כבירי־רוח יש בספרות העולם, שלחידת חייהם וחידת יצירתם הולכים וחוזרים מפעם לפעם כמבראשית. וביחוד בבוא התמורות והמהפכות. כך מבקשים בלא הרף בגרמניה אחר גיטה, ואפילו על פי פרד“ס. גיטה חייב להיות לא רק נביא לדורו, אלא גם נביאם של כל הדורות – ו”ביקשת ולא מצאת, אל תאמין". להוצאה החדשה, עשרים כרכים מפוארים של כל כתבי גיטה (“הוצאת אולשטיין”), שיצאה לאור בשנה הזאת בגרמניה, נכתבו מבואות גדולים על הפרובלימה “גיטה וזמננו”. ואמנם יש איזו אמת בחיפוש זה. האינטואיציה הגדולה, זו בת־קולה של נבואת־האמת, הרי היא רואה־מראש במובן ידוע, מנַבְּאָה, ולעתים גם בקוים בולטים וגשמיים למדי. ויש למצוא גזירות־שוות, ובעיקר יש להקיש ולהסיק מסקנות.

ואחד האישים הספרותיים הגדולים, שהתחילו “מחפשים” ואחריו – וכאן לא רק בגרמניה בלבד, אלא גם בצרפת, ואפילו באנגליה – בשנים האחרונות, וביחוד עם גמר המלחמה העולמית, הוא דוסטוייבסקי. לאחר הזעזועים הגדולים הוכשר הדור להבינו. אותם הספרים הכבדים והאיומים שלו, המלאים את התוהו ובוהו ואת האינסטינקטים הגלויים, היו פתאום למסמלים את תורת־החיים הגדולה. האמת במערומיה מבצבצת שם, בספריו, מכל שורה, ואותה האמת בצבצה וזעקה גם מכל רמ“ח אבריו הפצועים של האנוש כולו בכל החזיות ושלא בחזיות. ואף גם “נבואות” ממש – ואפילו לא במרכאות – נמצאו בספריו. כי אין ספק: מאינטואיציה זו, שהיא בת־קולה של נבואת־האמת, היה בו באותו אנוש נופל גלוי־עינים… ובהטותו את אזנו, את לבו – או ביתר דיוק: את מערכת עצביו הנגועה – לאדמת מולדתו הרחבה, שהיתה הרת מהפכה וזעזועים, האזין לא פעם עד ל”אחרית־הימים", עד ימינו, ועד לאחר ימינו. ולא רק מאשר יקרה על אדמת מולדתו. ואולם לא רק זו בלבד: אנוש־ההפקר, הרוצח “לשם שמים”, החטא המתוק – זה החיוב האיתן ביותר בתוך כל השלילה הנצחית־העולמית – כל אלה היו עתה, לאחר המלחמה, מובנים מאוד. דיברו אפילו בספרות ובחיים על “דוסטוייבסקיות” למעשה. וכך הלכה ונוצרה בשנים האחרונות בגרמניה ובצרפת ספרות דוסטוייבסקיית שלימה. ספריו ניתרגמו מחדש ויצאו בהוצאות חדשות, ונחשפו גם חיי הפרט. ועוד לפני שלוש שנים נתפרסמו זכרונות בתו על אביה. והנה יצא בימים האלה גם ספר זכרונותיה של אשת דוסטוייבסקי, אננה גריגורייבנה סניטקינה.

ספרי זכרונות כאלה, של אם ובת, נתפרסמו בשנים האחרונות בגרמניה גם על טולסטוי; זכרונות טאטיאנה בתו וזכרונות סופיה אנדרייבנה אשתו. ספרים אלה, אין ספק, מגלים הרבה, ואף־על־פי שבעצם לא נכתבו “לשם שמים”, אלא המולי"ם המנצלים באו וניצלו… (ביחוד נכתבו לשם “שכר סופרים” זכרונות שתי הבנות על שני האבות¹). ואולם האמת מצהירה אף־על־פי־כן מבין השורות, ודווקא מן הכיסוי. ואמת זו מכריזה שוב במלים פשוטות על מלחמת האיתנים אשר לאנוש עם עצמו. ומשום כך אין בספרים אלה איזו “תוספת של ממש” להבנת טולסטו, או דוסטוייבסקי – הם כבר נתנו את עצמותם בכל נפתוליה – אלא פרטים ופרטי־פרטים, פעמים משעשעים ופעמים מזעזעים. רומנים־יומנים. ואולם מענין קו אחד. ספרה של מרת טולסטוי הוא בעיקר ספר סניגוריה על עצמה. טשרטקוב, ידידו־חברו של טולסטוי, יצא בכתב אשמה כנגד האשה לאחר מות בעלה, והיא לימדה על עצמה זכות מראש… לא נתנוה לגשת למטת בעלה בשעת גסיסתו, והיא משוועה על אי־הצדק, והיא מבארת, כי לא כאלה היו יחסיהם; כי “העולם” יטעה במשפטו עליה; כי היו ימי אושר, היו תשעה ילדים – והיתה אהבת אמת עמוקה. (טולסטוי רושם ביומנו על דף ריק גדול: “הלילה חלמתי, שאשתי אוהבת אותי. כמה מאושר הייתי!”). ואילו ספרה של אננה גריגורייבנה דוסטוייבסקה אחר הוא. זו שיחת־נפש היא, אשר יסיח האדם עם עצמו בבדידותו הגדולה. כאן אותה ההכנעה הנפלאה לגורל הכבד, אשר הועמס על השכם. ואין תלונה, ואין התנצלות. וזהו היתרון אשר לספר הזה: לא דוסטוייבסקי הועלה כאן או הורד. על קומתו שלו לא נתוספה אפילו זרת אחת. ואולם היא, נפש נפלאה וצדקנית זו, נתנה בזה את עצמה – נתנה בעיקר את ספר חייה שלה.

*

מן הימים הראשונים, שבהם נתוודעה במקרה לבעלה, פותח הספר. והמקרה היה לגורל חיים כבד, מסובך. דוסטוייבסקי היה אז “ילד גדול” בן ארבעים. מצבו היה בימים ההם ברע. הוא היה נתון בידי מו“ל, שניצלו, ובידי קרובים שניצלוהו. והנה באה היא והכניסה מֵאוֹרה לתוך החשכה הכפולה והמכוּפלת הזאת, אשר לנפשו ואשר למעונו. היא היתה בעלת רוח שקטה. לב טהור מטהור ברא לה אלהים. נערה רוסית, שעיניה בהירות כנפשה. אנרגיה טבעית, שרשית, עם הרגשה מעשית, בלתי אנכיית, היו מיסודות נפשה. אפיה היה מוצק, קבוע – ואם גם ללא “הכרות” ו”פרינציפים" – והיתה בה אותה השלימות, שהיתה כאן, עם פגישה זו באנוש, שהיה מפורר כולו ומרוסק, בולטת יותר, ברורה והארמונית. ומשום כך היתה ההרגשה הראשונה, שתקפה עליה בבואה לביתו (היא שימשה סטנוגרפיסטית, ונשכרה לו לכתוב מפיו אחת מיצירותיו) – הזרוּת הגדולה. ואילו ההרגשה השניה היתה ההשתתפות בצער, והשלישית – ההערצה. ואחר־כך באה גם הנטיה. ואף אמנם זו, ההערצה־הנטיה, לא פסקה לעולם. לאחר חיי־נשואין של חמש־עשרה שנה חיתה היא, לאחר מותו, עוד כארבעים שנה, ובכל אלה המשיכה לרקום את חייו. כתבה על ספר את זכרונותיה ויסדה את “בית המוזיאום הדוסטוייבסקיי” במוסקבה. היא היתה מאלה, שיודעים להפוך את האסון ל“מציאות קדושה”. היא ידעה בכל עומק הכרתה, כי אף־על־פי־כן יש איזה ערך לחייה – ונשאה וסבלה.

שמו של דוסטוייבסקי ידוע היה לנערה הצעירה עוד מילדותה. בנעוריה, בבית אביה, בכתה על ה“זכרונות מבית המות”. והנה נקלעה בפעם הראשונה על ידי הגורל למעונו. פנים אל פנים. הרושם היה מוזר. פנים חולניים, מעוּנים, שערות מצהיבות משוחות בשומן ושתי עינים מוזרות. והרושם המוזר הולך וגדל: עם הפגישה הראשונה, בשבתה לפניו בפעם הראשונה, הוא מספר לפניה על מחלתו, על האפילפסיה – והוא גומע, אגב, מתוך כוס של תה חריף, כהה כל־כך, שחור כמעט, ומעלה עשן בלי הרף, בלי הרף… את הסטנוגרפיסטית האורחת הוא שואל כמה פעמים לשמה וחוזר ושוכח. והנה הוא מתקצף ומיסרה למשפט על פסיק או על נקודה, שהשמיטה. הוא מכביד. כנטל כבד ירבץ פעמים על נשמתה. עד מחנק. ואולם הנערה הצעירה, המלאה עדיין את שמחת החיים ללא פגימה, מכניסה אף־על־פי־כן בלא יודעים את השקט לרוחו, לחייו. והנה הוא מפסיק פתאום בקריאתו ומשביעה לבל תשתה לשכרה לעולם… והיא פורצת בצחוק צלול. “היה זה בודאי הצחוק הראשון, שנשמע במעונו”…

וכך הולכים ונרקמים לאט־לאט, מיום ליום, גם היחסים. האנוש הלז, שיודע לקרוע כביד־איתנים את כל המכסה על מערומי הנשמה, חודר גם לתוך נפש הנערה. הוא חוקר לדעת את פרטי חייה – ו“מדוע עזבה אננה גריגורייבנה את לימודי־הטבע?” והנערה מסיחה לפי תומה ומספרת, היאך ניתחו לעיניה חתול מת, והיא לא יכלה לראות במחזה וברחה ונמלטה מ“אותם הלימודים”… בפשטות, בכובד־ראש ובמלים יבשות, נענית היא לשאלותיו. ואולם לתוך אזניו, לתוך המבואת האפלים אשר לרוחו, חודרים אחד־אחד הצלילים הטהורים אשר למִדְבָּרָהּ ואשר לקולה, והנה הוא מפסיק בקריאתו, ומכבד את האורחת באגסים… “אידיליה במעונו של דוסטוייבסקי”…

ואז נפתח גם סגור־נפשו, והוא מתחיל לדובב זכרונותיו. הנה הוא יושב ומעביר לפניה את פרטי המחזה במגרש־סמיונוב ב“אותו יום”: הציפיה לגזר־דינו, למשפט־המות; התכריכין – והנה קול־התוף; החנינה: גזר־הדין החדש – ארבע שנות סיביר… וראה זה פלא: בספרו לפניה נתחלף הטון, נשתנתה הנעימה. האימים כאילו עברו, נתנדפו, והוא יושב ומספר בשקט, בשקט. וכך עוברים שלושה שבועות תמימים. העבודה כלתה, הנערה מקבלת את חמישים הרובלים שכר־עבודתה ועומדת לקבל גם ברכת־הפרידה. אבל הפרידה קשה, והנה הוא מבקשנה להזמינו אל ביתה. וכך היתה אננה גריגורייבנה לו לאשה.

והיא, התמימה, הכירה אותו היטב, כבאופן אינסטינקטיבי, למן הרגע הראשון. וכל ימי חיי הנשואין היו מלאים את השאיפה הזאת להסתגל אליו ולהבינו. בסוף ימיו, כשהיה מזועזע־עצבים לגמרי, נלוותה אליו בכל מקום לכתו, בכל פגישה, באמתלא, שהיא משתעממת ומבקשת אחר חברת־אנשים. ואף־על־פי־כן היא מטעימה וחוזרת ומטעימה כמה פעמים בספרה, שאַל נא יחשבו, ש“היא היתה לקרבן בידי עריץ”. אבל הסבל הלך ונסתמן במשך השנים גם בפניה, ולמרות שהיו גם רגעים יפים וגדולים. אלה הרגעים היפים היו רק כנקודות־אור מזהירות, בודדות. על פני שטח השְחוֹר של בעל ה“שדים”, ובלבב פנימה קונן תמיד הפחד הנסתר, הנעלם, שהיה דומה כמרחף על פני כל מציאות־חייהם, שהנה בכל רגע ורגע, לרגלי כל סיבה קלת־ערך, יכול לפרוץ הרעם מבין העבים השוחרות האלה, המרחפות כל הימים על נשמתו… ואף אמנם זו היתה המלחמה הפנימית אשר לאשה החלשה: להשבית את הסערה הלזו טרם בואה. היא השתדלה למעט בדיבורה ולא לגרום לידי סכסוך כל־שהוא. אבל כל ההתאמצויות האלה היו ללא־הועיל. על נשמתו היה רשום אותו פתגם, שהיה כתוב במפורש בספריו: “האשה היא שונאו הטבעי של בעלה”.

והנה רק סצינה אחת בלבד לדוגמא, סצינה דוסטוייבסקיית: באחד הימים חזרה האשה הצעירה מן הרחוב ופניה עליזים ורעננים. ואולם “פדיה” מקבל את פניה מתוך סבר כבד וקודר. הוא מעיר למוסר אזניה על חוסר הסדרים בבית וכו'. “אני שתקתי. ביקשתי ממנו את המסרק שלו והתכנסתי לתוך חדרי. רק תמול התרה בי להזהר במסרק, שלא לשברו, כי יקר הוא לו מאוד. שערותי היו סבוכות. שכחתי את אזהרתו, ושיברתי שלוש שינים במסרק. רבוש”ע, איזו מועקה תקפה על לבי! הוא ביקש ממני שלא לשבר, ואני שיברתי. והנה לפני רגע הלא גם כעס עלי, והוא יהא רשאי לחשוב, כי שיברתי את המסרק במתכוון. וכלום אני עלולה למעשה כזה… באותו הרגע סבלתי נוראות, ללא־נשוא ממש. פרצתי בבכי והחלטתי לעזוב את הבית, לתעות עד הלילה ברחובות ולקחת עמי את המסרק. אז נכנס פתאום פדיה לחדר־השינה, ראה את המסרק וביקש לשימו בכיסו. לא יכולתי עוד לעצור ברוחי, נתיפחתי בבכי וביקשתיו לסלוח לי על המסרק השבור. הוא נצטחק. הוא אמר אלי, כי תינוֹקת משונה אני, כי אין כדאי להצטער על־כך, כי אין נאה לבכות, כי עתה יהא לנו ולו מסרק זה יקר שבעתים, שבעים ושבעה, וכי המסרק אינו שווה חלק האלף מדמעה אחת שלי. וישב והירבה לנחמני, לנשק את פני, את ידי, והושיבני על ברכיו"…

ואולם פה ושם גם סצינות אחרות והערות אחרות. “פדיה המטיר עלי היום מזלזוליו, עד שנפלתי למשכב מתוך קדחת”. ובפעם אחרת: “כמה חסר־סבלנות הוא ביחס אלי! כשתוקפת עליו המחלה, וכשהוא משתעל, אין אני באה כלל בטענות כנגדו. לא אמרתי אף פעם, שחיי נמאסו עלי, והרי אני סובלת כל־כך הרבה מזה. ואם אני בוכה פעם, הוא יוצא מכליו וצועק, כי נמאס לו… זה לא יפה. למה הוא אנכיי כל־כך?” ועוד: “אני לבושה קרעים בימים האלה, זקוקה אני לשמלה חדשה, אבל איני מדברת אתו מטוב ועד רע… אני חושבת, שאולי יתבונן ויראה בעצמו… אולי יבוא ויאמר: לכי והתקיני לך בגדי־קיץ… והלא את עצמו אין הוא שוכח כלל. הנה קנה לו בגדים בברלין והזמין לו בדים מדרזדן – ומדוע אין הוא זוכר כלל, שאני לבושה באופן רע כל־כך?” – –

אבל, כאמור, אין זה העיקר בספר. הקו העיקרי הוא המסירות, ההתמסרות; מעין התמסרות לאיזו תעודה גדולה. הנה גאון־אנוש, שניטל על שכמו משא־לעיפה, הבה נא ונטה שכם לשאת עמו. ועד כמה שאפשר. זה הוא העיקר.

דוסטוייבסקי לא תיאר את דמות אשתו אף לא בדף אחד מספריו. הנשים שבספריו הן לא אננה גריגורייבנה. עצבניות הן, עמוסות ומסובכות. את אפיה שלה יש, אולי, לבקש בתוך אותם הקוים, שבהם צייר אָפים של ילדים וילדות. ובהקדמה להוצאה הגרמנית של ה“זכרונות” מדובר על האשה הזאת כעל גיבורה. היא היתה לבעלה לא רק עקרת־בית, מזכירה וסוכנת, אלא ה“אינסטאנציה האחרונה, שמפני משפטה חת תמיד”. היא היתה אספקלריה טהורה, והוא היה מפחד להביט בה ולראות בעיניה את בבואתו החוטאה, העמוסה והחולה. ועוד קו פסיכולוגי: היא, החלשה, הבלתי־מעמיקה, הכירה אותו יותר מאשר הוא הכיר אותה… “כל חלק קטן ממנו – כותבת היא – היה תמיד לגבי דידי דבר שלם”. אם יש לחשוב, איפוא, לאושר את הידיעה לזכות בזה, שלו הקדשנו את כל חיינו, כי אז היתה אשה זו מן המאושרות. ובגמר הקריאה בספר גובר הרושם העיקרי, שהנה לא הגאון, הבעל, שלו הוקדשו דפים רוויי־כאב אלה, עומד לפני העינים ולוקח את הלב, אלא היא, הנוגה, השוממה, שביקשה להלוך כל ימיה קוממיות עם הנטל על גבה. מגילת־חייה שלה נגולה כאן, והזכרונות היקרים אשר לאנוש נתעשרו עם הדפים הללו בעוד נשמה גדולה ונוגה מאוד.

[תרפ"ה]