א    🔗

קיימא לן: העם היהודי הוא אמן החידוּדים וההלצות. הוא מיטיב לספר הלצות על עצמו ועל אחרים, על אסונו וששונו, על המקודש ועל המוּקצה, על דברים שבין אדם למקום, שבין אדם לחברו, ושבינו לבינה. אין תחומים לשנינותיו ולבדיחותיו, ואין נסתר מחמתן ומלעגן. דומה, כאילו מעגל האיסורין, הלאווין, החומרות והסייגים, שהקיף כחישוּק את חיי בית־ישראל במשך דורות רבים, נפרץ אי־אז במקום אחד, ודרך הפתחון הצר הזה התחילו שוטפים ועוברים נחשולי חיים ללא השגחה על טהרתם. ברם, כל־כמה שמלמדים זכות וגומרים את ההלל על החידוד היהודי, אין ליבך שלם עימו, וכל־כמה שגוזזים ומצחצחים אותו, עדיין דבוּק בו חומר עכוּר רב. טוֹל את ספרי דרויאנוב, שהלצות, מהתלות ועיקומי־כתובים מבדחים חוברו בהם יחדיו באהבה ובחוש־אמן, ותתחוור לך צידקתה של הרגשה זו. אפילו מבעד למחלצות־החג של הלשון העברית, שדרויאנוב היטיב להלביש בהן את ילקוט החידודים היהודיים, מתגלית ערוותם של רוּבּם. הם כאילו לא הגיעו לגמר לידתם, אלא נתונים, כביכול, תמיד בשפיר ושיליה. יש בהם חריפות, אך אין בהם מתיקות; יש בהם משום הפתעה של קירוב משל ונמשל רחוקים, אך אין בהם שיעור מספיק של אהבה, שאף היא מקרבת רחוקים. הדבר המשמש נושא לחידוד, כאילו נתרגש תחילה מליבו של בעל־החידוד, והוא מעמידו מחוצה לו או למטה ממנו, אבל לא בתוכו. קיצורו של דבר: יש בהם הכל, מלבד הוּמור. והיסוד המכריע שבהם הוא ההיתול פרי הביטול, ואילו ההוּמוֹר נאצל מן האור. הוא מוֹר ולבוֹנה זכּה.

הקדמונים שלנו כבר תפסו בתחושתם העמוקה, כי היהודים שטופים בליצנוּת, ולפיכך גזרו עליה והחמירו בה. ואף הרצל, שבדרך־כלל היו מנהגי ישראל ואורחות־רוחו זרים לו, הרגיש מיד כי מידת הליצנות מקובלת על היהודים והציג תעודה לתנועת התחיה: לגאול את עם ישראל גם מן הליצנות. ודאי, סיבות רבות, מהן ידוּעות ומהן שאינן ידועות, עיצבו קו זה באופיו של עמנו, ומי שיבוא ויסביר היכן נעוצה הסיבה לחסרון חוש ההומור בישראל, יתרום תרומה נכבדה להכרת הנפש הפרטית והקיבוצית שלנו. אולם לא נייחד את הדיבור על כך, אלא נסתפק בציוּן בלבד, שחסרון־הוּמוֹר בתוכנו הוא עצם ולא מקרה, פגם־אופי ולא שגגת־עראי. היו ויש בינינו אמני־שנינה, מהתלים, אנשי־סארקאזם, מומוסים, מדחנים, רבי־אירוניה, ליצנים, עמקנים, חריפאים וממשלי־משלים, אולם מוּעטים עד כדי יוקר־המציאות הם בעלי ההוּמור בקרב היהודים, הן ביצירה הספרותית והן בחיים הציבוריים. אחד בספרות ושניים בעסקנות תמצאם; וגם שם אינם מוערכים כהלכה, הואיל וכנגד המחסור בברוכי־הוּמור מכוּון המחסור במוכשרים ליהנות מן ההוּמור. מחסור לעומת מחסור ברא הטבע הלאומי.

מחמת העדר־הוּמור לקה אצלנו גם חוש ההבחנה בין הוּמור לליצנות ולשאר הסממנים והסוגים, המגרים את הטחול השׂוחק. אתה מוצא אפילו בקיאים ויודעי־דבר, שמערבבים מין בשאינו־מינו ומחליפים הוּמור בהיתול, בשנינה או בסאטירה. הללו סבוּרים בתמימותם, כי כל מה שמעורר צחוק בלב השומע או הקורא, הריהו בגדר הוּמור. וכשהם מטיפים להוּמור, הם מסרסים מניה וביה את טיבו, רוחו וצביונו, ומגישים לפנינו פרקי־מופת של אנטי־הוּמור, ובמקרה הטוב ביותר: תחליפי־הוּמור, נובלות־הוּמור. הם מדמים בנפשם, כי תכונה חדשה ירכיבו בנו, וכי בושׂמי־הוּמור יזלפו על ראשינו. ולבסוף מתברר, שהם מחזקים בנו את התכונה הוותיקה, תכונת הליצנוּת היהודית, החזקה בלאו הכי.

ב    🔗

א. ביילין מטיף להוּמור. מתקנא הוא באנגלים ורוצה שנתדמה אליהם. אולם במאמרו “חוּכא ואיטלוּלא” (ב“דבר”) נתן שיעור־לדוגמה מה איננו הוּמוֹר. הוא מדמה בנפשו שגוּנב אליו שמץ מה“סאֶנס אוֹף יומור” של האנגלים, בעוד שאליבא דאמת שולט בו עדיין ה“סאנס אוֹף ליצנוּת” של היהודים. לא שמאמרו כתוב בלי כשרון; הוא כתוב בכשרון. לא שחסרות במאמרו פיסקאות מעוררות צחוק; יש כמה וכמה פיסקאות כאלה. ולא שמאמרו אינו ראוי לדפוס ולמקרא; הוא ראוי. ואף־על־פי־כן, גורם המאמר מורת־רוח תחת קורת־רוח, שהמחבר רצה בוודאי לגרום לנו. הוּמור אין בו, אבל דברי היתוּל וביטול יש בו, וקוראים רבים נהנו בלי ספק ממנו הנאה רבה.

לא מקרה הוא שקוראים, אשר נשאלו לדעתם על המאמר, הצביעו בצחוק־נהנין מיוחד על אותה פיסקא העוסקת בספורים, היינו, העושה אותם חוּכא ואיטלולה. טבע הוא באדם להתענג על מחזה שבו מערטלים לפניו אותם האנשים המדברים עימו משפטים, הכוֹפים עליו יחס רציני לשירה ולמחשבה, הלבוּשים איצטלא דרבנן והמייצגים ערכין עליונים. לראות את אלה בהוללוּתם, בחולשתם ובהתבסמוּתם – הרי זה אחד משישים שבגן־עדן. ואם אינו יכול לראותם כך במציאות, הרי לפחות בכתב, בדמיון. ואמנם, אין לך דבר קל מאשר ליטול אדם רוחני, סופר, אמן או הוגה־דיעות, ולעשותו כמין חומר מבדח. כי כשם שבין ה“קליפה” ובין הקדוּשה חוֹצץ רק כחוט־השערה, כך יש רק פסיעה קלה בין החגיגי והרציני ובין המגוחך וקלות־הראש. אולם אם איש המסיר את המחיצה הזאת מחוּנן בהוּמור דק ובטוּב טעם וריח, הרי זה משעשע את כולם ונוגע־ואינו־פוגע באיש. משום שאין ניכרים רישומי ציפרניים, אלא עוקצין דקיקין, הבעיטה מצטמצמת בשריטה והצחוק נהפך לבת־שׂחוק. ההוּמור משיב עלינו רוח של כיפורים וסלחנות, ממתיק את המרוֹר ומרכך את הקשה. אך אם אותו איש לא ניחן בסגוּלת ההוּמור, מיד נהפכים דבריו להלצות ולנאצוֹת, לחידודים ולקידודים. בעל־כרחו הם נעשים כאלה. אמנם, גם סוג ספרותי זה אינו פסול ואפשר להגיע בו לידי הישגים גדולים; אלא שצריך לכנותו בשמו המתאים, ולא לייחס לו חידושים שאינם הולמים אותו.

ג    🔗

ההטפה להוּמור אינה עשויה להעניק לנו אפילו טיף־טיפּה הימנו. הוּמור ישנו או איננו, אך אין מרכיבים אותו. הוא מין פלואידוּם, שמורגש ואינו נראה. הוא איכות אישית ולאומית. הוא מזג נפשי. הוא נקודה שבדם. אם נכונה ההנחה שהגלות הניסה את ההוּמור מקרבנו, הנה נקווה כי עם תשובתנו לחיי מולדת, לאחריות מדינית וליצירה כלכלית ורוחנית, יוחזר לנו מעט־מעט גם חוּש ההוּמור. אך אַל תעירו ואַל תעוררו. זירוּזים מלאכוּתיים אינם מועילים. הנה ביקש א. ביילין ללמדנו פרק בהלכות הוּמור ונכשל ב“חוּכא ואיטלולה”; ותחת לתת בידנו מפתח־הזהב להוּמור הטוב, הוא קובל על “שלא השתלטו ליצים על העולם” ועל שאין אנוּ להוטים אחרי ה“האֶפּי אֶנד”, לא בחיים, לא בספרות ולא בתיאטרון. לפי מושגיו הוּמור ורצינות הם תרתי דסתרי, בעוד שההוּמור הוא עצמו בחינה של רצינות. על־כן יצא ביילין לחפש את ההוּמור ומצא את ההיתוּל.

אין ספק שקריאתו לשעשועים והילוּלה עתידה להישמע והד יענה לעומתה. וזוהי הסכנה. כי בסופו של דבר לא סילון זך של הוּמור נכסף יפכפך בחיינו, אלא גל עכוּר של ליצנוּת, שהמחבר ודאי לא נתכוון לו.

כל עוד לא פקד אותנו ההוּמור האמיתי, נהיה את אשר הננו, ואַל “נהמר” את עצמנו לדעת. “הבה נתעצבה” איננה מידה טובה, אך גם “הבה נתהמרה” איננה כזאת.

ת"ש