כּבר מצאנוּ בּחָצר אֵת כּל החבוּרה כּוּלָה. אַרבּעים ואַרבּעה תּלמידים
היה מספּרנוּ וּמשני חדרים נאסַפנוּ כּאן: מחַדרוֹ של רב יוּדיל מַלאַךְ־המות וּמחַדרוֹ של רב אֶפרים התּליין.
– הנה גם האַחים יוֹסילי וּמוֹטילי הוֹלכים וּבאִים!
הראוּ־נא, הנאהבים והנעימים, מה הבּרכה אשר הבאתם אַתּם היוֹם? – כּךְ קוֹרא ליפּא בּן שלוֹם־אַייזיק, והוּא עוֹמד וּמקבּל מידי כּל אֶחָד ואֶחָד
אֶת הצידה, אשר הביא מבּיתוֹ לסעוּדת החברים, מַכריז עליה בּקוֹל רם וּמתבּל דבריו בּחרוּזים, להרבּוֹת השׂמחה:
– החָתן יהוּדה, מה הבאת לסעוּדה? שתּי בּיצים צלוּיוֹת,
שתּי עוּגוֹת אפוּיוֹת, וגם שש פּרוּטוֹת, נוֹצצוֹת וּמרוּטוֹת… וּמה
לָנוּ עוֹד? טוֹב מאוֹד!
– ואַתּה לייזר, הבה אֶהיֶה לךָ לעֵזר! רוֹאֶה אני אֶצלךָ, בּלא עֵין־הרע, אוֹצר מלא וגָדוּש: שני רקיקים, ואֵלוּ נַקניקים, והנה תּופינים מכּל המינים, ודגים ממוּלָאִים, ותפּוּחים לא־רעים, וּשאַר פּרפּראוֹת, והנה גם מעוֹת… יפה דרשתּ!
– מיכה, מיכה! אַיֵה אֵיפוֹא פּיךָ? אִי לךָ, מוּמר! הלא הבטחתּ להביא מן היין המשוּמר! והנה לא הבאת כּלוּם, רק בּיצים אחָדוֹת וּבצלים ושוּם!…
– שלוֹם־שכנא, למי כּל המַחנה? בּיצים וּמַעשׂה־מרקחת, וחַלת־לחם אַחַת, בּטנים וּשקדים, ותפּוּחים כּבדים, וכוֹס מלאָה שוּמן,
וזוּז אֶחָד מזוּמן, וּרביעית העוֹף… הרי אֵין לדבר סוֹף! ומַה זה בּידךָ? בּקבּוּק ייש? אַךְ זה בּרנש!…
– אֶפרים, אַתּה נגלית מן השמַיִם – מה הבאת? רק פּרוּסַת לחם וחצי הבּיצה?… יֵש עֵצה: אֵין בּכךְ כּלוּם. הכּל מצטרפים לסעוּדת לג־בּעוֹמר, אֶחָד המרבּה ואֶחָד המַמעיט!
– הבּיטוּ, הבּיטוּ! הנה הוֹלךְ טוֹפּילי טוּטוּריטוּ! מַה זה בּטפּךָ? טוֹפּיטה אַחַת ועוּדה טטנה, שטבר עבר זמַנה?…
כּל הנערים צוֹחקים, וגם קוֹפּילי קוּקוּריקוּ צוֹחק עמהם.
– אַחרוֹן אַחרוֹן חָביב! פּנוּ דרךְ מסביב! תּנוּ כּבוֹד
ליוֹאֵל, המַלאָךְ הגוֹאֵל, הוּא בּן הגביר, אֶחָד משבעה טוֹבי העיר! עמוֹד, עמוֹד, בּחוּר כּהלָכה, קוּם והראֵנוּ אֶת הבּרכה: עֶשׂר בּיצים
מגוּלגָלוֹת, וּשתּי תּרנגוֹלוֹת, עוּגוֹת וּמַמתּקים וּמיני תּרגימה,
ולוֹג יין ללגימה, שקדים וחרוּבים, וגם אגוֹזים גנוּבים… ראֵה גם ראֵה: הרי סוּכּר ותה! וּמה זה? צימוּקים? וגם תּפּוּחים מתוּקים? יִמַח שמךָ וזכרךָ, בּחוּר נאֶה שכּמוֹתךָ, קרב־נא הנה ואוֹדךָ!…
יוֹאֵל בּן הגביר נגָש בגאותנוּת יתירה אֶל החבוּרה, עוֹמד
וידיו בּכיסי מכנסיו, וליפּא בּן שלוֹם־אַייזיק סוֹטר לוֹ בּשתּי אֶצבּעוֹת על חוֹטמוֹ. כּל בּני־החבוּרה מריעים בּצחוֹק.
– ועתּה, בּנים, היאָספוּ כּוּלכם וּשבוּ פּה על־גבּי
הקוֹרוֹת! – פּוֹקד עלינוּ ליפּא בּן שלוֹם־אַייזיק. – הבה נקרב אֶל הסעוּדה. אִכלו וּשתוּ והיטיבוּ אֶת לבּכם. אַךְ תּחילה חַייבים אנחנוּ
לברךְ על היין. למי כּוֹס? תּנוּ ונשתּה לחַיִים. לחַיִים, הבּחוּר אֶפרים! לָמה תּשב בּקרן־זוית? עמוֹד וּפתח אֶת החָבית! לחַיִים, משׁה־יוֹסי, הא לךָ אֶת כּוֹסי! שתה גם אַתּה, יהוּדה! אֵין מסרבים לסעוּדה! הרשלי הקטן, יִגער בּךָ השׂטן! שתה אֶת הכּוֹס עד תּוּמה, לבל יִשאֵר מאוּמה! מיכה, הרחב פּיךָ! נתן, לָמה תּשב כּחָתן? לחַיִים, טוֹפּילי! הלוַאי יִתּן לךָ
הטדוֹש־בּרוּךְ־הוּא טפל טפליִם וטל טוּב, אָמן סלה! שתה אֶת טוֹסךָ טוּלָה ואַל תּעטם אֶת חוֹטמךָ, שאִם לא טן, אֶצוֹט אוֹתה לתוֹךְ
דרדרתּךָ!…
כּל הנערים צוֹחקים, וגם קוֹפּילי קוּקוּריקוּ צוֹחק עמהם.
– ועתּה, ילָדים, אִמרוּ־נא, לאָן נלךְ היוֹם? – שוֹאֵל ליפּא בּן שלוֹם־אַייזיק, לאַחַר שגָמַרנוּ סעוּדתנוּ.
קם שאוֹן ורעש וּבילבּוּל לשוֹנוֹת. הכּל מדבּרים, הכּל צוֹעקים, הכּל מַשמיעים אֶת דעתּם. נחלקוּ הדעוֹת.
– אֶל אחוֹרי בּית־הקברוֹת! – אוֹמר אֶפרים בּן האַלמנה.
– אֶל עֵבר הנהר! – עוֹנה כּנגדוֹ מיכה בּן משׁה־יעקוֹב הנאמן.
– אֶל המַלבֵן! – צוֹעֵק שלוֹם־שכנא בּן המוֹזג בּקוֹל רם.
– אֶל המַלבּן! אֶל המַלבּן! – עוֹנים אַחריו כּמה וכמה קוֹלוֹת פּה אֶחָד.
– והכּלָבים מַה תּהא עליהם? כּלוּם שכחתּם אֶת הכּלָבים? – שוֹאֵל משׁה־יוֹסי, נַער לבן־פּנים, שעֵיניו גדוֹלוֹת ונבהלוֹת.
– מי יִשמַע לכּלָבים? מי ישגיח בּהם? – אוֹמר יוֹאֵל בּן הגביר בּאוֹמץ־לב.
– דוֹמה, שאַתּה בּעצמךָ ירא מפּני הכּלב אֵימַת מות! – מקנתּר אוֹתוֹ משׁה־דויד בּעל השׂפה המבוּקעה.
– ולא מפּני הכּלב בּלבד, אֶלָא גם מפּני החָתוּל! –
מוֹסיף אַחריו ראוּבלי, נַער שכּויה בּלחיוֹ, וכל בּני החבוּרה ממַלאִים
צחוֹק פּיהם.
ראה יוֹאֵל בּן הגביר, שמלגלגים עליו, ונתמלא חימה. קרב אֶל ראוּבלי בּעל־הכּויה והגיש לוֹ אֶצבּע משוּלשת כּלפּי חוֹטמוֹ. נזדרז משׁה־דויד בּעל השׂפה המבוּקעה והכּהוּ אֶל החוֹמש. עמד יוֹאֵל וסטר לוֹ על לחיוֹ. נתקבּצוּ סביבוֹ כּמה וכמה נערים והתחילוּ להמטיר על ראשוֹ מַכּוֹת וּמַהלוּמוֹת מכּל העברים. בּשאָר ימוֹת השנה לא היה אָדם מעיז פּניו בּפני בּן הגביר, ואוּלָם היוֹם לג־בּעוֹמר, וּביוֹם כּזה לא ניכּר עני לפני עשיר. כּוּלָנוּ בּני־חוֹרין.
– הסוּ! – קוֹרא ליפּא בּן שלוֹם־אַייזיק. – לָמה תּריבוּ
ותחרצוּ לָשוֹן אִיש לרעֵהוּ? רב לָכם! היוֹדעים אַתּם, לאָן נלךְ
היוֹם?
– לאָן? לאָן?
– לכפר גאלאגאנוֹבקה!
– לכפר גאלאגאנוֹבקה! לכפר גאלאגאנוֹבקה! – צווֹחים כּל
בּני־החבוּרה פּה אֶחָד. ואפילוּ קוֹפּילי קוּקוּריקוּ אַף הוּא עוֹזר
אַחרינוּ וצוֹוח בּקוֹלוֹ הדק: “לטפר דאלאדאנוֹבטה, לטפר דאלאדאנוֹבטה!”…
וּבכן נמנינוּ וגָמַרנוּ לילךְ לכפר גאלאגאנוֹבקה.
ג
הכּפר גאלאגאנוֹבקה הוּא כּפר קטן ודל, הסמוּךְ
לכתריאֵליבקה. כּשאַתּה נוֹסע לכתריאֵליבקה עירנוּ, על־כּרחךָ אַתּה עוֹבר
דרךְ הכּפר הקטן הזה. וּכשאַתּה עוֹבר דרךְ הכפר הקטן הזה, על־כּרחךָ אַתּה פּוֹגש חבר שקצים קטנים, שכּוֹבעים גדוֹלים חבוּשים לראשיהם. הלָלוּ רצים אַחרי עֶגלתךָ, מיַדים בּךָ אבנים, משסים בּךָ אֶת הכּלָבים, מַאריכים
לָשוֹן לעוּמתךָ, עוֹשים כּנגדךָ מיני עוָיוֹת משוּנוֹת וּמזמרים לךָ בּשעת
מַעשׂה זמר של דוֹפי, שבּלשוֹננוּ העברית אֶפשר לתרגמוֹ כּךְ:
יְהוּדוֹן, יְהוּדוֹן!
לֵךְ לַאֲבדּוֹן!
נָפְלָה נַעַל מֵרַגְלֶךָ,
וְהָלַכְתּי מֵאַחֲרֶיךָ,
וּמְצָאתִיהָ,
וַהֲרִימוֹתִיהָ,
וּבָרַחְתּי עִם הַמְּצִיאָה!…
ואַף־על־פּי שדברי הזמר הזה דברים תּפלים הם ואֵין לָהם שוּם טעם, מכּל מקוֹם יכעיסוּךָ מאוֹד ויעוֹררוּ חמתךָ. ולא הרי הדברים כּהרי הצחוֹק המגוּנה של השקצים הקטנים. ולא הרי הצחוֹק כּהרי האבנים, שהם מיַדים בּךְ. ולא הרי האבנים כּהרי הכּלָבים, שהם משסים בּךְ…
– אבל מַה נַעשׂה, – שוֹאֵל אֶחָד מאִתּנוּ, – אִם יִתנַפּלוּ עלינוּ השקצים, הם וכלביהם?
– מַה יעשׂוּ השקצים לָנוּ? – אוֹמר ליפּא בּן
שלוֹם־אַייזיק. – הלא יוֹצאִים אָנוּ נגדם מזוּינים בּכלי־זין, בּקשתוֹת וחרבוֹת וּמַקלוֹת! אַדרבּה, ינַסו־נא השקצים ויִפּלוּ עלינוּ, ונראֶה, יד ת מי תּהיֶה על העֶליוֹנה! הלא אָנוּ, בּלא עֵין־הרע, אַרבּעים ואַרבּעה תּלמידים פּה, כּוּלָנוּ גיבּוֹרים, מגיבּוֹרי יִשׂראֵל, אחוּזי־חרב,
מלוּמדי־מלחָמה!…
– נַראֵם אֶת נַחַת זרוֹעֵנוּ, ויֵדעוּ, לפני מי הם עוֹמדים! – אוֹמר יוֹאֵל בּן הגביר, שכּבר שכח אֶת המַכּוֹת, אשר הוּכּה זה־עתּה בּידי חבריו.
– הבה נהיֶה אנחנוּ בּני־יִשׂראֵל, והם יִהיוּ הפּלשתּים! – מַציע לפנינוּ אָחי מוֹטיל, ועֵצה נפלָאָה זוֹ מוֹצאת חן בּעֵיני כּוּלָנוּ.
– אִם אַתּם לוּא שמעוּני, – אוֹמר חַיִים, והוּא נַער
בּן־גמרא, הלוֹמד בּחַדרוֹ של אֶפרים התּליין, – אִיעצכם, כּי נחַלק אֵת כּל התּלמידים לשני מַחנוֹת: המַחנה האֶחָד יִקָרא דגל מַחנה יהוּדה, על שם רב יוּדיל מַלאַךְ־המות, והמַחנה השני יִקָרא דגל מַחנה אֶפרים, על שם רב אֶפרים התּליין. יקוּם־נא ליפּא בּן שלוֹם־אַייזיק ויהי ראש למַחנה יהוּדה, כּלוֹמַר, לתלמידיו של רב יוּדיל מַלאַךְ־המות, וּמנדל הסייח יִהיֶה ראש למַחנה אֶפרים, כּלוֹמַר, לתלמידיו של אֶפרים התּליין.
– עֵצה יפה מאוֹד! – קוֹראִים אַחריו כּמה נערים יחד. – גם יעקוֹב אָבינוּ, כּשיצא למלחָמה על עֵשׂיו אָחיו, עשׂה כּךְ. אָמַר יעקוֹב
בּלבּוֹ: "אִם יבוֹא עֵשׂיו אֶל המַחנה האַחַת והכּהוּ, והיה המַחנה הנשאָר
לפליטה"…
– לפליטה? חַס ושלוֹם! אִיש מאִתּנוּ לא יִפּלט מן המַחנה! – אוֹמר ליפּא בּן שלוֹם־אַייזיק. – הכּה נַכּה אֶת הפּלשתּים עד חָרמה,
כּלה נַעשׂה אִתּם! בּני יִשׂראֵל! עמדוּ וחגרוּ אִיש אֶת חַרבּוֹ ונצא
למלחָמה על הפּלשתּים!
– הבה נזמר זמר, ילָדים!
– זמר! זמר!
– אֵיזה זמר נזמר?
– נזמר אֶת הזמר הזה:
אַחַת, שְׁתַּיִם, שָׁלשׁ, אַרְבַּע,
אִיש לְקַשְׁתּוֹ, אִישׁ לְחַרְבּוֹ!…
– לא, לא, זמר יוָני הוּא זה! מוּטב שנשיר שיר יהוּדי! שיר יהוּדי נשיר!
וּמיכה בּן משׁה־יעקוֹב הנאמן מַתחיל לָשיר שיר יהוּדי בּקוֹל נעים וערב, מסַלסל בּגרוֹנוֹ, כּחַזן העוֹבר לפני התּיבה:
אָמַר יְיָ לְיַעֲקֹב:
אַל תּירָא עַבְדּי יַעֲקֹב!
וכל הנערים עוֹנים אַחריו בּקוֹל צהלה ורינה:
לֹא, לֹא, לֹא נִירָא!
רַק אֱלֹהֵינוּ – אוֹתוֹ נִירָא!…
ד
– הוֹי, מי יִתּן עתּה לידינוּ שנַיִם אוֹ שלוֹשה פּלשתּים! – קוֹרא יוֹאֵל בּן הגביר ודוֹרךְ אֶת קשתּוֹ.
– כּי־עתּה ניקמתּי מהם! – אוֹמר חַיִים בּן־הגמרא ושוֹלף אֶת חַרבּוֹ מתּערה.
– כּלה היִיתי עוֹשׂה אִתּם! – עוֹזר אַחריו שלוֹם־שכנא בּן המוֹזג וּמנוֹפף מַקלוֹ בּאַויר.
– כּדג היִיתי קוֹרע אוֹתם! – מוֹסיף משׁה־דויד בּעל השׂפה המבוּקעה וּמַראֶה בּידיו, כּיצד היה קוֹרע אֶת הפּלשתּים כּדג.
– הסוּ, ילָדים! – קוֹרא פּתאוֹם אֶחָד מן החבוּרה. – הנה פּלשתּי עם צמד שוָרים נוֹסע וּבא לקראתנוּ!
אוֹתוֹ הפּלשתּי, שהקרה אלוֹהים לפנינוּ, אִיכּר היה
מאִיכּרי הכּפר, והוּא נוֹסע לפי־תוּמוֹ לָעיר, יוֹשב בּעֶגלָתוֹ
בּכוֹבע־הצמר הגָדוֹל, מקטר מקטרתּוֹ בּמנוּחָה, מעוֹרר שוֹטוֹ על שוָריו ודוֹפקם מאחוֹריהם: “הוֹי, הוֹי, עוּשׁוּ, חוּשׁוּ!”
– בּני יִשׂראל! דרכוּ אֶת קשתוֹתיכם! – פּוֹקד ליפּא בּן שלוֹם־אַייזיק על מַחנהוּ, מַחנה יהוּדה.
– בּני יִשׂראֵל! כּוֹננוּ חציכם על הפּלשתּי! – פּוֹקד מנדל הסייח על מַחנהוּ, מַחנה אֶפרים.
כּוּלָנוּ דוֹרכים קשתוֹתינוּ וּמכוֹננים אוֹתן על
האִיכּר, היוֹשב בּעֶגלָתוֹ, וּמיכה בּן משׁה־יעקוֹב הנאמן מַמשיךְ
בּשיר:
בָּחַר יְיָ בְּיַעֲקֹב –
אַל תּירָא עַבְדִי יַעֲקֹב!
וכל הנערים עוֹנים אַחריו בּקוֹל:
לֹא, לֹא, לֹא נִירָא!
רַק אֱלֹהֵינוּ – אוֹתוֹ נִירָא!
הפּלשתּי, כּפי הנראֶה, נבהל מאוֹד מפּני שני המַחנוֹת
שלָנוּ, לפי שעצר אֶת שוָריו, הסיר כּוֹבעוֹ מעל ראשוֹ, הצטלב שלוֹש פּעמים, ירק לעוּמתנוּ וּפנה ואָמַר אֵלינוּ בּקוֹל גס, בּלשוֹנוֹ, לשוֹן
עם לוֹעֵז:
– מַה לָכם פּה, יהוּדוֹנים קטנים, כּוֹפרים ארוּרים? –
ותוֹךְ כּדי דיבּוּר קילל אוֹתנוּ קלָלָה נמרצה וּביקש לָרדת מעל העגָלה וּלהילָחם בּנוּ בּשוֹטוֹ.
– היוֹדעים אַתּם, ילָדים? – אוֹמר אֵלינוּ יוֹאֵל בּן
הגביר. – מוּטב שנַעזוֹב אֶת הפּלשתּי הערל הזה לנַפשוֹ ולא נגע בּוֹ לרעה. כּי מה עשׂה לָנוּ? הלא יוֹצאִים אָנוּ למלחָמה רק על הפּלשתּים הקטנים!…
– אמת, אמת דיבּרתּ! – קוֹראִים אָנוּ כּוּלָנוּ בּשׂמחה
רבּה, ואָנוּ אוֹזרים חלָצינוּ ונסים כּגיבּוֹרים ממקוֹם הסַכּנה, וּמיכה
בּן הנאמן מעוֹדד רוּחנוּ בּשיר:
גָּאַל יְיָ אֶת יַעֲקֹב –
אַל תּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב!
וכוּלָנוּ עוֹנים אַחריו בּקוֹל:
לֹא, לֹא, לֹא נִירָא!
רַק אֱלֹהֵינוּ – אוֹתוֹ נִירָא!
– ועתּה, ילָדים, הבה נשב פּה לָנוּחַ קצת מעמל הדרךְ! – פּוֹקדים עלינוּ שני שׂרי־הצבא, ליפּא בּן שלוֹם־אַייזיק וּמנדל הסייח, ואָנוּ מַפשילים אֶת כּנפוֹת קפּוֹטוֹתינוּ ויוֹשבים כּוּלָנוּ על ירק־הדשא בּשׂדה, משתּטחים על הקרקע, מרימים עֵינינוּ למַעלָה וּמַבּיטים אֶל השמַיִם, שמי־התּכלת הבּהירים והעמוּקים, בּמקוֹם שמרחפים קרעֵי עננים זכּים וקלים וסיעת ציפּרים שטה ועוֹברת בּדממה הרחק־הרחק, טוֹבלת בּזוֹהר הרקיע ונעלמת מעֵינינוּ.
– לאָן נעלמוּ הציפּרים האֵלה? – שוֹאֵל נַער אֶחָד אֶת חברוֹ וּמַבּיט אֶל רקיע השמים.
– ירדוּ לָנוּחַ על הרי אררט, – משיב לוֹ חברוֹ בּבטחָה רבּה, כּאָדם המדבּר על המפוּרסמוֹת.
– לָמה על הרי אררט דווקא? – שוֹאלוֹ הראשוֹן מתּוֹךְ סַקרנוּת.
– משוּם שהרי אררט הם הגבוֹהים שבּהרים! – משיב לוֹ חברוֹ, כּמוּמחה שאֵין דבר נסתּר ממנוּ.
שוֹכב אני פּרקדן בּין חברי וּמַקשיב אֶל דברי שני הנערים ותוֹהה עליהם בּלבּי: מה ענין אררט לכאן? הלא אררט בּאֶרץ־יִשׂראֵל הוּא, ואָנוּ יוֹשבים כּאן, בּחוּץ־לָאָרץ! ואוּלָם מיד אני מתרץ לעצמי קוּשיה זוֹ: ולא יהא אררט כּפלשתּים? הלא הפּלשתּים אַף הם בּאֶרץ־יִשׂראֵל, ואַף־על־פּי־כן הנה אנחנוּ יוֹצאִים פּה למלחָמה עליהם!…
שני הנערים המדבּרים אֵינם פּוֹסקים אַף רגע משׂיחָתם. אֶחָד שוֹאֵל, והשני משיב לוֹ.
– הגידה לי, מַה נַעשׂה אַחַר־כּךְ, כּשנכבּוֹש, אִם יִרצה השם, אֶת הפּלשתּים?
– וכי מה רצוֹנךָ לעשׂוֹת?
– כּוונתי, מַה נַעשׂה לאַרצם?
– וכי מה רצוֹנךָ לעשׂוֹת לאַרצם?
– כּוונתי, האִם נַחריב אֶת אַרצם, ואֶת עריהם נשׂרוֹף בּאֵש, ואֶת נשיהם וטפּם נַכּה לפי־חָרב?
– כּלוּם יצאתּ מדעתּךָ? לָמה נשׂרוֹף אֶת הערים בּאֵש? וּמה חָטאוּ הנשים והטף, כּי נַכּם לפי־חָרב?
– אבל הלא כּךְ כּתוּב בּתּוֹרה!
– אֵין מביאִים ראָיה מן התּוֹרה! מַה שהיה לפנים לא יִהיֶה עתּה. די לָנוּ כּי נַכניעֵם ונשׂים מַס עליהם…
שׂיחָה שלְוה זוֹ של שני הנערים המדבּרים, האַויר הזךְ והחָם, ירק־הדשא הרךְ וריחַ השׂדה הנעים נוֹסכים עלינוּ תּרדמה קלה וּמתוּקה, ועצלוּת נעימה משתּפּכת בּכל אֶברי גוּפנוּ. וַדאי שהיִינוּ
שוֹכבים כּךְ וּמנַמנמים כּל אוֹתוֹ היוֹם, אִילמלא קפץ פּתאוֹם אֶחָד
מאִתּנוּ וקרא בּקוֹל:
– פּלשתּים עליךָ, יִשראֵל!…
ה
כּשקפצנוּ ועמדנוּ על רגלינוּ, ראִינוּ לפנינוּ עֵדר
כּבשׂים בּשׂדה, וּשקצים אחָדים מנַערי הרוֹעים עוֹמדים ממוּלנוּ וּמַקלוֹת
גדוֹלים בּידיהם, והם סוֹקרים אוֹתנוּ בּעֵיניהם ונדבּרים אִיש אֶל רעֵהוּ
בּלשוֹנם, לשוֹן עם לוֹעֵז:
– מי הם אֵלה פּה, הריצי?
– אֶפשר, שדים קטנים?
– לא, אֵלה הם יהוּדוֹנים קטנים מכּתריאֵליבקה.
– כּוֹפרים בּני־כלָבים!
– ראֵה, גם מַקלוֹת בּידיהם!
– הבה, בּחוּרים, נקוּם עליהם ונַכּה בּהם!
– נשסה בּהם אֶת הכּלָבים!
– תּפשׂוּם, בּחוּרים!
– הוֹי, בּחוּרים, בּחוּרים!…
– בּני יִשׂראֵל! לָמה תּחרישוּ? לָמה תּעמדוּ מרחוֹק? –
קוֹראים אֵלינוּ שני שׂרי־הצבא שלָנוּ, ואָנוּ מזדרזים וּמכוֹננים קשתוֹתינוּ לעוּמַת השקצים, וּמיכה בּן משׁה־יעקוֹב הנאמן מַלהיב רוּחנוּ בּשיר:
דָּרַךְ כּוֹכָב מִיַּעֲקֹב –
אַל תּירָא עַבְדִּי יַעֲקֹב!
וכוּלָנוּ עוֹנים אַחריו בּקוֹל:
לֹא, לֹא, לֹא נִירָא –
רַק אֱלֹהֵינוּ – אוֹתוֹ נִירָא!
והמלחָמה, מלחמת בּני יִשׂראֵל עם הפּלשתּים, החלָה…
………….
אַל־נא, ילָדים, אַל תּציקוּ לי ואַל תּפצרוּ בּי, כּי אסַפּר לָכם אֵת פּרשת המלחָמה, שהתלקחה בּין בּני יִשׂראֵל ובין הפּלשתּים
אַל תּשאָלוּני ואַל תּחקרוּ אֶת פּי לָדעת, מי ניגף לפני מי וּמי גָבר על מי? כּי לָמה תּוֹסיפוּ מַכאוֹב על מַכאובי?… רק אַחַת אוֹמַר לָכם, וּתהי־נא עֵדוּתי נאמנה בּעֵיניכם: בּני יִשׂראֵל הראוּ נפלָאוֹת בּמלחָמה, כּוּלָם התגבּרוּ כּאריוֹת ונלחמוּ על כּבוֹדם בּמסירוּת־נפש, כּגיבּוֹרים מַמש. ואפילוּ טוֹפּילי טוּטוּריטוּ אַף הוּא השליךְ אֶת נַפשוֹ מנגד וקפץ
אֶל תּוֹךְ האֵש וצוַח בּקוֹלוֹ הדק:
– דיבּוֹרי יִשׂראֵל! הטוּ, הטוּ אוֹתם! הרדוּ אֶת טוּלָם! טחוּ נטם!…
אַךְ אוֹי וַאבוֹי! מה הוֹעילוּ בּני יִשׂראֵל העלובים
בּגבוּרתם, אַחרי שהכּלָבים, כּלבי הפּלשתּים עזי־הנפש, התערבוּ אַף הם בּדבר? ראוּ הכּלָבים, כּי רעה נגד פּני בּעליהם, והתנַפּלוּ עלינוּ בּחימה
שפוּכה, וקם שאוֹן וּמהוּמה בּתוֹכנוּ, וּשני מַחנוֹתינוּ היוּ לחרדה.
ניגפוּ בּני יִשׂראֵל לפני הפּלשתּים וּפנוּ לָהם עוֹרף ונסוּ מנוּסַת
חרפּה (הראשוֹן, שנס ממַערכוֹת המלחָמה, היה יוֹאֵל בּן הגביר: הלָה, כּיוָן שהרגיש סַכּנה, מיד נשׂא רגליו ונמלט על נַפשוֹ). לא מפּני הפּלשתּים נַסנוּ, אֶלָא מפּני כּלביהם, כּי נפל פּחדם עלינוּ. וּברוּצנוּ
אֶל עֵבר פּני העיר, והכּלָבים דוֹלקים אַחרינוּ, לא רצנוּ עוֹד בּסדר,
אִיש על מַחנהוּ ואִיש על דגלוֹ. אוֹי וַאבוֹי! שני המַחנוֹת נתערבוּ זה בּזה והיוּ למַחנה אֶחָד! ולא שרנוּ עוֹד שיר־גיבּוֹרים “אַל תּירא עבדי יעקוֹב” – לא! שיר חָדש, שיר־פּגָעים נשמַע בּתוֹכנוּ, הרימוֹנוּ קוֹל־זוָעוֹת וצעקנוּ צעקה גדוֹלה וּמרה:
– אוֹי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! הוֹשענא! הוֹשיעה־נא! שמַע יִשׂראֵל!…
ו
כּשחָזרנוּ העירה, כּבר פּנה יוֹם וּזמַן תּפילת מנחָה
הגיע. שנינוּ, אני ומוֹטיל אָחי, בּאנוּ לביתנוּ כּמתגנבים, אֶחָד אֶחָד
נכנַסנוּ, וּפרשנוּ לקרן־זוית וישבנוּ שם בּחשאי, בּיִראָה וָפחד, שלא יִראוּ אוֹתנוּ בּקלקלתנוּ ולא ישגיחוּ בּפנינוּ המוּכּים וּבבגָדינוּ
הקרוּעים. ואוּלָם להוָתנוּ זימן הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא אוֹרח הגוּן לביתנוּ – אֶת דוֹדתנוּ מרת רייזיל מעיר יאמפּלי. והיתה השׂמחָה רבּה מאוֹד: זה כּשנה וחצי שלא ראתה אֶת פּנינוּ!
– יוֹסיל! מוֹטיל! – קוֹראת לָנוּ אִמא. – דוֹדתכם רייזיל בּאה!
שוֹמעים אָנוּ אֶת הבּשׂוֹרה הטוֹבה ואֵין אָנוּ זזים ממקוֹמנוּ.
– היכן אַתּם? – צוֹוַחת אִמא. – לָמה נַחבּאתם שם?
יוֹשבים אָנוּ כּכבוּשים וּמַחרישים.
קרבה אֵלינוּ אִמא, הציצה בּנוּ וספקה כּפּיה.
– אוֹי לי כּי נדמיתי! רעם הממני! ירחמיאֵל, אַיֶכּה? קרב־נא הנה, וראִית ושׂמח לבּךָ!
אַבּא, יהוּדי ידוּע־חוֹלי, המשתּעֵל כּל ימיו, קרב ועמד אֶצלנוּ, עוֹמד וּמתבּוֹנן אֵלינוּ מכּף רגלינוּ ועד קדקדנוּ. וכאן התחילה פּרשה של פּגָעים. הגד נַגיד לוֹ: אֵיפה היִינוּ? וּמה עשׂינוּ? ועם מי נלחַמנוּ? עוֹמדים אָנוּ שנינוּ, אני וּמוֹטיל אָחי, כּוֹבשים פּנינוּ
בּקרקע וּמהרהרים בּלבּנוּ: “אִילוּ פּצתה האדמה אֶת פּיה ובלעה אוֹתנוּ, מיד היִינוּ נגאָלים!”… ואוּלָם אַבּא אֵינוֹ מַניח לָנוּ להרהר
הירהוּרים:
– הגידוּ־נא לי ואֶשמַע מפּיכם: אֵיפה היִיתם? וּמה עשׂיתם? ועם מי נלחַמתּם?
ואִמא עוֹמדת על־ידוֹ וּמקפּחת אוֹתוֹ בּדבריה:
– גם לָזה יִקָרא אָב! אָב רחוּם וחַנוּן! חוֹשש הוּא
לפגוֹע בּכבוֹד בּניו! בּנוֹהג שבּעוֹלָם, תּינוֹק שסרח, אָביו מוֹתחוֹ
על־גבּי הסַפסל וּמַלקהוּ וּמַטעימהוּ טעם שוֹט, למַען יֵדע, למַען יחוּש, למַען ירגיש!…
ואוּלָם אַבּא לא כן יחשוֹב. אַבּא אֵינוֹ נוֹהג בּנוּ
מנהג שוֹט. מוֹכיחַ הוּא אוֹתנוּ בּדברים, מַכּה בּדברי מוּסר, הנוֹקבים
ויוֹרדים חַדרי בּטן. שוֹאֵל הוּא אוֹתנוּ: מַה תּהיֶה אַחריתנוּ? מיצר
הוּא וכוֹאֵב, מכעכּע וּמשתּעֵל ואוֹמר לָנוּ, כּי מקצרים אנחנוּ אֶת ימיו,
כּי עתידים אָנוּ להוֹרידוֹ בּיגוֹן שאוֹלָה… ואָנוּ עוֹמדים ושוֹמעים,
שוֹמעים וּבוֹכים בּחשאי, ודבּר לא נדבּר כּלוּם, אַף הגה לא נוֹציא מפּינוּ.
– חַכּוּ, חַכּוּ! – אוֹמרת לָנוּ אִמא. – יעבוֹר־נא הלילה ויגיע, אִם יִרצה השם, יוֹם מחר, ואַגיש משפּטכם לפני רבּכם!
ז
למחר, כּשבּאנוּ לבית רבּנוּ, כּבר מצאנוּ שם אֶת אִמא ועוֹד כּמה וכמה נשים, אִמוֹתיהם של שאָר התּלמידים, שבּאוּ כּוּלָן להגיש אֶת משפּט בּניהן לפני רבּנוּ. ורבּנוּ רב יודיל מַלאַךְ־המות שמע דבריהן בּרצוֹן וניענע ראשוֹ לעוּמתן, כּאָדם האוֹמר: הלא אני מראשית זאת ידעתּי!… ולא החמיץ רבּנוּ אֶת השעה. עמד והפשיל אֶת שרווּלי קפּוֹטתוֹ וקרב אֶל המלָאכה בּכל תּוֹקף וכךְ היה עוֹמד ושוֹקד על כּל אֶחָד ואֶחָד מאִתּנוּ, חוֹלק לכוּלָנוּ מנה יפה בּיד נדיבה – אִיש לא ניקה מידוֹ. וּכשהגיעה שעתוֹ של ליפּא בּן שלוֹם־אַייזיק לעלוֹת על הסַפסל, נאבק עמוֹ רבּנוּ עֵת רבּה ולא יכוֹל לוֹ. ליפּא, בּחוּר בּר־מצוָה, חָתן הסמוּךְ
לחוּפּתוֹ, ששעוֹן לוֹ בּכיסוֹ ושרשרת־כּסף על לבּוֹ, לא רצה בּשוּם אוֹפן להשתּטח על הסַפסל בּפרהסיה, לעֵיני כּל הנשים. ואָמנם ניצח ליפּא וידוֹ היתה על העֶליוֹנה: הנשים יצאוּ והלכוּ לבתּיהן, ורבּנוּ שיקע בּוֹ מנה אַחַת אַפּים: יוֹתר מחמשים מַלקוּת.
וּביוֹם ההוּא קיימנוּ וקיבּלנוּ על עצמנוּ, כּי מכּאן וּלהבּא לא נצא עוֹד למלחָמה על הפּלשתּים עד עוֹלָם!…
מעין פתיחה
לא מעשה מן החדר אני רוצה לספר לכם, לא לרבי ולא לאשתו הרבנית כוונתי בזה. סיפורי־מעשה מעין אלו כבר שמעתם מפי כמה וכמה פעמים. הפעם אטול רשות לעצמי ואספר לכם לכבוד פורים מעשה שהיה בבת רבי, מעשה באסתר.
א
אִם אֶסתּר המַלכַּה אשר בּמגילָה היתה יפת־תּוֹאַר וטוֹבת־מַראֶה כּאֶסתּר זוֹ, שבּה הכּתוּב מדבּר, לא יִפּלא כּלָל, שנשׂאָה
חן וָחסד לפני המלךְ אחשורוֹש מכּל הבּתולוֹת. אֶסתּר זוֹ, שבּה הכּתוּב
מדבּר, אַף היא היתה נוֹשאת חן בּעֵיני כּל רוֹאֶיה. הכּל אהבוּה. הכּל – אפילו קטן כּמוֹני. אפילוּ אחי הבּכוֹר מוֹטיל, אַף־על־פּי שנַעשׂה בּר־מצוָה זה־כבר והשדכנים מדבּרים בּו נכבדוֹת, ולא עוֹד, אֶלָא שכּבר זכה לשעוֹן עם שרשרת־זהב על חָזהוּ (אםִ לא יטעֵני זכרוני, גם חתימת־זקן התחילה מבצבּצת לו בּימים ההם). על האַהבה אשר אָהב אָחי הבּכוֹר מוֹטיל אֶת אֶסתּר בּת רבּי שאלו אֶת פּי, ואסַפר לכם דברים כּהוָיתם. כּסבוּר הוּא, כי תּם אני ולא אֵדע טעמה ונימוּקה של הליכה זוֹ, שהוּא הוֹלךְ בּכל יוֹם שבּת עם צהרים אֶל בּית רבּי ללמוֹד פּרקי־אָבוֹת מפּיו. רבּי ישן אוֹתה שעה שינה של שבּת ונַחרתוֹ מנַסרת בּחלל הבּית. הרבּנית יוֹשבת בּחוּץ על מפתּן בּיתה וּמַרבה שׂיחָה עם הנשים. אנחנו, תּינוֹקוֹת של בּית רבּנוּ, מפנים לבּנוּ לבטלה וּמשׂחקים אֶת משחַק מם־שין־הא. וּמוֹטיל ואֶסתּר מציצים בּעֵיניהם. הוּא מציץ בּה, והיא מציצה בּוֹ. פּעמים אָנוּ משחקים אֶת משׂחַק הסנורים. יוֹדעים אַתּם, משׂחַק הסַנורים מהוּ? הבה אוֹמַר לָכם. נוֹטלים נַער וקוֹשרים לוֹ מטפחת לעֵיניו, מַעמידים אוֹתוֹ בּתוךְ הבּית, והכּל חוֹזרים אַחריו, מסתּוֹבבים מסביב לוֹ, כּל אֶחָד רוֹקד כּנגדוֹ, רוקד ואוֹמר לוֹ: “תּפסני”!
מוֹטיל ואֶסתּר אַף הם מצטרפים אֵלינו למנין וּמשׂחקים אִתּנוּ. משחָק זה של סַנורים, אומרים הם, מצא חן בּעֵיניהם מאוֹד. טעמם ונימוּקם עמהם. כּשהם משׂחקים אִתּנוּ אֶת משׂחַק הסַנורים, אֵין הם עוֹשׂים כּלוּם, אֶלָא רוֹדפים ותוֹפסים זה אֶת זה. הוּא רוֹדף אַחריה ותוֹפס אוֹתה, והיא רוֹדפת אַחריו ותוֹפסת אוֹתוֹ.
ועוֹד כמה וכמה ראָיוֹת וסימנים מוּבהקים יֶש לי, שכּוּלָם אוֹמרים דרשׁנוּ. אֶלָא אני אֵין דרכּי בכךְ. פּעם אַחַת היה מַעשׂה וּמצאתי אֶת שניהם, כּשהם אוחזים זה בּיד זה. הוּא אוֹחז בּידה, והיא אוֹחזת בּידוֹ. ואוֹתוֹ היוֹם לא יוֹם שבּת היה. דווקא יוֹם חוֹל מימוֹת החוֹל. שעת בּין השמשוֹת, בּין מנחָה למַעריב. הלךְ לבית־המדרש נתקל בּבית רבּי. “היכן הרב”? “אֵין הרב בּביתוֹ”. עמד ונתן לָה ידו. כּלוֹמַר, מוֹטיל נתן ידו לאֶסתּר. ואני עוֹמד וּמַבּיט. הזיזה ידה מתּוֹךְ ידוֹ. נתן לי פּרוּטה, שלא אפרסם הדבר בּרבּים. אָמַרתּי לו: שׁתּים. נתן לי שׁתּים. אמרתי לו: שלוֹש. נתן לי שלוֹש. וכי מה אַתּם סבוּרים? אִילוּ אָמַרתּי לוֹ אַרבּע, היה נוֹתן לי אַרבּע, וחָמש, ושש. אֶלָא אני אֵין דרכּי בּכךְ.
ועוֹד פּעם היה מַעשׂה… ואולָם הקץ לסיפּוּרי־מַעשה. מוּטב שׁנַחזוֹר לעניננוּ ואַספר לָכם דברים כּהוָיתם, כּפי שהבטחתּיכם מראש.
ב
אָחי מוֹטיל, כּמוֻ שאָמוּר למַעלָה, גָדוֹל ממני. כּבר נתפּטר מן החדר וּפרק מעליו עוֹל תּוֹרה. וגם בּבּית אֵינוֹ רוֹצה לעסוֹק בּלימוּדים. וּלפיכךְ קרא אַבּא שמו “פּרא־אָדם”. לא מצא אַבּא שם אַחר נאֶה לו, אֶלָא “פּרא־אָדם”. אִמא מתרעֶמת ורוֹגזת: “מנַיִן לךָ מידה זוֹ, שאַתּה מזלזל בּכבוֹד בּחוּר כּמוֹתוֹ, שכּבר נתבגר והגיעה עתוֹ עֵת דוֹדים, וקוֹרא לוֹ בּשם פּרא־אָדם”?… אָמַר לָה אַבּא: “ואַף־על־פי־כן פּרא־אָדם הוּא”! והרי הם מריבים וּמקנתרים זה אֶת זה.
אֵיני יוֹדע, כּיצד נוֹהגים שאָר ההוֹרים שבּעולָם. הוֹרי, אַבּא ואִמא מקנתרים זה את זה. כּל ימיהם ריבוֹת וּמדנים. אִילוּ אָמַרתי לסַפר לכם דברים כּהוָיתם, כּיצד אַבּא ואִמא רבים זה עם זה, וַדאי שהיִיתי מבדח את דעתכם. אֶלָא אני אֵין דרכּי בּכךְ.
בּקיצוּר, אָחי מוֹטיל, מפני שגָדוֹל הוּא, אֵינוֹ לוֹמד עוֹד בּבית־רבּנוּ. ואַף־על־פּי־כן, כּדי שלא לשנוֹת מן המנהג, דרכּוֹ לשלוֹח בּכל פּוּרים משלוֹחַ־מנוֹת לרבּוֹ. מכּל מקוֹם תּלמידוֹ הוּא.
שוֹלח הוּא לוֹ שיר נאֶה, פּרי עֵטו בּלשוֹן־הקוֹדש, שמגן־דויד מצויר לו מלמַעלה, וּמצרף לָזה מַתּנַת־כסף, שני רוּבּלים בּשטרוֹת המדינה. בּיד מי שוֹלחים אֶל רבּי משלוֹחַ־מנוֹת זה? הכּל מוֹדים, שאין שליח טוֹב ממני. “קח משלוֹחַ־מנוֹת זה, אוֹמר אֵלי אָחי מוֹטיל, ושאֵהוּ אֶל הרב, וּכשתחזוֹר משם, תּקבּל מידי עֶשׂר פרוּטות”. אָמנם מַטבּע של עֶשׂר פרוּטוֹת חתיכה הראוּיה להתכּבּד היא, ואָחי מוֹטיל נאמן בּדברוֹ. ואַף־על־פי־כן כלָל גָדול הוּא בּעניני ממוֹנוֹת: אֵין אָדם נהנה מדבר הסמוּי מן העין. “רוֹצה אני, אני אומר, לראוֹת אֶת המַטבע מיד”. אָמַר לי אָחי, כּי נַער שוֹבב אני. “אֶפשר אני אוֹמר, שנַער שוֹבב אני, לא אָריב עמךָ, ואַף־על־פי־כן, אני אוֹמר, רוֹצה אני לראוֹת אֶת הכּסף בּעֵיני”. כּסבוּרים אַתם, מי ניצח אֶת מי?
לאַחַר שסילק לי אַחי אֶת עֶשׂר הפרוּטוֹת בּמזוּמנים, הוּא מוֹסר לידי מכתּב חָתוּם, זה משלוֹחַ־מנוֹת בּשביל רבּי, וּביציאָתי הוּא תּוֹקע לכפּי בּהעלָמה עוֹד מכתּב אֶחָד, תוֹקע ואוֹמר לי בּלחש: “וזה תּמסוֹר לאֶסתּר”… “לאֶסתּר”?… “לאֶסתּר”… אִילוּ היה אַחר בּמקוֹמי,
היה דוֹרש שׂכרוֹ כּפליִם בּעד טרחה כּזוֹ. אֶלָא אני אֵין דרכּי בּכךְ.
ג
“ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! – אני מהרהר בּדרכּי, כּשאני נוֹשׂא אֶת משלוֹחַ־המנוֹת בּידי. – מה ראה אָחי, שכּתב מכתּב לבת רבּי? הבה נתבּונן ונראֶה, מַה כּתוּב בּמכתּב זה? רק אַבּיט בו. הן לא אחַסר ממנוּ כּלוּם”. ואני פּותח אֶת המכתּב, השלוּח לאֶסתּר, וּמוֹצא בּוֹ מגילה שלמה, כּתובה להפליא. ואַף לשוֹנה לשוֹן המגילה. מוֹסר אני אוֹתה לָכם כּמוֹת שהיא, מלה מלה וּפירוּשׁה בּצדה: "מנחה שלוּחה ממרדכי לאֶסתּר אִיש – בּרנש. יהוּדי – בּחוּר. היה – ישב. בּשוּשן הבּירה – בּעירנוּ הקטנה. וּשמו מרדכי – וּשמוֹ נקרא מוֹטיל. ויהי אוֹמן – ויֶאהב הבּחוּר. אֶת הדסה – אֶת הנחמדה. היא אֶסתּר – ששמה אֶסתּר. והנַערה – אוֹתה הבּתוּלה. יפת – יפה היתה. תוֹאַר – יפהפיה. וַתּיטב הנַערה – הבּתוּלָה מצאה חן בּעֵיניו. לא הגידה אֶסתּר – אֶסתּר לא גילתה אֶת הסוֹד. כּי מרדכי – לפי שמוֹטיל. ציוה עליה – גָזר עליה. וּבכל יוֹם וָיוֹם – בּין מנחָה למַעריב. מרדכי מתהלךְ – מוֹטיל עוֹבר לפני הבּית. לָדעת אֶת שלוֹם אֶסתּר – להסתּכל בּפני אֶסתּר. וּבהגיע תּוֹר אֶסתּר – וכאשר יבוֹא יוֹם אֶסתּר. בּת אביחַיִל – הוא יוֹם חתוּנתה. וַתּילָקח אֶסתּר – אָז יֹשׂא אֶת אֶסתּר. וַימליכה – ויִכּנס עמה. תּחת וַשתּי – תּחת החוּפּה"…
מַה תאֹמרוּ לפירוּש המגילה של אָחי מוֹטיל? אָכן מוּמחה הוּא לתרגם פּסוק כּצורתוֹ! מתאַוה היִיתי מאוֹד לשמוֹע, מַה יאֹמַר רבּי על פּירוּש כּגוֹן זה! אבל כּיצד יגונב הדבר אֶל רבּי? חַכּוּ כּמעט רגע. יֵש עֵצה, כּשם שאני יהוּדי! אֵין אני צריךְ אֶלָא לשנוֹת מעט מן הסדר ולעשוֹת חליפין: אֶת השיר השלוּח לרבּי אֶמסוֹר לאֶסתּר, ואֶת מגילת אֶסתּר – לרבּי. יקרא ויֶהנה. ואם תאמַר: שמא תּצא תּקלה? ויֵש לאמוֹר: מַה פשעי וּמה חטאתי? וכי אָסוּר לוֹ לאָדם לטעוֹת? הלא נוֹשׂא־המכתּבים של הדואַר אַף הוּא אֵינוֹ מוֹסר לפעמים אֶת המכתּבים לידי בעליהם. אני חָלילה לי מעשׂוֹת כדבר הזה. אני אֵין דרכּי בּכך.
ד
– יוֹם טוֹב עליךָ, רבּי! – אני פּוֹרץ בּרעש וּבקוֹל רם אֶל תּוֹךְ החדר וּמַבהיל אֶת רבּי ממקוֹמוֹ. – אָחי שלח לךָ משלוֹח מנות עם בּרכתוֹ, כּי תּזכּה לשנה הבּאה!
כּךְ אני אוֹמר בּנשימה אַחַת וּמוֹסר לרבּי אֶת המגילה.
רבּי פּוֹתח אֶת המגילה וּפוֹרש אוֹתה לפניו, מעיין בּה עיוּן רב, בּוֹדקה וּממַששה בּאֶצבּעוֹתיו, הוֹפךְ בּה והוֹפךְ בּה. ניכּר שמחַפּשׂ הוּא בּה עוֹד דבר. “חַפשׂ, חַפשׂ, רבּי! – אני אוֹמר בּלבּי. – מוּבטח לךָ שטרחָתךָ לא תּהיֶה לשוא”!…
ורבּי מַרכּיב על־גבּי חוֹטמוֹ אֶת משקפי־הכּסף וקוֹרא אֶת המגילה עד תוּמה. כּסבורים אַתּם, מה עשׂה רבּי אַחַר־כּך? אפילו אֶת פניו לא עיוָה. רק אנחה חרישית הוֹציא מלבּו. וּמיד פנה ואָמַר אֵלי: “המתן קצת, ואֶכתוֹב אַף אני מלים אחָדוֹת” והוּא לוֹקח עֵט וּדיוֹ בּידוֹ ויוֹשב אֶל השוּלחָן לכתּוֹב מלים אחָדוֹת. אוֹתה שעה אני חוֹזר בּבּית אֵילךְ ואֵילךְ, מקבּל מידי הרבּנית עוּגת־דבש וצפיחית, וּבינתים, בּאֵין רוֹאִים, אני תּוֹקע ליד אֶסתּר אֶת השיר, השלוּח לרבי, עם משלוֹחַ־המנות. פּני אֶסתּר מַסמיקים, והיא פוֹרשׁת לקרן־זוית, פּותחת שם בּצנעה אֶת המכתב – ועֵיניה מתלקחות בּאֵש וחמתה בוֹעֶרת בּה. “ניכּר, שמשלוֹח־המנוֹת לא הפיק רצוֹן ממנה”, – אוֹמר אני בּלבּי ונגָש אֶל רבּי לקבּל מידו אֶת המלים האחָדות אשר כּתב.
– יוֹם טוֹב לרבּי! – אני אוֹמר בּקוֹל רם וּבנשימה אַחַת וּברעש זה, שבּוֹ נכנסתּי. – תּזכּה לשנה הבּאה! – ואני נחפש ויוֹצא מן הבּית.
עוד אני עומד מאחוֹרי הדלת והמזוּזה, והנה יד שלוּחָה אֵלי מבּית רבּי. יד אֶסתּר היא, עֵיניה אדוּמוֹת, דמעתה על לחיה, והיא אוֹמרת לי בּכעס:
– קח אֶת זה וּמסוֹר לאָחיךָ!
בּדרך הילוּכי אני פוֹתח תּחילה אֶת מכתּב רבּי. רבּי ואֶסתּר – רבּי קודם. בּמכתּב כּתוּב לאמוֹר:
“כּבוֹד תּלמידי היקר מַשׂכּיל על דבר אמת וכו' מרדכי נ”י!
"רב תוֹדוֹת לךָ מקרב לב וּכלָיוֹת על הבּרכה השלוּחָה לי מעמךָ, משלוֹחַ־מנוֹת לפוּרים. גם לפני שנה ולפני שנתים קיבּלתּי ממךָ משלוֹחַ־מנוֹת, אֶלָא משלוֹחַ־מנוֹת אַחר היה. משלוֹחַ־מנוֹת מַמש… בּשנה זוֹ שלחתּ לי פּירוּש חָדש על מגילת אֶסתּר. ואני מוֹדה לךָ על המגילה… אבל חַייב אני לאמוֹר לךָ, מוֹטיל, כּי הפּירוש שלךָ לא מצא חן בּעינַי כּלָל, ואַתה מגלה פּנים בּתּוֹרה שלא כּהלָכה. ראשית, הכּל יוֹדעים כי שושן עיר־הבּירה היתה, ולא עירנוּ הקטנה, כפי שאָמַרת בּחידוּשי־תוֹרה שלךָ. ושנית, היכן מצינוּ כּתוב, כּי מרדכי בּחוּר היה? ולָמה אַתה קוֹרא לוֹ בּשם מוֹטיל? מה ענין מוֹטיל לכאן? ומִנַיִן לךָ זה, שאומן פירושו ‘אוהב’? הכּל יוֹדעים, שאוֹמן פּירוּשו ‘מחנךְ’, משוֹרש ‘אָמוֹן פּדגוּג’. וּמה שפּירשתּ וימליכה תּחת וַשתּי ‘הכניסה לחוּפּה’ – השערה משוּנה היא מאוֹד ואֵין לָה שוּם טעם. ראשית, כּיוון הכּתוּב לאחַשורוֹש ולא למרדכי. ושנית, לא מצינוּ כּלל בּמגילה, שאחַשורוֹש נשׂא אֶת אֶסתּר בּחוּפּה וקידוּשין. תּמהני עליךָ, שאַתּה מעוות את הכּתוּבים. כּל פּירוּש
צריך שיִהיֶה לוֹ טעם. לפני שנה ולפני שנתים שלחתּ לי משלוֹחַ־מנוֹת אַחר… בּשנה זוֹ בּחַרת לשלוֹחַ לרבּךָ פּירוּש על המגילה, פּירוּש משוּנה, שאֵינוּ מתקבּל כּלל על הדעת. לוּא יהי כן. מסתּמא כּך נאֶה וכך יאֶה לך. לכן אני מחזיר לךָ בּזה אֶת המגילה שלך, ואלוהים יִשלח לךָ אֶת הבּרכה מעתּה ועד עולָם, כּחפץ לב רבּךָ, הדורש הצלָחָתך כּל הימים"…
אָכן מנה יפה חָלק לוֹ! כּךְ נאֶה לוֹ לאָחי. סבוּר אני, שמכּאן וּלהבּא לא יוֹסיף לכתּוֹב מגילוֹת כּעֵין אֵלוּ.
עכשיו שנפטרתּי ממכתּבוֹ של רבּי, מן הראוּי להציץ בּדרךְ־הילוּכי גם על מכתּבה של אֶסתּר בּת רבּי. פּוֹתח אני אֶת מכתּבה – ולא שני הרוּבּלים נפלוּ מתּוֹכוֹ? מַה פּשר החידה הזאת? מעין אני במכתב וקוראו – רק שלוש שורות בּוֹ:
“מוֹטיל! מוֹדה אני לךָ על שני הרוּבּלים. הרי הם לפניךָ – קבּלם בּחזרה. למשלוֹחַ־מנוֹת כּזה לא פילָלתּי. מַתּנוֹת מידךָ לא ביקשתּי. וּבנדבה בּוַדאי לא חָפצתּי”…
חַה־חַה! כּל השוֹמע יִצחַק לָה. בּנדבה אֵין היא חפצה! מַעשׂה יפה, כּשם שאני יהוּדי! בּקיצור, מה עלי לעשׂוֹת עכשיו? אֹילוּ היה אַחר בּמקוֹמי, וַדאי שהיה דן אֶת שני המכתּבים בּקריעה ואֶת שני הרוּבּלים היה שם בּכליו, ואֵין פּוֹצה פּה וּמצפצף. אֶלָא אני אֵין דרכּי בּכךְ. אני בּחַרתּי לי דרךְ אַחרת, דרךְ ישרה וּקצרה. הטוּ אוֹזן ותשמעוּ. נמלכתּי
בּעצמי ודיבּרתּי עם לבּי כּדברים האֵלה: שׂכר־הליכה הלא קיבּלתּי כּבר מידי אָחי מוֹטיל, וּמַה לי ולוֹ? וּלפיכךְ הלכתּי וּמסַרתּי אֶת שני המכתּבים לידי אַבּא. הבה אֶשמַע, מַה יאֹמַר אַבּא? סבוּר אני, שאַבּא יבין בּטיב המגילה הזאת יוֹתר משהבין רבּי, אַף־על־פי שאַבּא אֵינוֹ אֶלָא אָב, ורבּי רב הוּא…
ה
כּל מַה שאֵירע בּביתנוּ אַחַר־כּךְ, אַחר שקרא אַבּא אֶת שני המכתבים עם המגילה ואַחַר שהעמיד אֶת אחי לחקירה וּדרישה, כּי יבאֵר לוֹ אֶת הדבר בּאֵר היטב – אַל תּשאָלוּני. אִילוּ היִיתי נוֹהג מנהג אָחי והוֹלךְ בּדרכיו, צריךְ היִיתי לאמוֹר בּלשוֹן מגילת אֶסתּר וּבניגוּנה:
וְהָעִיר שׁוּשׁן נָבוֹכָה…
אבל לא זה העיקר ולא זאת מַטרתנוּ. הלא רוֹצים אַתם לָדעת, מה היה סוֹפם של שני אֵלה, של אֶסתּר בּת רבּי ואָחי הבּכוֹר מוֹטיל? לא היה ולא כּלוּם. אֶסתּר נכנסה לחוּפּה וקידוּשין כּדת משׁה ויִשראֵל. אַלמן נשׂא אוֹתה. הוֹי, כּמה בּכתה עלוּבת־נפש זוֹ בּיוֹם חתוּנתה וּביוֹם שמחַת־לבּה! אני עצמי היִיתי בּאוֹתוֹ מַעמד וּבעֵיני ראִיתי. על מה בּכתה – אֵיני יודע. וַדאי לבּה ניבּא לָה, שלא תּאריךְ ימים עם בּחירה זה. ואָמנם כּךְ היה. לא הוֹציאה את שנתה עם בּעלה ומתה. מה גָרם לָה שמתה – חידה היא וַתּהי לחידה. אֵיני יוֹדע. אֵין אִיש יוֹדע. רבּי ואִשתּו הרבּנית אַף הם אֵינם יודעים. יֵש אומרים: סַם־מות שתתה וָמתה. שקר בּפי האוֹמרים. שׂוֹנאִים בּדוּ את הדבר מלבּם. כך שמַעתּי מפּי הרבּנית עצמה.
ואָחי הבּכוֹר מוֹטיל? – אַל תשאָלוּ! זה הגדיל לעשׂוֹת.
אָחי מוֹטיל נכנַס לחוּפה עוֹד קוֹדם שנתאָרסה אֶסתּר, ונסע אֶל חוֹתנוֹ להיוֹת סמוּךְ שם על שוּלחָנו. ואוּלָם לא אָרכו הימים וחָזר משם. בגפּו חָזר. לָמה חָזר? רוֹצה הוּא לגָרש אֶת אִשׁתּוֹ. אָמַר לוֹ אַבּא:
“פּרא־אָדם אָתה”! שמעה אִמא והתרעמה. התחילו מריבים וּמקנתרים זה את זה. והיתה השׂמחה בּמעוֹננוּ. ואַף־על־פּי־כן כּלוּם לא עלה בּידיהם. מוֹטיל נתן גט לאִשתו ונשׂא אַחרת בּשעה טוֹבה וּמוּצלָחַת. עכשיו שני ילָדים לוֹ. בּן וּבת. שם הבּן הרצל, על־שם הדוֹקטוֹר הרצל. ואֶת שם הבּת קרא אֶסתּר. אָמנם אַבּא דרש בּכל תּוֹקף כי יִקרא שמה גיטיל, על־שם אִמוֹ, היא הסבה גיטיל. ואִמא אַף היא התחַננה וביקשה רחמים, כי יִקראוּ את שמה לאָהצי, על־שם אִמה, היא הסבה לאה. נפלה מַחלוֹקת בּין אַבּא וּבין אִמא. כּל היוֹם וכל הלילה היו מדיינים ומתנַגחים זה עם זה. עד שבּאוּ לכלל החלָטה לזווג שני שמות כּאֶחָד ולקרוא לילדה בּשם לאה־גיטיל, על־שם שתּי הסבות. חסל סידוּר שמות! נמלךְ אַבּא והירהר חרטה: אֵינוֹ רוצה בּלאָה־גיטיל, מַה טעם? טעמוֹ ונימוּקוֹ עמוֹ. “לָמה יִגָרע חלקוֹ, שיהא שם אִמה קוֹדם לשם אִמו”?… חזר אָחי מוטיל מבית־המדרש והודיע, שקרא את שם בּתוֹ אֶסתּר. אָמַר לוֹ אַבּא: “פּרא־אָדם! מנַיִן לךָ שם זה של אֶסתּר”? ענה אָחי ואָמר: “כּלוּם שכחתּ, כּי ימי הפּורים ממַשמשים וּבאִים”…. מַה תּענוּ אַחרי דברים אֵלוּ? נשתּתּק אַבּא ונסתּתּמו טענותיו. אַבּא ואִמא שניהם יוֹשבים זה בּקרן־זוית זוֹ וזוֹ בּקרן־זוית זוֹ, מביטים הבּטה משוּנה אִיש בּפני אִשתּוֹ, והדיבר אֵין בפיהם.
מה טיבה של הבּטה זוֹ וּמה טעם לשתיקתם, ששניהם שוֹתקים – אֵיני יוֹדע. אֶפשר, סוֹד זה גָלוּי לפניכם ואַתּם יוֹדעים?
מַעשׂה נוֹרא, שאֵירע בּגלל קידוּש של פּסח
א
[שם כּינוּיִי. – כּשרוֹנוֹתי לקוּיִים וּתפיסתי קשה. – מַה תּהיֶה תּכליתי?]
“אִיוואן פּוֹפּירילי”… בּשם אַחר לא נקראתי בּבית־אַבּא בּתוֹך חבוּרת הילָדים. ולָמה נקרא שמי כּךְ? אֶפשר, על שוּם שלא היִיתי שקוּד כּל־כּךְ ללמוֹד תּוֹרה? אֶפשר ואֶפשר. בּשקידה יתירה אָמנם לא הצטיינתּי מעוֹדי. כּי מִי הוּא זה הנַער, אשר יחשוֹק ללמוֹד תּוֹרה? אוֹ אוּלי כּינוּני כּךְ על שוּם שמוֹחי מוֹחַ גס היה וּמטוּמטם בּיוֹתר? גם זה יִתּכן. בּחריפוּת המוֹחַ לא התנַכּרתּי מעוֹלָם. כּלוֹמַר תּפיסתי – כּךְ אָמַר עלי רבּי – תּפיסה קשה היתה. הרבה יגיעוֹת היִיתי יגע עד שעלה לו למוֹחי לתפוֹס דבר, אבל כּנגד תּפיסתי הקשה היה זכרוני רךְ בּמאוֹד מאוֹד! לא היה דבר בּעולָם, אשר זכרוֹני עצר כּוחַ לשׂאתוֹ. כּשרוֹני היה מיוּחָד בּמינו: קשה לשמוֹע וּמהיר לאַבּד. הנה טרחתּי ולָמַדתּי דבר וידעתּיו על־בּוֹריוֹ – והנה פּניתי רגע וּשכחתּיו לעוֹלָמים, מי מנה מספר למַכּות־הלחי והמַהלוּמות והמַלקות, אשר ספגתּי בּימים ההם! לשו התעצב אַבּא העלוּב אֶל לבּוֹ. לשוא שפכה עלי אִמא העלובה אֶת דמעוֹתיה. לא היתה לי כּל תּקנה.
– הוי, אִיוואן פּוֹפּירילי! מַה תּהיֶה תּכליתךָ
– הוֹי, בני יִשׂראֵל, רחמנים בּני רחמנים, מַה תּהיֶה תּכליתי?…
ב
[שׂמחָתו של אַבּא. – מַזל טוֹב, כּבר נַעשׂיתי חָתן. – מַעמַד מחוּתּני וּמַעלוֹת כלָתי. – אני נוסע אֶל כלָתי ליוֹם טוֹב].
הרבּה פּעמים כּבר ראִיתי אֶת אַבּא שׂמח וטוֹב־לב. למשל: ראִיתיו בּסעוּדת ליל פּוּרים. ראִיתיו בּיוֹם שׂמחַת־תוֹרה, בזמַן ההקפוֹת. ואוּלָם שמחָה זוֹ, ששׂמח בּאוֹתוֹ עֶרב פּסח, שבּו אדבּר להלן,
לא ראִיתי כּמוֹה מעוֹלָם. ולָמה שמח כּל־כּך? על שנַעשׂיתי חָתן. מַזל טוֹב! – בּמַזל טוֹב תּחיוּ גם אַתּם! מי הוּא זה ואֵי־זה הוּא המחוּתן? מחוּתן יחיד וּמיוּחָד. לא קם כּמוֹהוּ! ראשית, מיוּחָס הוּא. הידעתם אֶת בּני הוֹרנשטיין אשר בּראדוֹמישל? הידעתּם אֶת בּני זוּסמאן אשר בּאוֹסטראה? השמַעתּם גם אֶת שמע בני ציֶרנוֹבּילסקי אשר בּשפּולָה? וּבכן, ידוֹע תּדעוּ, כּי מחוּתּני כּיהן אֶצלם בּכהוּנַת סוֹכן. לא עתּה, אֶלָא לפנים. לפני התגלע הריב בּינוֹ וביניהם. עתּה הוא סוֹחר על חשבּוֹן עצמוֹ. לא מן הסוֹחרים הגדוֹלים, ואַף־על־פי־כן סוֹחר הוּא. גם נדוּניה הוּא פּוסק לבתּוֹ. נדוּניה לא־רבּה. אַבּא פּוסק לי כּפלָיִם. אבל כּנגד זה הוֹכיחוּ לי כּלה, אשר כּמוֹה לא היתה ואַחריה לא תּהיֶה! אני עצמי אֵיני מַכּיר אוֹתה עדיִין. עדיין לא ראִיתיה. אַךְ אֵלה אשר ראוּ פּניה ממַלאִים פיהם תּהילתה. ראֹה ראוּה אַבּא, אִמא, אחוֹתי הבּכירה וּבעלה, הוּא גיסי. אָמרה אמא, כי יפת־תּואַר היא. ואחותי אומרת: לא הרי יפיה כּהרי חָכמתה. וגיסי אומר: לא הרי חָכמתה כּהרי לבּה הטוֹב. מרישוּמי פּניה ניכּר, כּי טוֹבת־לב היא. ענה אַבּא ואָמר: תּהיֶה אשר תּהיֶה – אַךְ אני אֵיני כּדאי והגוּן לָה… אִם כּדאי אני והגוּן לָה ואִם לא – אַחַת אני יודע: הכּלה כּלָתי היא ולי תּהיֶה לאִשה. כּךְ אני מהרהר בּפני עצמי וּמחַכּה וּמצפּה בּכליוֹן־עֵינַיִם לחַג הפּסח, כּאשר יחַכּה יהוּדי נאמן עם אלוֹהיו לביאת המשיח. שמוּעה שמַעתּי, כי לחַג הפּסח אֶסַע אל המחוּתּנים להתאָרח אֶצלם.
ג
[צרת הקידוּש. – תוֹספת הבדלה. – “הבדלתּ” ו“קידשתּ” משמשוֹת בּעירבּוּביה].
אֶל המחוּתּנים, ולא חָלילה אֶל הכּלה. כּךְ אוֹמרים הם,כּלוֹמַר, אַבּא ואִמא. ואני מה אוֹמר? הדבר הזה מסוּר ללבי. וּמפני שאני נתוּן עדיִין תּחת עוּלָם, על־כּרחי אני נכנע בּפניהם וּמַטה אוֹזן להקשיב ולשמוֹע אֶל כּל אשר יאֹמרוּ לי. וּמה אוֹמרים אָב וָאֵם לבנם החָתן? אוֹמרים הם, כּי חַייב אני לנהוֹג בּין הבּריוֹת מנהג אָדם מן היִשוּב, לָשבת אֶל השוּלחָן כּאָדם מן היִשוּב, לאכוֹל ולשתּוֹת כּאָדם מן היִשוּב, ועל כּולָם חַייב אני להיזהר, שלא אוֹציא חָלילה דבר שטוּת מפּי.
– בּקיצוּר, השתּדל להיות אִיש,כּדי שלא יִתגלה בּרבּים, כּי אִיוואן פּוֹפּירילִי אָתּה…
כּךְ אוֹמר לי אַבּא, וּמיד מנַצנץ רעיוֹן בּמוֹחוֹ והוא חוֹזר ואוֹמר:
–חַכּה כּמעט קט! אֶת קידוּש ליל פּסח אַתּה יוֹדע, אוֹ שמא לא היוּ דברים מעוֹלָם?
נתגלָה, כּי לא היוּ דברים מעוֹלָם. אֵיני יוֹדע עדיִין אַף שמץ מקידוּש ליל פּסח. מאַיִן אֵדעהוּ? המן הפּסח של השנה הקוֹדמת? ראש מי יעצוֹר כוֹחַ להכיל אֵת כּל זאת? ולא עוֹד אֶלָא שפּסח זה חָל דווקא בּמוֹצאֵי שבּת, והרעה גדוֹלה שבעתיִם! בּפּסח שחָל להיוֹת בּמוֹצאֵי שבּת אַתּה מצוּוה לָדעת בּעל־פּה אֶת הקידוּש עם ההבדלה יחד. הגע אֵיפוֹא בּעצמךָ: קידוּש ליל פּסח בּלבד יֶש בּוֹ כּדי להפּיל אֵימה וָפחד על אִיש הירא ורךְ־הלבב כּמוֹני – חַייב אַתּה לאַמץ זכרוֹנךָ וּלבלתּי שכוֹח בּשעת חירוּם, כּי הזמן הוּא “זמַן חירוּתנוּ” דווקא. ואִם על הראשוֹן אַתּה מצטער, הנה בּאוּ והוֹסיפוּ לךָ תּוֹספת הבדלה, ש“קידשתּ” עם “הבדלתּ וקידשתּ” משמשוֹת בּה בּעירבּוּביה. מלָאכה נקיה וקלה!
– אֵין בּכךְ כּלוּם! תּלמַד ותחזוֹר ותלמַד את הקידוּש עד שתּדעֵהוּ! – אוֹמר לי אַבּא. – עוֹד נשארוּ לךָ שלוֹשה שבוּעוֹת מלאִים וּגדוּשים עד חַג הפסח!
ד
[רבּי משנן לי אֶת הקידוּש. – הוּתּרה הרצוּעה. – שאֵלה שתשוּבתה בּצדה!]
ואַף־על־פּי־כן לא רצה אַבּא לסמוֹךְ על ישרי ועל אמוּנת־לבבי בּלבד. פּקד עלי, כּי אֶשלח אֵלָיו אֶת רבּי. מַה צוֹרךְ יֶש לוֹ ברבּי? רוֹצה הוּא לבקש ממנוּ, כי ישנן לי אֶת הקידוּש עם הבדלה גם יחד. אַל ירפני ואַל יעזבני עד ששניהם יִהיוּ שגוּרים בּפי. מדבּר הוּא אֶל רבּי דברי־כיבּוּשים:
–אַל תּשׂא אֶת פניו של בּן־חָם זה ואַל תּבּיט אֶל יִחוּסו, שאָביו אָני. דוֹש תּדוּש אֶת בּשׂרוֹ עד שפךְ דם, וּבלבד שיֵדע את הקידוּש כּהוֹגן!…
די היה לרבּי בּרמיזה קלה זוֹ, וּכבר הוּתּרה הרצוּעה.
כּל שלוֹשת השבוּעוֹת עברוּ עלי בּלימוּד הקידוּש וּבשינוּנוּ על־פּה. ויֶש לי הצדקה להתפּאֵר נגדה־נא לכל בּני גילי, כּי הקידוּש היה מוּנח בּקוּפסתי. רק הקידוּש בלבד. ואִילוּ ההבדלה היתה לי לפוּקה וּלמכשוֹל־לב. כּלוֹמַר, ההבדלה עצמה אַף היא הלכה למישרים דרכּה. אבל רק עד חניה קבוּעה. עד “קידשתּ” הראשוֹנה. וּמן “קידשתּ” הראשוֹנה והלאה לא יכוֹלתּי לָזוּז אַף פּסיעה אַחַת – על אַפּי ועל חמתי! אוֹתוֹ אדם, שתּיקן אֶת הקידוּש, כּפי הנראֶה, לא חָס על המלים. חוֹשש היא, שמא לא תּספּיק לָנוּ ההבדלה די־צרכּנוּ. לאַחַר שקבע מלת “קידשתּ”, לא נתקררה דעתּוֹ עדיִין – עמַד והוֹסיף עליה “הבדלתּ וקידשתּ”. תּם אני ולא אֵדע דרכיהם המשוּנים של בּני־אָדם, העוֹסקים עם הציבּוּר. והלא מַה־נַפשך: אָמרתּ “קידשתּ” – לָמה לךָ “הבדלתּ”? ואִם רוֹצה אַתּה דווקא בּ“הבדלתּ”
– מַה תּוֹעיל לךָ אֵיפוֹא “קידשתּ”? לָמה אַתּה מערבב עלינוּ אֶת הפּסוּקים. למרר אֶת חַיֵינו בּעבוֹדה קשה? ואוּלָם שאַל־נא את פּי רבּי
– ויענךָ בּסטירה על לסתוֹתיךָ. מַענה רךְ מזה לא תּשמע ממנוּ לעוֹלָם!…
ה
[אני טס טיסה משוּנה כדי שמונים מיל לשעה. – “הבדלת וקידשת” מאָה פעמים ואֶחָת.]
– היכן אַתּה עוֹמד בּקידּוש? – שוֹאלני אַבּא בּאַחַד הימים הסמוּכים לחַג הפּסח, כּשאני מכין עצמי לנסיעה. – הכּבר לָמַדתּ אוֹתוֹ על־פּה?
– על בּוֹריוֹ!
– קוּם־נא אֵיפוֹא וקראֵהו לפני!
אני קם וקוֹרא. הקריאה עוֹלָה יפה. טס אני על דרכּי בּמהירוּת רכּבת־החפזוֹן, טס ועוֹבר כּדי שמוֹנים מיל לשעה. ואוּלָם כּשאני הוֹלךְ וקרב אֶל ההבדלה, מאִיטה הרכּבת ריצתה, וּמהירוּתה פּוֹחתת והוֹלכת מרגע לרגע: “בּין קדוּשת שבּת לקדוּשת יוֹם טוֹב הבדלתּ. ואֶת יוֹם השביעי מששת ימי המַעשׂה קי־דש־תּ. קידשתּ והבדלתּ…”
– לא “קידשתּ והבדלתּ”, אִיוואן פּוֹפּירילִי שכּמוֹתךָ, אֶלָא “הבדלתּ וקידשתּ”. מאָה פּעמים ואַחַת תּחזוֹר ותשוּב ותּחזוֹר על “הבדלתּ וקידשתּ”!…
ואני מטייל ארוּכוֹת וּקצרוֹת לאוֹרךְ הבּית וּלרחבּוֹ, כּוּלי כּמוּכּה שגָעוֹן, וחוֹזר בּפני עצמי בּלחש: “הבדלתּ וקידשתּ, הבדלתּ וקידשתּ” – עד אשר ראשי יִסוֹב עלי כּגלגל ועֵינַי תּחשכנה בּחוֹריהן. ואני נוֹפל על הדרגָש מתּוֹך בּילבּוּל כּל החוּשים, עיף ורצוּץ וּמַשמים – עוֹד רגע ואֶתעלף.
– מה זה היה לךָ? – שואלת אותי אמא.
– לא כּלוּם, – אני אוֹמר – הבדלתּ וקידשתּ, קידשתּ והבדלתּ…
–מַה טיבה של “והבדלתּ” זוֹ? – שוֹאלני אַבּא. – מאַיִן נתגלגלה וּבאה לידךָ, אִיוואן פּוֹפּירילִי שכּמוֹתךָ, “והבדלתּ” פּתאוֹם?…
אוּלי תּשׂים קץ לכל הענין היגע הזה? – מתערבת בּדבר אִמא שתּחיֶה. – סוֹפךָ שתּכּה את ראש היֶלד בּשממוֹן וּבשגָעוֹן, עד אשר לא יֵדע למצוֹא עוֹד אֶת ידיו ואֶת רגליו!
בּרוּכה אִמא בּעדי! בּרוּכה היא וּברוּךְ טעמה, שחילצתני מן המיצר! ואַף־על־פּי־כן לא הוֹעילוּ לי גם רחמי אֵם. “והבדלתּ” זוֹ כּבר נתקעה בּמוֹחי, בּלי לָזוּז משם אַף לרגע. כּצל על יד ימיני היתה, בּכל אשר הלכתּי הלכה עמי, וּבכל אשר עמַדתי ראִיתיה לנגד עֵינַי, עד אשר טירפה וּבילבּלה אֵת כּל חוּשי ורעיוֹנוֹתי.
ו
[אני נוֹתן סימנים בּסוּסים. – שרשה של “קידלתּ”. – עֶרב פּסח וּבהלָתוֹ. – מעילה הירקרק של כּלָתי. – אָנוּ נחפזים לבית־הכּנסת]
ישבתּי בּעָגלה ונסַעתּי ליוֹם טוֹב אֶל כּלָתי (אַבּא ואִמא אומרים: “אל המחוּתּנים”), ושלא מדעתּי חָזר קידוּש ליל הפּסח ונשנה בּמוֹחי בּזה אַחַר זה. וכאשר הגעתּי עד החניה הקבוּעה “קידשתּ, הבדלתּ וקידשתּ”, עשיתי לי ציוּן: הסוּס, שהלךְ מצד שׂמאֹל, הליכתוֹ היתה בּרגל ישרה, וּלפיכךְ קראתי לוֹ בּשם “קידשתּ”. והסוּס, שהלךְ מצד ימין, היה מטיל אֶת רגליו לפניו וּבוֹעֵט בּדרךְ־הילוּכוֹ, וּלפיכךְ קראתי לו בּשם “קידלתּ” (מלשוֹן “קידאַט” הרוּסית, שפּירוּשה “הטיל”). ואֵלה הסימנים אשר נתתּי בקידוּש: שׂמאֹלה, ימינה וּשׂמאֹלה. ואָמנם כּךְ נחרתוּ הדברים בּעוֹמק זכרוֹני: תּחילה “קידשתּ”, אַחַר־כּךְ “קידלתּ”, ואחר־כך – שוב “קידשתּ”. כלוֹמַר: “קידשתּ וקידלתּ וקידשתּ” – כּלוּם יֶש לךָ יפה מזה? כּסבוּר אני, שלא נמצא עוֹד שוּם כוֹחַ בּעוֹלָם,אשר יכוֹל היה לעקוֹר מזכרוֹני אֶת שלוֹש המלים האֵלה!
וכךְ בּאתי בּשלוֹם אֶל כּלָתי (בּלשוֹן אַבּא ואִמא: “אֶל המחוּתּנים”) בּעֶרב פּסח, שהוּא גם עֶרב שבּת, ולא היתה לי שהוּת אפילוּ להסתּכּל יפה בפניה, מפני שהגברים כּבר הכינו אֶת עצמם לילךְ לבית־הכּנסת.
בּבּית היתה בּהלה וּמהוּמה וחפזוֹן גָדול – עֶרב חַג הפסח וּבהלָתוֹ.
מתּוֹךְ הבּהלה העיפוֹתי עין בּכלָתי – דוֹמה, בּתוּלה כּהלָכה. פּניה אֵינם מכוֹערים בּיוֹתר. אָמנם אֶת חָכמתה אֵין לָדעת עדיִין. גם אֶת טוּב לבּה לא יכוֹלתּי לראוֹת כּל־צרכּי. אִם רישוּמי פניה, אשר אָמַר גיסי, הם החטטים הקטנים, הפוֹרחים בּלחָייה וּבמצחה בכמוּת מרוּבּה – סימן הוּא אָמנם, שטוֹבת־לב היא בּמאוֹד מאוֹד. ואוּלָם דעתּי היא, כּי נאֶה היה לָה יוֹתר, אִילוּ סרקה את מַחלפוֹת ראשה, מאשר תּלךְ פּרוּעת־שׂער, כּאַחַת המכשפוֹת. כּיוֹצא בזה כּדאי היה לָה שתּחליף את חוּלצתה הירקרקת בּאַחרת – הצבע הירוֹק, לפי דעתּי, אֵינוֹ הוֹגן לפניה. וּמנַיִן לָה מידה מגוּנה זוֹ, שמכּיוָן שהעיפוֹת עֵינךָ בּה, מיד פּניה מַאדימים כּאֵש? צריךְ אֶהיֶה ללמדה פּרק בּהלכוֹת דרךְ־אֶרץ, וּבלבד שאֶתוַדע ואֶתקרב אֵליה יותר. ואוּלָם לעֵת־עתּה עוֹמד המחוּתן ומאִיץ בּי לָלכת עמוֹ לבית־הכּנסת.
ז
[מקוֹמוֹ של מחוּתּני בּבית־הכּנסת. – נתינת שלוֹם בּאֶצבּעוֹת קרוֹת. – קידוּש ליל פּסח ראשוֹן ושני. – “קידלתּ” מקוֹם הכּשלוֹן.]
מחוּתּני – מַה דמוּת אֶערוֹךְ לוֹ? יהוּדי השטוּף כּוּלוֹ בּעניני הַחג הקדוֹש – והנה בּא אֵלָיו אוֹרח לפּסח, חתנוֹ לוֹקח בּתּוֹ, והוּא צריךְ להוֹליכוֹ לבית־הכּנסת, להראוֹת לעֵיני כּל העיר אֶת המציאה היקרה, אשר מצא בּמרחַקים, – כּלוּם קלה זוֹ בעֵיניךָ? שׂער ראשוֹ לא יבש עדיִין אחרי עלוֹתוֹ מן הרחצה. ערפּוֹ עדיִין אָדוֹם כּוּלו אַחרי התגלחוֹ לכבוֹד החָג. מַלבּוּשיו מַבהיקים וּמַשמיעים קוֹל. מגָפיו החדשים נוֹצצים, וריח עוֹרם נוֹדף למרחוֹק. בּבית־הכּנסת מקוֹמוֹ מכוּבּד – בּכוֹתל־המזרח. הכּל מקדמים פּניו בּברכּת הַחג ונוֹתנים שלוֹם לחתנוֹ. כּל אֶחָד נגָש אֵלָיו ותוֹקע לוֹ אֶת קצוֹת אֶצבּעוֹתיו הקרוֹת. הכּל נחפּזים אִיש לביתוֹ. אַף אָנוּ הוֹלכים עם הציבּוּר. אָנוּ נכנסים הבּיתה מתּוֹךְ בּרכּת יוֹם טוֹב רמה ויוֹשבים מיד אֶל השוּלחָן לסַדר סידוּר פּסח כּהלכתוֹ. הכּלה עוֹנה על בּרכתי וּמתאַדמת שוּב, כּאבטיח שבּשל.
פּני מחוּתנת נוֹהרים. זוֹ שתה הלילה אֵת כּל עָדיה עליה. הסדר הראשוֹן עבר בּשלוֹם. קידוּש ליל שבּת פּשוּט וקידוּש ליל פּסח פּשוּט – גם חַלָש כּמוֹני יאֹמַר: גיבּוֹר אָני. אַךְ הנה הגיע ליל שני של פּסח, הוא ליל מוֹצאֵי שבּת, ולב הגיבּוֹר זע. עזרני, אלוֹהים, ואַמצני אַךְ הפּעם! המחוּתּן מקדש על היין כּהלָכה, וקוֹלוֹ הוֹלךְ בּבּית כּקוֹל הפעמוֹן. גָמַר המחוּתן אֶת קידוּשוֹ, רמַז להחָתן, כּי יקוּם אַף הוּא לקדש על כּוֹסוֹ, כדת הלילה. קם החָתן, נטל כוֹסוֹ בּידוֹ, השליךְ אֶת נַפשוֹ מנגד, פּרשׂ אֶת כּנפיו – וטס טיסה מהירה, בּמהירוּת רכּבת־החפזוֹן. וּבקוֹל רם. וּבניגוּן יפה. וּבבטחה רבּה. טס והוֹלךְ. טס והוֹלךְ. עד אשר הגיע אֶל מקוֹם הקלקלה. אֶל יון־המצוּלָה. כּאן נעצר מעט. כוֹחַ טיסתוֹ התחיל פּוֹחת והוֹלךְ, פּוֹחת והוֹלךְ.
“– – – בּין קדוּשת שבּת לקדוּשת יוֹם טוֹב הבדלת… ואֶת יוֹם השביעי מששת ימי המעַשה קידשתּ…” משהגיע למקוֹם זה, נזכּר בּסימנים, שהיה נוֹתן בּסוּסים: שם האָחד “קידשתּ” והוּא מהלךְ בּרגל ישרה, והשני מטיל רגליו לפניו וּבוֹעֵט בּדרךְ־הילוּכוֹ וּשמוֹ “קידלתּ”.
“–קידלתּ וקידשתּ… קידשתּ וקידלתּ… קידלתּ וקידלת וקידשתּ וקידלתּ”…
* * * * * * * * * *
ח
[אני חוֹזר הבּיתה וּמכתּב בּידי. – חסַל סדר חָתן – “קידלתּ וקידשתּ” יצאוּ לָהן מוֹניטין בּעוֹלָם.]
היוֹם יוֹם ראשוֹן בּחוֹל המוֹעד של פּסח. השעה שעה מוּקדמת בּבּוֹקר. הכּלה ישנה עדיִין. ורק המחוּתּן כּבר קם, והוּא יוֹשב בּגלימתוֹ הקצרה, גלימת־המשי, וּבסַנדליו המעוּכים בּרגליו, כוּלוֹ נוֹשם ומזיע, וכוֹתב מכתּב אֶל מחוּתנוֹ, הוּא אַבּא. גם המחוּתּנת קמה כּבר, והיא יוֹשבת כּנגד בּעלה בּפנים נזעמים וּנפוּחים, כּתרנגוֹלת־הוֹדוּ. החָתן צרר אֶת בּגָדיו וכליו בּמזוַדתּוֹ ועמד מוּכן וּמזומן לישב בּעגָלה ולנסוֹע לביתוֹ.
– הילָךְ! – אוֹמר לוֹ המחוּתן ונוֹתן לידוֹ מכתּב חָתוּם. – פּרוֹשׂ בּגיני בּשלוֹם אָביךָ וּמסוֹר לוֹ אֶת המכתּב הזה.
צאתךָ לשלוֹם!…
כּשישבתּי בּעגָלה, התאַויתי לָדעת אֶת תּוֹכן המכתּב, אשר כּתב מחוּתּני לאַבּא, ואֶת פּשר הדבר, אשר מיהרוּ המחוּתּנים כּל־כּךְ לשלחני מבּיתם. פּוֹתח אני אֶת מַעטפת המכתּב, והנה נשרוּ מתּוֹכם התּנאִים וּמכתּבוֹ של המחוּתּן לאַבּא. בּמכתּב פּוֹנה המחוּתּן אֶל אַבּא וּמבקש סליחָתוֹ. “לבל יִתרעֵם עליו, כּי לא יוּכל לאמוֹר לדבק טוֹב מכּמה וכמה טעמים. השם יִתבּרךְ יִשלח לבנוֹ אֶת בּת־זוּגוֹ ממקוֹם אַחר… ואשר להנדוּניה וּלסבלוֹנוֹת החָתן והכּלה – השב ישיבוּ זה לָזה אֶת אשר נתנוּ זה לָזה: החָתן ישיב אֶת מַתּנות הכּלה, והכּלה תּשיב אֶת מַתּנוֹת החָתן, והכּל על מקוֹמוֹ יבוֹא בּשלוֹם, וּמי שהשלוֹם שלוֹ יברךְ אֶת עמוֹ בּשלוֹם, ונאמר אָמן”…
עוֹד זאת בּאָשרי, שלא הזכּיר במכתּבוֹ אֶת דבר הקידוּש הנאֶה – תּבוֹא עליו בּרכה! ואוּלָם נתגלָה אַחַר־כּךְ, כּי לשוא היתה שׂמחָתי. בּאתי הבּיתה, והנה אַבּא יוֹצא לקראתי וּמקדם אֶת פּנַי בּשתּי מַכּוֹת־לחי יפוֹת.
– קידלתּ וקידשתּ! אֵי־מזה בּא לךָ, עוֹכר יִשׂראל שכּמוֹתךָ, “קידלתּ” זוֹ לפתע־פּתאוֹם?
האוּמנם? וּבכן, כּבר נוֹדע הדבר? הפלא וָפלא! אֵין זאת כּי־אִם עוֹף השמַיִם הוֹליךְ אֵלָיו אֶת הקוֹל! ולא אַבּא בּלבד יוֹדע אֶת דבר הקידוּש, אֶלָא כּל העיר כּוּלָה הוֹמה לקראתי. וּכבר חָדלוּ לקרוֹא לי בּשם “אִיוואן פּוֹפּירילִי”. שם חָדש נקרא לי. שמי הוּא עתּה “קידלתּ וקידשתּ”… עכשיו כּצחוֹק הוּא הדבר בּעֵיני. ואוּלָם אָז, בּימים ההם, מַה גָדל כּאבי וּמה רבּו דמעוֹתי!…
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.