א.    🔗

לפני ימים מועטים יצאו ברוסיה שני ספרים חדשים על חיי צ’חוב. האחד מהם תולדות־חייו כתובות בידי עצמו, או יותר נכון קטעים שונים, אפוריסמים ויומנים, שמצטרפים יחד לחומר אבטוביוגרפי – והשני, ספר של זכרונות ורשמים, שנכתב על ידי אחיו מיכאיל בשם “מסביב לצ’חוב”. ומשני הספרים גם יחד קמה שוב הדמות השלימה של אותו סופר, שעדיין טעמו וחינו לא פג כיום הזה ושעדיין מרובים, והולכים ומתרבים מיום ליום, גם קוראיו בכל העולם כולו, וגם ברוסיה הסובייטית, שבה הוציאו עתה מחדש כל כתביו בי"ב כרכים, שאליהם צורפו גם שני הספרים האלה, שלו ושל אחיו.

בסקיצות קלות והומוריסטיות פתח צ’חוב את עבודתו הספרותית, כמי שמבקש ל“שעשע עצמו על חשבון אחרים” (לשונו באחת מרשימות יומניו), או כפי דבריו במקום אחר: “להפוך להם לחיים את הקערה על פיה”. – והמבקרים המושבעים אמנם חשבוהו להומוריסט קל־העט וקל־הרוח ללא כל “אידיאות”, המתיחס אל הבריות ואל החיים כהתיחס להם “המוקיון” (אף לידי בטוי כזה הגיעו מבקריו מבני־ארצו).

ואולם כל אלה, שהתעמקו באותן ההומורסקות שלו, הקלות לכאורה, הבחינו וראו מיד, שכאן לא סופר הומוריסטן לפי ההגדרה המקובלת, אלא אדם כבד־נשימה וכבד־תוגה, המבקש רווחה לרוחו ומבקש לחשוף ממעינות־החיים, שנתרפשו ברגליהם של כל אלה, שגורפים אתם לתוך החיים סחי ומאוס, את הטיפות הצלולות והנקיות על מנת להגיע לידי משהו אמונה ותקוה בחיים אלה.

ואם כן, לא הומוריסטן־אופטימיסטן מדובב כאן גיבורים, אלא סופר חדש, מגלה עולמות, הופיע באפקה של הספרות, והוא מבקש לו ביטוי חדש בצורה חדשה – בנובילה הקטנה, הזעירה, שהוא חורז לו אותה אחת לאחת כמחרוזת של מרגליות נאות להבהיר את החיים ולהאיר במשהו את החשכה…

כי אמנם הבחין מיד כל אשר יכול היה להבחין, שכאן בעצם פעורה תהום של חשכה; שכאן בעצם אתה עומד על עברי פי־פחת, אלא שהוא, הקוסם־המספר, אינו נותן לך אלא להציץ לתוכה מרחוק, מתוך הדיסטאנצה הגדולה של ההומור שלו, זה שעושה את כל סופר לסופר אמת וסַלָּח…

מיכאילובסקי, המבקר והפובליציסטן הרוסי המפורסם, העיר פעם לצ’חוב, שציוריו מחיי הכפר ברוסיה וטיפוסיו העממיים, מלאים יותר מדי את התוגה ואת הכאב, ו“האנשים שחורים יותר מדי”. ועל זה נענה לו צ’חוב ואמר, שאמנם אנשיו הם “אנשים מעוננים” (זה שם קובץ אחד מקובץ סיפוריו), אבל העננים מובילים אתם ברכה ומתוכם מבריק לא אחת הברק. וזהו תפקידו הקדוש של הסופר…

ובדין הישוו את סיפוריו של צ’חוב ל“דמעות יקרות, שהשמש משתקפת בהן” (ביטויו של מבקר אנגלי, שידע אותו פנים בפנים בימי שבתו בפאריס). וצ’חוב עצמו ביאר באחד מיומניו את הסיבה לכאבו זה, המיוחד, ולצער, שספריו מלאים אותו.

הוא ראה את עמו הגדול משוקע כולו בבערות ובאמונות תפלות; ראה את העושק ואת הגזל מצד מנהיגי־העם; ראה את האינטליגנציה המנצלת, שאינה רואה לפניה כלל את “היום הבא” והיא שטופה במין “אורגיה” של “אכול ושתה כי מחר נמות” – והוא ביקש להוכיח וליסר ולבאר, ככל חבריו “הרוסים הגדולים”, שהיתה להם מאז תכלית חינוכית בעבודתם למען העם. אבל הוא ידע אל־נכון, שלא יועיל, הוא לא יועיל. אלא שבמעמקים שיעשעה אותו התקוה, שהעם הזה שלו, הגדול – גדול הוא ורחב ו“מהלך ברגליו האיתנות על אדמת רוסיה האיתנה”, ואין להתיאש. ומכאן, מן היאוש של ההווה ומתקות העתיד, האור והצל, המשמשים בערבוביא בספריו; בכל ספריו.

גם סופרים רוסים אחרים, שקדמו לו לצ’חוב, ראו את חשכת החיים הגדולה של רוסיה. מהם שנתנחמו ומצאו סיפוק בחיי החברה החדשים, שיקומו בהכרח, כגון סלטיקוב, שהסטירה שלו הופנתה בעיקר לפינה זו, ומהם גדולים וטובים, כגון גוגול ודוסטוייבסקי, ששיקעו את נשמתם הדוויה בבקשת נחומים בתוך הדת והאמונה.

אבל לא כן צ’חוב. הוא היה ריאליסטן ומקצועו היה – הרפואה. והוא לא האמין, שהדת עשויה לרפא לה לרוסיה הכאובה. ההטפה לדתיות על מנת להשלים עם המציאות, נראתה לו למעשה־קונדס, כמי שקושר מטפחת לעיניו על מנת שלא לראות, והוא מגשש באפלה, וסופו נופל על־כרחו…

“בעוד מאתים שנה בערך; בערך בעוד מאתים שנה – רושם הוא פעם חטופות – יהיו החיים יותר טובים, אבל רק בעוד מאתים שנה”. והוא אינו מאמין במלחמתם של אזרחים מן היום ולמחר, והוא אינו חפץ בה. עד כדי כך לא ראו את הנולד, לא הוא ולא חבריו הגדולים, שקדמו לו ושבאו אחריו. ומכאן הסיבה, שאין אתה מוצא בסיפוריו של צ’חוב “גיבורים” במובן הרגיל, ו“לוחמים” לא־כל־שכן. רק אנשים קטנים ורכים, המרכינים את ראשיהם לעומת כל גל של חיים, שאומר לעבור עליהם. בריות חלשות, שהתכנסו לתוך עצמם מאימת העולם, הם הם, שצ’חוב אוהב לטפל בהם מתוך אותה “רזיגנאציה” שלו, ש“ארץ ניתנה ביד רשע”…

ואולם עוד משהו נפלא ונעלה עד מאוד מהלך על פני סיפוריו של צ’חוב – הגעגועים. כליון־נפש מיוחד הוא זה של המאמין, שמובטח לו אף־על־פי־כן – חרף כל היסורים וכל הכאב למראה המציאות – שבתחתית האומה שלו חיים אותם האלימנטים הכֵּנים והאיתנים, שהם מוכרחים לבוא ביום מן הימים לידי־גילוי. וכאשר יתגלו – ואם “בעוד מאתים שנה בערך” – בודאי שיהיו נושאים תעודה גדולה לאנושיות כולה…

ומכאן בוודאי הסיבה, שברוסיה הסובייטית התחילו בימים האחרונים “מבליטים” במקצת את צ’חוב על פני סופרים אחרים מן “העבר”, וקמו “מבקרים מושבעים” (כל המבקרים שם הרי “מושבעים הם”), המבקשים להוכיח, שצ’חוב לא היה כדעת אחרים, מאלה “שאינם מאמינים במאומה”, אלא שהאמין ב“מהפכה האנושית” ושנא, כדבריו, את “הפרצוף הזה” – ואין פרצוף אלא פרצופו של “בורגני”…

ב.    🔗

ואילו אותה המחלוקת שבין המבקרים נתגלעה שוב לאחר שהתחיל צ’חוב לפרסם את דראמותיו הראשונות. גם כאן היה מן החידוש כלפי הימים ההם. צ’חוב ביקש להרחיק מן החזיון את כל הדיבורים הפאתיטיים, את כל האפקטים של בימת־המשחק ו“לתת את החיים כמו שהם” – כלומר: לתת את החיים בפשטותם ובתסבוכות שלהם, שיהיו נגולים לעיני הקורא או הרואה, כפי שהם נגולים בנובילה הטובה או ברומאן הטוב.

ברשימותיו של צ’חוב, המהוות את החלק הי“ב של כל כתביו, נמצאים כמה וכמה הערות וזכרונות בנידון זה. ולתוך כרך זה נכנסו גם שתי דראמות קטנות, שנכתבו על־ידי צ’חוב בעודו תלמיד בגימנסיה ולא נתפרסמו מעולם בדפוס ולא הועלו על הבמה. ואולם מענין, שתכנן של אותן שתי הדראמות מימי הנוער, על כמה וכמה פיגורות מתוכן, נלווה לו בחיי־יצירתו במשך עוד הרבה שנים – עד שמצא להם את ה”תיקון" בדראמותיו המבוגרות “גן־הדובדבנים” ו“הדוד וואניה”.

ואולם דראמה זו, וכמו כן הדראמה שנכתבה שתי שנים קודם־לכן (בשנת 1887) בשם “איוואנוב”, נחלה מפלה גדולה בתיאטרון של מוסקבה – “והכוחות השחורים”, כדברי מיכאיל אחיו בספרו, “חגגו את נצחונם”…

ומי היו ה“כוחות השחורים” הללו, מפרש הוא עצמו אחר־כך בהמשך דבריו.

“אל ההצגה של ‘איוואנוב’ נתכנס כל העולם־התיאטרוני השחור של מוסקבה. התיאטרון היה מלא מפה לפה. רבים קיוו, ש’איוואנוב' יהיה איזה ‘פארס’ עליז, כדוגמת רשימותיו הקטנות של צ’חוב באותם הימים, שנתפרסמו בעתון ההיתולי, ‘אוסקולקי’, והאחרים ביקשו לראות בחזיון את ‘המשך’ הדראמה המקובלת, ולכולם היתה ההצגה למפח־נפש”.

ואולם כדאי יהיה להביא כאן גם את הדברים, שכתב צ’חוב עצמו לאחר אותה הצגה, אל אחיו השני, אלכסנדר:

“אינך יכול לתאר לעצמך את המהומה, שקמה כאן. משטות זו, כגון החזיון הקטן שלי, עשו מפלצת שלמה. רעשו, המו, בעטו ורגשו – ובמזנון של התיאטרון כמעט שהגיע הדבר לידי מהלומות. מעל היציע למעלה ביקשו שני סטודנטים לזרוק מישהו למטה, ושני שוטרים הוציאו שנים מן האולם. הכל רגזו. אחותנו כמעט שנתעלפה. השחקנים היו עצבנים וסוערים כולם. ולמחרת הופיעה בעתון ‘מוסקובסקי ליסטוק’ בקורת מאת פ. קיטשייב, שבה גילה הלה את דעתו, שחזיוני אינו אלא קשקוש חצוף וצִינִי ובלתי מוסרי”…

וגם חזיונו הרך והעדין של צ’חוב “טשאיקה” נחל מפלה גמורה בתיאטרון, ורק כעבור כמה וכמה שנים זכו כל החזיונות הללו להצגות של כבוד ולקהל של מבינים בתיאטרון האמנותי של מוסקבה.

וכך הלך והתלבט האמן בגורלו, – ומן הרשימות המקוטעות עולה לא־אחת קול פנימי וכבוש של יאוש ומרירות.

ואולם ביחוד מלאות הרשימות הללו נושאים מנושאים שונים לסיפורים, לרשימות ולרומאנים, שלא נכתבו לעולם ולא הגיעו לכלל עיבוד.

והנה אחדים מאותם ה“נושאים”, שיש בהם צ’חוביים טיפוסיים:

פקיד נושא על חזהו את תמונתה של אשת הגוברנאטור. י"ד שנים הוא נושא על לבו את תמוּנתה. כונס ממון, מלווה ברבית, מתעשר. והנה מת בעלה. היא חולה, בנה מסתבך בענין־ביש, שצריך להצילו מתוכו. נחוצים לכך ארבעת אלפים רובלים. האשה פונה אל הפקיד. והוא מקשיב לדבריה בהבעה של קורת־רוח ועונה: “איני יכול לעשות מאומה למענך גברתי!”.

ומענין: צ’חוב הוסיף לרשימה זו לאחר־כך עוד כמה וכמה פרטים, שמהם ניתן לראות שאותו נושא שיעשע אותו כמה ימים, אבל לידי כתיבה לא הגיע.

ואופיני לגבי צ’חוב הוא גם מאורע זה, שרשם לו כנושא בפנקסו:

פעם נכנס ובא לביתו של אחד מחבריו ומצא שם מסיבה עליזה. נעים היה להשהות עצמו שם שעה ארוכה ולפטפט עם שתי נשים, שישבו על ידו ושתו אתו יין. פתאום קם ממקומו מכירו נ. ופתח בנאום־לחיים גדול לכבודו, לכבוד צ’חוב: “קוסם־המלה”… “נושא אידיאלים בימינו, בשעה שהאידיאלים אבדו את קסמם”… “זרעו את הטוב והנבון והנצחי!” (מדברי ניקראסוב) ועוד פראזות כיוצא באלו. הכל שתו לחייו ונשתתקו עד־מהרה. העליזות חלפה כליל. והאשה, שישבה לימינו, לוחשת לו: “עתה עליך לפתוח ולומר דבר־מה”. “אבל מה אדבר? – הו, אילו יכולתי ליטול אחד הבקבוקים ולנפץ את גולגלתו! ועל משכבי עליתי באותו לילה במצב רוח רע עד מאוד”.

לאחר המפלה הגדולה של החזיון “טשייקא” כתב אחד העתונים, שצ’חוב ברח באותו ערב ונמלט מבית־התיאטרון. ואולם צ’חוב עצמו רושם בנידון זה, שאמנם נמלט וברח במערכה האחרונה, אבל מטעמים אחרים לגמרי.

בשעת המערכות הראשונות ישב מאחורי הפרגוד יחד עם המשחקת, שהיתה מראשי־המשחקים בחזיונו ולה הוקדשו כל ההכנסות של אותו ערב. והנה נכנסו ובאו אליה אותם הבריות המפוארים עם אותות־ההצטיינות על חזותם, הממלאים תמיד כל החדרים הללו של המשחקות ושל המטרונות הטובות.

וצ’חוב רושם: “כל הבריות הללו, הנדחקים אל האמנות מאין אונים להגיע למשהו אמיתי, הרי הם נעשים בהכרח פקידים מפוארים עם אותות־הצטיינות גם כאן, במקצוע זה, ו’נותני־הטון'. וכמה טפילים כאלה ממלאים את האמנות, המדע, הספרות, התיאטרון והציור! כולם הדורים ומפוארים במדיהם ובאותות־ההצטיינות שלהם! ואני לא יכולתי לשאת עוד. נחנקתי. וקמתי וברחתי”.

באביב שנת 1897 בא צ’חוב לבית ידידו סואוורין (אחד המשמרים המפורסמים, מוציא העתון “נובוייה וורמייה”) ושם תקפה עליו מחלה קשה עם שטף־דם.

וצ’חוב רושם: אני יורק דם. בחלק העליון של שתי הריאות נשמעת חריקה מוזרה. ביום כ“ח לחודש זה בא לבקרנו לייב טולסטוי. דברנו על הישארות הנפש. אני ספרתי לו תכנו של סיפור אחד, והוא, כמדומה, הקשיב בתשומת־לב מרובה”.

והנה גם פרטים אחדים מתולדותיו, שלא היו ידועים עד עתה:

צ’חוב יליד כפר היה והיה חי כמה שנים בכפר מולדת אבותיו. ומסיפוריו של אחיו אנו שומעים, שהתעסק בכמה וכמה מפעלי צבור במקום מושבו – בנין בתי־ספר לעם, סלילת־כבישים וסידור בתי־מרפא בימי התפרצות החולירע בסביבה.

אביו של צ’חוב, פאוול יגורוביטש, מוצאו מבני האכרים, שהיו עבדים לאדוניהם בימי העבדות ברוסיה. חנות־מכולת היתה לו בעיר טאגאנרוג שברוסיה הדרומית והיה סוחר מן ה“גילדה השלישית”. ואולם חיבה יתרה לא חיבב את המסחר והיה נוטש עסקיו ומתמסר לזמרה ולכנור “עד לידי טשטוש החושים”. אמו היתה אשה טובת־לב והיתה מפקחת על עסקי־הבית ומלמדת את ילדיה בעצמה ועל ידי מורים שכוּרים.

ששה ילדים נולדו לאותו פאוול יגורוביטש, וכולם בעלי כשרונות. אחיו הבכור של צ’חוב, אלכסנדר, היה עתונאי מפורסם וכותב סיפורים. הבן השני, ניקולאי, צייר בעל כשרון. אחריו נולד אנטון, הוא המפורסם מכולם, ואחריו – איבן, אחד הפדגוגים המפורסמים בעולם החינוך הרוסי, ואחריו מיכאיל מחבר ספר זה, תולדות חיי אחיו, שעסק גם בתרגום ספרים מלשונות אחרות והיה גם כותב סיפורים ומו"ל. כולם נמשכו לספרות ולאמנות.

“רבב לא נמצא מעולם על בגדו של אבי, ואף־על־פי שבגדיו לא היו מפוארים ביותר”, רושם צ’חוב, “הוא היה מעיקרו איש דתי, אבל חיבה יתירה נודעה ממנו לתיאטרון, לחינוך, לשירה ולנגינה”.

בעיר זו, טאגאנרוג, חי צ’חוב עד שנת 1879, שבה סיים את לימודיו בגימנסיה, ואחר עבר למוסקבה. בימים הראשונים לשבתם שם התגוררו במרתף טחוב, ש“מבעד לחלונותיו ראו רק את רגליהם של העוברים ושבים”. כעבור זמן־מה השיג אביו איזו עבודה, גם אחיו הבכור ניקולי, הצייר, התחיל לעבוד באחד העתונים הקטנים, ולמשפחה הגיעו ימי רווחה כל־שהי. ובאותו עתון, שבו עבד האח־הצייר, פירסם אנטון צ’חוב את סיפוריו הקטנים הראשונים בשם הבדוי “צ’חונטה” – כינוי של גנאי, שכינהו פעם המורה שלו בעודו בגימנסיה. שם זה היה חביב ביותר על צ’חוב, והשאיר אותו כ“זכרון רומאנטי” על גבי השער של ספר סיפוריו הראשון.

שני ספרים אלה תוספת רבה הם לספרות ולבקורת, שנכתבו עד היום על צ’חוב, והרבה ממה שלא היה ברור עד עתה, נתברר כאן.

[תרצ"ג]