מהיכן נתגלגל ובא לכאן – לא ידעו בברור.
בבוקר יום־קיץ בהיר אחד ראו “בעלי־הבתים” של בית־המדרש הישן, בין שאר “החבריה הלבנה” של העירה, – איזה נער בן חמש־עשרה, קרוע־בגדים ובבלואי־סחבות, פרוע־שער מתחת לכובעו ובעל פנים משורטים.
“איזה מין שבוטא חדש!” אמר ב“העויה”, ר' חנא פשה"ס, בראותו אותו לראשונה, כשבא בבוקר לתפלת־שחרית: “מי אתה?”
“של אבא ואמא!” ענה הנער בהתול והתחיל להתגרד בכל גופו.
– “טפו!” ירק ר' חנא והלך לו אל מקומו ב“מזרח”.
גם שאר בני־“החבריה” קבלוהו לכתחילה ב“יבושת” רבה. אבל אחר־כך, משנתנסו עמו ב“השכבה” והוא השליך מיד אחדים מהם ארצה, קרא אחד מהם, – גצל בן הגריסנית, ברצינות ואמר:
“בן־חיל אתה!”
“כיון!” הוסיף פיבל “הצולע”.
שאר בני־“החבריה” התקרבו אליו והתבוננו ב“חדש” מתוך “דרך־ארץ”.
“לא ממקומנו אתה, מה?” – שאלהו גצל בן הגריסנית.
“לא!” – ענה בקול יבש מתוך אי־רצון.
“ומהיכן?”
“מקלצק”.
“גנבי־קלצק!” – פתח ואמר אחד מן “החבריה”.
“צדיקים” וישרים הם מיהודי־עירכם" – ענה ה“חדש” בכעס.
“היש לך אבא ואמא?” – הוסיפו לשאול.
“לא!”
“ומה תעשה כאן?”
“אמצא לי כבר את מקומי!” ענה בגאווה כאדם גדול ומבוגר, וממצמץ בעיניו.
יותר מזה לא הצילו בני־“החבריה” מפיו בזמן הראשון.
אולם אחר־כך, כעבור שבועות אחדים, כאשר נתודע יותר לגצל בן הגריסנית ונטל ממנו שלש “משיכות” מהסגריה שלו, – ספר להם מעשה שכזה:
“הרי באתי הנה רגלי”…
“כולי האי – מקלצק?” – התפלאה ה“חבריה”.
“גם זה “עסק”!” התפאר, – “תן עוד “משיכה”, גצל” והוא פשט ידו אל הסיגריה.
גצל הושיט לו את הסיגריה ישר אל הפה, מפחד להוציאה מידו. הקונדס “החדש” משך “משיכה” אחת בכל כוחו.
“אבל “משיכה” משכת!” – התעווה גצל, את כל הסיגריה עשנת".
"אין דבר, לכשיהיה לי – אתן לך גם אני. אינני “קמצן”.
“כל קבצן הוא בעל־צדקה!” התלוצץ אחד.
“ברוח־ברחתי משם משום מעשה שהיה”, המשיך “החדש” את ספור תולדות חייו – “כשמת עלי אבא”…
“ואמא יש לך?” – הפסיקו את ספורו.
“הרי אמרתי לכם כבר, שלא… אמא מתה עלי בלדתה אותי… וכשמת עלי אבא, לקחני אליו אחד השכנים, סנדלר, ואמר לי: עכשו חצקלה, חסל!”
“חצקלה שמך?” – הפסיקה “החבריה”.
“חצקלה”, – ענה בלחש, כאילו התבייש בשמו. “חסל! – אמר הסנדלר. די לך להתהולל ולהשתובב. היה בן־אדם! אני אקחך אלי ואתה תהיה ל”בעל־מלאכה“… אך אני לא חפצתי בזה. אי! לשבת כל היום ולתקוע מסמרים… זה הוא המות בשבילי. וכי למה נחוץ לעבוד? – הרהרתי בלבי. הטוב ביותר הוא להיות בן חורין, ואפילו אם לא יהיה לי מה לאכול. הייתי רוצה לעבוד, – אבל מעט: שלש, ארבע שעות ביום”…
“גם ארבע שעות ביום זה הרבה”, הפסיקו גצל, "שעה ביום דייה. אני עוזר לאמי שעה אחת בכל יום, לסובב את אבני־הריחיים בטחנת הגריסין. יותר אינני רוצה.
“אבל הסנדלר שלי היה רוצה, כי אשב כל היום על העבודה; – וכשהייתי מתרשל קצת, היה מכני מכות־רצח; ועל זה חרה אפי בו עוד יותר. מילא כש”חבריה" מכה אותי לפעמים בעירה – לא איכפת לי. אני מכה אותם, הם מכים אותי, ואנו באים ל“עמק־השווה”. אבל להשיב “מכות” לסנדלר – לא יכולתי. הוא היה צנום וכחוש כל־כך, כלולב היבש, ובאצבע קטנה הייתי ממוללו… כשהיה סוטר לפעמים על לחיי בידו הרזה היה מתעורר בי רגש של בחילה… כאב לא חשתי כלל".
“אני הייתי מוריד לו מכה אחת אפים בפרצופו ולא היה בו עוד כוח לסטור”… – אמר גצל בבוז.
“אני סידרתי לו דבר־מה יפה מזה… קניתי אצלו “במשיכה” זוג מגפיים – וברחתי”…
“והיכן הם המגפיים?”
“מכרתים… קבלתי שני רובל במחירם”, – התפאר חצקל.
"הרי אין לך “תעודת־מסע” –
“אין לי צורך בתעודת־מסע. מכאן – אני; אבא שלי היה מקבל כאן את תעודתו”.
“היש לך כאן קרובים?”
“קרובים?” משך בכתפיו, "אפשר, אבל אין אני מכירם.
“תרוצץ גולגולתם, – הקרובים!” – קלל גצל. – “לאמי יש כאן “קרובים”, – אין הם מרשים לה אפילו לדרוך על מפתן ביתם”.
“מסתמא עשירים הם”.
“עשירים מאד!” – התלהב גצל, – “אחד מהם יענקל חנצ’ס, הוא ודאי בעל עשרת אלפים רובל; – הוא מלווה ב”רבית".
“אצל קרוב שכזה טוב לגנוב!” – אמר חצקל בחיוך עליז.
“תפח רוחו!” – אמר גצל והניע בידו מתוך בוז.
־־־־־־־־־־־
כאשר נתקרבו החברים ונתוודעו יותר, מצאו כי חצקל הוא בעל־כשרון גדול בסידור “המצאות” ו“חכמות”. ביחוד מצא חן בעיניהם כיצד הוא נובח ככלב.
“חצקל, התחל לנבוח קצת”, – היה גצל מבקשו.
“האו־האו” היה חצקל מתחיל לנבוח, ו“החבריה” היתה מתפקעת מצחוק.
“ממש כמו כלב!” היו משבחים אותו.
“אצלנו בקלצק הייתי מפחיד בלילה את כל האנשים”, ספר חצקל מתוך צחוק. “ליבה וואלפ’ס, יהודי “גביר”, נפל פעם מחמת פחד, כשהתחלתי לנבוח עליו בלילה”.
“פחדנים!” צחקה החבריה.
– “האוּ, האוּ!” הראה חצקל בעליל כיצד נבח אז. והחברה התחילה לכנותו בשם “הכלב”. לאט לאט נשכח שמו האמתי והכנוי “כלב” נהפך להיות שמו הרגיל והטבעי.
והדבר לא היה איכפת לו. אדרבה, הוא כאלו הרגיש, כי שם זה מבדיל בינו לבין כל שאר הבריות, שלא אהב אותם כל־כך. שם זה מונע ממנו כל מגע־ומשא עם שאר ה“נפשות”, מחוץ לחבריו בני־ה“חבריה”. השם “כלב” נותן לו חופש גמור להתרוצץ ברחובות, לרעוב וללוּן בכל מקום שהוא. אם השמש מגרשהו מן “הפלוּש” שבבית המדרש, יכול הוא לישון בלילה בגזוזטרה של “עזרת־נשים”, ממש ככלב אמתי. ולפעמים, בשעת־נביחה, היה שוכח לגמרי כי בן־אדם הוא. הוא היה נכנס לתוך תפקידו הכלבי ונובח ברגש, בכעס, ברתיחה ורתת, כאלו היה אומר לקרוע את מישהו לגזרים…
פעם קרא לו גיצל בן הגריסנית, לבוא אתו אל בית אמו:
“כלב”, הרוצה אתה להשתכר עשיריה?
“כן”! ענה הכלב בלי חשק מיוחד.
“בוא איפוא אלינו ותעזור לסובב את אבני־הריחיים של הגריסין, ותתן לך אמא חמש אגורות”.
הכלב הלך; באמצע הדרך התחיל לנבוח:
“האוּ – האוּ!”
“למה אתה נובח? הרי לעבוד אתה הולך!” – הסביר לו גיצל.
“אין חשק ללכת”… – ענה הכלב בעצלתיים.
“הרי אתה כלב אמתי” הוכיחהו גיצל, “עוד תבוא עליך “פגירה” מחמת רעב, ככלב”.
“מוטב מאשר לעבוד… האו–האו!”…
בכניסתו לביתו של גיצל, העיף הכלב מבט של בוז על המוט הגדול, שהיה תקוע בין שתי אבנים, מאובקות באבק־קמח, – והתחיל להתגרד…
“הנה, – זה הוא חברך הנאה?”… נתעותה ואמרה הגריסנית – “תכשיט” יפה, – אין מה לומר!"…
“האו–האו!” התחיל “הכלב” לנבוח פתאום בצחוק פרוע.
“אל תסדר כאן “רבוּתות” של משוגע”, התרעמה האלמנה. “רצונך לעזור ולסובב את אבני־הריחיים – מוטב, ואם לאו – לך־לך לשלום!”
הכלב התחיל מסובב את האבנים ומסייע לעצמו בכל רגע בנביחה…
“מה זה? – וכי “דיבוק” נכנס לתוכו?!” – נבהלה הגריסנית, – שיהא בן־אדם נובח ונובח"…
“האו–האו!” התפרץ ונבח הכלב מתוך כעס, – “די לי לסובב, – הבי את העשיריה!”
“כה מהר רוצה אתה להשתכר עשיריה?! כלב שכמותך!” – התקצפה אמו של גיצל, “עליך לסובב כל היום!”
“לא תזכי לכך בחייך!” צעק הכלב בקול וברח בלי העשיריה. “מוטב להיות כלב מאשר לסובב אבני־ריחיים כל היום” – ירק ואמר בלכתו, – והתחיל לנבוח…
־־־־־־־־־־־־־
כך התגלגל “הכלב” בעיירה במשך שנתיים, התרוצץ בחצר בית־הכנסת, פעמים ברחובות־העיר ופעמים מחוץ־לעיר, על פני השדות. בשדה היה מרגיש את עצמו טוב יותר מאשר בכל מקום אחר. שם היה מנסה כל מיני “נסיונות” של כלבים, מהלך על כפות ידיו ונובח, נובח… ונדמה היה לו, כי כאן הוא כלב חפשי באמת, וכל העולם כלו שלו הוא. – אולם משהיה הרעב מציק לו הרבה, היה מתבונן מתוך כעס על השדה הרחב והחפשי, אשר מלבד עשב אין בו כלום. הוא היה מתחיל אז לנבוח ובעמדו על רגליו היה רץ חזרה העירה לבקש לו דבר־מה לאכלה…
־־־־־־־־־־־־־־־־־
“מתי תחדל כבר מנביחה זו?” שאל אותו פעם גיצל, כאשר הכלב התחיל לנבוח.
“לעולם לא!” קרא הכלב בקול רם; “כאשר אני נובח, הריני שוכח את כל הצרות… כלום סבור אתה, שלא איכפת לי, שאני מתהלך כמשוגע, קרוע ובבלואי־סחבות?! הוי, אחא־חיתי! לעתים קרובות נדמה לי, שהייתי יכול לנשוך ולטרוף את כל העולם, ואז תוקפני החשק לנבוח, הבינות?”…
“לך לכל הרוחות, כלב שכמותך!” חרפהו גיצל, “כאשר תמשיך כך בנביחה, לא יהיה לך כלום לעולם. לא יתנו לך להכנס לשום בית”.
"יקחם האופל עם בתיהם גם יחד! – נחוצים הם לי רק בשביל “כפרות”…
“תבוא עליך “פגירה” כמו על כלב, תראה עוד!” – איים עליו גיצל.
"בן־אדם, כלב – אחת היא! התפלסף “הכלב”. “אהבתי כלבים יותר מבני־אדם… אי, – בן־אדם!” – קרא וירק…
יום אחד בא גיצל אצל “הכלב” שבחצר בית־הכנסת ואמר לו מתוך צחוק:
“היודע אתה, כלב? מחר מרעילים את כל הכלבים שברחוב”.
“הקבר תשע אמות באדמה!” ענה לו “הכלב” בכעס.
“בנאמנות!” הבטיח גיצל.
“משום־מה זה מרעילים אותם?” שאל “הכלב” ברצינות.
“כך!” ענה גיצל, “כלבים שאין להם בעלים, יש להרעילם, לפי החוק”…
“מה זה איכפת להם, שהכלבים מתרוצצים?” – שאל “הכלב” שנית.
“אין צורך בהם”.
“הכלב” נשקע רגע בהרהורים; לבסוף שאל:
“וכיצד זה מרעילים אותם?”…
“מכינים להם “קציצות” של בשר ובתוך ה”קציצות" שמים סם־מות. הכלבים, – כאשר משליכים להם “קציצה” – מיד הם קופצים עליה, חוטפים ואוכלים"…
“קציצות ממש?” הפסיקו “הכלב” בשאלה.
"בודאי, קציצות ממש, קציצות טעימות לחך!… רצונך, – תוכל גם אתה לטעום “קציצה” כזאת; מימיך לא טעמת עוד טעם “קציצה שכזאת”.
“הקבר באדמה!” קרא “הכלב” והחויר…
“גם לך ישליכו “קציצה” שכזאת, הרי כלב אתה”, צחק גיצל.
אך במקום תשובה קיבל גיצל סטירת־לחי ו“הכלב” הסתלק לו…
בא הלילה; ה“פלוש”, במקום בו לן “הכלב”, היה קר ואפל. “הכלב” שכב בעיניים פקוחות והרהר. החדשה שספר לו גיצל באותו יום – בלבלה את דעתו… הוא כאלו היה מתירא ומפחד…
“מה יש לי להתירא?” הרגיע את עצמו, “הרי אינני כלב באמת; לי לא ישליכו קציצת־רעל”…
אולם ללא הועיל. נדמה היה לו, כי בקומו בבוקר השכם כשהוא רעב, – לא יוכל להתאפק ויחד עם שאר הכלבים הרעבים יחטוף גם הוא “קציצה”, ויאכלנה על סם־המות שבתוכה…
“האו–האו!”… התחיל לנבוח…
מנביחה זו עכשיו נבהל ונפחד בעצמו. עליו לחדול עכשיו מהיות כלב – גמר והחליט בלבו… להיות אדם מוטב בכל־זאת… “אך כיצד זה מתחילים לחיות כבן־אדם? – הרהר בלבו, – הרי אני קרוע כל־כך, בדוּל מן הבריות, מעולם לא דברתי עמהם. שנאתים, והם שונאים אותי”…
“ייקברו כולם באדמה!” – קלל והתחיל שוב לנבוח בקול…
מנדודי־שנה במשך כל הלילה גדל בבוקר רעבונו… מימיו לא חש עוד רעב שכזה…
“היום משליכים “קציצות” לפני הכלבים!” – הבריק במוחו כל שעת־הבוקר.
ומשוּסה ונרגז, בנביחת־רתת רץ אל ככר־השוק…
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.