לכאורה, שני עולמות רחוקים: האחד מגלה־עולמות, השואף להרבות נכסיו של האדם, להרבות עשרו ואשרו בתבל, והשני – חולם־חולה, שוגה ומַשְׁגֶה, רוכב ערבות, שאין לו כל קבע וכל קרקע תחת רגליו, שמבקש להגשים חלום־הזיה אחד על יד חלומות־הזיות רבים וכו'. ואף־על־פי־כן די לקרוא את שני הספרים הללו¹ – והאנוש־הגיבור האחד יקום מתוך שניהם. כריסטוף קולומבוס אף הוא אך חולם־חולה הוא, שאינו רואה את תפקידו בגילוי־אמריקה כתפקידו של אחד חוקר בימינו, אלא כתעודה קדושה, משיחית, שהוטלה עליו מטעם כתבי־הקודש, ואפילו מטעם רוח־הקודש… לא לגלות יבשת סתם הוא הולך, אלא למלא תעודה: להביא אל תחת כנפי הנצרות עולמות חדשים עם עמים חדשים, על מנת לקיים את כל הפסוקים של התנ“ך, כפי שהוא פורט את הענין לפרטיו לפני המועצה של בית־המלכות הקאסטילית: “כי הנני בורא שמים חדשים וארץ חדשה”… וגדולה מזו: ההזיה, ללא כל תכנית נאמנת ומבוססת, הוא כאן המניע העיקרי. כל גילויו של קולומבוס אינו אלא “טעות” אחת גדולה. הוא נוסע לגלות את ארץ הודו ואת – עשרת השבטים. בלעדי “הטעות” הזאת לא היה ניגש כל עיקר לאותו חפץ־הגילוי, שהיה מפעם בו כרוח־הקודש, כאתערותא דלעילא. את היהודי לואיס די־טוריס הוא לוקח אתו באניה שלו, כדי שהלה יוכל לדבר עברית עם עשרת השבטים לאחר שיגיעו אי”ה אל היבשת הנכספת… וכשמתבוננים בו המלחים “הפכחים”, האספסוף שלקח עמו לדרך, בשעה שהוא עומד בלילות והוזה לתוך חללו של הים ולתוך חללו של אותו עולם נעלם, דמיוני, שרק בנפשו היה הוא במשך השנים מציאות גדולה, הרי הם נבהלים מפניו ממראהו “המשיחי” בעמדו כך, לפי דברם, “שיכור מן הכוכבים”…

ואמנם כל המעיין היטב בפרשת־החיים הגדולה של אותו מגלה עולמות, כפי שצוירה כאן ביד־אמן זו של וואסרמאן, נפעם כמעט מן המראה, שהנה לפנינו כאן “משיח אסור באזיקים” (ואגב גם האזיקים עצמם אינם כלל דמיוניים; לאחר שנים מועטות מובל קולומבוס לספרד ואזיקים על ידיו, אזיקים ממש, אזיקי ברזל או נחושת…), משיח, שנמשח על־ידי עצמו לשם תעודה אנושית גדולה, אלהית – היא התעודה המשיחית האחת למן עולם ועד עולם: להביא את האושר לבני־האדם.

לא בצע־כסף ולא תארי־כבוד, ואפילו לא “שמחת־ההוויה” למראה אותם הנופים הנפלאים, שמתגלים לפניו באיי אמריקה הדרומית, איי־בראשית אלה, הפורחים בשלל הצומח המקסים, שלא נראה כמותו עד אז; גם לא בני האדם המופלאים, אותם גופות־הברונזה הזקופים עם התלתלים הארוכים ועם עבודת האלילים והמסורת הגדולה והזרה, שמתגלים לפתאום בשפע כזה, העשוי להכהות כל עין – לא אלה הם, המעוררים בו התרגשות בהגיעו אל התכלית. “התעודה” היא העיקר. התפקיד המשיחי הוא העיקר. הוא, בחיר אלהים הוא, שעל־ידיו נתגלו אותם “השמים החדשים”, שמבראשית נוצרו על ידי בורא כל העולמות למען יבוא הוא, הנבחר, בחיר־האלהים, ויגלה אותם…

והעולם החדש הזה דרוש לו בהכרח לאדם של אותה מאה. מחלות ומגפות עשו שמות באדם. העניות גדולה באותן הארצות, שמשם הוא בא – איטליה מכורתו וספרד – ואולם על הכל חייב העולם כולו להיגאל על־ידי הנצרות הקדושה, על־ידי הכנסיה הגואלת – וגאולה בגאולה קשורה, והגאולה מחכה לגואל, “לעבד אלהים”, אשר יביא שוב, כאותו גואל קדמון אשר מארץ המזרח, את הגאולה החדשה. וכאן מסתורין על גבי מסתורין והזיות בתוך הזיות, שהאווירה בספרד היתה מלאה אותם באותם הימים. וקולומבוס חותם את שמו באגרותיו וביומניו באותיות מיסטיות משורבבות, אותיות תעלומה, שבהן הוא מסתיר את “ההכרה”, שאחד הקדושים הוא אשר בארץ ואשר בעולם, ואפילו אשר בשמים…

בעולם ההזיה והסוד מושטות זו לזו ידיהם של כל בעלי־ההזיה אשר מעולם.

בעולם ההזיה אין הפרש בין החותר למלכות־תעלומה דארעא ובין החותר למלכות־תעלומה דרקיע. שבתי־צבי וקולומבוס, וכל אלה, אשר כמותם ביקשו לשבר את בריחי־המיצר של החיים ההווים – חד הם. קולומבוס האסור באזיקים בתא האניה ומובל לספרד, ושבתי צבי האסור באלבאניה, למרות כל העולמות השונים והמשונים המפרידים בניהם, הם שני בני אדם שוים בהזיה ובהתעלות, בכמיהה הגדולה והנצחית לחשוף את הנצח מן הרקיעים ולזעזע את הכוכבים – וביחוד בשוועתם הגדולה והאיומה מתוך היסורים, שבאים עליהם, יסורי־לידה נוראים אלה, שבהכרח הם באים עם כל יצירה חדשה אשר לאנושיות ולדורות.

פרקי־חיים שלמים מצויים בשני הספרים האלה, ש“קטביהם” רחוקים כל כך, המעוררים פלא ממש בדימוי שבהם. וכשאתה משחרר את הגיבורים השנים האלה מן המסיבות של החיים והתנאים, שבהם הם נתונים, הרי לפניך כאן הקו האחד והאופי האחד של התכונה, תכונותו של בעל־המסתורין ההוזה, המבקש להפוך את העיון המופשט למעשה הממשי היום־יומי. והואיל והמעשה היום־יומי אינו יכול להישמע להזיה, והוא חזק מן ההזיה, הרי קמה מאליה אותה טראיגדיה נצחית, שבין ההוזה־החולם ובין כל אלה שנקראים “המוציאם לפועל”. ורק המות הוא המשחרר כאן. רק הוא. על שפת הים נקברו שניהם. על שפת השאיפות, שלא באו ושלא יבואו עולמות. סמל הוא ויהי לסמל.

פלוגתא היא בין קוראי־הדורות – וגם ווסארמאן מביא את הפלוגתא הזאת – אם אמת נכונה ההשערה, שיש לה כבר מסורת של מאות בשנים, שקולומבוס היה ממוצא יהודי. וואסרמאן חולק על דעה זאת, ואולם אגב הוא מעיר, שרק אותו הקו העיקרי בתכונתו, הקו שהיה המניע לאותו מפעל, עם ההזיה והשכחה העצמית והשאיפה להרפתקאות, הם אולי יהודיים. רק כאן, ב“שיכרון” שלו “מן הכוכבים”, יש אולי לבקש משהו מן היהדותיות, שמיחסים לו.

ואולם לנו לא־חשובה כאן עצם השאלה הזאת. הענינים מתעלים כאן על פני כל “הפרובלימות” הנמוכות הללו, ולא בן־הגזע הוא הפועל בזה, אלא האדם על מאווייו הנצחיים, אשר לעולם לא יהיה דמי להם.

גם וואסרמאן בספרו על קולומבוס וגם יוסף קאסטיין בספרו על שבתי צבי אינם רואים לפניהם את המעשה בעיקר (ומשום כך אין גם כל חשיבות בדבר, אם המעשה של האחד צלח בידו והשני לא הצליח), אלא העיקר הוא האדם על התלבטותו הנאמנת. ובנידון זה דומים היו שניהם. שבתי צבי יכול היה, בתוך “תנאים” אחרים, להיות “מגלה עולמות”, כשם שקולומבוס היה יכול להיות ב“תנאים אחרים” למשיח אמת או למשיח שקר.

ומשום כך גם שני המושגים הללו, אמת ושקר, פוסקים מהיות כאן מושגים “ברורים” של קבע, והשקר מתעלה לאמת והאמת יורדת לשקר. קולומבוס אינו פוסק מלשקר ומלזייף, ואינו נרתע מכל תחבולה ובלבד להגיע אל התכלית. ושבתי צבי מכניס את הקדושה בתוך הטומאה, ושניהם מגיעים לידי אותו מצב־נפש מיוחד, שאין כמעט לתת לו ניב בלשון של בני האדם, שבו חדל החטא להיות חטא, השקר מלהיות שקר והטמא מלהיות טמא.

ואולם אנושית על הכל היא אותה אש־המצרף, שבה ממרקים גבורים־הוזים אלה את חייהם. על פני הגחלים, שהם עצמם הפיחו בהם את האש, ניצלים הם ועולים כליל. הם הקרבן על מזבח־עצמם – הוא הסימן המובהק, שהגיעה שעת לידתו של רעיון אמת לעולם. ואם רחוקים ה“קטבים”, כאמור, ואם שונים העולמות והמושגים וכל התנאים של שתי המציאויות – מציאותה של ספרד הקאתולית של פרדיננד ואיזבלה ומציאותה של היהדות הספרדית באיזמיר הקהלה – הנה אמת גדולה לבָּאוֹת נעוצה היתה בשאיפותיהם של אותם שני ההוזים. ומי יודע אם האמת של ההוזה מאיזמיר, שבישׂרה את הציוניות כשלש מאות שנים קודם בואה, אינה גדולה יותר מן האמת של גילוי אותו עולם חדש, שהמציאות החדשה, אשר למן הגילוי ועד עתה, הפכה אותו שוב ל“קן של חטא האדם”, שלמען טהר אותו יצא אותו הוזה לגלות חדשות… אמת־מידה אין לדברים כגון אלה, ולא על פי התוצאות, החיוביות או השליליות, נמדד כאן האדם המעפיל. אור־ההזיה הוא המאיר לדורות, ששני הספרים האלה מלאים אותו – האור המקרין מפינתו של האדם הבודד על פני כל מרחבי העולמות.

וראה: שני הספרים גם יחד – גם הספר שנכתב על הקאתולי האדוק שמימי האינקוויזיציה, וגם זה שנכתב על משיח השקר, שחבש תרבוש לראשו והתאשלם – מלאים איזו חמימות מיוחדת של אהבת־ישראל. ועוד יותר מכן: דווקא על הספר הלז, שנכתב על הקאתולי והקאתוליים בספרד, מרחפת איזו נעימה מיוחדת של היהדות הכואבה – ואם גם בין השיטין מסתתרת והומיה נעימה זו. וואסרמאן כתב ספר “כללי” לגויים. על “כריסטוף קולומבוס” כתב. ואולם נהייה ישראלית פנימית מלכדת שם את הדברים, והיהודי הכואב משווע מבין המשואות של אותם העולמות, שנחרבו עלינו בידי־גויים טמאות. ולא לחנם הלך וואסרמאן אצל קולומבוס והתעסק בפרובלימה זו של חייו, כפי דברי עצמו, למעלה מעשרים שנה. ההוזה־החולם, המשורר הנצחי, שהוא גם המפעיל והמעַשֶּׁה מעולם, משך את לבו של המשורר היהודי הכואב בכאב העולם (קרא את “פרשת מאוריציוס” ונוכחת!) ומן ההתלבטות של עצמו ניתן כאן, בין הנדבכים של הבנין, לא מעט.

ספרו של קאסטיין לעומת זה שקט יותר. בהפך מן ה“אוקטאבה” הגבוהה של וואסרמאן, יש כאן הנמחת־קולה מלכתחילה. רק אפופיה. כמעט אך פרק בהיסטוריה, בלא כל הזיה של משורר. אבל גם כאן מתעלים הדברים, כבכל יצירת־אמת, לסמל.

ומענינים משום כך השורות האחרונות של שני הספרים הללו.

וואסרמאן מסיים:

“כל מעשי תקפו (של קולומבוס) וגדולתו אך שברי־חרס נפוצים הם. והנה נתחברו הנפוצות הללו, ומתוכם מתעלה פתאום רוח אנושית, הנושאת לנו ממרחקים ברכת־אחים נאמנת”.

וקאסטיין מסיים את ספרו על “שבתי צבי” במלים אלה:

“העם היהודי ברוב מנינו לא קיבל את התורה הזאת… אבל במעמקי נפשו הוסיף לחיות את חייו אותו הדבר, שהוא חלק מורשה, המוטבע במהותו ובדמו: רעיון־הגאולה”.

[תרצ"ג]