רקע
שלום עליכם
מעות של חנוכה

א


הידעתּם, אֵיזהוּ חַג טוֹב ויפה וּמשובּח מכּל החַגים, שניתּנוּ לָנוּ, לתינוֹקוֹת של בּית־רבּם?

חַג החנוּכּה.

שמוֹנה ימים רצוּפים אָנוּ פּטוּרים מעוֹל תּוֹרה, אוֹכלים

לביבוֹת בּשוּמן, משׂחקים בּסביבון וּמקבּלים מעוֹת של חנוּכּה לָרוֹב –

כּלוּם יֶש לךָ חַג יפה מזה?

הימים ימי חוֹרף. בּחוּץ רבּה הצינה, הקרח מלהט ואוֹכל, החַלוֹנוֹת מכוּסים כּפוֹר, מצוּירים ציצים ופרחים למיניהם, וּבבּית חוֹם נעים, המחַיֶה נפשוֹת. מנוֹרת־הכּסף של חנוּכּה עוֹמדת מוּכנה מבּעוֹד יוֹם, ואַבּא מתהלךְ בּבּית לאִטו, ידיו מסוּלָקוֹת לאחוריו, וּמתפלל

מַעריב. הרתּיע אַבּא מתּפילת שמוֹנה־עֶשׂרה, מיד עוֹמד וּמוֹציא

מאַרגז־השוּלחָן נר של שעוָה, זה השַמָש, רוֹקק בּ“עלינוּ” וּפונה אֵלינוּ, אֵלי ואֶל אָחי הצעיר מוֹטיל, ואוֹמר בּלשוֹן־הקוֹדש:

– אִי־אָה! שהוּא נוֹטה שמַיִם ויוֹסד אָרץ. אִי־נוּ־אָהּ!

אני ואחי מוֹטיל אֵיננוּ יוֹרדים לכוונתוֹ ואָנוּ שוֹאלים אוֹתוֹ:

– מה? גפרוּר?

אַבּא מניע בּראשוֹ, רוֹמז בּידוֹ לעֵבר המטבּח ואוֹמר:

– אִי־אָה־אָה! על כּן נקוה לךָ. אִי־אָה־נוּ!

– אֶלָא מה? מַאכלת? מספּריִם? העלי של המכתּש?

– מטא – אַי! אִי־אָה־נוּ־פה! אִמי! אִמי! בּיוֹם ההוּא יִהיֶה השם אֶחָד וּשמוֹ אֶחָד. אֶת אִמא! קראוּ לאִמא, תבוֹא ותשמע בּרכּת

הנרוֹת של חנוּכּה!

אני ואָחי מוֹטיל רצים שנינוּ ומַבהילים להביא אֶת אִמא מן המטבּח.

– אִמא, מַהרי וָבוֹאי! הדלקת נר של חנוּכּה!

הה – אוֹי, אנוּשה מַכּתי! הדלקת נר של חנוּכּה! – אוֹמרת אִמא, מַניחה אֵת כּל מלאכתּה בּמטבּח (אַוָזים שחטוּ לכבוֹד חנוּכּה, והרי

היא מטגנת שוּמן וּמכינה בּצק ללביבוֹת) וממַהרת אֶל הבּית דחוּפה וּמבוֹהלה, ואַחריה כּרוּכה בּריינה המבשלת, אִשה שחַרחוֹרת וחתוּמַת־שׂפם,

שפּניה מַבהיקים משוּמן וידיה מפוּיחוֹת בּפיח התּנוּר. אִמא פּוֹרשׁת

ועוֹמדת בּקרן־זוית וּמכוונת פּּניה מתּוֹךְ חסידוּת ויִראת־שמַיִם לשמוֹע אֶל הרינה ואֶל הבּרכה, וּבריינה המבשלת מתיצבת על הסַף, ליד הדלת והמזוּזה, עוֹמדת וּמקנחת ידיה בּסינרה המזוּהם, מוֹחָה אֶת חוֹטמה בּכפּה

המפוּיחת מלמַטה למַעלָה וּמַשאִירה בּפניה סימן מוּבהק של פיחַ התּנוּר.

אני ואָחי מוֹטיל מתאַפּקים בּכל מַאמַצי כּוֹחנוּ, שלא יִפרוץ צחוֹק

מפּינוּ.

אַבּא נגָש אֶל מנוֹרת־החנוּכּה והשַמָש הדוֹלק בּידוֹ,

גוֹחן וּמַדליק אֶת הנר, קוֹרא אֶת הבּרכה בּניגוּן הידוּע: "בּרוּךְ

אַתּה!" וּמסַיים בּקוֹל חוֹגג: “להדליק נר של חנוּכּה!”

אִמא עוֹנה אַחריו בּכוונה רבּה: "בּרוּךְ הוּא וּברוּךְ

שמוֹ, אָמן". וּבריינה המבשלת מנַענַעת ראשה כּנגד המברךְ וּמעקמת פּיה

כּל־כּךְ, שאני ואָחי מוֹטיל יראים להציץ זה בּפני זה.

“הנרוֹת הלָלוּ שאָנוּ מַדליקין!” – מזמר אַבּא בּנהימה

חשאית, מתהלךְ בּבּית לכאן וּלכאן, מתעכּב ליד מְנוֹרת־החנוּכּה וּמסתּכּל בּה, מזמר וחוֹזר וּמזמר ואֵינוֹ פּוֹסק כּלָל. אני ואָחי מוֹטיל עוֹמדים

מרחוֹק, מחַכּים וּמצפּים בּכליוֹן־עֵינים. תּאֵבים אָנוּ לָדעת, אֵימתי

יִגמוֹר אַבּא אֶת תּפילתוֹ ויִשלח אֶת ידוֹ אֶל כּיסוֹ להוֹציא חריטוֹ?

קוֹרצים אָנוּ בּעֵינינוּ זה לָזה ודוֹחפים אִיש אֶת אָחיו בּלָאט:

– מוֹטיל, קרב אַתּה והשמיעֵהו על מעוֹת של חנוּכּה.

– לָמה זה אַשמיעֵהוּ אני על מעוֹת של חנוּכּה?

– מפּני שאַתּה הקטן, לפיכךְ אַתּה צריךְ לבקש מעוֹת של חנוּכּה.

– שמא להיפךְ: מפּני שאַתּה הגָדוֹל, לפיכךְ אַתּה צריךְ לבקש מעוֹת של חנוּכּה?

אַבּא שוֹמע יפה, כּי מדבּרים אָנוּ על מעוֹת של חנוּכּה, אֶלָא משׂים עצמוֹ כּאִילוּ אֵינו שוֹמע כּלוּם. נגָש הוּא בּפסיעוֹת

מתוּנוֹת אֶל אַרגז־השוּלחָן, פּוֹתחוֹ לאַט ועוֹמד לפשפש בּוֹ ולמנוֹת

מעוֹת. כּמין קוֹר עוֹבר בּבשׂרנוּ. לבּנוּ חָרד וידינוּ רוֹעדוֹת.

מַבּיטים אנחנוּ למַעלה, אֶל התּקרה, בּהיסח־הדעת, מתגָרדים מאחוֹרי

פּאוֹתינוּ, כּאָדם המתגָרד לפי־תוּמוֹ, מַעמידים פּנים כּאִילוּ אֵין

אָנוּ רוֹאִים כּלוּם וּכאִילוּ אֵין הדבר נוֹגע ללבּנוּ כּלל.

אַבּא מוֹציא קוֹל שיעוּל מגרוֹנו.

– המ… ילָדים, גשוּ־נא הנה.

– הא? מה?

– הא לָכם מעוֹת של חנוּכּה.

כּיוָן שקיבּלנוּ מידי אַבּא מעוֹת של חנוּכּה, אני שטר של רוּבּל ואָחי מוֹטיל מַחצית הרוּבּל, מיד אָנו פּונים ויוֹצאִים אֶל החדר

הסמוּךְ, פּוֹסעים תּחילה פּסיעוֹת קטנוֹת, בּנימוּס וּבדרךְ־אֶרץ,

ואַחַר־כּךְ מַרחיבים צעדינוּ, מקפּצים וּמדלגים מתּוֹךְ רוֹב שׂמחָה,

וּכשאָנוּ מַגיעים אֶל חַדרנוּ הקטן, אֵיננוּ יכוֹלים עוֹד להתאַפּק,

נוֹפלים אַפּים אָרצה, מתהפכים על הקרקע שלוֹש פּעמים, ראשינוּ למַטה ורגלינוּ למַעלָה, קמים וּמרקדים לאוֹרךְ החדר וּלרחבּוֹ על רגל אַחַת, מרקדים וּמזמרים זמר עליז:

צְלַח וּרְכַב,

כָּל הַטַּף,

עַל הַמַּקֵּל, עַל הַדַּף!

קוּם פַּזֵּז

בְּכָל עֹז

עִם הַתַּיִשׁ, עִם הָעֵז!


רִקְדוּ רְקוֹד,

שִׂמְחוּ מְאֹד –

רִקְעוּ אֶרֶץ עַד הַיְסוֹד!


מגוֹדל השׁמחָה וההתלהבוּת אָנוּ סוֹטרים לעצמנוּ על לחָיֵינוּ אַחַת וּשתּים.

עוֹדנוּ מפזזים וּמכרכּרים, והנה נפתּחה הדלת ודוֹדנוּ בֶּני בּא.

הה – חבר לצים, בּוֹאוּ הנה! מעוֹת של חנוּכּה לָכם בּידי!

דוֹדנוּ בּני שוֹלח ידוֹ אֶל כּיס אפוּדתוֹ, מוֹציא שני זוּזי־כסף ונוֹתנם לָנוּ – אֶחָד לי ואֶחָד לאָחי מוֹטיל.



ב

אֵין אִיש בּאָרץ אשר יֹאמַר, כּי אַבּא ודוֹדנוּ בּני שני

אַחים הם. אַבּא – קוֹמתוֹ ארוּכּה ודקה; דוֹדנוּ בּני – קוֹמתוֹ קצרה ועבה. אַבּא – שׂערוֹתיו שחוֹרוֹת; דוֹדנוּ בּני – שׂערוֹתיו צהוּבּוֹת.

אַבּא – שתקן מטבעוֹ, סַר וזעֵף תּמיד; דוֹדנוּ בּני – מַרבּה שׂיחָה, שׂמח

ועליז תּמיד. משל למה שני אֵלה דוֹמים? ליוֹם וָלילה, לקיץ וָחוֹרף. ואַף־על־פּי־כן שניהם אַחים הם, בּני אָב אֶחָד ואֵם אָחַת.

אַבּא נוֹטל גלָיוֹן גָדוֹל של נייר, מסַרגלוֹ שתי ועֵרב, עוֹשׂה אוֹתוֹ תּאִים מרוּבּעים, לבנים וּשחוֹרים, מצווה להביא מן המטבּח שני מיני פּוֹלים, לבנים וּשחוֹרים, – והרי טבלָה של משׂחַק הדוֹמינה לפניו.

אִמא עוֹסקת בּמטבּח, היא וּבריינה המבשלת עמה. מטגנת שם דילדוּלי־שוּמן וּמלבּבת לביבוֹת. אני ואָחי מוֹטיל משׂחקים בּסביבון אֶת

המשׂחָק הנאֶה: נס גדוֹל היה שם. ואַבּא ודוֹדנוּ בּני יוֹשבים אֶל השוּלחָן לשׂחק אֶת משׂחַק הדוֹמינה.

– אבל תּנַאי אֶחָד קוֹדם למַעשׂה אני מַתנה עמךָ, בּני: בּלא חרטה וּבלא אוֹנאָה. כּלוֹמַר, אֶת הנַעשׂה אֵין להשיב! – אוֹמר

אַבּא.

– אֶת הנַעשׂה אֵין להשיב! – עוֹנה אַחריו דוֹדנוּ בּני וּמזיז על־גבּי הטבלה פּוֹל אֶחָד לָבן.

– אֶת הנַעשׂה אֵין להשיב! – אוֹמר אַבּא וּמנַצח אֶת פּוֹלוֹ הלָבן של דוֹדנוּ בּני בּפוֹל שחוֹר.

– אֶת הנַעשׂה אֵין להשיב! – עוֹנה אַחריו דוֹדנוּ בּני וּמנַצח בּפוֹלוֹ הלָבן שני פּוֹלים שחוֹרים של אַבּא.

מרגע לרגע הם מתעמקים והוֹלכים בּמשׂחָקם, נוֹשכים שניהם בּשעת מַעשׂה אֶת פּאַת זקנם, מנַענעים רגליהם תּחת השוּלחָן וּמזמרים

בּפני עצמם בּנוּסח אֶחָד.

– אוֹי, אֵיזוֹהי דרךְ ישרה, שיבוֹר לוֹ האָדם? – מזמר

אַבּא בּניגוּן הגמרא ונוֹשךְ אֶת פּאַת זקנוֹ. – אִם אֵלךְ אני לכאן – יֵלךְ הוּא לשם; ואִם אֵלךְ אני לשם – יֵלךְ הוּא לכ־א־ן… אִם כּן, מוּטב שאַניח גם אֶת זאת וגם אֶת זאת ואֶפנה על ימין!

– על ימין, על ימין, על ימין! – עוֹזר אַחריו דוֹדנוּ בּני אַף הוּא בּאוֹתוֹ הנוּסח.

– אֶלָא מה אני חוֹשש? – מוֹסיף אַבּא לזמר. – שמא יִפנה הוּא על שׂמֹאל ויכּני מאָחוֹר? אִם כּן, אֶפנה אני לכאן וּלכאן ואַכּהוּ מַכּה כּפוּלָה וּמכוּפּלת! ואִם תּמצא לאמוֹר: מתכּוון הוּא לקפּחני דווקא

בּמקוֹם הזה וּלהכּוֹתני מַכּה משוּ־ל־שת?…

– משוּלשת, משוּלשת, משוּלשת? – עוֹזר אַחריו דוֹדנוּ בּני.

– אִם כּן, הלא טיפּש אַתּה, בּני, טיפּש גָדוֹל ונוֹרא! – מזמר אַבּא וּמזיז אֶחָד מפּוֹלָיו השחוֹרים.

– ואַתּה, אָחי, אַף אַתּה טיפש, וגָדוֹל ממני! – מזמר אַחריו גם דוֹדנוּ בּני, אוֹחז בּאֶחָד מפּוֹלָיו הלבנים להזיזוֹ וּמיד

חוֹזר בּוֹ.

– אַל־נא, בּני, חַכּה כּמעט רגע! הלא התנינו תּנַאי מפוֹרש: אֶת הנַעשׂה אֵין להשיב! – קוֹרא אַבּא הפּעם בּלא ניגוּן ותוֹפס

לדוֹדנוּ בּני בּידו.

– שיננא! – מַתריס כּנגדוֹ דוֹדנוּ בּני אַף הוּא בּלא

ניגוּן. – בּמה דברים אמוּרים? לאַחַר שעשׂיתי מַעשׂה. עכשיו, שאני עוֹמד עדיִין בּאֶמצע הדרךְ, הרשוּת בּידי לילךְ לכל מקוֹם שאני רוֹצה.

– לֹא, בּני, לא תּהיֶה תּפאַרתּךָ על הדרךְ הזאת! – אוֹמר לוֹ אַבּא בּכל תּוֹקף. – אֶת הנַעשׂה אֵין להשיב! הלא מתּחילה, בּני,

נדבּרנוּ וקבענוּ הלָכות לדוֹרוֹת: בּלא חרטה, בּני, וּבלא אוֹנאָה!

– חרטה? – אוֹמר דוֹדנוּ בּני. – וכי אני דרכּי בּחרטה? אַדרבּה, בּוֹא וּראֵה, כּמה פּעמים נכשלתּ אַתּה בּחרטה!

– אני? – אוֹמר לוֹ אַבּא מתּוֹךְ רוֹגז. – אִי לךָ, בּני,

אֵיךְ לא תּבוֹש ולא תּיכּלם? הוּא אשר אָמַרתּי: אָסוּר לשׂחק עמךָ בּדוֹמינה!

– אִם אֵינךָ רוֹצה לשׂחק עמי, אֵין כּוֹפים עליךָ אֶת ההר כּגיגית! – משיב לוֹ דוֹדנוּ בּני אַף הוּא מתּוֹךְ רוֹגז.

– מַזל טוב! כּבר נפלה מַחלוֹקת בּיניהם בּשל פּול אֶחָד!

– כּךְ אוֹמרת אִמא, כּשהיא בּאה מן המטבּח וּפניה לוֹהטים. אַחריה

פּוֹסַעת בּריינה המבשלת, נוֹשׂאת בּידיה קערה גדוֹלה מלאה לביבוֹת רוֹתחוֹת, מטוּגָנוֹת בּשוּמן. מן הלביבוֹת מתמר ועוֹלה הבל חָם. הכּל נחפזים אֶל השוּלחָן. אני ואָחי מוֹטיל, שכּל אוֹתה העֵת היִינוּ מתנַגחים

זה עם זה בּמשׂחַק הסביבוֹן, מתקוֹטטים כּחתוּלים, עכשיו אָנוּ ממַהרים לעשוֹת שלוֹם בּינינוּ, מתפּייסים זה לָזה ויוֹשבים יחדיו אֶל השוּלחָן

לסעוּדת הלביבות בּכוונה רבּה.



ג

בּלילה ההוּא נדדה שנתי. שוֹכב אני פּרקדן על משכּבי, חוֹשב וסוֹפר וּמוֹנה: כּמה ממוֹן אאַסף, אִם כּל דוֹדי ודוֹדוֹתי, עם כּל

קרוֹבינוּ, יִתּנוּ לי מעוֹת של חנוּכּה? ראשון למנין יעמוֹד דוֹדי מֹשה־אהרוֹן, אחי אִמא. אָמנם כּילי הוּא מאֵין כּמוֹהוּ, אבל כּנגד זה עשיר הוּא. אַחריו יבוֹאוּ דוֹדי אִיצי ודוֹדתי דבוֹרה, שאַבּא ואִמא

נוטרים לָהם טינה כּמה וכמה שנים ואֵינם מדבּרים עמהם לשלוֹם. אַחריהם – דוֹדי בּייניש ודוֹדתי יֶנטה. אַחריהם – אחוֹתי אֵיידיל וּבעלה

שלוֹם־זיידיל. ואַחַר־כּךְ – שאָר קרוֹבינוּ וּבני־משפחתּנוּ, אשר לא יִמָנוּ ולא יסָפרוּ מרוֹב, בּלא עֵין־הרע.

– מוֹטיל, הישן אָתּה?

– כּן. וּמה לָךְ?

– כּמה מעות של חנוּכּה יִתּן לָנוּ, לפי דעתּךָ, דוֹדנוּ מֹשה־אַהרוֹן?

– מנַיִן לי לָדעת? וכי נביא אָני?

כּעבוֹר רגע:

– מוֹטיל, הישן אָתּה?

– כּן. וּמַה לָךְ?

– היֵש בּעוֹלָם עוֹד נערים כּמוֹנוּ, אשר לָהם דוֹדים ודוֹדוֹת הרבּה כּל־כּךְ?

הה – אֶפשר יֵש, ואֶפשר אָיִן.

כּעבוֹר שני רגָעים:

– מוֹטיל הישן אָתּה?

– כּן. וּמַה לָךְ?

– מאַחַר שישן אַתּה, אֵיךְ תּוּכל לדבּר עמי?

– הלא אַתּה שוֹאלני, ועל־כּרחי אני צריךְ להשיב לָךְ. כּעבור שלוֹשה רגָעים:

– מוֹטיל, הישן אָתּה?

– טססס… טררר… חילחילחיל… טססס…

מוֹטיל מנַחר מתּוֹךְ שנתוֹ ושוֹרק בּחוֹטמוֹ, ואני יוֹשב

על משכּבי, מוֹציא מתּחת הכּר אֶת שטר הרוּבּל, אשר נתן לי אַבּא, מַחליקוֹ וּמשתּעשע בּו עֵת רבּה.

– כּמה נפלא הדבר! – אני מדבּר אֶל נַפשי. – דוֹמה, מַה יֶש כּאן? פּיסת נייר. ואַף־על־פּי־כן אַתּה קוֹנה בּוֹ הכּל: צעצוּעים ואוֹלָרים, מַקלוֹת וחריטים, אגוֹזים וּשקדים, צימוּקים וחרוּבים, וכל מיני מתיקה, וכל אשר תּאַוה נַפשךָ!

אני טוֹמן שוּב אֶת הרוּבּל למראשוֹתי, מתּחת הכּר, וחוֹזר

וּמהרהר בּיוֹם מחר, עֵת כּל דוֹדי ודוֹדוֹתי יִפתּחוּ לי אֶת כּיסם

ויעשירוּני עוֹשר גָדוֹל. והנה בּריינה המבשלת בּאה וּבידיה קערה גדולה מלאה רוּבּלים, רוּבּלים של נייר. בּריינה אֵינה פּוֹסַעת, אֶלָא מרחפת בּאַויר, מזמרת בּשעת מַעשׂה “הנרוֹת הלָלוּ שאָנוּ מַדליקין”. ואָחי

מוֹטיל רוֹקד כּנגדה, חוֹטף רוּבּלים מתּוֹךְ הקערה וּבוֹלע אוֹתם בּעודם

בּכפּוֹ, כּבוֹלע לביבוֹת. "מוֹטיל! – אני צוֹוח אֵלָיו בּכל כּוֹחי. – מה

אַתּה עוֹשׂה, מוֹטיל? רוּבּלים אַתּה בּוֹלע? רוּבּלים???"…

הקיצוֹתי – והנה חלוֹם.



ד

למחר בּּבּוֹקר, לאַחַר שהתפללנוּ בּחפּזוֹן ואָכלנוּ פּת

שחרית על רגל אַחַת, עמדה אִמא והלבּישה אוֹתנוּ אַדרוֹת של עוֹרוֹת־חתוּלים, עיטפה אוֹתנוּ בּמטפּחוֹת־צמר גדוֹלוֹת וחַמוֹת, ואנוּ יוֹצאִים להחזיר על פּתחי קרוֹבינוּ לקבּל מעוֹת של חנוּכּה. ממילא מוּבן, שאָנוּ שׂמים תּחילה פּנינוּ אֶל דוֹדנוּ משׁה־אַהרוֹן.

דוֹדנוּ משׁה־אַהרוֹן אִיש ידוּע־חוֹלי הוּא, חָש כּל ימיו בּמעיו. כּשאָנוּ נכנסים אֶצלוֹ לבקרוֹ, אָנוּ מוֹצאִים אוֹתוֹ תּמיד ליד

הכּיוֹר, עוֹמד וּמנַגב ידיו בּמַגבת ואוֹמר “אשר יצר”.

– בּוקר טוֹב, הדוֹד משׁה־אַהרוֹן! – קוֹראִים אנחנוּ, אני

ואָחי מוֹטיל, פּה אֶחָד בּקוֹל רם. והנה יוֹצאת לקראתנוּ דוֹדתנוּ פּסיל,

אִשה קטנה וּצנוּמה, שעֵינה האַחַת שחוֹרה והשניה לבנה, כּלוֹמַר, גבּוֹת־עֵיניה אַחַת מהן שחוֹרה ואַחַת לבנה. דודתנוּ פּסיל מַפשיטה אוֹתנוּ אֶת אַדרוֹתינוּ, גוֹללת מעלינוּ אֶת המטפּחוֹת הגדוֹלוֹת ועוֹמדת

לגרוֹף אֶת חוֹטמינוּ אֶל תּוֹךְ סינרה.

– הריקוּ אֶת חוֹטמיכם! – אוֹמרת לָנוּ דוֹדתנוּ פּסיל. – הרק היטב, היטב הרק! אַל תּחוּסוּ! עוֹד! עוֹד! כּךְ, כּךְ!…

ודוֹדנוּ משׁה־אַהרוֹן, לבוּש גלימה קצרה ישנה של עוֹרוֹת־חתוּלים, על ראשוֹ כּיפּה של מוֹךְ, אָזניו אטוּמוֹת בּמוֹכים וּשׂפמוֹ קרוּחַ, עוֹמד ליד הכּיוֹר, מנַגב ידיו בּמַגבת, מעווה את פּניו, מעפעף בעֵיניו וּמַדגיש כּל מלה בּכוונה עצוּמה: “נקבים, נק־בים! חלוּלים, חלוּ־לים!”

אני ואָחי מוֹטיל יוֹשבים נדכּאִים וּמַחרישים. מדי פּעם

בּפעם, כּשאָנוּ נכנסים לכאן, אֵימה נוֹפלת עלינוּ וקוֹר עוֹבר לבּנוּ.

דוֹדתנוּ פּסיל יוֹשבת ממוּלנוּ, מַניחה ידיה על לבּה וּמַתחילה להקיפנוּ

בּשאֵלוֹת:

– מַה שלוֹם אַבּא?

– לֹא כּלוּם.

– מַה שלוֹם אִמא?

– לֹא כּלוּם.

– שחטוּ אַוָזים?

– שחטוּ.

– טיגנוּ שוּמן?

– טיגנוּ.

– אָפוּ לביבוֹת?

– אָפוּ.

– הדוֹד בּני היה?

– היה.

– שׂיחק בּדוֹמינה?

– שׂיחק.

וכוּליה, וכוּליה, וכוּליה.

דוֹדתנוּ פּסיל גוֹרפת לָנוּ עוֹד פּעם אֶת חוֹטמינו וּפוֹנה ואוֹמרת אֶל דוֹדנוּ משׁה־אַהרוֹן:

– משׁה־אַהרוֹן, צריך לָתת לָהם מעוֹת של חנוּכּה.

דוֹדנוּ משׁה־אַהרוֹן, אֵינוֹ שוֹמע. מנַגב הוּא אֶת ידיו בּמַגבת וּמסַיֵם אֶת הבּרכה בּכוונה יתירה: “וּמַפליא ל־ע־שׂוֹת!”

דוֹדתנוּ פּסיל אֵינה מהססת להזכּירוֹ עוֹד פּעם:

– משׁה־אַהרוֹן, מעוֹת של חנוּכּה לילָדים!

– הא? מה? – שוֹאֵל דוֹדנוּ משׁה־אַהרוֹן, מוֹציא אֶת המוֹכים מתּוֹךְ אָזניו, מַחליפם זה בזה ותוֹקעם שוּב בּמקוֹמם.

– מעוֹת של חנוּכּה לילָדים!! – קוֹראת דוֹדתנוּ פּסיל לתוֹךְ אָזנוֹ.

– הוֹי, בּטני, בּטני! – אוֹמר דוֹדנוּ משׁה־אַהרוֹן, נאנח

ותוֹפס אֶת בּטנוֹ בּשתּי ידיו. – מעוֹת של חנוּכּה אַתּם רוֹצים? מה לילָדים כּמוֹכם וּלמעוֹת? מַה תּעשׂוּ בּמעוֹת? הא? תּבזבּזוּ, תּפזרוּ

לכל רוּחַ, הא? כּמה נתן לָכם אביכם מעוֹת של חנוּכּה, הא?

– לי קרבּוֹן, – אני אוֹמר – ולוֹ מַחצית הקרבּוֹן.

– קרבּוֹן?! המ… אֶת נפש ילדיהם הם קוֹבעים, לתרבּוּת רעה מוֹציאִים אוֹתם! מַה תּעשׂה בּקרבּוֹן? הא? תּפרטהוּ? הא? אַל תּפרטהוּ! השוֹמע אַתּה מַה שאני אוֹמר לָךְ? אַל תּפרטהוּ! אוֹ אֶפשר

אַתּה רוֹצה לפרטוֹ?

– מַה לךָ ולוֹ, אִם יִפרוֹט, אוֹ לא יִפרוֹט? – מתערבת דוֹדתנוּ פּסיל בּדבר. – תּן לָהם אשר לָהם, ויֵלכוּ לשלוֹם!

דוֹדנוּ משׁה־אַהרוֹן פּוֹנה והוֹלךּ אֶל חַדרוֹ, מגָרר

סַנדליו בּקרקע, מחַפּשׂ שם בּכל הארוֹנוֹת והאַרגָזים, מפשפּש וּמוצא

מַטבּעות אחָדוֹת וּמדבּר בּשעת מַעשׂה לעצמו:

– המ… קרבּוֹנים… אֶת נפש ילדיהם הם קוֹבעים… מוֹציאִים אוֹתם לתרבּוּת רעה!…

והוּא תּוֹקע לידינוּ מיני מַטבּעוֹת, גדוֹלוֹת וקשוֹת.

דוֹדתנוּ פּסיל עוֹמדת לגרוֹף אֶת חוֹטמינוּ עוֹד פּעם (זוֹ הפּעם

האַחרוֹנה), מַלבּישה אוֹתנוּ אֶת אַדרוֹתינוּ, מעטפת אוֹתנוּ

בּמטפּחוֹתינוּ הגדוֹלוֹת והחַמוֹת, ואָנוּ הוֹלכים לדרכּנוּ.

בּחוּץ אָנוּ רצים על־פּני השלג הלָבן, הקוֹפֵא, השוֹרק מתּחת לרגלינוּ, מוֹנים אֶת המַטבּעוֹת הקשוֹת, אשר העניק לָנוּ דוֹדנוּ

משׁה־אַהרוֹן, ואֵין אנחנוּ יכוֹלים לעמוֹד על מספּרן. ידינוּ קפאוּ

ואָדמוּ בּקוֹר, אֶצבּעוֹתינוּ בּצקוּ, והמַטבּעוֹת מַטבּעוֹת־נחוֹשת הן,

עתּיקוֹת־ימים, שנפסלה צוּרתן זה כּבר, מיני אסימוֹנים משוּנים, פּרוּטוֹת גדוֹלוֹת וחלָקות, אגוֹרוֹת מחוּקוֹת, ירקרקוֹת, שהעלוּ חלוּדה מזוֹקן.

קשה, קשה לָנוּ מאוֹד לעמוֹד על טיבן של מַטבּעוֹת אֵלוּ בּקוֹר החוּץ. קשה לָנוּ למנוֹת ולָדעת, כּמה מעוֹת של חנוּכּה נתן לָנוּ דוֹדנוּ

מש’ה־אַהרוֹן!…



ה

האַכסַניה השניה לקבּלת מעוֹת של חנוּכּה היא בּית דוֹדנוּ אִיצי ודוֹדתנוּ דבוֹרה, אֵלה שאַבּא ואִמא נוֹטרים לָהם טינה בּלבּם זה

כמה וכמה שנים. מי הטיל טינה זוֹ בּיניהם – אֵין אָנוּ יוֹדעים. יוֹדעים אָנוּ רק זאת, שאַבּא והדוֹד אִיצי שניהם אַחים הם, בּני אָב אֶחָד ואֵם אָחָת, ואַף־על־פּי־כן אֵינם מדבּרים בּיניהם לעוֹלָם, אַף כּי שניהם מתפּללים בּבית־כּנסת אֶחָד, יוֹשבים על סַפסל אֶחָד וּמקוֹמוֹתיהם סמוּכים

זה לָזה. בּימי החַגים, כּשמַגיעה שעת קריאַת התּוֹרה ושַמש בּית־הכּנסת עוֹמד להכריז על מכירת העליוֹת, הרי שניהם עוֹמדים על המקח, שניהם מתכּוונים דווקא לעליה אַחַת, מנַצחים זה אֶת זה בּפוּמבּי וּמַעלים אֶת השער עד המַדרגה העֶליוֹנה. אוֹתה שעה בּית־הכּנסת דוֹמה לשוּק. הכּל נדבּרים אִיש אֶל רעֵהוּ, הכּל מתרגשים, מתלחשים וצוֹחקים, והשאוֹן גָדוֹל,

והתּנוּעה רבּה. הכּל עוֹמדים וצוֹפים בּמַחזה, כּל אֶחָד מתאַוה לָדעת, יד

מי תּהיֶה על העֶליוֹנה וּבחלקוֹ של מי יעלה “שלישי” אוֹ “מַפטיר”, וכל אֶחָד מתפּלל בּלבּו, כּי שני האַחים יתנַגחוּ זה עם זה עד בּוֹש. מיכצי חרוּמַף, הוּא שַמש בּית־הכּנסת, יהוּדי אַדמוֹני וּבעל זקן מדוּבלל,

כּוֹפף אֶת ראשוֹ ורוּבּוֹ מעל שוּלחַן הבּימה, טליתוֹ צוֹנַחַת מכּתפיו,

כּיפּתוֹ שמוּטה לצד אֶחָד, עֵיניו משוֹטטוֹת בּכּוֹתל המזרחי, בּמקוֹם

שיוֹשבים אַבּא והדוֹד אִיצי, והוּא מַכריז וּמזמר בּקוֹלו

המאַנפּף:

– שמוֹנה עשׂר זהוּבים בּעד שלישי! עֶשׂרים זהוּבים בּעד שלישי! עֶשׂרים וּשנַיִם זהוּבים בּעד שלישי!

אַבּא והדוֹד אִיצי יוֹשבים אִיש בּמקוֹמוֹ, זה פּניו

פּוֹנים לצד צפון, וזה פּניו פּוֹנים לצד דרוֹם. כּל אֶחָד מהם משׂים עצמוֹ כּאִילוּ עֵיניו ולבּוֹ נתוּנים להמַחזוֹר המוּנח לפניו, ואַף־על־פּי־כן אֵינוֹ מסיח דעתּוֹ מבּעל־דבבוֹ אַף רגע: כּל אשר יִתּן זה, יבוֹא הוּא להוֹסיף עליו. הקהל נהנה הנאה משוּנה, עוֹמד וּמסַייע אֶת שניהם:

– שלוֹשים, שלוֹשים! שלוֹשים וחמשה! שלוֹשים ושבעה! אַרבּעים, אַרבּעים!

עֵיניו של מיכצי חרוּמַף משוֹטטוֹת מן האֶחָד אֶל השני:

– אַרבּעים זהוּבים בּעד שלישי! אַרבּעים וּשנַים זהוּבים בּעד שלישי! אַרבּעים וחמשה זהוּבים בּעד שלישי!

אַבּא והדוֹד אִיצי אֵינם פּוֹסקים מהכריע זה אֶת זה וּמוֹסיפים על השער. וּכבר הגיעוּ הדברים עד חמשים זהוּבים. מיכצי חרוּמַף כּבר הרים אֶת ידוֹ וּמתכּוון לטפוֹחַ על־גבּי השוּלחָן לאוֹת, כּי שלישי קם למקנה בּידי אַבּא:

– חמשים זהוּ – בים…

נמלךּ דוֹדנוּ אִיצי והרים אֶצבּע אַחַת למַעלָה, וכל הקהל עוֹמד וּמַכריז בּשׂמחה רבּה: “חמשים ואֶחָד! חמשים ואֶחָד!” ושוּב אַבּא והדוֹד אִיצי מנַצחים זה אֶת זה וּמוֹסיפים אִיש על אָחיו. וכךְ עלה השער עד ששים וחמשה זהוּבים (מַעשׂה רב כּזה עדיִין לא נשמַע בּמַחננוּ!), וּשלישי קם בּידי הדוֹד אִיצי. אַחַר־כּךְ, כּשמַגיעה שעת מכירת מַפטיר, מציץ אַבּא על השמש ורוֹמז לוֹ בּידוֹ, כּאָדם האוֹמר: “המַפטיר שלי הוּא מכּל מקוֹם!” מיכצי חרוּמַף מוּכן ומזוּמן לעשׂות רצוֹן בּעליו, ואוּלם

הקהל אֵין דעתּוֹ נוֹחָה מזה. הקהל עוֹמד וּמוֹחה: “דין יוֹם טוֹב אֵינו כּדין שבּת! היוֹם אֵין חזקה בּעליוֹת!” כּל המַרבּה ליתּן, הרי זה זוֹכה בּמקחוֹ!"

– עשׂרה זהוּבים בּעד מַפטיר! חמשה עשׂר זהוּבים בּעד מַפטיר! עֶשׂרים זהוּבים בּעד מַפטיר! חמשים זהוּבים בּעד מַפטיר!

פּסיעה גסה! אַבּא הוֹפךְ אֶת ראשוֹ: מי הוּא זה, שבּא להסיג אֶת גבוּלוֹ גם בּמַפטיר? ציירוּ־נא בּנַפשכם: שוּב דוֹדנוּ אִיצי! מתכּוון הוּא לקנוֹת אֶת המַפטיר בּשביל חתנוֹ הצעיר, כּאן לא יכוֹל אַבּא

להתאַפּק עוֹד: המעט לוֹ לָזֶה כּי הוֹציא מידוֹ אֶת השלישי, עוֹד מתנַכּל הוּא לָקחת ממנוּ גם אֶת המַפטיר? היה לא תּהיֶה! ואַבּא קם ממקוֹמוֹ ורוֹמז בּאֶצבּעוֹ להשמש:

– מאָה.

המלה מֵאָה חָלפה כּברק לאוֹרךְ בּית־הכּנסת וּלרחבּוֹ. כּל העם ניצב כּהלוּם־רעם, נרעש ונדהם. מאָה זהוּבים בּעד מַפטיר אֶחָד – כּדבר הזה לא נשמַע עוֹֹד בּמַחננוּ מיוֹם עמוֹד

בּית־הכּנסת על תּלוֹ!

וּמיכצי חרוּמַף עוֹשה אֶת שלוֹ, מַכריז וּמזמר בּקוֹלוֹ המאַנפּף, כּאִילוּ עוֹלָם כּמנהגוֹ נוֹהג:

– מאָה זהוּבים בּעד מַפטיר! מאָה זהוּבים בּעד מַפטיר!

מאָה זהוּ – בים… – והוּא מרים אֶת ידוֹ לטפּוֹחַ על־גבּי השוּלחָן.

דוֹדנוּ אִיצי קם ממקוֹמוֹ. אַבּא מציץ עליו בּעֵינַיִם חוֹדרוֹת, כּוּלוֹ חיור, תּוהה וּמשתּוֹמם, כּאָדם האוֹמר: “וכי יצאת מדעתּךָ? רוֹצה אַתּה לשחטני? קוּם שחָט!”…

דוֹדנוּ אִיצי חוֹזר ויוֹשב בּמקוֹמוֹ, והמַפטיר עוֹלה בּחלקנוּ.

ואַף־על־פּי־כן אֵין רשוּת אַחַת נוֹגעת בּחברתּה. כּשמַגיעה שעת שׂמחה בּביתנוּ אוֹ בּבית דוֹדנוּ אִיצי, כּגוֹן שׂמחַת בּן

זכר, בּרית־מילה, פּדיון הבּן, בּר־מצוָה, אֵירוּסין או חתוּנה, אָנוּ בּאים זה אֶל זה בּין שאָר הקרוּאים, יוֹשבים בּראש השוּלחָן, נוֹתנים

מַתּנוֹת של דרשה וּמרקדים לפני החָתן והכּלה עם שאָר המחוּתנים.

– בּוֹקר טוֹב לךָ, הדוֹד אִיצי! בּוֹקר טוֹב לָךְ, הדוֹדה

דבוֹרה! – אָנוּ קוֹראִים שנינוּ, אני ואָחי מוֹטיל, פּה אֶחָד בּקוֹל רם.

דוֹדנוּ אִיצי ודוֹדתנוּ דבוֹרה מקבּלים אוֹתנוּ בּסבר פּנים יפוֹת, שׂמחים

עלינוּ כעל אוֹרחים רצוּיִים.

– הלא מתכּוונים אַתּם לא להגָדה, אֶלָא ללביבוֹת!

כּךְ אוֹמר דוֹדנוּ אִיצי, צוֹבט לָנוּ בּלחיינוּ, מוֹציא

אֶת חריטוֹ מכּיסוֹ ונוֹתן לָנוּ מעוֹת של חנוּכּה – מַטבּע של כּסף בּת

עֶשׂרים פּרוּטוֹת לכל אֶחָד מאִתּנוּ. ואָנוּ יוֹצאִים משם שׂמחים

וטוֹבי־לב ושׂמים פּנינוּ אֶל בּית דוֹדנוּ בּייניש ודוֹדתנוּ

יֶנטה.



ו


רצוֹנכם להכּיר אֶת הגיהינוֹם לכל פּרטיו ודיקדוּקיו –

לכוּ לביתוֹ של דוֹדנוּ בּייניש. שם תּראוּהוּ. שם שאוֹן ורעש תּמיד, מהוּמה וּמבוּכה וּצוָחָה. הבּית מלא תּינוֹקות מפּה אֶל פּה – ערוּמים

ויחפים, פּרוּעֵי־ראֹש וחשׂוּפי־שת. מזוּהמים וּמלוּכלָכים, לא־חפוּפים ולא־מרוּחָצים, מוּכּים וּפצוּעים וּמשׂוֹרטים. זה בּוֹכה וזה צוֹחק. זה מזמר וזה מילל. זה מצפצף וזה שורק. זה לָבש קפּוֹטתוֹ של אָביו והפשיל שרווּליה למַעלָה וזה רוֹכב על־גבּי המַטאטא, מפזז וּמכרכּר. זה גוֹמע חָלָב מתּוֹךְ הכּד וזה מפצע אגוֹזים. זה נוֹשׂא בּידיו ראש של דג מלוּח וזה מוֹצץ בּשׂפתיו סוּכּריה, וּשני קילוּחים דקים יוֹצאִים מחוֹטמוֹ

וּמקלחים אֶל פּיו. גדוֹלָה סַבלנוּתה של דוֹדתנוּ יֶנטה וכוֹחַ־אבנים כּוֹחָה לָשׂאת לבדה אֶת טרחָה וּמַשׂאָה של הכּנוּפיה הזאת. מקללת היא אֶת בּניה, צוֹבטת אֶת בּשׂרם, מוֹרטת לחָיֵיהם, צוֹרמת אָזניהם, מַכּה על ימין

ועל שׂמאל, אֵינה בּין זכּאי לחַייב: כּל הבּא לידה לא יִנקה! זה מקבּל סטירה, וזה – דחיפה, זה – מַהלוּמה, וזה – בּעיטה. מַכּת־לחי מַכּה מצוּיה היא בּבּית הזה, ואֵין מַשגיחים בּה ולא כּלוּם. הקלָלוֹת: “לךְ והיחָנק”, “היה כּפּרתי”, “רד לבאֵר־שחת” – כּאַיִן וּכאֶפס הן. פּה תּשמעוּ קלָלוֹת שנוּנוֹת ונמרצוֹת מאֵלה, כּגוֹן: “הקדחת”, “השחפת”, “הדלקת”, “השדפוֹן”, “היֵרקוֹן”, “כּל חלי וכל מַכּה וכל מַדוי מצרים הרעים”, ודוֹמיהן. וּקלָלוֹת אֵלוּ נאמרות מפּי דוֹדתנוּ יֶנטה לא בּרוֹגז ולא בּכעס, אֶלָא בּשוּבה וָנַחַת. כּאָדם האוֹמר שלוֹם לחברוֹ. דממה תּהיֶה בּבּית רק בּשעה

שיבוֹא דוֹדנוּ בּייניש. ואוּלָם דוֹדנוּ בּייניש יוֹשב כּל היוֹם

בּחָנוּת, כּוּלוֹ נתוּן לעסקיו, ואֵינוֹ בּא לביתוֹ אֶלָא לשעה קלה, לסעוֹד אֶת לבּו על רגל אֶחָת, וּלפיכךְ הבּית הזה כּגיהנוֹם תּמיד.

כּשנכנַסנוּ לשם, מצאנוּ אֶת עזריאֵל הקטן רכוּב על־גבּי גצי הגָדוֹל ואֶפרים וּמנדל, הקטנים משניהם, דוֹפקים אוֹתם מאַחריהם ומַצליפים על גבּם, זה בּשרווּל שנקרע מגלימה של מוּכים, וזה בּטבלָה של “קרבּן־מנחָה” ישן. חַיִים, הוּא הקטן שבּין אֶפרים וּבין מנדל, פּישפּש וּמצא לעצמוֹ ושט של אַוָז שחוּט, והריהוּ שוֹקד עליו בּמסירוּת־נפש, מנַפּחוֹ בּכל כּוֹחוֹ, כּשפּניו מַסמיקים וּמוֹריקים חליפוֹת, תּוֹקע בּוֹ

בּכל פּה, ואֵינוֹ זז ממנוּ עד שהוּא מוֹציא מתּוֹכוֹ קוֹל שריקה משוּנה, כּנַאקת החזיר בּשעת עריפתוֹ. זאנווילי – אֵיני יוֹדע, אִם קטן הוּא אוֹ גָדוֹל – מנַגן בּפיו על שיני המַסרק, ודויד הקטן, תּינוֹק בּן־אַרבּע, חָלץ אֶת נעליו וחבשן לידיו, והריהוּ עוֹמד כּנגד אָחיו המנַגן וסוֹפקן זוֹ לזוֹ, כּנוֹתן קצב לנגינתו. סנדרל אוֹחז חָתוּל קטן בּגרגרתּוֹ ונוֹשׂאוֹ בּבּית אֵילךְ ואֵילךְ; החָתוּל משרבּב לשוֹנוֹ, עוֹצם עֵיניו, פּושט רגליו

ונראֶה כּמקבּל יִסוּרים בּעל־כּרחוֹ, מקבּל ואוֹמר: “זה חלקנוּ וּמנת־גוֹרלנוּ בּבּית הזה! עיפה נַפשי, עיפה מאוֹד!”… אֶסתּר הגדוֹלה בּבּנות, מבקשת לסרוֹק אֶת שׂערוֹתיה של בּתיה הקטנה ולקלוֹע לָה אֶת צמתה. ואוּלָם שׂערוֹתיה של בּתיה הקטנה מסוּלסלוֹת בּיוֹתר וּמַסרק לא עלה על ראשה זה כּבר, וּלפיכךְ היא מסרבת וּבוֹכה וסוֹפגת מַכּוֹת־לחי. הטוֹב והשוֹקט מכּוּלָם הוּא פּינילי הקטן, תּינוֹק שרגלָיו עקוּמוֹת וכוּתּנתּוֹ

מוּפשלת לוֹ מאחוֹריו וּתחוּבה מלמַעלה. אבל חסרוֹן אֶחָד אַתּה מוֹצא

בּוֹ: בּכל מקוֹם שהוּא עוֹמד, הוּא עוֹשׂה רוֹשם… ואַף־על־פּי־כן כּל המהוּמה הזאת אֵינה מַפריעה כּלל אֶת דוֹדתנוּ יֶנטה מלישב בּשלוָה אֶל

השוּלחָן, היא וּשתּי נפשוֹת פּעוּטוֹת עמה, האַחַת יוֹנקת שדיה והשניה מוּטלת בּחיקה, ולשתּוֹת ציקוֹריה.

הה – אֶהיֶה כּפרת עצמוֹתיךָ החביבוֹת! – אוֹמרת דוֹדתנוּ

יֶנטה, מאַמצת אֶל לבּה בּאַהבה רבּה אֶת יוֹנק־שדיה הקטן וחוֹלקת בּשעת מַעשׂה סטירה הגוּנה להגָדוֹל, המוּטל בּחיקה – ראֵה־נא גם ראֵה זוֹלל וסוֹבא זה, שבּוּלמוֹס אחָזוֹ, הלוַאי תֹּאחזהוּ צינה! אֶסתּר, רחצי, בּתיה, אֵיכן, בּנוֹת שוֹבבוֹת? בּוֹאִי וקנחי לוֹ לָזה אֶת חוֹטמוֹ! לכי

והדיחי לי ספל אֶחָד! אנוּסה אני לשתּוֹת אֶת הציקוֹריה בּלא ספל! עמדי והעניקי לוֹ שם דחיפה יפה, למַען יִפּוֹל ולא יקוּם עוֹד! חַיֵי־רוּחי, נשמַת־אַפּי, נחָמתי, משׂוֹשׂי, אֶהיֶה כּפּרת עצמוֹתיךָ החביבות! כּל

היוֹם כּוּלוּ לא ישׂימוּ מַחסום לפיהם! כּל היוֹם כּוּלוֹ, מאָז הבּוֹקר,

אֵינם עוֹשׂים כּלוּם, אֶלָא אוֹכלים ושוֹתים, הלוַאי יֹאכלוּ תּוֹלָעים

אֶת בּשׂרכם!

כּיוָן שראוּ הקטנים אוֹתִי ואֶת מוֹטיל אָחי, מיד יצאוּ

כּוּלָם לקראתנוּ, נפלוּ עלינוּ מכּל העברים, סַבּוּנוּ כּדבוֹרים. זה

מטפּס ועוֹלה על ידינוּ, וזה זוֹחל וּמתאַבּק בּעפר רגלינוּ. חַיִים הקטן ניפּח אֶת הושט של האַוָז השחוּט ועמד לתקוֹע בּוֹ לתוֹךְ אָזני מַמש, ודויד הקטן נגש אֵלי וחיבּקני בּשתּי נעליו, החבוּשוֹת לידיו. פּינילי הפּעוּט, בּעל הכּוּתּוֹנת המוּפשלת למַעלָה, דבק בּרגלי והקיפה כּעכנה,

וְשאָר בּני־החבוּרה רקדוּ וקפצוּ סביבנוּ, כּוּלם תּוֹקעים וּמריעים,

מזמרים וּמיללים, הוֹמים ורוֹעשים בּקוֹלי־קוֹלוֹת, עד כּי חָרשוּ אָזנינוּ משמוֹע.

– מכּאֵב־שינַיִם תּצעקוּ, ריבּוֹנוֹ של עוֹלָם! – צוֹעֶקת

דוֹדתנוּ יֶנטה מן החדר הסמוּךְ. – הא לךָ, הא, מַחמַל־נַפשי, עוֹלל־טיפּוּחַי! הלוַאי יִסכר שם פּיכם לעוֹלמי־עוֹלָמים! קח־נא, קח, מַחמַדי! אַךְ שדים הם ולא ילָדים, מַלאכי־חַבּלה וּמַזיקים! אֶהיֶה אני כּפּרתךָ, בּן פּוֹרת שלי, יֶלֶד־שעשוּעי!

דוֹדתנוּ יֶנטה צוֹעֶקת והילָדים צוֹעקים – הכּל צוֹעקים.

וּפתאוֹם נכנַס דוֹדנוּ בּייניש והטלית והתּפילין בּידוֹ. נראֶה,

מבּית־המדרש בּא. משנכנַס, נשתּתּקוּ הכּל. הקטנים נעלמו כּוּלָם, ואֵינם.

– בּוֹקר טוֹב לךָ, הדוֹד בּייניש! – אָנוּ קוֹראים שנינוּ, אני ואָחי מוֹטיל, פּה אֶחָד בּקוֹל רם.

– מַה מַעשׂיכם פּה, שקצים? וַדאי למעוֹת של חנוּכּה

כּוונַתכם? – אוֹמר לָנוּ דוֹדנוּ בּייניש בּקוֹל אַדיר וחָזק, כּקוֹל

הרעם, מוֹציא חריטֹוֹ מכּיסוֹ ונוֹתן לכל אֶחָד מאִתּנוּ מַטבּע של עֶשׂר פּרוּטוֹת.

הקטנים כּוּלָם אוֹרבים אֵלינוּ ממסתּרים, מציצים מן הזויוֹת, מנַצנצים בּעֵיניהם, כּעכבּרים, קוֹרצים לָנוּ, מרמזים אֵלינוּ

בּאֶצבּעוֹתיהם, מעקמים פּניהם כּנגדנוּ מתּוֹךְ עוָיוֹת משוּנוֹת,

מתכּוונים, כּפי הנראֶה, לבדח אֶת דעתּנוּ ולהביאֵנוּ לידי צחוֹק. אני ואָחי מוֹטיל מתאַפּקים בּכל כּוֹחנוּ, כּוֹבשים אֶת הצחוֹק בּגרוֹננוּ

וּממַהרים להימלט על נַפשנו מן הגיהינוֹם הזה.



ז

משם אָנוּ מוֹסיפים לעשׂוֹת דרכּנוּ. רצים אָנוּ לבית אחוֹתנוּ אֵיידיל.

אחוֹתנוּ אֵיידיל ובעלה שלוֹם־זיידיל, עליהם השלוֹם, אֵין חלקם בּחַיִים עוֹד. שניהם כּבר נפטרוּ מעוֹלָמם והלכוּ בּדרךְ כּל

האָרץ.

אחוֹתנוּ אֵיידיל בּכינית היתה מטבע בּריאָתה. על כּל מקרה קל שבּקלים היתה בּוֹכה, על כּל פּגע, על כּל צרה שלא תּבוֹא, בּין שלָה וּבין של אחרים, היתה מוֹרידה דמעוֹת. וּמיוֹם שנתאָרסה לשלוֹם־זיידיל, נפתּח מקוֹר דמעוֹתיה ולא פּסק עוֹד. שמא סבורים אַתּם, שחתנה לא מצא חן בּעֵיניה? חַס ושלוֹם! הלא בּת־יִשׂראֵל היא, ואֶת שלוֹם־זיידיל חתנה לא ראתה בּעֵיניה עד עֶצם יוֹם החוּפּה. אֶלָא על מה בּכתה? על שכּלה היא, וכלה קוֹדם חוּפּתה דמעוֹת יפוֹת לָה. כּשהביאוּ לָה החַייטים אֶת

שׂמלוֹת־החוּפּה לנַסוֹתן, פּרשׁה לקרן־זוית וּבכתה כּל אוֹתוֹ הלילה. כּשנכנסוּ אֶצלָה חַברוֹתיה הבּתוּלוֹת לחַנכה בּמחוֹלוֹת, שוּב פּרשׁה

לחַדרה, כּבשה ראשה בּכּר והתמוֹגגָה בּדמעוֹת. ואֵין צוֹרךְ לאמוֹר בּיום

חתוּנתה וּביוֹם שׂמחַת־לבּה – היוֹם ההוּא כּוּלוֹ שלָה היה. כּל אוֹתוֹ היוֹם לא נתנה פּוּגָה לעֵיניה. וּביִחוּד גָדל הבּכי קוֹדם

החוּפּה, בּשעה שהוֹשיבוּ אֶת הכּלה לכסוֹת אֶת ראשה, וּמנַשה הכּנר עמד

לנַגן לפניה בּרגש, ורב בּרוּךְ הבּדחן עלה על השוּלחָן, הניח ידיו על כּרסוֹ, הוֹריד אֶת ראשוֹ אֶל לבּוֹ, כּמי שעוֹמד להספּיד אֶת המת, והתחיל

קוֹרא לפניה בּניגוּן נעים ונוּגה וּבקוֹל קוֹרע לבבוֹת וּבלָשוֹן

זוֹ:


כַּלָּה נָאָה, כַּלָּה חֲסוּדָה,

נֶחֱמָדָה וּנְעִימָה!

סִפְדִי וְזַעֲקִי וְהֵילִילִי מָרָה

בְּקוֹל הִי וּנְהִימָה!

דִמְעוֹתַיִךְ לִוְיַת־חֵן הֵן לִכְבוּדַת

בַּת־נָדִיב פְּנִימָה!

זִכְרִי פְּשָׁעַיִךְ וְכָל חַטְאוֹתַיִךְ

מִיָּמִים יָמִימָה!

חִזְרִי בִּתְשׁוּבָה, רַחֲצִי, הִזַּכִּי

מִכָּל פְּגִימָה!

וְאַל יֶאֱדְמוּ פָּנַיִךְ בְּתִתֵּךְ דִּין וְחֶשְׁבּוֹן

לִפְנֵי תּוֹלֶה אֶרֶץ עַל בְּלִימָה!

וְאַל תָּבוֹאִי הַיּוֹם לִפְנֵי בֵּית־דִּין שֶׁל מַעְלָה

כִּכְלִי מָלֵא בוּשָׁה וּכְלִמָּה!

הָהּ! עוֹד מְעַט תִּכָּנְסִי לְחֻפָּה

וְתַגִּיעַ שׁעַת חֲתִימָה!

לָכֵן, בְּתוּלָה, אֲאַלְּפֵךְ בִּינָה וְשֵׂכֶל טוֹב,

לְעוֹרֵר נַפְשֵׁךְ וּלְהַחֲלִימָהּ!

לְמַעַן דַּעַת, כִּי מָרִים הַחַיִּים כִּצְנוֹן וַחֲזֶרֶת

לְטוֹעֲמֵי טְעִימָה!

כִּי אָדָם יְסוֹדוֹ מֵעָפָר וְסוֹפוֹ לְעָפָר,

מְקוֹם תּוֹלֵעָה וְרִמָּה!

כִּי עָרוּךְ מֵאֶתְמוֹל תָּפְתֶּה, מְדוּרוֹת־אֵשׁ וְנַחֲלֵי־גָפְרִית

לְאַנְשֵׁי חָמָס וּמְזִמָּה!

לָכֵן, כַּלָּה, קִרְעִי שָׁמַיִם בְּזַעֲקָתֵךְ

וְהִתְמוֹגְגִי בְדִמְעָה!

וְתִבְכֶּינָה גַם הַנָּשִׁים, הָעוֹמְדוֹת סְבִיבוֹתַיִךְ,

בַּת וְאִמָּהּ!

עַד תֵּצְאִי מִפֹּה נְקִיָּה וּבָרָה, מְזֻקֶּקֶת שִׁבְעָתַיִם,

כְּעוֹלָה תְמִימָה!…


כּל הנשים, הקרוֹבוֹת ושאֵינן קרוֹבוֹת, שעמדוּ אוֹתה שעה

ליד הכּלה ועזרוּ לָה לפרוֹע אֶת מַחלפוֹת ראשה הארוּכּוֹת והיפוֹת,

עיפעפוּ בּעֵיניהן, גָרפוּ חוֹטמיהן ועיקמוּ שׂפתיהן, כּמבקשוֹת לבכּוֹת.

ואחוֹתנוּ אֵיידיל – עלוּבת־נפש זוֹ גָעתה בּבכי כּל־כּךְ, עד כּי התעלפה שלוֹש פּעמים בּזוֹ אַחַר זוֹ, וּבעמל רב השיבוּ אֶת רוּחָה אֵליה.

וּראֵה זה פּלא: כּכל אשר היתה אחוֹתנוּ אֵיידיל בּריה נכאָה וּמרת־נפש, כּן היה גיסנוּ שלוֹם־זיידיל שׂמח וטוֹב־לב תּמיד, חַי ועליז, בּעל פּנים שׂוֹחקוֹת ורוּחַ צוֹהלת, אִיש־רעים, לץ וּמתלוֹצץ, המבדח אֶת דעתּוֹ ודעת אחרים. ורק חסרוֹן אֶחָד מצאנוּ בּוֹ, שהיה טרחָן יוֹתר מדי. טרחָן כּיצד? מקנתּר היה אוֹתנוּ, הקטנים, בּתעלוּלָיו וּמַרעימנוּ כּל הימים, צוֹרם אָזנינוּ וסוֹטר על חוֹטמינוּ וּמציק לָנוּ

עד מות. לסטוֹר בּשתּי אֶצבּעוֹת על קצה חוֹטמוֹ של נַער, העוֹֹבר על־פּניו לפי־תוּמוֹ – זה היה משׂוֹשׂ־דרכּוֹ תּמיד! אני ואָחי מוֹטיל היִינוּ מהלכים כּל הימים אדוּמי־חוֹטם וּנפוּחי־אָזנים. וּלפיכךְ גדוֹלָה היתה שׂמחָתנוּ, כְשנתבּשׂרנוּ, כּי גיסנוּ שלוֹם־זיידיל ואחוֹתנוּ אֵיידיל

עוֹקרים דירתם מבּיתנוּ ונפטרים משוּלחַן אָבינוּ. ואוּלָם לא כן היתה דעת הגדוֹלים. אוֹתוֹ היוֹם, שבּוֹ עזבו השנַיִם אֶת בּית־אַבּא ועברוּ אל דירתם החדשה, קשה היה לָהם, כיוֹם שחָרב בּוֹ בּית־המקדש! יוֹם בּכי וּמספּד היה זה. אֵיידיל מיררה בּבּכי ומיאנה להתנַחם. כּנגדה בּכתה גם אִמא. וּמהן ראתה וכן עשׂתה גם בּריינה המבשלת. ורק שלוֹם־זיידיל בּלבד היה שׂמח ועליז, כּדרכּוֹ תּמיד. הלָה התרוֹצץ בּבּית אָנה ואָנה, עשׂה עצמוֹ

כּמסַייע ידי אוֹרזי החפצים, וּמדי פּעם בּפעם התגנב אֵלינוּ בּלָאט, כּיוון לָנוּ שתּי אֶצבּעוֹת כּנגד החוֹטם אוֹ מתּחת לתנוּךְ האוֹזן וסטר

עליהם אַחַת וְשתּים בּמהירוּת נפלאה. ולא עוֹד, אֶלָא שבּשעת פּרידתוֹ העיז פּניו לבקש ממנוּ, שלא נוֹקיר רגלינוּ מבּיתוֹ וניכּנס אֶצלוֹ לעתּים קרוֹבוֹת, ונהיֶה אוֹרחים רצוּיִים. נדר נדרנוּ בּלבּנוּ, כּי לא נוֹסיף

עוֹד לראוֹת אֶת פּניו עד עוֹלָם!

ואוּלָם בּרבוֹת הימים הכּל נשכּח, וּבפרט סטירה על־גבּי החוֹטם. וּכלוּם אֶפשר לָנוּ, שנפסַח על בּית גיסנוּ, בּעל אחוֹתנוּ, ולא

נסוּר אֵלָיו לקבּל מעוֹת של חנוּכּה?…

כּשנכנסנוּ אֵצל אחוֹתנוּ אֵיידיל, יצא לקראתנוּ

שלוֹם־זיידיל בּעלה וקיבּל אוֹתנוּ בּסבר פּנים יפוֹת, וּבקוֹל

תּרוּעה:

– בּרוּכים הבּאִים! מַה שלוֹמכם, חבר לצים? מחָכמה

עשׂיתם, שטרחתּם וּבאתם אֵלָי. מעוֹת של חנוּכּה מוּכנוֹת בּשבילכם מבּעוֹד

בּוֹקר!

כּךְ אוֹמר לָנוּ גיסנוּ שלוֹם־זיידיל, ותוֹךְ כּדי

דיבּוּר הוּא מוֹציא חריטוֹ מכּיסוֹ וּמוֹנה על יד כל אֶחָד מאִתּנוּ מַטבּעוֹת־כּסף אחָדוֹת, לבנות, חדשוֹת, ונוֹצצוֹת. עוֹד אָנוּ פּוֹנים כּה

וָכה למנוֹת אֶת המַטבּעוֹת החדשוֹת, והנה זה עוֹמד וסוֹטר לכל אֶחָד מאִתּנוּ שתּי סטירוֹת יפוֹת, תּחילה אַחַת על קצה חוֹטמי ואַחַת על תּנוּךְ־אָזנוֹ של מוֹטיל, ואַחַר־כּךְ אַחַת על קצה חוֹטמוֹ של מוֹטיל ואַחַת על תּנוּךְ אָזני שלי.

– אבל רב לךָ לצעֵר את הילדים! – מתחַננת לפניו אחוֹתנוּ אֵיידיל בּדמעוֹת־עֵינַיִם, והיא מַצילה אוֹתנוּ מידיו, עוֹמדת וּממַלאָה אֶת כּיסינוּ דוּבשנים, אגוֹזים וחרוּבים וּשאָר מיני מתיקה וּמוֹסיפה

לָנוּ אַף היא מעוֹת של חנוּכּה משלָה.

כּיוָן שקיבּלנוּ אֶת חלקנוּ, אָנוּ נוֹשׂאִים אֶת רגלינוּ וּממַהרים לָרוּץ לביתנוּ.



ח

– עתּה, מוֹטיל, הבה נקרב אֶל המלָאכה לספּוֹר אֵת כּל

המעוֹת של חנוּכּה, שאָסַפנוּ היוֹם. אךְ יוֹדע אַתּה מה? אַתּה החרש וּשמַע, ואֶמנה אני אֶת מעוֹתי תּחילה, ואַחַר־כּךְ אַחריש אני, ותמנה אַתּה אֶת מעוֹתיךָ.

כּךְ אני אוֹמר אֶל אָחי מוֹטיל, לאַחַר שחָזרנוּ לביתנוּ, ואני עוֹמד למנוֹת אֶת מעוֹתי:

– רוּבּל אֶחָד, ושלוֹש מַטבּעוֹת של עֶשׂרים פּרוּטוֹת,

ואַרבּעה זוּזים, וחָמש מַטבּעוֹת של עֶשׂר פּרוּטוֹת, ושש של חָמש פּרוּטוֹת – כּמה יִהיֶה מספּרם יחד? הוה אוֹֹמר: מספּרם יחד יִהיֶה רוּבּל אֶחָד, ושלוֹש מַטבּעוֹת של עֶשׂרים פּרוּטוֹת, ואַרבּעה זוּזים, וחָמש

מַטבּעוֹת של עֶשׂר פּרוּטוֹת, ושש של חָמש…

אָחי מוֹטיל אֵין לוֹ שהוּת להמתּין לי, עד שאֶגמוֹר אֶת

חשבּוֹני, והרי הוּא עוֹמד למנוֹת אַף הוּא אֶת כּספּוֹ. מַניח הוּא אֶת

מעוֹתיו מידו האַחַת אֶל השנית, מוֹנה ואוֹמר:

– מַטבּע של עֶשׂרים וּמַטבּע של עֶשׂרים – הרי שתּי מַטבּעוֹת של עֶשׂרים, ועוֹד מַטבּע אַחַת של עֶשׂרים – הרי שלוֹש מַטבּעוֹת של עֶשׂרים, ועוֹד שני זוּזים – הרי שלוֹש מַטבּעוֹת של עֶשׂרים וּשני זוּזים, וּמַטבּע של עֶשׂר, ועוֹד מַטבּע של עֶשׂר, ועוֹד מַטבּע של עֶשׂר – הרי מספּר כּוּלָן שתּי מַטבּעוֹת של עֶשׂרים וּשלוֹשה זוּזים…

לא! רצוֹני לאמוֹר: שלוֹשה זוּזים וּשתּי מַטבּעוֹת של עֶשׂרים… לא! שוּב טעיתי: צריךְ להתחיל עוֹד פּעם מבּראשית!…

והוּא מַתחיל עוֹד פּעם מבּראשית. אָנוּ מוֹנים וחוֹזרים

וּמוֹנים אֶת מעוֹתינוּ, ואֵין אנחנוּ יכוֹלים למנוֹתן יחד. אָנוּ מחַשבים

וחוֹזרים וּמחַשבים, ואֵין אנחנו יכוֹלים לעמוֹד על החשבּוֹן הנכוֹן.

וּכשאָנוּ מַגיעים למַטבּעוֹתיו הפּסוּלוֹת של דוֹדנוּ משׁה־אַהרוֹן, אֵלוּ

האסימוֹנים העתּיקים, הפּרוּטוֹת המחוּקוֹת, האגוֹרוֹת הגדוֹלוֹת

והחלָקוֹת, המעוֹת הירקרקוֹת, שהעלוּ חלוּדה מזוֹקן, – אָנוּ מסתּבּכים

בּחשבּוֹננוּ כּל־כּךְ, שאֵין אָנוּ מוֹצאִים עוֹד אֶת ידינוּ ואֶת

רגלינוּ. בּאִים אָנוּ בּדברים עם אִמא, עם אַבּא, עם בּריינה המבשלת, מבקשים מהם, כּי יחליפוּ לָנוּ אֶת המַטבּעוֹת הלָלוּ בּאחרוֹת, – לשוא: אֵין אִיש רוֹצה לקבּלן!

– מאַיִן לקחתּם מַטבּעוֹת משוּנוֹת אֵלוּ? מי זה תּקע אוֹתן ליֶדכם?

בּוֹשים אָנוּ לגלוֹת אֶת האמת ועוֹברים על השאֵלה הזאת בּשתיקה.

– היוֹדע אַתּה מה? – אוֹמר אֵלי אָחי מוֹטיל. – הבה נקח אֶת המַטבּעוֹת האֵלה ונַשליךְ אוֹתן אֶל תּוֹךְ התּנוּר, אוֹ נצא החוּצה

ונזרקן אֶל השלג בּאֵין רוֹאִים.

– אָכן יהוּדי חָכם אָתּה! – אוֹמר אני לו. – מכּיוָן שכּךְ, הלא מוּטב שנתּן אוֹתן לעני, ותיחָשב לָנוּ זאת לצדקה!

עֵצה זוֹ מתקבּלת על דעת שנינוּ. ואוּלָם, כּאִילוּ

להרעימנוּ, אֵין עני בּא אֶל בּיתנוּ כּל אוֹתוֹ היוֹם. לאָן נעלמוּ כּל

העניִים, המַחזירים על הפּתחים, מבקשים נדבוֹת, מציקים בּתחנוּניהם, מַחניפים, מתרפּסים, תּוֹבעים בּכל פּה, מחָרפים וּמגדפים, מקללים קלָלוֹת

נמרצוֹת? תּמוּ עניִים ואֵינם. חָדל אֶביוֹן מקרב האָרץ!…



מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

תגיות
חדש!
עזרו לנו לחשוף יצירות לקוראים נוספים באמצעות תיוג!

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 49227 יצירות מאת 2721 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20979 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!