רקע
שלום עליכם
הדגל

א

ילָדים! מַעשׂה בּדגל אסַפר לָכם היוֹם. מַעשׂה שהיה בּי

בּעצמי, כּיצד אני, נַער בּן עניִים, טרחתּי הרבּה טרחוֹת ויגעתּי הרבּה

יגיעוֹת, עד שזכיתי לדגל בּשׂמחַת־תּורה, אֶלָא שהקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא רצה ליסרני, והדגל לא נתקיים בּידי, וכל־עוּמַת שבּא כּן הלךְ.

כּשהיִיתי נַער קטן, תּינוֹק עם תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם, היוּ הכּל קוֹראִים לי: טוֹפּילי טוּטוּריטוּ, כּלוֹמַר, קוֹפּילי קוּקוּריקוּ. כּל־כּךְ לָמה? ראשית, מפּני שקוֹלי היה קוֹל דק וצוֹרח, כּזה של תּרנגוֹל רךְ, שהגיע לראשית קריאָה. ושנית, מפּני שלא היִיתי יכול להגוֹת כּהלָכה אֶת האוֹתיוֹת גימל, כּף וקוֹף, וּלהכעיסני, היה שמוֹ של אָבי קלמן, שם אִמי גיטיל אֵשת קלמן, שמי קוֹפּיל בּן גיטיל אֵשת קלמן, ושם רבּי גרשוֹן גרגרת דרדקי אִיש כּפר גאלאגאנוֹבקה.

– יֶלֶד, מה שמךָ?

– שמי? טוֹפּיל בּן דיטיל אֵשת טלמן!

– הרם קוֹלךָ מעט.

– טוֹֹפּיל בּן דיטיל אֵשת טלמן!

– הרם קוֹלךָ עוד!

אני צוֹוח בּקוֹל רם:

– טוֹפּיל! בּן דיטיל! אֵשת טלמן!…

– וּמי רבּךָ?

– מי רבּי? דרשון דרדרת דרדטי אִיש טפר דאלאדאנוֹבטה!…

הכּל צוֹחקים.

הכּל צוֹחקים, ואני בּוֹכה.

ולא על הצחוֹק אני בּוֹכה, אֶלָא על המַכּוֹת, שהכּל חוֹלקים לי. כּל אִיש, אשר חננוֹ אלוֹהים ידים, מַכּה אוֹתי: אָבי, אִמי, אַחיוֹתי, רבּי, חברי. כּוּלָם מתכּוּונים לטובתי, מלמדים אוֹתי לדבּר, “כּאַחַד האָדם”.

פּעם אַחַת תּקע לי רבּי מין יתד בּין שינַי וציוָה אֶת התּלמידים, שיִהיוּ עוֹמדים ויוֹרקים אֶל תּוךְ פּי, אוּלי יוֹעיל זה

לתקנתי. ראה רב זיאמי הנַגָר, הוּא רב זיאמי היוֹשב עם רבּי תּחת גג אֶחָד, ועמד להגן עלי.

– לָמה אַתּם מענים נפש יֶלֶד חינם? תּנוּ אוֹתוֹ על ידי רגע אֶחָד, וּראִיתם, אם לא יתחיל תּיכף לדבּר אצלי כּאַחַד האָדם.

כּךְ אוֹמר רב זיאמי הנַגָר, קוֹראֵני אֵלָיו, תּוֹפסני בּסַנטרי ואוֹמר אֵלי בּלָשוֹן זוֹ:

– הבּט־נא אֵלי, בּני, וּקרא אַחרי מלה בּמלה: אָץ קוֹצץ בּן קצוּצי לקצץ.

אני מַבּיט אֵלָיו וקוֹרא אַחריו מלה בּמלה:

– אָץ טוֹצץ בּן טוֹצץ טצוּצי לטצץ.

– לא כן! – אוֹמר זיאמי. – עמוֹד והבּט אֶל תּוֹךְ פּי ואמוֹר עמי יחד: יוֹמם השמש לא יכּכּה וירח בּלילה.

אני עומד וּמַבּיט אֶל תּוֹךְ פּיו ואוֹמר עמוֹ יחד: יוֹמם השמש לא יטטה וירח בּלילה.

– אַל־נא, שוֹטה שבּעולָם! – אוֹמר אֵלי רב זיאמי. – אַל תֹּאמַר “יטטה”, אֶלָא “יכּכּה”! יכּכּה! יכּכּה!

– יטטה! יטטה! יטטה!…

רב זיאמי מנַענע ידוֹ, כּמיאֵש אֶת לבּוֹ ממני:

– היוֹדעים אַתּם אֵת אשר נוכחתּי לדעת? טרחַת־שוא היא! לא יוֹעיל לוֹ לא קדר ולא רוֹפא. בּעל־מוּם יִהיֶה כּל ימי חַייו!



ב

כּי אני, טוֹפּילי טוּטוּריטוּ, אֶזכּה לדגל

בּשׂמחַת־תּוֹרה, לדגל כּהלָכה, דגל שיֵש עמוֹ מַקל, וּבראש המַקל תּפּוּחַ, וּבתוֹךְ התּפּוּחַ נר – דבר כּזה נחשב בּעֵינַי בּימים ההם לאוֹשר רב כּל־כּךְ, העוֹמד למַעלָה מהשׂגָתוֹ של אָדם, ואפילוּ בּמַחשבה לא מלָאַני לבּי להרהר בּוֹ. שאִם כֵּן, הרי אֵין לדבר סוֹף! כּמה דברים טוֹבים יֵש בּעוֹלָמו של הקדוֹש־בּרוּךְ־הוּא, ואִילוּ אָמַרתּי לחמוֹד אֶת כּוּלָם, לֹא הייתי מַספּיק! למשל: ראִיתי נערים בּבית־רבּי, שיֶש כּסף בּידם, וּבכּסף הם קוֹנים אֶת הכּל: אוֹלָר, ואַרנק, וּמַקל. ועוֹד ראִיתי

נערים, שאוֹכלים מיני מתיקה בּכל יוֹם וּמפצעים אגוֹזים להנאָתם, ואֵין צוֹרךְ לאמוֹר, כּעכים וּלביבוֹת! כּיוֹצא בּזה ראִיתי בּני בּעלי־בתּים

חשוּבים אוֹכלים חַלת־סוֹלת לבנה בּימוֹת החוֹל. הכּל תּלוּּי

בּמַזל!

אני, אוֹי ואבוֹי, לא אָכלתּי חַלת־סוֹלת בּימות החול מעוֹלָם! שׂמח הייתי בחלקי, שמצאתי לי פּת־קיבּר לאכוֹל כּדי שׂביעה, לפי שהיִינוּ, לא עליכם, עניִים מרוּדים, אֶביוֹנים, אַף־על־פי שהכּל היוּ עמלים בּביתנוּ ועוֹשׂים בּמלָאכה: אַבּא, עליו השלוֹם, היה סגן השמש בּבּית התּחתּון של בּית־הכּנסת לקצבים, אִמא, עליה השלוֹם, היתה מוּמחית לאפית דוּבשנים של שיפּוֹן, ואַחיוֹתי היוּ סוֹרגוֹת פּוּזמקאוֹת.

האמינוּ לי, מימַי לא ידעתּי טעמה של אכילה לשׂוֹבע, אכילה שלמה, שאַחריה אֵין אָדם מתאַוה לאכוֹל שוּב.

וּפרוּטה של כּסף וַדאי שלא היתה בּכיסי מעוֹלָם – חמדה כּזאת לא ראִיתי גם בּחלוֹם!

ציירו אֵיפוא בּנַפשכם, כּי אני, קוֹפּילי קוּקוּריקוּ,

נתעשרתּי פּתאוֹם עוֹשר גָדוֹל והעליתי בּחלקי עֶשׂרים וּשתּים פּרוּטוֹת

בּבת אֶחָת!

כּסבוּרים אַתּם, מַעשׂה־נסים היה כּאן: אבידה אָבדה לאַחַד הפּריצים, ואני מצאתיה? טוֹעים אַתּם. אוֹ שמא תֹּאמרוּ: גָנוֹב גָנַבתּי אֶת הכּסף מקוּפּה של צדקה? חָלילה לָכם מהעלוֹת על דעתּכם מַחשבה כּזאת! בּי נשבּעתּי, כּי בּתם־לבבי וּבנקיוֹן־כּפּי עשׂיתי לי אֶת העוֹשר הזה. יגעתּי עליו בּזיעת אַפּי וּבשתּי… רגלי.

אוֹתוֹ היוֹם יוֹם הפּוּרים היה, ואני הוֹלךְ למן הבּוֹקר בּשליחוּתוֹ של אַבּא ונוֹשׂא משלוֹחַ־מנוֹת אֶל בּעלי־הבּתּים של בּית־הכּנסת התּחתּוֹן לקצבים. לשעבר היתה שליחוּת זוֹ נַעשׂית על־ידי אַחַת מאַחיותי הבּכירות, ועכשיו, כּשגָדלתּי קצת, אָמַר אבּא, כּי כּבר

הגיעה שעתי, שאֶהיֶה אַף אני לעֵזר בּבּית. נטלתּי אֶת משלוֹחַ־המנוֹת – קערה קטנה וצפּיחית אַחַת בּתוֹכה – והייתי מַחזיר בּה כּל אוֹתוֹ היוֹם על פּתחי בּעלי־הבּתּים, רץ בּרחוֹבה של עיר ודש בּעקבי היחפים בּטיט־חוּצוֹת וחלקלקוֹת, וּלעֵת עֶרב, כּשהבאתי בּחשבּוֹן אֶת שׂכרי, שׂכר הליכה, שנתן

לי כּל אֶחָד מבּעלי־הבּתּים, מצאתי הוֹן רב של עֶשׂרים וּשתּים פּרוּטוֹת, שהן זוּז אֶחָד של כּסף ושבע פּרוּטוֹת של נחוֹשת.





ג

לאַחַר שהעליתי בּחלקי אוֹצר כּזה בּבת אַחַת, היִיתי

מהלךְ כּל הימים וחוֹשב מַחשבוֹת, מַה אֶעשׂה בּכספּי הרב, בּלא

עֵין־הרע?

בּאוּ יֵצר־הרע ויֵצר־הטוֹב והתחילוּ לענוֹתני וּלנַסות אוֹתי כּל אֶחָד בּשלוֹ. יֵצר־הרע אוֹמר:

– פּרוּטוֹת אֵלוּ, שוֹטה שבּעוֹלָם, עד מתי תּחזיק בּהן?

קוּם והוֹציאֵן. קנה לךָ בּהן כּל מַה שלבּךָ חָפץ. קנה צפּיחיוֹת בּדבש,

למשל. ראֵה, הנה הן מוּנחוֹת לפניךָ על התּריס של הפּירוֹנדית. אוֹ מוּטב שתּקנה לךָ שם שׂוּמשמניוֹת מתוּקוֹת, וראִית אֶת טעמן כּי טוֹב.

ולוּא גם תפּוּחַ קפוּא כּי תּקנה, והיה לךָ אַף הוּא למשיב נפש.

– להיוֹת גרגרן הלָהוּט אַחר גרוֹנוֹ? – אוֹמר אני. – הלא אוֹכל בּיוֹם אֶחָד אֵת כּל כּספי. אֵיני רוֹצה!

– כּן דיבּרתּ! – אוֹמר יֵצר־הטוֹב. – אָמנם מוּטב שתַּלוה אֶת הפּרוּטוֹת אֶת אִמךָ. היא וַדאי נצרכת לָהן.

– אָכן חָכם אָתּה! – אוֹמר אני. – שלא על־מנת להחזיר? מאַיִן תּקח להשיב?

– עניה מרוּדה היא. – אוֹמר יֵצר־הטוֹב. – בּנַפשה תביא לחמה. משלמת בּשבילךָ שׂכר־לימוּד…

– מַה לךָ ולשׂכר־לימוּד? – אוֹמר יֵצר־הרע. – אִם אַתּה לוּא שמעֵני, לךְ וקנית לךָ מַשרוֹקית של חרס לָבן בּנקוּדוֹת אדוּמוֹת, אוֹ אוֹלָר חַד בּן שני להבים וניצב־נחוֹשת, אוֹ טוֹב מזה וּמזה: חריט של עוֹר וּמַנעוּל־בּרזל לוֹ.

– מַה תּשׂים בּתוֹךְ החריט? – אוֹמר יֵצר־הטוֹב. – אֶת הדלוּת?

– כּפתּוֹרים! – אוֹמר יֵצר־הרע. – תּמַלא את חריטךָ כּפתוֹרים, ויֹאמרוּ כּל הנערים, כּי כּסף הוּא זה, ויקנאוּ בּךְ…

– מַה בּצע בּקנאָתם? – אוֹמר יֵצר־הטוֹב. – אִם אַתּה

לוּא שמעֵני, עמוֹד וחַלק אֵת כּל ממוֹנךָ לעניִים. עשׂה צדקה, וּלמצוָה

גדוֹלה תּיחָשב לָךְ. העניִים עלוּבים הם וּמתים בּרעב.

– העניִים? – אוֹמר יֵצר־הרע. – חַיֶיךָ קוֹדמים! הלא אַף אַתּה בּן עניִים. אַף אַתּה רעֵב כּל הימים. כּל אֶחָד משׂים עצמוֹ וַתּרן

בּכסף חברוֹ! מַדוּע לא נתן לךָ אִיש כּלוּם, כּשהיִית אַתּה עני וידיךָ היוּ ריקוֹת?


ד


פּיתּני יֵצר־הרע וכמעט שנתפּתּיתי. וּמַעשׂה שהיה כּךְ היה.

חָבר היה לי בּבית־רבּי, בּנוֹ של עשיר, וּשמו יוֹאֵליק.

כּל הימים היוּ כּיסיו של יוֹאֵליק מלאים כּל מיני מַמתּקים, אבל לאחרים לא היה נוֹתן. גם כּי תּכרע בּרךְ לפניו, גם כּי תּגוַע לעֵיניו, לא יִתּן לךָ כּלוּם. וּפתאוֹם התחיל יוֹאֵליק להתקרב אֵלי, להחניף לי וּלהראותני פּנים שׂוֹחקוֹת. נַפשוֹ נקשרה בּנַפשי!

– היוֹדע אַתּה? – אוֹמר הוּא לי. – נַעַר טוֹב אַתּה,

כּשם שאני יהוּדי! אוֹהב אני אוֹתךָ על מידה טוֹבה אַחַת שיֶש בּךָ: שׂוֹנא מַתּנוֹת אָתּה. לא כּשאָר נערים, המתחַננים וּמבקשים תּמיד: “הב, הב! הבה לי פּרוּסה קטנה, הבה לי כּזית!” כּלכּל לא אוּכל אֶת הקבּצנים האֵלה!… רוֹצה אַתּה חתיכת סוּכּריה?

– חתיכת סוּטריה? – אני אוֹמר. – לָמה לא?

– וּשנַיִם אגוֹזים – הוּא אוֹמר – היִית רוֹצה לפצע?

– אדוֹזים? – אני אוֹמר. – לָמה לא? לוּא יֵש אדוֹזים בּידי,

כּי־עתּה פּיצעתּים.

יוֹאֵליק שׂם ידוֹ בּכיסוֹ. סבוּר היִיתי, שהוּא מוֹציא ונוֹתן לי. אַךְ הוּא חוֹזר ואוֹמר לי:

– נתוֹן אֶתּן לךָ מגדנית חצי החתיכה וּשלוֹשה אגוֹזים… בּתנאי שנַעשׂה חליפים. רוֹצה אַתּה לעשׂוֹת עמי חליפים?

– חליפים? – אני אוֹמר. – בּמה נַעשׂה חליפים?

– אני – אוֹמר הוּא – אֶתּן לךָ אֶת אוֹלָרי. הלא יוֹדע אַתּה אֶת אוֹלָרי הלָבן? אוֹלָר כּהלכה!

בּוַדאי יודע אני אֶת אוֹלָרוֹ של יואֵליק! מי לא ידע אֶת האוֹלָר הלָבן של יוֹאֵליק? כּמה פעמים קינאתי בּוֹ בּשבילוֹ, וכמה פּעמים ראִיתיו גם בּחלום!

– ואני מה? – אומר אָני. – מה אֶתּן אני לךָ תּמוּרתוֹ?

– ואַתּה – הוּא אוֹמר – תּתּן לי אֶת זוּז הכּסף אשר לךְ.

"קח! – אוֹמר לי יֵצר־הרע. – קוּם וקח! הלא זה אוֹלָר מיוּחָד בְּמינוֹ. כּל הנערים יקנאו בּךְ!…

עומד אני להוֹציא אֶת הכּסף, אֶלָא מיד אני חוֹזר בּי.

– יהוּדי חָכם אָתּה! – אני אוֹמר. – בּזוּז אֶפשר לטנוֹת אוֹלָר חָדש!

– אוֹלָר כּזה? – אוֹמר יוֹאֵליק. – חַכּה עד שיבוֹא

אֵליהוּ!… הס, יוֹדע אַתּה מַה שאוֹמַר לךָ עוֹד? אני מוֹסיף לךָ ששה כּפתּורים לבנים.

– בּטסף – אני אוֹמר – אֶפשר לטנוֹת אַלפי אלָפים טפתּוֹרים.

– ומגדנות ואגוֹזים – הוּא אוֹמר – כּלוּם אֵינם כּסף?

מַבטיח אני אוֹתךָ, כּי כּל פעם שתּשאל ממני דבר, אֶתּן לָךְ, כּשם שאני יהוּדי! הנה יֶש לי מַסמר של בּרזל, הרוֹאה אָתּה? אֶת המַסמר הזה אני נוֹתן לךָ חינם. התבּוֹנן בּמַסמר זה וּראֵה מה הוּא!

– לָמה לי – אני אוֹמר – מַסמרים?

– מַסמר זה, שוֹטה שבּעולָם, משמש לכמה דברים. יכוֹל אַתּה לקבּוֹע אוֹתוֹ בּכל מקוֹם שאַתּה רוֹצה. יכוֹֹל אַתּה לחפּוֹר בּוֹ

גוּמה.

– לָמה לי – אני אוֹמר – לחפּוֹר דוּמוֹת?

– נתוֹן אֶתּן אוֹתךָ – הוּא אוֹמר – להתפּלל מתּוֹךְ סידוּרי הקטן.

– לָמה לי – אני אוֹמר – להתפּלל מתּוֹךְ סידוּרים של אחרים?

– נתוֹן אֶתּן לךָ – הוּא אוֹמר – לָמוֹד לראשךָ אֶת כּוֹבעי החָדש בּשבּת.

– לָמה לי – אני אוֹמר – לָמוֹד טוֹבעים של אחרים?

– אִם כּן, אֵינךָ רוֹצה, הא לךָ אֵיפוֹא! – אוֹמר

יוֹאֵליק וחוֹלק לי מַכּה נמרצה בּצדי. – הראִיתם קבּצן נבזה כּמוֹתוֹ? נוֹתן אני לו דברים הרבּה כּל־כּך: אוֹלָר, וכפתּוֹרים, וסוּכּריה, ואגוֹזים, וּמַסמר, וסידוּר קטן, וכוֹבע לָמוֹד, ־ ועדיִין אֵינוֹ רוֹצה!

בּטן של קבּצנים לא תדע שׂבעה! כּסבוּר הוּא, כּיוָן שהשׂיגה ידוֹ זוּז אֶחָד של כּסף, שוּּב כּל העוֹלָם אֵינוֹ כּדאי לוֹ! המתּן לי, טוֹפּילי

טוּטוּריטוּ, עוֹד יבוֹא יוֹמךָ, עוֹֹד תּפּוֹל לרגלי אַפּים אָרצה!…

נחמיה! אני נוֹתן לךָ בּמַתּנה את המַסמר הזה!…

נחמיה (נער עני צוֹלע על ירכוֹ) זוֹכה בּמַסמר, ויוֹאֵליק פּוֹנה והוֹלךְ מעמי בּחרי־אָף.



ה


תֹּאמרוּ: אִם כּן אֵיפוֹא, לאֵיזה צוֹרךְ שמַרתּי אֶת הכּסף?

ראשית, לסעוּדת לג־בּעוֹמר. לסעוּדת לג־בּעוֹמר היוּ כּל התּלמידים מביאִים אֶל בּית־רבּינוּ אִיש כּכל אשר השׂיגה ידוֹ: זה מביא מעוֹת בּמזוּמנים, זה מיני מַאכל, וזה מיני מתיקה. ורק אני לבדי היִיתי בּא כּתמול שילשוֹם ריקם, אֵין בּידי אֶלָא פּרוּסת פּת עם בּצל. פּני היוּ

מתכּרכּמים מבּושה, ואַף־על־פי שהיוּ מַזמינים אוֹתי לסעוּדה עם כּל הנערים, מַרגיש הייתי, שאֵין זה אֶלָא משוּם רחמנוּת, וכל השׂמחה ערבה לי. "עתּה, אָמַרתּי בּלבּי, אֵיני חוֹשש עוֹד לכוּלכם. בּא אני, בּרוּךְ השם,

כּבעל בּעמיו וּמעות מזוּמנוֹת בּידי. אִם יוֹאֵליק, שבּן־עשירים הוּא,

נוֹתן בּחלקוֹ זוּז, הלא אני די לי בּפרוּטה אָחָת. כּי מי אני וּמה אני בּפני יוֹאֵליק? אֶפס ואָיִן! עכשיו שאני נוֹתן חָמש פּרוּטוֹת, הלא יצאתי ידי חוֹבתי לכל הדעוֹת? אִם כּן, אני עוֹמד ונוֹתן דווקא חצי הזוּז – וּדעוּ לָכם, מי הוּא קוֹפּיל קוּקוּריקוּ וּבמה כּוֹחוֹ גָדוֹל!"

וכן עשׂיתי. שיקעתּי בּסעוּדת לג־בּעוֹמר המשוּתּפת חצי הזוּז בּמזוּמנים, ואֵת שאָר הכּסף הנַחתּי בּידי למשמרת.

אַחַר־כּךְ, כּשהגיעוּ ימי הקיץ, הירקוֹת נראוּ בּאֶרץ וּפירוֹת חדשים נתגלוּ בּעריבוֹתיה של הפּירוֹנדית, בּא אֵלי יֵצר־הרע עוֹד פּעם:

– הרוֹאֶה אַתּה – הוּא אוֹמר – חזרזרים ירוּקים? הרוֹאֶה אַתּה, כּמה אדוּמוֹת הדוּמדמניוֹת הלָלוּ?

– מי שאוֹכל פּירוֹת ירוּקים – אני אוֹמר – שיניו קהוֹת.

– בּרךְ “שהחיינוּ”, אוֹמר לי יֵצר־הטוֹב. – בּרכּת “שהחינוּ” מצוָה היא…

– בּרכּת “שהחינוּ” – אני אוֹמר – עוֹד אַספּיק לברךְ.

עוֹד הקיץ גָדוֹל! עדיִין יֶש לָנוּ בּעולָם דוּבדבנים וּשזיפים, תּפוּחים

ואַגָסים, דלָעים ואבטיחים. מוּטב שאַניח אֶת המעוֹת עד חַג הסוּכּוֹת

ואֶקנה לי, אִם יִרצה השם, דגל לשׂמחַת־תּוֹרה.

גָמַרתּי בּלבּי, כּי הכּסף יִהיֶה מוּנח בּידי, אִם יִרצה השם, עד חַג הסוּכּוֹת, ואָז אֶקנה לי דגל לשׂמחַת־תּוֹרה.




ו


והנה כּבר הגיע חַג הסוּכּוֹת בּעֶזרת השם, ואני קניתי לי דגל לשׂמחַת־תּוֹרה, דגל גָדוֹל, צהוֹב, בּעל שני פּנים.

מצד אֶחָד היוּ מצוּירוֹת על הדגל שתּי חַיוֹת משוּנוֹת, שפּניהן פּני חתוּלים, וּבאמת אֵין אֵלוּ אֶלָא אריוֹת, שפּיוֹתיהם

פּעוּרים וּלשוֹנוֹתיהם שלוּחוֹת לפניהם. בּלשוֹנוֹת הלָלו היוּ תּלוּיִים

מיני חלילים, כּפי הנראֶה, שוֹפרוֹת, לפי שמלמַטה היה כּתוּב בּאוֹתיוֹת גדוֹלוֹת: בּחצוֹצרוֹת וקוֹל שוֹפר. וּמתּחת לשני האריות היה כּתוּב: דגל מַחנה יהוּדה מכּאן ודגל מַחנה אֶפרים מכּאן.

עד כּאן מַראֵה הדגל מצד אֶחָד. יפה ממנוּ הצד השני. שם היוּ מצוּירים מֹשה ואַהרוֹן, בּצלמם וכדמוּתם, כּמוֹ חַיִים. משׁה –

כּוֹבע בּעל גף רחב חָבוּש לראשוֹ, ואַהרוֹן – מין חישוּק עגוֹל של זהב נתוּן לוֹ על בּלוֹריתוֹ הצהוּבּה. בּאֶמצע, בּין משׁה וּבין אַהרוֹן,

עוֹמדים צפוּפים וּדחוּקים בּשוּרה אַחַת חבוּרה רבּה של יהוּדים קטנים,

כּוּלָם ספרי־תוֹרה קטנים בּידיהם, וצוּרה אַחַת לָהם, כּאִילוּ אֵם אַחַת ילָדתם. כּוּלָם קפּוֹטוֹת ארוּכּוֹת לבוּשם, סַנדלים וּפוּזמקאוֹת

בּרגליהם ואַבנטים קשוּרים לָהם למַטה מירכם. היהוּדים הקטנים הלָלוּ

מרימים רגליהם, מכרכּרים בּכל עוֹז וּמזמרים בּשעת מַעשׂה: שׂישׂוּ ושׂמחוּ בּשׂמחַת־תּוֹרה!

דגל יֶש לי, ואֵיני חָסר עתּה אֶלָא מַקל לדגל. וּמי יעשה לי מַקל? הוה אוֹמר: רב זיאמי הנַגָר, הוּא רב זיאמי, שקיבּל על עצמו ללמדני לדבּר “כּאַחַד האָדם”.

– מַה שאֵלתךָ, טוֹפּילי טוּטוּריטוּ?

– מַטל לדדל.

– מַה פּירוּשוֹ של מַטל?

– מַטל – אני אוֹמר – של טנה־עֵץ, שיִהיֶה יד לדדל.

רב זיאמי מוֹסיף לשטוֹת בּי, עד שאני מַתחיל לבכּוֹת. ורק אָז הוּא מרךְ אֶת לבּוֹ, מַניח אֵת כּל מלאכתּוֹ, נוֹטל קנה־עֵץ, מַקציעוֹ

מזה וּמזה, והמַקל מוּכן.

עכשיו אֵיני צריךְ אֶלָא לתפּוּח ונר. נר של שעוָה, ולא של חֵלב, מפּני שהחֵלב, כּשהוּא מטפטף על התּפּוּח, פּוֹסלוֹ לאכילה. לא כן השעוָה, שהיא כּשרה.

ושעוָה יֶש לי רב, יוֹתר מאשר לכל הנערים. אַדרבּה, נַער הצריךְ לשעוָה – אֶל מי הוּא הוֹלךְ? אֵלָי! מפני שאַבּא הוּא סגן השמש בּבּית התּחתּוֹן של בּית־הכּנסת לקצבים, וּשיירי השעוָה של נרוֹת יוֹם־כּיפּוּר שלוֹ הם. מַתּיךְ הוּא אוֹתם ועוֹשׂה “שַמָשים” להדליק נרות של חנוּכּה ואבוּקוֹת של הבדלה. ושיוּריהם של אֵלה שלי הם.

סוף דבר, הכּל יֶש לי, כּל אשר חָפץ לבּי.



ז


שמיני עצרת בּעֵרב, לאַחַר שקבעתּי אֶת הדגל בּמַקל והוֹשבתּי בּראש המַקל תּפּוּח אָדֹם והדלקתּי בּראש התּפּוּחַ נר של

שעוָה, אני יוֹצא לָלכת אֶל בּית־הכּנסת, אֶל ההקפות, בּשׂמחה וּבצהלה. מי יִדמה לי וּמי יִשוה לי עתּה? אֵין אָדם מאוּשר כּמוֹני בּכל

העוֹלָם!

מצייר אני בּדמיוֹני, והנה אני בּבית־הכּנסת, עוֹמד על הסַפסל בּכוֹתל־המזרח עם כּל בּני בּעלי־הבּתּים. הנרוֹת דוֹלקים. דגלי יפה מכּל הדגלים. תּפּוּחי אָדוֹם מכּל התּפּוּחים. נרי גָדוֹל מכּל הנרות. החוֹם בּבית־הכּנסת רב מאוֹד והדחָק גָדוֹל. נשים וּבתוּלוֹת הרבּה בּאוּ לנַשק אֶת ספרי־התּוֹרה. הנה רב מלךְ החַזן בּטליתוֹ הסוֹרחת הוֹלךְ בּראש, כּמַצבּיא לכל המַחנה. אַחריו כּרוּכים בּעלי־הבּתּים. רב מלךְ מסַלסל בּגרוֹנוֹ וּמזמר בּקוֹלוֹ הצרוּד: עוֹזר דלים, הוֹשיעה־נא! הנשים והבּתוּלוֹת רוֹקדוֹת כּנגדם, מנַשקוֹת אֶת ספרי־התּוֹרה וקוֹראוֹת

בּקולי־קוֹלוֹת: “לשנה הבּאה כּה לחָי! לשנה הבּאה כּה לחָי!” והגברים עוֹנים ואוֹמרים: “גם אַתּם! גם אַתּם!”

עד שאָדם מַגיע אֶל הבּית התּחתּוֹן של בּית־הכּנסת לקצבים, מקוֹם שאני מתפּלל שם, עליו לעבוֹר תּחילה על־פּני כּמה וכמה בּתּי־כנסיוֹת וּבתּי־מדרשוֹת: בּית־הכּנסת הקר, בּית־הכּנסת לליטאִים, בּית־הכּנסת לחַייטים, בּית־המדרש הגָדוֹל, בּית־המדרש הקטן, בּית־המדרש הישן, בּית־הכּנסת לחסידים, בּית־הכּנסת למתנַגדים, בּית־הכּנסת החָדש, בּית־הכּנסת הירוֹק – ולבסוף הוּא בּא לבית־הכּנסת של הקצבים. וּמשם יוֹרד ונכנס אֶל הבּית התּחתּוֹן.

כּל בּתּי־הכּנסיות וּבתּי המדרשוֹת, המנויִים כּאן, אֵינם

מפוּזרים וּרחוקים זה מזה, אֶלָא מכוּנסים ועוֹמדים בּחָצר אַחַת, היא חצר בּתּי־הכּנסיוֹת.

חצר בּתּי־הכּנסיות שלָנוּ היא כּמעט כּבית־כּנסת אֶחָד. בּימוֹת החמה, כּשהחלונוֹת פּתוּחים לחוּץ ואַתּה עוֹבר עליהם בּשעת

התּפילה, אֵין אַתּה יוֹדע, מַה עליךָ לעשׂוֹת תּחילה: אִם לעמוֹד וּלרקד

בּקדוּשה, אִם לכרוע בּ“ברכוּ”, אִם לענוֹת “אָמן יהא שמיה רבּא”. בּשעה שמצד אֶחָד נשמע קוֹל מזמר “אָז ישיר”, בּה בּשעה עוֹלה מן הצד שכּנגדו קוֹל מַאריךְ בּאֶחָד. וּפתאוֹם פּוֹרץ קוֹל בוֹדד, המזמר בּניגוּן הגמרא: מכּלָל שהוּא צריךְ לפרט, וּמפּרט שהוּא צריךְ לכלָל. בּא השני וּמנַצחוֹ בּניגוּן אַחר: יִתגדל ויִתקדש שמיה רבּא. מיד יוֹצא השלישי וּמַכריע בּיניהם בּניגוּן חָדש: הללוּיה, הללוּיה!…

שני פּנים לחצר בּתּי־הכּנסיוֹת שלָנוּ: לא כּמַראֶיה בּימוֹת החוֹל מַראֶיה בּשבּתוֹת וימים טוֹבים. בּחוֹל למה היא דוֹמה? לשוּק, שמוֹכרים בּוֹ ספרים עברים, טליתוֹת, ציציוֹת וּמזוּזוֹת, תּפּוּחים

רקבים, אַגסי בּית־הקברוֹת, זרעוֹנים, פּוֹלים, שוּמשמניוֹת, כּעכים,

צפּיחיוֹת וּשאָר מיני מתיקה. העזים משתּטחוֹת כּאן להנאָתן בּרוָחה, מַעלוֹת גרה וּמנַענעוֹת זקן. בּא שבּת אוֹ יוֹם טוֹב – פּסק השוּק. אֵין

מַשׂא וּמַתּן ואֵין עזים. חבוּרוֹת של יהוּדים עוֹמדים וּמסיחים וּמלהגים

בּקוֹל, חוֹזרים על כּל חַדשוֹת השבוּע והשנה ועל כּל מאוֹרעוֹת העוֹלָם. הילָדים אַף הם כּאן. ילדי יִשׂראֵל, תּינוֹקוֹת של בּית־רבּם, רצים אֵילךְ ואֵילךְ, רוֹקדים וּמקפּצים כּגדיִים, משוֹטטים אָנה ואָנה כּדגים בּמים.

אַשריהם, מַה טוֹב חלקם – חָפשים הם היוֹם לנַפשם! בּוֹדקים זה לָזה אֶת קפּוֹטוֹתיהם החדשוֹת – של מי ארוּכּה יוֹתר, מתבּוֹננים אֶל כּוֹבעֵיהם,

כּוֹבעֵי יוֹם טוֹב – של מי גָדוֹל יוֹתר, וּמוֹדדים בּאֶצבּע אֶת

פּאוֹתיהם – של מי קצרה יוֹתר. וּבשעת מַעשׂה נוֹתנים וּמקבּלים זה מזה, כּמנהג העוֹלָם, סטירוֹת וּמריטוֹת וּבעיטוֹת, – והשׂמחה רבּה.

כּפוּלָה וּמכוּפּלת השׂמחה בּחַג הסוּכּוֹת, בּשמיני עצרת

בּעֶרב לפני ההקפוֹת, שעה שכּל הנערים מתכּנסים וּבאִים לכאן בּדגליהם. כּולָם מהלכים פּה כּיתּוֹת־כּיתּוֹת, הגדוֹלים לבד והקטנים לבד. בּוֹדקים זה אֵצל זה אֶת הדגלים – של מי נאֶה יוֹתר, ואֶת התּפּוּחים – של מי אָדוֹם יוֹתר, ואֶת הנרוֹת – למי נר של חֵלב וּלמי של שעוָה. וּבשעת מַעשׂה הם מנַצחים זה אֶת זה בּדברי קינתּוּר וליצנוּת, מתחַכּמים ומַערימים זה על זה. אֶחָד עוֹמד וּמכבּה אֶת הנר של השני, ואֶחָד מתגנב וּבא מן הצד, נוֹעֵץ שיניו בּתפוּח חברוֹ ועוֹשׂהוּ בּעל־מוּם. בּשׂכר זה מקבּל המַזיק מידי הניזק מַכּת־לחי נמרצה וּברכה משוּלשת עמה – עד שבּני־החבוּרה מתפּזרים והוֹלכים אִיש עם דגלוֹ ואִיש לבית־מדרשוֹ.



ח

– מַזל טוֹב! טוֹפּילי טוּטוּריטוּ יֶש לוֹ דגל! פּנוּ דרךְ, פּתחוּ דלָתיִם – יבוֹא יהוּדי חרוּךְ־מכנסַיִם!…

בּלָשוֹן זוֹ קיבּלוּ חברי אֶת פּנַי, כּשנכנַסתּי לחצר בּתּי־הכּנסיוֹת ודגלי בּידי.

מתבּוֹנן אני אֶל כּל הדגלים וחוֹזר ונוֹתן עין בּדגלי – כּמה גָדוֹלֹ ההבדל! אֵין שוּם דמיוֹן כּלל! שלי יחיד וּמיוּחָד!

ראשית כּל, הדגל עצמוֹ. אֵין אַף נַער אֶחָד, שדגלוֹ קבוּע

בּתוֹךְ המַקל כּתיקוּנוֹ ונראֶה יפה משני צדדיו כּדגלי. והמַקל? אֵין אַף מַקל אֶחָד יפה כּמַקלי, ישר וחָלָק, מוּקצע וּמעוּגָל כּמוֹהוּ. אֵין אַף

תּפּוּח אֶחָד אָדוֹם וחָלָק כּתפּוּחי. אֵין אַף נר אֶחָד יפה וטוֹב

כּנרי. כּי מי זה הנַער, אשר תּשׂיג ידוֹ שעוָה הרבּה כּל־כּךְ? כּמה מַכּוֹת־לחי וכמה סטירוֹת ספגתּי מידי אַבּא, כּשתּפסַני בּפרוֹזדוֹר בּית־הכּנסת מוּטל תּחת הסַפסל וּמלקט פּירוּרי שעוָה מן הנטף של נרוֹת יוֹם־כּיפּוּר?… מַשוה אני בּמַחשבתּי אֶת דגלי לשאָר הדגלים, ודעתּי מתרחבת ולבּי מתמַלא גאוָה. דוֹמה אני, כּאִלוּ אני הוֹלךְ וגָדל, הוֹלךְ ורם. רגלי נוֹשׂאוֹת אוֹתי בּאַויר, למַעלה, למעלה. מתאַוה אני לצחוֹק, לגעוֹת בּקוֹל, לרקד…

– הבה, הראֵני־נא אֶת שלָךְ! – אוֹמר אֵלי פּתאוֹם יוֹאֵליק בּן הגביר ועוֹמד וּמַבּיט משתּאֶה. הוּא מתבּוֹנן אֶל דגלי, ואני מתבּוֹנן אֶל דגלוֹ. “גם לזה יִקרא דגל! – אני מהרהר בּלבּי. – גם זה מַקל שמוֹ! מעוּקם כּשוֹפר!”

רוֹאֶה אני אֶת פּני יוֹאֵליק והנה הוּא נרגָש כּוּלוֹ וּמוּרתּח. אבל אני משׂיּם עצמי תּם וּמַבּיט אֶל הצד.

– קוֹפּיל! – הוּא אוֹמֵר אֵלי. – אֵיפה לקחתּ מַקל נאֶה כּל־כּךְ?

– הא? – אוֹמר אני והוֹפךְ אֵלָיו אֶת פּני.

– אֵיפה פּישפּשתּ וּמצאת מַקל מהוּדר כּל־כּךְ?

– ואַתּה מה? שמא תּאֹמַר להחליפוֹ בּמַסמר שלָךְ?

יוֹאֵליק מַרגיש בּעוֹקץ. נוֹתן הוּא בּי עין זוֹעֶמת,

נוֹשף בּאַפּוֹ, מַכניס ידוֹ לתוֹךְ כּיסוֹ וּמסתּלק מעם פּני. אני מַבּיט

אַחריו ולבּי צוֹהל ונהנה. רוֹאֶה אני אוֹתוֹ, שהוּא מַטה אֶת נחמיה החיגר הצדה וּמתלחש עמוֹ, מרמז בּעֵיניו עלי. רואֶה אני אֵת כּל זאת, אֶלָא שאני משׂים עצמי כּלא יוֹדע. עוֹד רגע, והנה נחמיה צוֹלע על ירכוֹ וּבא אֵלי ודגל יוֹאֵליק עקוּם־המַקל בּידוֹ.

– תּן לי, – אוֹמר אֵלי נחמיה, – ואַדליק אֶת הנר. שלי כּבה.

– וכי הדגל שלךָ הוּא? – אוֹמר אני וּמַטה לוֹ אֶת נר דגלי. – הלא יוֹדע אני, של מי הדגל…

וּבטרם כּיליתי אֶת דברי והעיפוֹתי עין, והנה הגיש נחמיה אֶת נרוֹ הדוֹלק אֶל דגלי – והאֵש אָחזה בּוֹ. הדגל בּוֹעֵר, מתלהב רגע, ואֵיננוּ!

אֶבן אִילו נפלה מן השמַיִם על ראשי, חַיה רעה אִילוּ קפצה עלי לטרפני, אוֹ מת בתּכריכיו אִילוּ בּא לקראתי בּחצי הלילה לחָנקני, לא היִיתי מתפּלץ כּל־כּךְ, כּמוֹ בּרגע המַר והנמהר ההוּא, עֵת ראִיתי בּידי

אֶת המַקל החָרוּךְ, ערוֹם וחָשׂוּף, בּלא דגל. חָרדתּי ממקוֹמי וצעקתּי

מנַהמת לבּי צעקה גדוֹלה וּמרה:

– אוֹי, אוֹי, אוֹי! דדלי, דדלי, דדלי!…

פּלגי דמעוֹת פּרצוּ מעֵינַי וכל העוֹלָם כּוּלוֹ חָשךְ

פּתאוֹם בּעדי. המַקל עם התּפּוּחַ והנר נפלו מידי, ואני פּונה לָלכת, בּלי לָדעת, לאָן רגלי מוֹליכוֹת אוֹתי. אני הוֹלךְ הלוֹךְ וּבכה, הלוֹךְ וּבכה,

פּוֹכר אֶת ידי מעוֹצר רעה ויגוֹן, ממרר על דגלי בּבּכי, כּהמר על המת. ואני בּא לביתי בּגפּי, בּאֵין דגלי עמי, פּוֹרשׁ לקרן־זוית, יוֹשב יחידי בּחשכה, כּוֹבש פּנַי בּין בּרכּי וּבוֹכה בּחשאי. אֵין רוֹאֵני ואֵין

שוֹמעֵני, רק האלוֹהים, אשר לפניו אני מַגיש אֶת טענוֹתי:

– הוֹי, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! הוֹי, אֵל רחוּם וחַנוּן! מַה פּשעי וּמה חַטאתי? לָמה הריעוֹת לי כּל־כּךְ?…




מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 48706 יצירות מאת 2702 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20830 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!