מעין מבוא    🔗

בקרוב יום־הזכרון, עשרים בתמוז, אני נוהג, כאשר היו אבא וסבא נוהגים בימי־זכרון אחרים, קדושים, לחזור ולקרוא קצת בספריו שלו, של גאון האומה האחרון, ולהפוך קצת בדפי חייו – תולדות אנוש. אבא וסבא היו מצרפים לקריאתם גם מנעימתם, ורוקמים עצמם לתוך המסכת הזאת, שהגו בה – מסכת חייו של ירמיהו, למשל, בערבי תשעה באב – ואנו, הדור השני, חסרים את הנעימה. וגם הספר על אודותיו עדיין אנו חסרים. עוד לא נכתב לנו בעברית וגם לא בשום לשון אחרת. ואפילו “מדינת־היהודים”, על פרקי־היצירה שלה הנפלאים, עוד אין לנו בתרגום עברי כזה, שאפשר יהא לקרוא בו ולהנות בו את הנפש עם הרוח.

והוא הן נתן כבר את עצמו כולו. בשלושת הכרכים של “יומניו”, כבד־המשקל בכמות ובאיכות, נתגלה האיש על כל קמטי נשמתו הגדולה. והנה מונחים בארכיון אלפי המכתבים שלו, שאפילו סדר עוד לא הוכנס לתוכם, והם מדובבים את ההמשך, את ההתלבטות האיומה, שהתלבט בה היוצר מיום ליום, בין תומת־חיוביו להרס־השלילה – ואין מכנס. והנה פיליטוניו – בהם נפלאים ומגלים יותר מאשר איזה נאום ארוך משלו בקונגרס – והם אזלו משוק־הספרים אפילו בגרמנית (אגב: ההוצאה כעוּרה ממש; קשה למצוא ספר גרמני בהוצאת רעה כזאת). ואנחנו, העברים, כמעט שאיננו יודעים אותו מן הצד הזה, והרי רק שם – ויותר, הרבה יותר מאשר בכתביו הציוניים – נוכל למצוא אותו באהלו, עם נפשו ועם מעמקי נפשו על פניניה, מטמוניה וכל אוצרותיה.

ואני, בקרוב יום הזכרון, עשרים בתמוז, ובבקשי להתיחד עמו באהלו, במקום שהוא יחידי עם עצמו, אני קורא, וחוזר קורא, לא בכתביו הציוניים ואף גם לא ביומניו, אלא קורא אני בסיפוריו ובפיליטוניו הקטנים, ביצירותיו האינטימיות, שבהן הוא הולך יחידי בלא מלוויו בשבילי החיים.

וכך אני פותח לי לסירוגין את שני הכרכים באותה ההוצאה הפשוטה עם הדפים המחוספסים, ואני קורא – זה לי בודאי הפעם העשרים – את סיפורו הקטן, הראשון בכרך הראשון: “חדר־הילדים הריק”. לאטי אני קורא, ועד־ארגיעה הוא נצב לפני במלוא קומת נפשו, העטויה לה בתוך ארג־משי מעורפל, כאין־הסוף עצמו, שהוא חודר לתוכו בטוֹנָיו הנוגים ביותר.

חדר הילדים ריק. אבא חוזר הביתה. והחדר הלז, המלא תמיד תשואות הפעוטות ומשחקיהם, ריק. היכן התינוקות? (והתינוקות שלו הם; ובשמותיהם הוא קורא להם: טרודל והאנס). והנה עומד האב בחדר המרוקן, כשהצעצועים מושלכים על המטות הקטנות כגלָמים נואלים ללא־כל־הבעה, והאימה הזעירה, אימת־הנצחים, תוקפת אותו לרגע; הילדים אינם. הם הלכו ללא שוב עוד.

זהו כל הסיפור. זוהי הפרובלימה…

האגדה התלמודית מספרת על משה, שבחנוֹ הקב“ה בצאן. “כשהיה משה רבינו רועה צאנו של יתרו במדבר ברח ממנו גדי… הרכיבו משה על כתפיו והיה מהלך… אמר הקב”ה: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך, אתה תרעה צאני ישראל”.

האנאלוגיה עולה כמאליה. “בדאגי לגורל ילדי נהייתי לציוני”, כתב הוא פעם.

והנה עוד משהו: אגב קריאה בסיפור זה כיום, לאחר “מעשה־הבן” – האנס זה, שעל אודותיו מספר כאן האב – אתה עומד פתאום תוהה בקראך במשפטים שונים, שהאב כתבם עליו; וברצונך או שלא ברצונך, אתה מפרש לך את הדברים כדברי־נבואה, שנזרקו מפיו על עתידו ועל מעשיו.

הנה שתי שורות.

הרצל מספר היאך פתאום, ביום אחד, על שפת הים, התחיל האנס ללכת על שתי רגליו. והוא מוסיף: “לא אדע את אשר יפעל זה עוד בימי חייו, אבל ברור לי, כי לעולם לא תהיה גאוותי עליו, כאשר היתה ביום ההוא”.

ובסוף הסיפור:

“פתאום יקום יום אחד וילך לו!”

וברצונך או שלא ברצונך אתה מדובב לעצמך בשעת קריאה: כן, כן, הוא קם והלך לו…

ואולם זה רק בדרך־אגב.

הסיפורים כולם עם הפיליטונים מלאים איזו תוגה מיוחדת, שקופה, מעין עצב־דמדומים. ובין אם הוא מספר או מדבר על גנים הומים מאדם, או על המות, תמיד נדמה לך, שאתה רואה את רשת־עצביו שלו כרשת מיתרים דקים, שרוחות־העולם השקטות – הצער עם השלילה הגדולה, השירית־ההארמונית – מתנגנות עליהם בלא הפסק, ללא מנוח, “תכונה מעולפת צעיפים” – כמו שנאמר שם. וכאלה היו רוב הווינאים הגדולים בני זמנו, וכזה היה אף הוא תמיד. כבתוך אדי־ערפל התהלך כל הימים.

“אני מטפס על הרים עם אדי־בוקר” – פותח פיליטון אחד שלו…

[תר"פ]

 

עם צאת ספרי־הימים    🔗

כמתוך עב־הענן הוא מופיע אלינו עתה. עם הבהירות המסמאה אשר מסביב, הולך הוא, היוצר־החוזה, ונאפד ערפל. אימת אלימנטים תתקפנו בקראנו כיום בדפי חייו. הנה הפרשות הגדולות, פרשות־“בראשית”, של התנועה־האגדה. פינסקר הקדים והעמיק שאלה לפניו, אף גם חיבק זרועות עולמנו. ברם חוזה חזיונות לא היה. אחד־העם סלע איתן הוא, שמעליו אנו נשקפים לכל רחבי אפקיה של היהדות הגדולה, הבצורה. ברם חוזה־חזיונות איננו. ובראשית היו ויהיו החזון והחוזה.

וכזה היה רק הוא, יוצר התנועה־האגדה.

בתורת קארלייל למדנו: הפייטן־היוצר אינו אלא צורה חדשה משל החוזה הקדמון. ובפייטן שלנו נשתמר עוד משהו גם מן הצורה הקדמונית. נפשו הפיוטית גדולה היתה פי כמה מיכָלתו הספרותית, ויָכוֹל, שזו הובילתו אל יצירת האידיאה שלו יותר מאשר “ענין דרייפוס”. החפץ היה בעצם ליצור גדולות בעולם הפיוט, אבל היכולת לא היתה – והפך האפוס השירי, שלא עצר כוח לכתבו, לאפוס־חיים.

“משוררים יבינוני!” קורא הוא ביומנו פעם בפעם. והשירה היתה עצם מעצמיו. הפסימיסוס לא היה חבל נחלתו, וכך ניצלה אמונתו ונשארה בטהרה. מיסטיקן היה, וראה את החיים בסודיותם הנצחית מבעד לאספקלרית־נפשו הבהירה. ידוע ידע האיש להבחין ברגעי הנצח גם בהווה. וכך אהב להשהות מבטו בשהייה ארוכה בעיני תינוקות. הוא האמין בָאמונה, ומשום כך האמין גם בעצמו. אף את עצמו ראה בתוך ההוויה המעורפלת של “אחרית הימים”, ומשום כך לבש גאווה. עטו פלט אפוריסם כזה: “היחס בין יציאת־מצרים ובין התכנית שלי, הוא כיחס שבין פזמון של האנס זאכס לבין אופרה של וואגנר”.

לגבי דידיה: מיטב השירה – אמיתו. רק אמת. ואמת־השירה העמידתו לפני האמת של האידיאה. ובשעה שאנו קוראים את שיחתו הנצחית, שסח עם הבארון הירש, לא נשתחרר רגע מן ההרגשה התקיפה, כי הוא, הדובר, תופעה הוא של חזון קדמון, מאלה שאזרו פעם אזור־עור במתניהם, חוזה ממאת העשרים. את הפואסיה באוהל לא גרס, זו היתה חיים בפיו – ומפיו נבעו פרקי שירה באשר פצהו לדבור. אף הפרוייקט “מדינת היהודים” של “הדוקטור למשפטים” שירה הוא, אפוס, שלשֵם ה“מעשיוּת” הורידו היוצר לתכנית עם סעיפים ו“פאראגרפים”. תמיד, כצאתו להביע רעיון, ידמה לנו, כאילו יעשה לו תחילה כנפים למעוף, כי בלא אלה לא יוכל לעשות קטנה או גדולה. והוא האמין במעוף. אהב את ה“אבסורד”. ומכאן הנטיה לאפוריסמין, שעטו היה ברוך בה.

שני כחות הניעו מפעלי נפשו: האחד חיובי – הכבוד הלאומי, והשני שלילי – האנטישמיות. והכבוד לפי מושגו גוון מיוחד לו: שחרור, קומה ואף גם גאווה. חיבה יתרה נודעת לו לזו. הגאווה – תורה היא וללימוד זקוקה. ואידיאל־ה“כבוד” הזה מביאהו בראשית ימי התגלותו, בימי התוהו ובוהו שלפני היצירה, עד אבסורדום: בקומה זקופה ילך הוא לפני רבבות יהודים ויובילם אל – הקאתוליות. רק לאמורך־לב, רק לא בושת־פנים והסתר דבר. ומכאן היה אמנם רק צעד אחד אל – הציונות. והכבוד הזה לפניו יצעד. דומה, הוא נושאו על כפיו לראווה. ועל גבו, מאחריו, מעיק בכבדו הכוח השלילי בכובד האטלאס – האנטישמיות. זו דוחפתו, מדביקה אחריו ומשטה בו. והוא נאבּק עמה בכל כוחות נפשו. עיניו הגדולות, דומה, רק מפחד צלוֹ זה, שרדף אחריו מבלי הרף, עמקו וכהו. שנאת־ישראל – הוא ראה אותה בהגשמתה האיומה ומפניה נזדעזע כל הימים. בלא יודעים ריחפה על נפשו אימת־הגויים מימות אינקוויזיציה וגזירות ושפיכות־דמים…

קיפל אלוהי־האומה את ההיסטוריה והניחה על גבו למעמסה.

גֵאוּת הנפש ושִפְלָהּ לא ייפסקו בספר. הנה יינשא אל־עָל והנה יצנח ויפול. גלוי־העין ושתום־העין בכל יום ויום כמעט. ואף־על־פי־כן: “מחזה שדי יחזה”.

וזהו העיקר שבספר: לא המנהיג ולא האידיאלוג לוקחים את הלב. אלה חזיונות עוברים הם, כמפלגות שבציבור בני־איש וּכְסֶסיוֹת של פרלמנטים. האנוש־היוצר הנאבק, זה הנצחי, האומר שירה, בין אם הוא מפליג לבקש איים על פני רחבי־ימים ובין אם הוא מחבק זרועות עולם בהימנון־מלים, הוא המדבר אלינו גם מתוך דפי חייו שלו, שהקימם מצבה על חיי עצמו.

רק האיש הרצל.

[תרפ"ה]

 

על “מדינת היהודים”    🔗

שעות גדולות יש, שבהן נזכה לעמוד לפני המקורות ולראות בעין מהיכן נובעת האוֹרה, מאיזה חביון־סתר בקעה ומי חוֹללָה ביד־קסמים, ואז יזעזע אותנו הרטט הנאלם למראה היצירה בהתחוללה, ונרגיש: הנה המוצא; בראשית. כך השיקו כנפי־השרפים על ראש היוצר ברגע של ההתהוות, בשעה שהרצפה לוקחה מעל המזבח ונגעה על שפתיו… ואנו נעמוד בדחילו כתוהים, כעמוד האדם בשדה־מרחבים בהתחולל הסערה על ראשו.

ובשעות גדולות כאלה כשאנו חוזרים אל המקורות לאחר שהמחשבות קיבלו את צורתם, וה“חיים” הולכים ומגשימים את האידיאות בעולם־החומר – אנו מרגישים בטהרה הגדולה, שיהלך עלינו הדיבור הראשון. כך נקרא לפרקים בספרים גדולים, שקראנוּם כבר בנעורינו ושלאחר־כך אנו חוזרים אליהם ומבינים אותם ומרגישים בגדלותם. כך תתגלה לנו לפעמים אפילו מלה אחת עם פירושה הראשון־הפרימיטיבי. הרגשה מעין זו תהיה לפעמים בשעת קריאה בפרקים בכתבי־הקודש בארץ־ישראל. ועם ספרים טובים כאלה טוב להתיחד בשעות הגדולות וללחוש לאשר חי בהם, במסתרים, בין השורות. ואז נראה את האלימנטים, כשהם עומדים שם איתנים – ככוחם אז ככוחם עתה…

ואת “מדינת־היהודים” אני חושב לספר ראשוֹנִי כזה.

הרצל מספר, שבשעה שכתב את הספר שמע כנפי־נשרים משיקות על ראשו. ואף אנו, כשנאזין היטב לתוך השורות האלה, נשמע את הריתמוס, העובר בתוך כל הספר הריאלי הזה, כתבו “תיאודור הרצל, הדוקטור למשפטים”. וריתמוס זה נגמר לבסוף באקורד תנכ"י, שיש החפץ לקראו בוו־ההיפוך דוקא:

“והעולם – הוא ישוחרר בשחרורנו, בעָשְׁרֵנו יעשיר ויתנשא בגדולתנו”…

"אתה הספר הגדול והנעלה! היום הגיעה השעה לחזור ולקחת אותך ביד, למען לחיות את השעה הגדולה, שבה נולדה חירותנו, למען לראות בהתחולל הכוח, שעבר כרוח גדולה בארץ והכניע את העבדות ואת היאוש ועורר את הזיק העמום האחרון של הגאווה ואת הכוחות הכלים האחרונים, ששאפו עוד לחיים – עד אשר ניעורו הכוחות והשאיפה לחיים וההתקוממות ונתאחדו עם האהבה והגעגועים והאמונה והיו למעשה הגדול של היהודי הצעיר.

אתה הספר העולמי! צא מתוך ארון־הספרים! עוד רבה לפניך הדרך!"¹.

נורדוי אמר פעם: “היחס של מדינת היהודים אל הציוניות הוא כיחס האידיאות של אפלטון אל התגשמותן בעולם החומר”. אנו היינו אומרים: כיחס פרקי “נחמו נחמו עמי” למעשה יסוּד־המעלה בספרי עזרא ונחמיה… “מדינת־היהודים” הוא המפתח של הציוניות. ולא הייתי מהסס לומר: הביבליה של הציוניות – ביבליה, שנכתבה בידי בעל־קומה מן המאה התשע־עשרה בסגנונה של מאה זו. ואף עוד זאת: גם השיעמום והאלימנטים הראשוניים שבביבליה – יש משהו מכל זה גם בספר הזה.

והרושם הראשון, התוקף, הוא: ההתאפקות הגדולה. הרצל נשא בלבו שירה־יצירה עם יסורי־יצירה. ברשימותיו הוא כותב: “ימים ולילות אני רושם, ברחוב, בקפה, בבית־הפוסטה, בגן של ה’פאליי־רויאל‘, אצל ה’גראנד־פריז’. שם, בחיפזון, היה רושם על פתקאות את הרעיונות, את האפוריסמין לשירה זאת – ובלילות ניעור מתוך חלומות. ושירה זאת, שהיתה צריכה להיות ל”אודיסיאה“, אנוס היה “הדוקטור למשפטים” להקציע במסגרת של “פאראגרפים” בצורת תכנית של ארכיטקטון, של פרוייקט. גדולים היו ודאי היסורים בתוך התאמצות זו לפרט את הדינר הגדול לפרוטרוט. אבל הוא לא הצליח לפרטו. למרות כך נשאר הוא גם כאן המשורר. לא עצר כוח לעקור את עצמו מן הספירה העליונה ונשאר מעבר לריאליות. והספר, שהיה צריך לשמש תכנית חדשה לפתור את שאלת היהודים, ככל הנסיונות שקדמו לו, נהפך לשירת געגועים – ו”נצחו האראלים"…

פתאום, בין הפרקים הריאליים, בוקעים ועולים אותם ההדים של החולם, המסובב בבירת צרפת ורואה חלום “שם”… (הרצל אומר drüben).

הנה הן השורות על אודות חיל־הכבוד, שיהא שומר על הקברים הקדושים בארץ:

“אנחנו נעמיד את חיל־הכבוד על יד המקומות הקדושים האלה ובקיומנו נישא את האחריות למילוי־חובה זה. חיל־כבוד זה יהא משמש סמל גדול לפתרון שאלת־היהודים אחרי שמונה־עשרה מאות שנים של צער”…

והנה הדגל העברי:

"לנו אין דגל. נחוץ לנו דגל. כשמבקשים לנהל מחנות אנשים, צריך להרים סמל מעל לראשם.

“אני מתאר לי דגל לבן עם שבעה כוכבי זהב. השטח הלבן, פירושו: החיים החדשים, הנקיים… הכוכבים שבע שעות העבודה. כי לאות העבודה הולכים היהודים אל הארץ החדשה”…

ביום הוא רושם. כל הימים. ובלילות יציקהו רוחו, והוא סח לעצמו: שגעון, תכניות של שגעון.

"הייתי בלילה אצל משפחת שיף. הוריהם מווינא היו באותה שעה. נתאנחו תכופות על האנטישמיות, שהיתה נושא שיחתם… הם החלישו אותי לגמרי ברפיונם. אין הם מרגישים בכך, אבל אנשי־גיטו הם, שקטים, ישרים, פחדנים.

"וכך הוא הרוב. היבינו אלה את קול הקורא לחופש, להיות לאנשים?

“בלכתי משם הייתי מיואש לגמרי. כל תכניותי נדמו לי שוב למעשה־שגעון”…

ומתוך מצבי־רוח כאלה, מתוך יאוש פתאומי והרגשות של טיסה במרחקים, בשמי־שמים, נוצר ספר השחרור הזה. הפרופיסור קֶלנר, הביוגראף של הרצל, כותב: “לא היו ימים טובים ולא היו ימים רעים להרצל כימי חודש יוני של שנת 1895. בימים האלה בקעו ועלו מתוך שרשה של האישיות הזאת כל החזק, כל העמוק, כל הפנימי, שהיה חבוי בתוכו – בימים האלה בגרה האידיאה של ‘מדינת־היהודים’”.

[תרפ"ד]

 

על סיפוריו    🔗

הוא לא היה מספר סתם. צעצועי הפסיכולוגיה וגילוי תהומות הנפש לשם גילוי, באין תכלית, ורק לשם אמנות בלבד, זָרו לרוחו. הוא היה בעל מוסר, וזה היה כל עצמו: אישיות מוסרית; מספר בעל מוסר, המשתמש בכשרונו לשם תכליות מוסריות. ולפיכך היתה התביעה גדולה תמיד להביע רעיונות, להראות ולהוכיח. בין אם כתב סיפור או מאמר, ובין אם שינֵן איזו בדיחה או פתגם, תמיד היה איזה מאור רומז לו ותובע במרחקים. ומפני זה רוב סיפוריו מלאי תוכן הם, ועשירים הם בברק המחשבות הנוצצות מאותו חביון האור, שהיה מאיר במסתרי־נפשו. וסיפורים אלה לא פיליטונים בעלמא הם, כאשר יכנם הרצל בעצמו: יש בהם כאלה המתעלים עד לידי הנובילה הקלאסית, כגון “סולון בלודיה” או “שרה הולצמאן”. ומתוך כולם צופיות אלינו עיניו הגדולות, הרציניות והעמוקות, שהחידה היתה נסוכה עליהן תמיד. ואף בשעה שהיה מהתל, נשארו הן רציניות ועמוקות, כנפשו.

הוא, איש המוסר העמוק, לא יכול למצוא סיפוק לרוחו בשטחם של הדברים ושל האנשים. הברק החיצוני לא לקח את נפשו, לא הביע לו ולא העיבו: עיניו חדרו לעומק, עד לתהומה של נפש האדם. וכך, בדרך זו, מצא לו את הנתיב אל האחרים, אל האחים ואל עמו. הכרה פנימית הביאתו לכך. מפני שהאגואיזם לא סיפק את רוחו, נהיה לאלטרואיסט במובן הנאצל. ואולם אלטרואיזם זה לא היה תוצאת חולשתו. תוצאת גבורה היה. הוא, הרצל, עשיר היה בנכסי יופי, באומץ, בגאוה ובתקוה, והיה אנוס לחלק את עשרו עם האחרים. וכך נשתלשלו הענינים לאחר כך, שהתחיל חי ופועל רק בעד עמו.

אלטרואיסט מסוג זה הוא מתאר בסיפורו “נכסי־החיים”. ארבעה חברים, שישבו על ספסל הלימודים, מזדמנים לאחר עשרים שנה ומספרים על דלדול חיים, על חילול כבודם ועל עניני משפחה יגיעים. רק ווילהלם השיג “שם” יותר מאחרים: “באנגליה ובצרפת התבוננתי למפעלי־הצדקה הגדולים. כאן אתם רואים רק חיקויים דלים. ואני חי כיום עם העניים ועם אביוני־בני־האדם, אלה אומללי החיים, והם נאספים סביבי… אנשים צעירים אנחנו, שנאספנו למען הפיץ אור ודעת בין אלה… אני מלמדם, כי יפה, גדול ורחב העולם, שיצר הקב”ה, ואין להתיאש, אם במקום זה או אחר רע המעשה… אני מלמדם לקוות. וכך רכשתי לי גם אני נכסים גדולים בתוך עושר זה, הממלא את נפשי. וברעיון זה החיים והאביב. וגם המחשבה המדכאה על דבר הכליה מיטהרת על ידי כך, ואני משתחרר מיסורי… אני מרגיש עצמי כבר אזרחו של העתיד הזה, משום שאני פועל למענו"…

ונפשו שלו הרי מלאה היתה את העבודה הזאת לעתיד בעד עמו. “כל המֵכין את הבְּאוֹת, עליו לפסוח על פני ההווה”, אומר הוא בסיפורו “ספינת־האויר” – סיפור זה, שבו פתר הרצל בדרך פיוטית את פרובלימת התעופה עוד בשנת 1896. ורק ברגעי היאוש והצער הוא אומר: “אך אשר לוטה בעתיד לא ירמה אותנו; אותו לא נשיג עולמית”… ואולם הוא לא בא לכלל יאוש כגיבורו של סיפור זה: “אין הם, הבריות הללו, ראויים למעוף”. ואת דעתו מביע המחבר עם סיום סיפור זה במלים אלה: “הגבור הזה, המעופף, חסר היה רק דבר אחד למען היות גדול: לדעת לסלוח”…

כאן ביטוי לתכונתו האנושיות של הרצל וקו מבאר ליחס החיובי הגדול אל החיים כמות שהם, שבא לו לאחר עבור שנים. היאוש לא היה לו למקור של רפיון, לחולשה ולאי־רצון, אלא “חומר יקר, שאפשר ליצור ממנו את התכונות הנעלות ביותר: את האומץ, את הקביעות, את ההתמסרות ואת הקרבן”.

ביטוי לרעיון זה נמצא בסיפורו “הפונדק של אַנילין”. בסיפור זה מעביר הרצל חיי אדם, שהחליט להשליך חייו מנגד, לאבד עצמו לדעת. ואולם למראה זרם פועלים מפוחמים, הפורצים מבית־חרושת, ולרגלי שיחה קלה עמהם, הוא עומד ומשנה את גזר־דינו: גם חייו שלו נראים לו פתאום כשיָירי־בית־חרושת – ו“מן השיירים האלה יתכן עוד לעשות מה”… וכשהוא מתעמק בהשקפת־עולמו זו, והנה אור עולה אליו מתוך חשכת רעיונותיו: במקום להשליך עצמו אל תוך הנהר, הולך הוא ובונה על חופו את ביתו החדש… מכריו אמנם מלעיגים בו: “הלָה מתאמץ למצוא רעיון לחייו”, אבל הוא מבליג על כך ועובד ועושה בכל סביבותיו בזה שהוא “דָג אנשים קודם שהטילו עצמם לתוך הנהרות”… “וכך הוא מהלך ומציל את הבריות מן המצולות אחד־אחד, ומאלה יש שגדלו ויהיו לתפארת. מתוך עומק יאושם הוא תופס בהם ומהפך בהם ומשנם. לכל אחד הוא מוצא מטרה, תקוה גדולה. וכך ישא יאושו פרי”…

השאלה העמוקה של אושר האדם היתה מיסודות נפשו המוּסרית של הרצל, והוא לא הסתפק בחקירתה בלבד ובמציאת פתרונים לה. ואולם את האושר הזה, אושר העתיד הגדול, לא ראה בשלוות השבעים, אלא בעבודה, בעמל הימים. ואת הרעיון הזה, רעיון העבודה, שהרצל חוזר עליו רבות גם ב“מדינת היהודים” – “רעיון העבודה יוליך אותנו לארץ־ישראל” נאמר שם – הוא מפַתֵח ביחוד בסיפורו “סולון בלודיה”.

אבקוסמוס מצא אמצעי סודי, שעל ידו אפשר יהיה לעשות קמח בלא חיטים ועבודת־אדמה בכמות בלתי מוגבלת. בשכר “סודו” זה הוא מבקש מאת המלך קרזוס את בתו לאשה. המלך פונה בענין זה בשאלה למחוקק סולון, והלה עונה: “עליך להמיתו!”

והנה הביסוס הפסיכולוגי, שהרצל המספר נותן לעצת־מחוקק זו: “הוא, רשע זה, רוצה לעשות את הבריות לחסרי דאגה. את הרעב, זה הרכוש הנאצל מכל אשר להם, אומר הוא לגזול מאתם… מלך צריך לדעת להמית… גם את הטוב הוא צריך להשמיד, כשטובת העם דורשת זאת… אני אבכה לאחר שיומת אבקוסמוס, אבל עלי יהיה לבכות יותר, אם ישָאר בחיים”…

וגם על אָפים של ההמונים – חומר היוּלי זה, חידה גדולה זו, התובעת מאז את ביאורה המיוחד – ניסה לעמוד ולבאר. הוא ידע היטב, כי למען הניע את ההמונים ולעוררם יש להבינם תחילה. "לא רק במספרו נבדל ההמון מן היחיד – אומר הרצל בסיפורו “ההתקוממות באמאלפי” – “לא, את ההמון אין לבאר כלל מתוך היחיד. מאה שוטים אם יתחברו יחד, יהיו מסוכנים מאדם־מעלה אחד; ומאות אנשי־רוח יש שיצטרפו גם הם ויהיו לשוטה גדול אחד… ההמון גֵא ותקיף, בעל־אומץ ומוג־לב, והכל באותו רגע, באותה שעה. ההמון מפנה דרך ברטט לעגלת־חלב, העוברת ברחוב, והוא הולך לקראת החרב ולוע־התותחים. פראזה סנטימנטאלית יכולה לעודדו ולהביא לידי התלהבות, ויש אשר יסאן במחיאות־כפים למעשה רשע ורצח וכו'. ולפיכך אין לנבא לעולם מראש מה תהיה תוצאת מפעלנו על ההמונים”.

בכל דף מדפי כתביו נמצא ניבים כאלה, והם מלאים פתגמי הסתכלות, הערות חודרות ואמיתות פילוסופיות וההרגשה היא, שאין הרצל כותב את אלה לשם צחצוח־מלים בעלמא, או לסמא עינינו בברק מחשבות. לא. רוחו המעמיקה מצאה על כל שעל את האמיתות הגדולות, כשהן מרמס לרגל, ויכוף עצמו וירימן לו, לנו…

בסיפוריו של הרצל אין הצורה עיקר ראשון. תכלית סיפוריו, כאמור, הוא הרעיון, האידיאה. במקום שידע הפיליטוניסטן החריף, שאין הפיליטון המרפרף, האימפרסיוניסטי, יכול לשמש כלי לאידיאה, שהוא מתכוון להביע אותה, הרגיש עצמו אנוס ליצור סיפורים, שתכונתם העיקרית היתה השלימות; יצירות קטנות, מהוקצעות. אמנם גם באלה מנצח החושב־העמקן, ואולם תמיד נשאר הרצל הפילוסוף המחייך. החיים פושטים את צורתם הכבדה, הרצינית, ולובשים צורת קוֹמֵדיוֹת קלות. פתאום מבהיק ההיתול העשיר, תתעלה הסצינה עד לידי אמנות ממש, ויש אשר ידמה כמתחרה עם ההומריסיטים הגדולים. כי אכן תכונה אחת משותפת לו ולהם: בת־הצחוק וטוב־הלב. הוא מבין לכֹּל ועובר על הכל בשתיקה. ואך לעתים רחוקות תגבר הסאטירה, יגבר הקצף ויעלו הקולות האבלים־הקודרים. כי אמנם קרוב היה הוא להיעשות למר־נפש ומשווע. ואולם הוא נעשה רק רצין ומעמיק. רבות נכזבו לו התקוות, והוא נשאר עומד ריקן במפח־נפש. ואף אלה ביטוי להן בסיפוריו ובפיליטוניו, שכרבות השנים נעשו כבדים יותר, בני־משקל יותר ועמוסי רעיונות. טראגידיות נתגלו לו, לחושב, שהתחיל להביט את העולם מבעד לעיניו המתערפלות.

וטראגידיה קטנה ושלווה נותן לנו הרצל בנובילה הפיוטית, הדקה בשרטוטיה: “שרה הולצמאן”. עד לידי זעזועי־נפש מגיעים הדברים בתיאוּר בת־ישראל זו, שרה הולצמאן, הנערה הגלמודה בסבלנותה, בשמרה על האהבה הגדולה לאביה הזקן, המסכן. וכנובילה זו מזעזעים גם אותם השרטוטים בסיפור הקטן “הבן”.

בשני הסיפורים האלה אמר הרצל לתת ביטוי לאהבה זו, המיוחדת והנאצלה – ומנפשו ידע אהבה זו מה היא – הנודעת מילדי ישראל להוריהם: זו האהבה המביאה לידי צער אלֵם וגם לקרבנות.

והרצל והתינוקות! יצורים אלה, החפים מפשעי הגורל, שהם־הם ממשיכי חיינו ועמלם, ותיאוּרי ילדים – כל זה מהלך בדחילו מסביב לכל מה שיצר הרצל. אלה הם אותם פרחי־החבלבל הרכים, המתפתלים ועולים על כל עמודי יצירתו, והם הם שעזרו לו להכניע גם את היאוש, שגבר רבות והשתרר עליו.

והלא הרצל הוא שכתב את הפיליטונים המקוריים הללו של “חדר־הילדים”. התינוקות היו לו לא רק למשחק, למנעימי שעות־החופש. הוא התרגל להביט מבעד לעיניהם הטהורות אל תוך העולם המתחדש בנשמתם, המתחדש בנשמתו.

וכך קרה, שבן החברה האירופית, המשורר המשחק והמהתל השנון, היה לחושב עמקן, לחולם גדול ולאיש המעשים המחולל – להרצל היהודי.

“התינוקות הם מורי ההלכה הגדולים ביותר. בנַי למדוני את אהבת־החיים; כי אכן את חיי הם נושאים, הם המשך חיי הבלתי־מוגבל, הערובה הבטוחה, שלעולם אהיה מהלך עוד תחת שמש זו, כבנַי וכנינַי אלה, שיבואי עוד אחרי; שיהיו צעירים ממני, שילכו ויחזיקו ויגבירו און”…

וכך, איפוא, כביטויוֹ השָׁלֵו, הוא הולך וממשיך את חייו גם בקרבנו, בקרב כל אחד ואחד מאתנו, אלה שהלכו וילכו לאורו – הנכדים והנינים, הקטנים עם הגדולים.

[תרפ"ו]