עקלקלות דרכי האדם. ודרכי הגאון על אחת כמה וכמה. היצירה בעצם הסתר־דבר היא. הכזב – מיטב השיר; בחינת: “ויתן על פניו מסוה”… ו“האדם באוהל” שבתוך היצירה מתגלה רק לבודדים, למעטים אלה, שיודעים להעלות את נפתולי־הפרט מתוך היצירה, הנמסרת לכּלל בכלל.

בספרות העולם מתלבטים מחדש ב“חיי טולסטוי”, ומחטטים, הפוך וחטט, בחייו, ביומניו – ואף גם ביחסיו האינטימיים ביותר. מחפשים את האדם שבגאון, והפרובלימה העיקרית היא אותה הבריחה שלפני י“ד שנים, בעשירי לחודש לשנת 1910, פרשה זו שנשארה עד היום סתומה בספר תורת חייו. “הקהל הרחב” עוד לא הבין את “היחס הישר”, שיש למעשה רב זה, האחרון, ולחייו הקודמים, וסופרים מכל הסוגים עומדים ומבארים אותו בעשרות ובמאות ספרים. היומנים של טולסטוי עוד לא יצאו לאור, ולכן נקל ביותר לשער השערות ולבאר ביאורים פסיכולוגיים את המאורע. וכידוע “מבקשים את האשה” תמיד ומוצאים אותה, כנהוג. לפני זמן־מה נתפרסמה האבטוביוגרפיה של סופיה אנדרייבנה, אשתו של טולסטוי, והיא עצמה עומדת על ה”דראמה", שנמשכה כמה וכמה שנים בחיי הגאון ביאסנאיה פוליאנא. וכך הולכים הספרים ומתווספים מחודש לחודש כמעט, ומעצם הביאור עדיין רחוקים אנו. כי אין מן הצורך לבאר.

טולסטוי נתן את עצמו בספריו. על אלפי עמודים ועל אלפי מיתרים ניגן הוא עצמו את חייו, ושום ספרים “מחפשים” – ואפילו היומנים שלו – לא יגלו אותו יותר משהוא גילה את עצמו. ערום ללא כל חיפויים יעמוד לפנינו בקראנו מחדש בספריו, ואם נקראם בסדר כורולוגי, ויעמוד האדם בכל נפתוליו ובכל טראגידית חייו.

האדם באוהל הוא האדם ביצירתו.

*

ואולם טראגידיה היתה. ולא רק “דראמה”, כפי שמכנים רבים מן המבארים את חיי טולסטוי. והטראגדיה לא היתה בסיבה פלונית או אלמונית. האשה – ודאי, שאף היא שייכת לאחד הנפתולים; חיי המותרות של הבית (על כך עומדים ביחוד רבים מן הכותבים) – חיים אלה, שהיו הניגוד הגדול לאותה ההטפה, שהטיף הוא רוב ימיו – ודאי שגם אלה דיכאו את הרוח. אבל לא די בכל אלה בלבד. טולסטוי אינו תולדה של סיבות אלו בלבד. ואין לבאר. 97 דפיקות דפק דופקו באותו הבוקר המשכים, כשעמד וצרר את חפציו לבריחה. אבל באלה אין לבקש את האשה בלבד. ועל כך עוד לא נכתב עד היום; עוד לא נחשף המעין. הצירופים עם הניואנסים השונים, שהיוו אותו, לא באלה בלבד הם נעוּצים. רק המבקר הגאון, הוא יבוא ויגלה לנו אותם. ולא מן האבטוביוגרפיה של אשתו, ואף לא כאמור, מיומניו, יגלם לנו.

סופיה אנדרייבנה אשתו, אינה יכולה לגלות, מאחר שהיא עצמה מכריזה ומודיעה, שלא הבינה אותו. כאן יש בלא שום ספק, מן ה“דראמאתיות”, אבל מן הדראמאתיות הרגילה. והיכן בספרות ובאמנות האשה, שהבינה את בעלה הגאון, ואפילו את בעל הכשרון? תמיד הבינו אותו “האחרות”. וסופיה אנדרייבנה טוענת כלפי בעלה: “הניגוד, שנתהווה ביני ובין בעלי, לא משום שאני נשתניתי התהווה – אני וחיי נשארו כאשר היו; ואולם הוא הרחיק ברוחו ממני. ולא אל תוך חיי יום־יום הרחיק, אלא לתוך ספריו בכתביו, לתוך התיאוריות שלו לתיקון העולם. ואני לא עצרתי כוח להעפיל אחריו לתוך העולמות ההם”… ונשארה, כמובן, מעבר מזה. כל זה מובן. אבל כלום יש לשער, שטולסטוי דרש ממנה “גאוניות” זו?… ודומה, כי אף־על־פי, ש“דראמה” זו כל־כך גלויה וברורה, אין בה משום טראגיות יתירה. ויתכן אולי, שאותה ההטפה למעשים טובים – ואף גם עשיית המעשים הטובים, או “הטובות” בשביל האכרים, בשביל “החלשים”, עם כל ההנאה האגואיסטית העמוקה, שאין להשתחרר ממנה בשום פנים, הכרוכה במעשים האלו (“אף־על־פי־כן, אני הבריא והחזק והם האומללים”, כלומר האומלל הוא תמיד “אובייקט” בלבד…) – יתכן, אולי, שבזה היתה טראגיות עמוקה יתר מאשר בדראמה, שמגלה לנו סופיה אנדרייבנה בתולדותיה…

*

ועל שום מה ברח?

בקטעים מיומנו, שנתפרסמו בעתונים, נאמר:

ליל העשירי בנובמבר (הלילה שלפני הבריחה מיאסנאיה פוליאנא). עליתי על משכבי בשעה האחת עשרה ומחצה, וישנתי עד לאחר השניה. פתאום הקיצותי ואשמע צעדים עם פתיחת הדלתות, כאשר שמעתי פעמים רבים בלילות האחרונים. בלילה האחרון לא שמתי לבי לדלתי חדרי. ואולם הלילה ראיתי, והנה בחדר העבודה שלי אור, וקול אשה עולה אגב דפדוף בתוך ניירות. סופיה אנדרייבנה מבקשת שם דבר מה, והיא עומדת וקוראה. אתמול ביקשה ממני, דרשה ממני שלא אנעל את דלתות חדרי. שתי הדלתות, המובילות ממני אליה, עומדות פתוחות, והיא יכולה לשמוע כל תנועה קלה, שאני אעשה כאן. והנה אני שומע שוב את קול צעדיה. וזה מעורר בקרבי גועל נורא כזה, שאט־נפש כזה, שאין בכוחי להשתחרר ממנו. אמרתי לישון ואיני יכול. שעה שלמה התהפכתי מצד אל צד, וסוף־סוף ישבתי על המיטה והדלקתי נר. הדלת נפתחת, וסופיה אנדרייבנה נכנסת ושואלת לשלומי: האור בחדר מדריך את מנוחתה. הגועל והכעס הולכים וגדלים בנפשי. אני נחנק. אני מונה מספר לדופק: 97. איני יכול לשכב עוד על מקומי, ופתאום, וההחלטה הברורה באה כמו מאליה: לברוח. אני כותב מכתב אליה, צורר את החפצים הנחוצים ביותר – ובלבד להמלט"…

ולהלן באותו יום:

“אני רועד למחשבה, שהנה היא יכולה להבחין פתאום ולראות את הכנותי. היא תבוא, תיכנס, תעורר רעש ומהומה, תתעלף, ואז לא אוכל עוד ללכת מזה בלא דיבורים ארוכים. בשעה שש נצרר כמעט הכל, ואני הולך להודיע באורווה לאסור את המרכבה. בחוץ חושך. אני תועה, אני נתקל באילנות, נופל ארצה, כובעי נשמט ונופל מראשי; איני יכול למצאו. אני חוזר ברוב יסורים והכובע נמצא. בעזרת פנס בא אני עד האורווה ומצווה לרתום. אני רועד. אני מפחד, שידביקו אחרי… והנה אני יושב סוף־סוף בקרון הרכבת. איני מפחד עוד… אולי אני טועה, אבל נדמה לי, כי הצלתי את עצמי. לא את ליוו ניקוליביץ הצלתי, אלא משהו זה הנמצא בנפשי לעתים, ואם גם במדה זעומה”…

ומתוך המכתב לאשתו:

“אני הולך, ולך יגרום הדבר כאב. צר לי מאד, אבל הביני נא וראי, כי לא יכולתי אחרת. חוץ מהכֹּל, איני יכול עוד להמשיך ולחיות בתוך הלוכסוס הזה, שחייתי בו עד עתה; ואני עושה מעשה, שאותו עושים, כרגיל, זקנים המגיעים לשנותי: הם מסתלקים והולכים, כדי לחיות את שנותיהם האחרונות בשקט ובבדידות”.

ואולם נדמה, כי מקום אחר, אחר לגמרי, בתוך יומנו – שאף ממנו נתפרסמו עתה קטעים שונים בירחונים – מבאר יותר את טולסטוי מאשר “ביאור עצמי” זה.

המעשה הזה עצמו – עסק־ה“בריחה” – לא היה החלטה בת־רגע, כפי שהוא אומר בעצמו. עוד בשנת 1884 הוא כותב ביומנו:

“17 למאי. מוסקבה. חלמתי, שאשתי אוהבת אותי. כמה ניטהר הלב. כמה נתבהר הכל! אין עוד זכר לכל מה שהוא האמת, הנוטל וחונק את חיי”…

ויום קודם, לילה קודם, ביום 16 למאי לאותה שנה, כותב הוא על הבריחה – 26 שנים קודם שהוציאה לפועל – כדברים המרים האלה:

“היאך אין הם מבינים, שאיני יכול להשאר כאן? לא העינויים בלבד. אין לי חיים כאן. זה שלוש שנים”…

והסיבה לבריחה אז, כפי שרשום ביומן לאותו יום שלשנת 1884, היא: הלוכסוס; כלי־הבית היפים, המוסיקה…

האמנם?

האמנם משום כך רצה לברוח בשנת 1884; והאם משום התנזרות ברח בשנת 1910? –

אף הוא עצמו לא גילה… “ויתן על פניו מסוה”.

[תרפ"ה]