(אגדת־עם)

אפרים הרוכל התהלך כל היום בחוצות פראג. כל היום ליהט השמש את ראשו והאבק שם מחנק לצוארו, ופרנסה לא מצא. לפנות ערב כשל כוחו, רגליו התנהגו בכבדות ונחל זיעה שטף על פניו הצנומים, וכבר אמר לשוב אל ביתו בפחי נפש.

אז עבר על פני חצר הנסיך מושל העיר; אל החצר ההיא לא סר מעודו. יודע הוא שכלבי־הנסיך עזים מאוד, ומתנפלים על כל עני הבא אל החצר; וקריסטוף עבדו שונא את היהודים ותמיד הוא מתקלס בהם להרעימם. אולם עתה כאשר אפסה תקוה ממנו להשתכר, ובביתו – הוא יודע – מצפים אשתו ובניו בכליון עינים לפרוטות אחדות שיביא להם לקנות לחם, שם את נפשו בכפו ויבוא אל החצר.

הנסיך ואשתו ישבו על המעקה ויראו את היהודי בא החצרה.

— הבה נא נצחק מעט ברוכל היהודי הלזה הבא הנה – אמר הנסיך אל אשתו.

— למה נצחק באיש עני? – אמרה הגבירה, – טוב, כי נחוֹן אותו בנדבה והלך לו.

— בגדים ישנים! כלים ישנים!… – קרא אפרים בקול ניחר.

וכרגע התנפלו עליו הכלבים בנביחה נוראה, וקריסטוף העבד מיהר עם המטאטא שבידו לגרש את היהודי.

אך הנסיך רמז לעבדו, כי ירפו ממנו.

— בוא, יהודי, הביתה, כי יש לי חפצים ישנים למכור לך – אמר הנסיך וישחק בכל פה.

ויבוא היהודי כושל ורועד מאימת הנסיך.

אז צוה הנסיך את משרתיו ויביאו שמלות רבות ישנות, מהן יקרות ערך, צרורות בצרור אחד.

— התוכל לתת לי במחירן עשר פרוטות? – שאלהו הנסיך.

— אדוני הנעלה – ענהו הרוכל – השמלות האלה שוות שקלים רבים, ואנוכי איש עני; רק שלושים זהובים יש לי, אשר לויתים ממכרי. לו ידעתי, כי קניה גדולה כזאת נכונה לי היום, כי אז לויתי יותר. ברוך ה' הכל יודעים, כי אפרים הרוכל איש ישר ונאמן, והיו מלוים לי גם מאה שקל.

— הלא אמרתי לך, כי עשר פרוטות אני דורש במחירן – קרא הנסיך בתרעומות. – הלא אדון אנוכי לקניני.

וישתחוה אפרים לנסיך ויאמר: אודך ה' על חסדך הגדול אשר עשית עמדי היום! ויוצא את עשר הפרוטות ויתנן לנסיך. אז הרים הרוכל את החבילה לשים אותה על שכמו ולא יכול, כי לא היה בו כוח; ויצו הנסיך את עבדו, לשאת את החבילה על שכמו ולהביאה אל בית היהודי.

והעבד היה שונא את היהודים מאוד, אך אנוס היה הפעם לעשות את מצות הנסיך.

העבד הלך עמוס משא החפצים, והרוכל היהודי לפניו – עד בואם אל ביתו הקטן, שעמד באיזו סמטה צרה ונרפשת בקצה העיר.

אשת אפרים השתוממה למראה כל השמלות היקרות שהביא אישה. אך הוא ספר לה את כל החסד אשר עשה ה' עמו, אחרי אשר נואש כמעט מהשתכר ביום הזה.

מן היום ההוא והלאה, היה סר אפרים מדי חודש בחדשו אל חצר הנסיך; ובכל פעם קנה שם בזול דברי חפץ שונים, שהרוויח מהם כמעט לכל הוצאות החודש ובכל פעם השתחוה לנסיך ויודה לה' חסדו. כאשר קרבו ימי חג הפסח הלך אפרים אל חצר הנסיך ויהי נכון לספר באזני הנסיך את ערך חג הפסח ואת הוצאותיו הרבות, אולי יוסיף הפעם עוד איזה בגד, או כלי.

אולם בפעם הזאת היה הנסיך סר וזעף.

— מה זאת? – חשב הנסיך בלבו – אני עושה חסד עם היהודי הזה והוא מברך תמיד רק את אלוהיו! אותי, מיטיבו, הוא מברך בברכה קצרה ובשפה רפה, הבה, איפוא, אנסה הפעם ואראה מאין יושיעהו אלוהיו.

הנסיך קבל את אפרים בסבר פנים יפות, אך לא מכר לו מאומה.

— אין אתי היום מאומה למכור לך, – אמר הנסיך – בוא בחודש אחר.

— צר לי מאוד, – אמר אפרים – בחודש הזה הוצאותי כפולות, כי חג הפסח לנו בחודש הזה.

— ידעתי, ידעתי, – ענהו הנסיך – בימים מקדם ניצלתם בחודש הזה את מצרים, אבל עתה אין גם למצרי מאומה ולא תנצל אותו. גם הכנסותי מעטו מפני המלחמה, והשנה היתה שנת בצורת…

— אם כן אין לי להשען, אלא על אבי שבשמים – ענהו הרוכל בבטחה, וישתחוה לנסיך ויצא.

ראה העבד הרע, כי שב היהודי ריקם מאת פני אדוניו, וישמח לאידו ויחרפהו וילעג לו, ואפרים שמע עלבונו והחריש.

בפחי נפש שב אפרים הביתה והפעם התנפלה עליו גם אשתו בחרפות וקללות, על אשר שם תמיד בטחונו בנסיך מיטיבו ולא פנה אל עסקיו בחריצות כמלפנים. ויצר לאפרים מאוד, ויפן פניו אל הקיר ויתפלל תפלת מעריב ויבך חרש. אחר ישב ללמוד הלכות פסח. עודנו יושב והוגה בספר, והנה פתאום נשבר החלון לרסיסים ובעדו השלך אל הבית דבר מה כרוך בבד כתבנית ילד קטן. קול חרדה התפרץ מפי אפרים ואשתו; שניהם מששו את הגוף הרך כפגר ילד, ויתחלחלו.

— אין זאת – אמרה האשה – כי יחפצו שונאינו להעליל עלינו, כי הרגנו ילד נוצרי ללוש בדמו את המצות. – האשה זכרה, כי כדבר הזה קרה לאבי־אביה, אשר שמו צורריו גוף ילד מת במרתפו. וברדתו אל המרתף להוציא את היין אשר הכין שם לחג, ראה את נבלת הילד וימס לבו בקרבו. אך הוא התאושש מהר, ויצו ויסיקו את התנור וישם את פגר הילד על העצים ויהי כולו למאכלת אש. בליל הסדר באו השוטרים והשופטים לבקש את הילד המומת ולא מצאו וישובו בבושת פנים.

— גם אנחנו נעשה עתה כמו שעשה אבי־אבי – אמרה האשה ותלך ותסיק את התנור.

אולם כשבקש אפרים להרים את הפגר מעל הארץ, ראה כי לא ילד הוא, כי אם קוף.

וכאשר הניע אותו – נפלו מפיו שקלי זהב אחדים.

ויתפלא אפרים על הדבר הזה. ויאמר: אין זאת כי אם מטמון שלח ה' לחג הפסח.

אז נתחו את הקוף, וימצאו בו עוד כשלושים שקלי זהב ותהי שמחת אפרים ואשתו גדולה מאוד. וממחרת יצאה האשה לשוק ותקן לחג הפסח כל מאכל תאוה ויין טוב לרוב וגם בגדים קנתה לה ולילדיה.

*

ובליל הפסח בשעה שישבו אנשי הבית וספרו ביציאת מצרים והנה איש דופק על הדלת.

האשה נבהלה, אך אפרים חזק את לבה באלוהים ויאמר: אל נא תפחדי, אשתי, הלא ליל שמורים לנו הלילה הזה, ואלוהי ישראל הוא שומרנו.

אז פתח את הדלת ויראה והנה – הנסיך בא.

— אנוכי – אמר הנסיך – הקשחתי את לבי ממך בבואך לבקש ממני עזרה לפני החג; עתה נמלכתי ואומר: אלכה נא ואראה איך יחוג אפרים שלי את חגו. והנה עיני רואות, כי אמנם עזרך ה' והספיק לך את צרכי החג.

— כן, אדוני! – ה' לא יעזוב את הבוטחים בו. – ויספר לו אפרים כל אשר קרהו, לא כחד ממנו דבר.

אחרי שחקרו ודרשו, נודע, כי הקוף היה של הנסיך. וימים אחדים לפני חג הפסח הביאו אל אוצר הנסיך שקים מלאים שקלי־זהב ויבחן הגזבר את השקלים בשניו. ראה הקוף את מעשה הגזבר, ויקח גם הוא מן השקלים וישם בפיו ויבלעם. אז צבתה בטנו וימות.

ועבד הנסיך, צורר היהודים, השליך את נבלת הקוף אל בית הרוכל.

— אני לא חפצתי לתת לך מאומה מידי, – אמר אז הנסיך לאפרים בשחוק – והנה אָצַל לך אלוהים מרכושי לכבוד החג הקדוש בלי ידיעתי.