(אגדת־עם)

רבי יקותיאל הרופא היה נודע לתהלה בכל קצוי תבל בחכמתו הרבה ובטוב לבבו, והמלך הגדול אוגוסט השני התהלך עמו כאח וכרע; לא עשה המלך דבר קטן או גדול בטרם נועץ עם רעהו החכם היהודי.

ובכל יום ויום היה רבי יקותיאל בא אל ארמון המלך, ובבואו היו כל השרים הגדולים קמים מפניו ביראה ומשתחוים לפניו בהכנעה. וגם הבישוף הגדול, הכומר בארמון המלך, היה מחניף ליהודי הזקן ושאל תמיד לשלומו באהבה גלויה, בדעתו כי אהבת נפש אוהב המלך את רבי יקותיאל. אולם רק בפיו ובשפתיו כבד הכומר את היהודי ובלבו בערה תמיד כאש קנאתו. היטב חרה לו, בראותו כי המלך מגדל ומנשא את אחד היהודים וכמה פעמים ניסה להסיר את לב המלך מאחרי היהודי. הביא לו ראיות, כי אסור לו למלך לאהוב איש יהודי. אך כל עמל הכומר הערום עלה בתוהו, והמלך הוסיף לאהוב את רבי יקותיאל ולכבדו לעיני כל שריו.

ויהי בראות הבישוף, כי כל דבריו, אשר ידבר באזני המלך להבאיש את היהודי בעיניו, ישא רוח – ויבקש וימצא לו תחבולה אחרת והיא: להקים את בת המלך לאויבת ליהודים ולהרחיק בעזרתה את רבי יקותיאל מארמון המלך.

והמלך אהב את בתו אהבת נפש, כי יחידה היתה לו וכל אשר שאלה נפשה לא מנע ממנה.

בשפתי מרמה ולשון חלקות החל הבישוף לזרוע את זרע השנאה על לב הנערה הצעירה, ועמלו עשה פרי. ולא ארכו הימים ובת המלך היתה לשונאת ישראל כמורה שלה, ועל פי עצתו ניסתה גם היא לדבר על לב אביה המלך להסיר את היהודי מעל פניו. אולם גם לדבריה לא שם המלך לב, ורבי יקותיאל הוסיף להתהלך בחצר המלך כמאז.

וייעץ הבישוף את בת המלך להתחלות, והיה בבוא אביה לבקרה ואמרה, כי רק היהודי אשם בחליה, כי בראותה את פניו תקוץ נפשה בחיים, וכי לא תוכל לשוב לאיתנה עד אם הרחיק המלך את היהודי מארמונו.

צר היה לו למלך לעשות את דבר בתו. הוא ניסה להוכיח לה כי לא טוב תעשה בשנאה איש צדיק וחכם, אך היא באחת, כי לא תוכל להבליג על גועל נפשה בראותה את פני היהודי; ובכל יום ויום, מדי ראותה אותו בארמון המלך, תרגיש עקיצה בלב, כאילו נשכה נחש. אז נוֹעץ המלך עם הבישוף, והבישוף הוכיחו בדברים נמרצים, כי חטוֹא יחטא לאלוהי השמים אם לא ימהר לעשות כרצון בתו: להרחיק את היהודי מביתו, כי בנפשה הוא. ויואל המלך להרחיק את היהודי מחצר־המלכות. אולם מדי יום ביומו צוהו המלך לבוא אל גנת הביתן אשר לו, ושם נדברו ונועצו שניהם בעניני המדינה כמשפטם כל הימים.

אפס כי בזה לא נחה עוד דעת הבישוף הצורר, ותמעט ממנו, כי רחק היהודי מארמון המלך, ויאמר להשמיד את רבי יקותיאל ולהכריתו מארץ החיים. על כן יעץ הבישוף את בת המלך, כי תתחלה עוד פעם, ועם רופא המלך היה דברו: להגיד למלך, כי מחלת בתו אנושה מאוד. וכאשר ישאלהו המלך: מה סבת מחלתה? ואמר לו: אין זאת כי נפשה כמהה ועורגת לאיזה דבר, אשר יכבד ממנה להשיגו, והיא הלא ענוגה ורפת כוח על כן תדל מיום ליום.

ותעש בת המלך כעצת הבישוף ותתחל; ויחרד המלך אליה וישאל: מה לך, בתי? ותען הנערה: נפשי תקוץ בכל אוכל ובכל משקה וכוחותי ירפו מיום ליום. אין זאת כי אם בא קצי. וימהר המלך לשאול את פי הרופא. ויאמר הרופא: אמנם מחלת בתך אנושה מאוד, הנה היא הולכת ודלה, וידי קצרה מהמציא לה תרופה; אין זאת כי נפשה כמהה ומתגעגעת לאיזה דבר, אשר לא תוכל להשיגו.

— אולי תדע מה הוא הדבר? – שאל המלך.

— לא: – ענהו הרופא – התחננתי אליה לגלות לי את אשר בלבה, אך היא מאנה לעשות את בקשתי.

אז החל המלך לדבר על לב בתו, כי תגיד לו את חפצה, והוא ישתדל לעשותו, גם אם יעלה לו החפץ הזה בחצי המלכות.

אולם היא הוסיפה להסתיר את סודה. וכאשר הפציר בה אביה מאוד, אמרה לו, כי יודעת היא ברור, שהוא לא יאבה ולא יוכל למלא את חפצה, ועליה לרדת באביב ימיה שאולה. יום יום היה בא המלך אל בתו ומתחנן לפניה, כי תרחם עליו ועל נפשה ותגיד לו את סודה – והיא שמה מחסום לפיה.

ופניה הולכים ורעים, וכוחותיה הולכים ודלים, ומחלתה הלכה הלוך וקשה, כי כן העיד בה הרופא, ותהי כהולכת למות.

ורחמי המלך נכמרו מאוד על בתו היחידה ויכרע לפני מטתה ויבך ויתחנן לפניה, כי תגיד לו מה הוא הדבר, אשר נפשה כה תכלה אליו.

ותאנח הנערה ותאמר: השבעה נא לי כי תמלא את חפצי והגדתי לך.

וישבע לה המלך, כי לא ימנע ממנה כל אשר תשאל נפשה.

אז אמרה הנערה: אמנם, אבי, צר לי מאוד להגיד לך, כי רק היהודי יקותיאל הוא בעוכרי. ידעתי, כי אוהב אתה את היהודי הזה וקשה לך להפרד ממנו, ועל כן לא יכולתי להדאיב את נפשך ואהי מתהלכת במר נפשי עד אשר נפלתי למשכב. אולם זה לא כבר נגלה אלי מלאך בחלום ויאמר: “אם ישאר היהודי בחיים – אז תמותי את, ואם יומת היהודי – והיתה נפשו תחת נפשך”. ואת כל הדברים והאמת האלה שמרתי בלבי ימים רבים, יען ידעתי כי יבצר ממך לעשות את חפצי… ועתה, אבי, עשה כטוב בעיניך: המיתהו – ואחיה, או חַיֵהוּ – ואמות.

והמלך נבהל מדברי בתו ולא ידע מה לענותה. בעת ההיא בא הבישוף החדרה. ותאמר הנערה אל אביה: שאל נא את פי כוהננו הגדול, והוא יגיד לך מה טוב ומה ישר בעיני האלוהים. ותספר הנערה לבישוף את כל אשר דברה באוזני אביה.

ויפן הבישוף אל המלך ויאמר: רצון בתך הוא רצון אלוהינו, אשר נשבעת לה בשמו. אם כה תעשה, והצלת את נפשך ונפש בתך; ואם לא – מרה תהי אחריתך.

צר היה למלך מאוד לעשות כדבר הבישוף, אבל הוא ירא לחלל את שבועתו, וישלח פקודה אל רבי יקותיאל לבוא מחר בתשע שעות בבוקר אל שדרת העצים, אשר על יד הכבשן הגדול אשר מקדם לעיר. ואל שר הטבחים שלח פקודה להיות הוא ועבדיו נכונים מחר בתשע שעות בבוקר על יד שדרת העצים, אשר על יד הכבשן הגדול אשר מקדם לעיר, והיה בבוא שמה איש זקן לבוש בגדים ארוכים, ואחזו בו והשליכוהו אל תוך כבשן האש.

רבי יקותיאל קבל את פקודת המלך ותפעם רוחו בקרבו.

— מדוע בחר המלך הפעם במקום הזר ההוא? – שאל רבי יקותיאל לנפשו ולא מצא מענה. ויחרד לבו בקרבו מבלי דעת מדוע. וכל הלילה הבהילוהו חלומות נוראים, נדמה נדמה לו, כי אריות ונמרים רודפים אחריו, הוא קורא לעזרה, אבל מרחוק נשמע לו רק קול שחוק וחרוק שנים…

*

בבוקר השכם קם רבי יקותיאל וילבש את בגדי החמודות שלו, ובסוף השעה השמינית צוה לאסור את מרכבתו, למען יגיע אל המקום אשר יעד לו המלך בראש השעה התשיעית; כי אמר: יחכה הוא שם עד בוא המלך, ואל יחכה המלך לבואו.

ויהי אך יצוא יצא מביתו ויאמר לשום את רגלו על שלבי המרכבה – והנה איש בא ויאמר לו:

— הואילה נא, ר' יקותיאל, וסורה אלי, כי בני יכנס עכשיו בבריתו של אברהם אבינו, ואני רוצה לכבדך במצות סנדק.

— מתי תהיה הברית?

— תיכף, כבר הכל מוכן – ענה האיש.

— אם כן, אני הולך: למצוה כזו אי־אפשר לסרב.

ור' יקותיאל ירד מעל המרכבה וילך.

והבישוף וחבריו שתו ושכרו כל הלילה, ובבוקר השכם מיהר הבישוף לנסוע אל המקום ההוא, לראות בעיניו בהשרף היהודי שנוא נפשו בכבשן האש. בראש השעה התשיעית הגיע הבישוף אל שדרת העצים אשר על יד הכבשן. ועבדי המלך ראו ממארבם, והנה איש זקן בא והוא עוטה מעיל ארוך – ויתנפלו עליו להשליכו אל תוך הכבשן. לשוא צעק, כי בישוף הוא, כוהן לאלוהים – כי לא היה לו שומע, וישליכוהו אל הכבשן וישרף.

בלילה ההוא נדדה שנת המלך. לבו הכהו מאוד על אשר נוֹאל להטות אוזן לקול הבישוף, אבל מה יעשה והוא נשבע לבתו ואיך יחלל את שבועתו?

אז נזכר כי קרא מלפנים בכתבי הקודש, כי גם בימי קדם הלשינו אנשים רעים על אנשים יהודים צדיקים לפני מלך בבל ויצו להשליכם אל כבשן האש. ומלאך בא ויצנן את האש, והצדיקים יצאו שלמים ובריאים מתוך הכבשן. מדוע לא יעשה ה' נפלאות גם היום לאיש ישר וצדיק? – חשב המלך בלבבו.

אבל מדוע שמתי אני על האיש הצדיק הזה עונש מות? מדוע לא יכולתי למשול ברוחי ולבלתי שמוע בקול בתי? ולמה הטיתי את לבי אל דברי הבישוף השואף לדמי נקיים? הה, לו יכולתי להציל את נפשו! אבל הן אנוכי נשבעתי…

נשבעתי!… ומה בכך אם נשבעתי? הלא שבועת שוא היא. איזו זכות היתה לי להסגיר את נפש נקי וצדיק למות? לא! שבועתי אינה שבועה, בטלה היא ומבוטלת. אני אלך ואצילהו.

אז הביט אל השעון והנה – חצי השעה התשיעית. ועד אשר יבוא אל המקום הנועד תעבור עוד חצי שעה.

— נואש, נואש! – קרא המלך ויפרושׂ את כפיו – הוא כבר נשרף. אולם, איך שיהיה, אמהר נא שמה, אשמע נא מה דבר לפני מותו. בודאי קללני קללה נמרצת. אכן הרעותי מאוד אשר עשיתי.

— מרכבה! – קרא המלך. וכרגע עמדה המרכבה על יד פתח ארמונו והוא יצא בחפזון וישב בה, והרכּב דפק בסוסים וישוטו כברקים.

הוא בא אל שדרות העצים ושר הטבחים ונעריו התיצבו לפניו, ויגד השר למלך כי מצותו נעשתה, האיש כבר שוֹרף.

— שוֹרף? – קרא המלך בקול חרדות.

— כן, אדוני המלך – ענה השר – כפקודתך, המלך, עשיתי.

בעת ההיא קרבה שמה מרכבת רבי יקותיאל. בפחד וברעדה ירד רבי יקותיאל מן המרכבה, בראותו כי המלך עומד שם ומחכה לו.

— יקותיאל?! – קרא המלך בשמחה ויפול על צוארי היהודי ויבך.

שר הטבחים ונעריו עמדו משתאים ומתפלאים בלי להבין מאומה מה נעשה לעיניהם.

— ואתה הלא אמרת כי שוֹרף? – שאל המלך את השר.

— כן, אדוני המלך, הוא שורף – ענה שר הטבחים.

— מי שוֹרף? – יקותיאל ידידי?!

— לא, הבישוף שוֹרף. הלא כה צוה אדוני המלך, כי אם יבוא בשעה התשיעית איש זקן לבוש מעיל ארוך והשלכנו אותו אל תוך הכבשן. ובראש השעה התשיעית בא הבישוף ונרא, כי אמנם איש זקן הוא ועוטה מעיל ארוך – ונעש כאשר צוה אדוננו המלך.

— ברוך שם אלוהי הצדק! – קרא המלך – הוא השיב לרשע גמולו בראשו ואת נפש ידידי הישר הציל.