א    🔗

שלא כהיכרותי עם סופרים אחרים היתה היכרותי עם שלמה צמח. שמו, כאחד מאישיה של מפלגת “הפועל הצעיר” וסופריה, עלה לפני עוד בחוץ־לארץ, אבל התוודעתי אליו סמוך לבואי ארצה, בבית המפלגה בתל־אביב בשנת תרפ"ו (1926). באתי מן המושבה פתח־תקוה, שבפרדסיה עבדתי, ובמסיבת המפלגה היכרתי את צמח פנים אל פנים. התבוננתי בו יפה והתרשמתי ממראהו: גבר נאה, בעל קומה בינונית, שפניו חלקות, סברוֹ חריף ונעים, שפתיו תאוותניות, שערותיו שחורות ומקורזלות, גופו מוצק, רחב־כתפיים, קולו מלא ועבה כלשהו ולפעמים רועם, דיבורו איטי, לשונו בררנית ונגינת־לוואי לה, וכולו תסיסה. כבודו היה גדול בעיני, בן־העשרים־ואחת. שכן סופר עברי נחשב ועם זה ראש מחלקת ההדרכה החקלאית בתחנת־הנסיונות, ספרא וחַקלָאַה – לאו כל אחד זוכה לכך. אף ידעתי, שהוא מראשוני העליה השנייה, בטרם היות “הפועל הצעיר”, ואחד ממכונניה. הייתי כספוג לקליטת רשמים, והנה נזדמנתי לכאן, והוא בתוך סגל־חבורה: יוסף שפרינצק, חיים ארלוזורוב, יוסף אהרונוביץ, יצחק וולקני ויוסף ברץ. כל אחד מהם וכולם יחד, וכן אווירת השיחה, הגידו לי איזה פתרון שנכספתי אליו זה כמה. הוא לא היה ראש החבורה ואף לא הירבה לדבר, אבל כשהגיע תורו לדבר, הוסבו אליו העינים, כמי שמצפים לשמוע ממנו משהו מיוחד.

ספרו המונומנטאלי “שנה ראשונה” טרם פורסם ואולי אף טרם נכתב, וידיעותי עליו לא היו מרובות. אבל ידעתי שבא ארצה שנה לפני בן־גוריון והערכתי את חלקו הסגולי במפעלות העליה השניה וביצירת “הפועל הצעיר”, כדרך שסיפרו לי על מומחיותו בענייני חקלאות, שהיתה אז מלאכת־קודש, שכל תחיית ישראל יונקת ממנה. אני ראיתי בו דמות־מופת, מזיגה של חקלאי מעולה וסופר עברי מצויין. דמות כזאת, הן ריחפה בחזונם של מקצת מן הדור הצעיר באותם הימים. ואמנם כתב צמח על תנאי המשק של הקבוצה הקטנה, על שתילה ועל הכלאה, על ייחורים ועל הרכבות, על השימוש בזבלים ועל דרכי השקייה, ובעת ובעונה אחת כתב מסות בביקורת על יל“ג, מנדלי, ביאליק, גנסין, ברדיצ’בסקי, שטיינברג ועוד, כדרך שכתב על גורקי, שופנהאור, ג’ורג' דיהאמל, יֶסנין וכיוצא בהם. כשהיכרתי אותו כבר היה ידוע כמחבר סיפורים על חיי הארץ ונפתולי העליה השניה בהתערותה בה. באותה שנה ממש קראתי ב”הפועל הצעיר" מסה נרחבת, שתפסה חלק גדול מגליון־החג, ושמה: “רעיונות על היפה ועל האמנות”. על ידי כך צירפתי אותו במחשבתי לא.ד. גורדון, שלמה שילר, ר' בנימין, יצחק וולקני, שהיו הוגי־דעות ועסקו גם בבעיות היסוד של העם והעולם, אבל לא היו מנהיגים או עסקנים במשמע הרגיל של המלה. לפי הלך־הרוח של הימים ההם אין לתמוה, שנופך זה של עיסוק בהגות ובספרות גרע ממעמדו ולא הוסיף עליו. אי־שם במיסתרים רחש קהל־החברים חשד, במי שמסיח את דעתו אפילו שעה קלה מן היעוד המרכזי, שהוא בנין הארץ, התישבות והגשמה עצמית, ומתמכר לענינים ולאוּמנוּיוֹת, שהעם עסק בהם בגולה בכל הארצות שישב בתוכן. מובן מאליו, שצמח “קיזז” מצב־דברים זה, שכן היה אגרונום, מומחה לחקלאות ישראלית, ובקבוצות ובמושבים הכירו אותו כמדריך חקלאי נאמן וכקורא שמות עברים לצמחים, לעבודות־שדה ולמכשירים שונים. ממושבתי פתח־תקוה קורא הייתי את דבריו בתחום החקלאות והספרות, שנכתבו בסגנון עברי דשן, נועז, שריח תורה בו, שאינו מוותר לתביעה, שהיתה רווחת כבר אז, כי לשונו של סופר צריכה להיות פשוטה וענייה, כדי שהעובד ירוץ בה. “לא רק חקלאות צריכים הפועלים הצעירים ללמוד, אלא גם עברית” – היה רגיל לומר לכל מי שטען באזניו כנגד סגנונו “הקשה”. כיבדתי את צמח, שיצירת תרבות עברית וספרות עברית אינה בת־חורגת בהשקפת־עולמו הציונית והחברתית, אלא עמוד־התווך של הבנין כולו. הוא לא גרס שאלות תלושות, שאינן מעוגנות במסכת־האדם השלמה וראה בהן חולשה מוחית ונפשית. המפעל הציוני, טעמו ועתידו בהגשמת כל היסודות שבתנועת־התחיה: חומר ורוח, כלכלה וחברה, טכניקה ופילוסופיה, תרבות ואמנות, כושר־מעשה ויופי.

הימים היו ימי כיבוש העבודה וגאולת הקרקע. המאבק עם ממשלת המאנדאט למען העליה היה בכל עוזו, ולא פעם נשמע מעברים קול כנגד הרוחניות היתרה, כביכול, ש“לקינו” בה. אכן, אף צמח ראה את תפקיד־הבכורה של הדור בבנין הארץ ותרם לו הרבה; אך האמין, כאמור, שתחיית האומה ובנין־הארץ מושתתים על מסך רוחני איתן, על התחדשות הלשון העברית, על עיון־עולם שלם, ועל יצירת ערכי ספרות ואמנות. מטעם זה הוקיע את המודרניזם המלאכותי והחקייני, שניסו לשתול בארץ ישראל. וכשם ששקד על עקירת גידולי־הבּר בחקלאות ועל שימוש בשיטות טובות בזריעה ובנטיעה, כך ביקש לבער גידולי־פרא מן הספרות החדשה. הוא סלד ב“קפיצות ובעקמומיות” עד סוף ימיו ולא חדל להוקיעם ולהזהיר מפניהם.

 

ב    🔗

כשעברתי לתל־אביב והתחלתי לעבוד ב“הפועל הצעיר”, בעריכתו של י. לופבן, הגברתי התענינותי בו. אבל באותם ימים הקים את בית־הספר החקלאי על שם “כדורי” בהר־תבור וחָמש שנים היה מנהלו. אחר כך עמד, כנזכר, תשע שנים בראש המחלקה להדרכה חקלאית בתחנת הנסיונות של ההנהלה הציונית. קשריו עם חיי־הציבור נתרופפו קצת, ועם קום מפלגת־פועלי־ארץ־ישראל, שוב לא היה חבר בה, כי דעותיו התחילו לנטות לצד קבוצת האינטלקטואלים בירושלים, שנתארגנו ב“ברית־שלום” ואחר כך ב“איחוד”, אף על פי שלא בכל הזדהה עמהם. מאמריו הפובליציסטיים נתפרסמו ברובם לא ב“הפועל הצעיר”, אלא ב“הארץ” ובבמות אחרות. אבל צמח היה בעל השפעה בכל מקום שהיה פעיל, אם במפלגה, בתחנת הנסיון, בבית הספר או באגודת הסופרים. מבית־הספר “כדורי”, למשל, יש לנו עדות יפה של שר־החוץ לשעבר, יגאל אלון, שהיה תלמיד במחיצתו ושמע לקח מפיו. מומחיותו, אישיותו הססגונית והנמרצת, פיקחותו, בינת־החיים שבו, חכמת־הפדגוגיה והבנת נפש הנוער הסמיכוהו והכשירוהו להיות לא רק מורה למקצועות שונים, אלא גם מורה־דרך לתלמידיו. בספרו “בית אבי” כותב יגאל אלון: “משכמו ומעלה, בלי לפגועה כהוא־זה בשאר מורי, היה שלמה צמח, הסופר והמבקר, אשר הפליאני בהרצאותיו ובשיחותיו על בוטאניקה מזה, ועל ספרות עברית וכללית – מזה. כולם פתחו לפני עולמות, אשר ידיעותי בהם היו מוגבלות עד אז ובמיוחד שלמה צמח, אשר כאמור, קרע לפני צוהר לערכי חברה ואדם, ובעקיפין – אל תנועת העבודה” (עמ' 147).

על חלקו באגודת הסופרים ידעתי יפה זמן רב לפני שהייתי בעצמי בתוכה. בשנת תרפ"ז (1927), נתגלעה מחלוקת בין ועד אגודת הסופרים ובין עורך “כתובים”, אליעזר שטיינמן, שקיבל עליו לערוך את כתב־העת הזה בגושפנקה של האגודה כולה. הוא ועוזריו כיוונו את העיתון במגמה חד־צדדית, כיתתית, למורת־רוחו של ביאליק וחבריו. ביאליק ראה בכך “גניבת דעת”, והתפטר מן הוועד. בוועד החדש שנבחר נכלל גם שלמה צמח. אז נוסד השבועון¹ “מאזנים”, שאף אני זכיתי להשתתף בו. חברי המערכת היו: ברקוביץ, ברש, לחובר וצמח. צמח היה הרוח החיה והשתתף כמעט בכל גליון במסות, ברשימות או בהערות פולמוסיות. ביחוד הצטיין בהגנה על האגודה והיה משיב לחורפיה דבר, שכן עט מושחז היה לו בויכוח.

ראוי להעיר, שצמח היה הסופר הראשון, שהיה בא לישיבות הוועד המרכזי במכונית נהוגה בידיו. ובימי סגריר, או בשעה לא־נוחה אחרת, היה מוליך את חברי הוועד הביתה. היה בכך משום חידוש, שלא היה חסר יסוד־המשוּבה.

תקרית ספרותית אחת, שאירעה באותם הימים, הבליטה יפה את אופיו ההומאני של צמח כשומר אמונים לידידיו בעת צרה, ואני נתרשמתי מאד ממנה. היה מעשה, ויצחק למדן, שתירגם את “ראובני שר היהודים” למאכס ברוד, נכשל בטעות אופטית. שתי מלים, שהוראתן בגרמנית ידועה וברורה, נראו לו ללמדן, מחמת דמיות האותיות בכתב הגוֹתי, כשם עצם פרטי. במקור כתוב: Leiser Nachhall, כלומר, הד חרישי, והוא קרא ותירגם בטעם שם אדם, היינו, “לייזר ראשאל”; מובן, שכמה סופרים עטו על המציאה הזאת, התקלסו בלמדן בעל־פה ובכתב והעליבו אותו. צמח אץ ראשון לתבוע את עלבונו מידי המתכבדים בקלונו. הוא הגן עליו בלהט ובהגיון חותך, בהוכיחו, שטעויות בתרגום הן חזיון נפרץ אצל מתרגמים מובהקים ומפורסמים בעולם. ואין מקורן של טעויות אלה באי־ידיעה או בזלזול, אלא, להיפך, בחינת “לפום חוּרפא שבשתא”. הגנה זו עשתה בשעתה רושם, משום שדווקא צמח לא היה נמנה עם בעלי הביקורת המתוקה, אלא נחשב כמחמיר, שאינו מהיר לסלוח לא לזדונות ספרותיים ואף לא לשגגות. ואני יודע מקרים דומים, שבהם נתגלה צמח הקפדן כאיש־חסד ומיטיב עם חבריו.

כאמור, היה צמח בענייני ביקורת היצירה הספרותית מן הממצים את הדין, הן את דין היצירה עצמה והן את דין מבקרי היצירה. עמדתו היתה נחרצת: “וייאמרו הדברים בגלוי, בשפה פשוטה וברורה. ביקורת היא אהבה ושנאה. מה שיפה בעיני אני אוהבו בכל לב מה שמכוער בעיני, אני שונאו בכל נפש” (“מסה ובקורת” עמ' 118). בתחום זה היתה גישתו תקיפה ולשונו לוהטת, וכמדומה לי, שנכווה מאש שלו עצמו. וכווייה זו הביאתו לפעמים לידי טעות. הוא היה חסידן של נורמות מסויימות, שאין רחמים לפניהן ולא רצון לזוז מהן. כיוון שאמרתי זאת עליו בחייו, אין זה מן המידה להבליעה לאחר פטירתו. הוא לא היה נוהג לתקן את דבריו לאחר שנים, כשכינסם בספר, מתוך אמירה מפורשת: “אם יש חשיבות כלשהי לדברים שנאמרו בשעתם, הריהי בשמירה שאנו שומרים על האמירה שנאמרה ברוח שעתה ובצורת שעתה ובלשון שעתה. לפיכך לא היטבתי עם הדברים ולא קישטתי אותם, והינחתי אותם במקומם ובצורתם כמות שהם, בין שמניחים דעתי ובין שאינם מניחים דעתי בשעה זו” (“דברי פתיחה למסה ובקורת”, 1954).

לפיכך נראה לי, שיהיה זה גם ברוחו של צמח, שהאמת השלימה היתה נר לרגליו, אם לא אמנע מלומר עכשיו מה שאמרתי עליו בשעתו. צמח, המבקר רחב־הדעת והשנון, לקה בראיית הנולד, היינו, בראיית הספרות והסופרים הנולדים. כמעט את כל הסופרים הצעירים מתח בשעתו על העמוד, והם ספגו מידו את הארבעים. בניגוד לפיכמן ולברש, שהבחינו בכוחות בעת צמיחתם, וסייעו עמהם, היה טבעו של צמח לברך על המוגמר ועל המובשל. והוא היה נאמן לעצמו תמיד בנקיטת קו זה. אכן, מתוך יושר אינטלקטואלי הודה אחר כך בטעותו ואף התנצל עליה. אבל תחושת־גידול מראש – סמי מכאן. אף אני נתנסיתי במטה־זעמו, כשם שנהניתי אחר כך מווידויו המיטיב. זהו אולי הצל היחיד, המלווה את צמח רב־האורות כמבקר, שהיה סגי־נהור מבחינה זו ולא היה רואה פרחי כשרון ולא היתה בפיו ברכת־השחר לסופרים צעירים ולא ברכת־חתנים. להלן אספר על יחסו לנוער בכלל, שגרם לפולמוס חריף בינינו, שבבואתו משתקפת, אולי, גם בהערכה שהעריך את דברי־הספרות שלי. על טעות שבהערכה דיִי אם מטעמים מסויימים אביא כאן מה שאמר על קריב:

“אין אדם קרוי מבקר, עד שיש בו תביעה משלו. מהי תביעתו של קריב ומה רצונו? – – – את הספרות העברית הוא ‘משרת’ ודרכיו דרכי־נועם. אבל כלום לא עלה פעם על דעתו, שנועם זה הוא הקטלן הספרותי הממית כל ניצן רך בעודו באיבו. – – – זה שהוא מוסיף קימעה בימי חגים ויובלים אל שופמן, עגנון ודומיהם, תבוא עליו הברכה. אבל באלה לא סיכן את עצמו. עליו להיות בן־זמנו ואל חבריו עליו להפנות את דבריו, אותם עליו לשפוט, מהם עליו לתבוע תביעותיו. אני רוצה לדעת מה דעתו על כל השירים, שמתפרסמים לעשרות בכל יום ששי ושילדינו לומדים אותם על פה” (מסה ובקורת, “הוצאת דביר”, תשי"ד, עמ' 201).

דומה, שאין לך דברים משובשים בהערכת דיוקנו של קריב כדברים אלה. ראשית, גם על יסוד ספרו של קריב “עיונים”, שהופיע שנה לפני “אדברה וירווח לי”, שהיה בחינת מפנה בביקורתו, לא היה אפשר לומר, לדעתי, בשום־פנים ועל פי שום קנה־מידה, שקריב נוהג מנהג נועם, “שהוא הקטלן הספרותי הממית כל ניצן רך בעודו באיבו”, או “שאינו אלא מוסיף קמעה בימי חגים ויובלים של שופמן, עגנון ודומיהם”. זוהי הגזמה קשה, שלא היתה הולמת כלי־הערכתו הרציניים והאחראים של צמח; על כל פנים, אינה מעידה על ראיית גנזי כוח יצירתו של קריב. שנית, גם לאחר שכבר הופיע ספרו של קריב “עטרה ליושנה”, כתב עליו צמח, כי “בעיני קריב אין הפרש, בסופו של דבר, בין מנדלי לברנר”, בעוד שקריב, המותח ביקורת קשה על שניהם, מבדיל לרעה את ברנר, אם כי הוא פוסל גישת שניהם. בכל אופן, קריב הודיע תמיד מה רצונו ומה תביעתו; קריב לא הוסיף הרבה אל שופמן, משום שבדרך כלל היה מותח ביקורת עליו בכתב ויותר מזה בעל־פה. קריב מתח ביקורת שלילית על כמה מסופרי־המופת שלנו, כגון, מנדלי וברנר ופרישמן, ואף טשרניחובסקי והזז לא יצאו זכאים מלפניו. הייתי יריב לדעותיו על סופרים אלה, אבל כלום על סופר כקריב שדבריו היו מובהקים בכל תקופות יצירתו, אפשר לומר שלא ידענו מהו רוצה ומהו תובע? והעיקר, בכופרו בערכם הספרותי והלאומי של הסופרים הנ"ל הוא סיכן את עצמו רב־יתר מסופרים אחרים. גם על סופרים צעירים חיווה את דעתו במפורש, אם לשבט ואם לחסד. ואין הוא הצעיר היחיד, שכלי־ביקורתו של צמח לא צלחו עליו. הצעירים המבוקרים על ידיו שמעו את דעתו, הצטערו, המשיכו במלאכתם, עמלו, עשו פרי, וכבשו להם מעמד ברור בספרות, ודעתו של צמח נתבדתה. כאמור, בכמה מקרים הודה ששגה. מכאן, שגם סופר בעל־הבנה איננו בן־חורין ממיגבלות.

 

ג    🔗

כבר הזכרתי, שצמח התקרב ל“ברית שלום” והתרחק לאט לאט מחבריו ב“הפועל הצעיר”. מאמרים שכתב משנת תרצ“ז עד תש”ב כונסו בספרו “בימי מסה” בשנת תש“ה, והם מבטאים השקפתו על מדיניותה של ממשלת המאנדאט, על החלוקה, על הנאציזם, על הגיוס ועל עתידה של הציונות. וזאת היתה השקפה, שסטתה מן הדרך שהוא וחבריו סללו קודם לכן. ולפי שהיה סופר שנון ופובליציסט מובהק, היו דעותיו יוצאות מעטו חריפות וקיצוניות רב־יתר מזו של שאר בני־החבורה. בשנת 1945 כתב ב”הארץ“, ש”שליחותה של בריטניה בשביל הציונות לא נסתיימה עוד“. הוא התנגד, כמובן, לתכנית בילטמור, אך הביע התנגדות גם למדינה דו־לאומית, לפי נוסח “השומר הצעיר”, מפני ש”אין הציונות חייבת לקבל שום צורת־מימשל מגובשת, הואיל ודרגת התפתחותה לא הגיעה עוד למקום של “גיבוש”, וכיוצא בזה. דבריו ציערו והרעימו את חבריו; ואפילו י. לופבן, עורך “הפועל הצעיר”, שתפיסתו המדינית היתה מתונה, התקיף אותו קשה במאמרו “המנסכים על רגליהם”, כי ראה בהלך־דעותיו החדש סתירה לעיקרי הציונות. המדיניות הבריטית, שבעיני הישוב האחראי היתה בוגדנית ומסוכנת, לא היתה, כאמור, כזאת בעיניו. הוא כתב: “איני יודע חטאו של מי גדול, של המרמה או של המרומה” (עמ' נ'). לא האמין שארץ־ישראל תפתור את שאלת היהודים ולכן הטיף ליהודי הגולה “להלחם בתוך ארצות מושבותיהם עד יעבור זעם. – – – להלחם על החירות האישית בעולם, על דימוקראטיה”. תביעת העליה הובלעה בדבריו ונשתמע מהם, שדאגתו מופנית לישוב הקיים, ל“ששים ריבוא” שכבר הגיעו ארצה.

במדור התגובות ב“הפועל הצעיר” הסתערתי על דעותיו וחשפתי את גרעין הכפירה בציונות האמיתית, כפי שנתגבשה בתנועת העבודה. דבר זה הטיל, כמובן, צל על יחסינו, שבא לידי ביטוי בתשובותיו בעיתונות ובהשגותי על דבריו וכן במכתביו לאנשים שונים.

אולם עוד בשנת תש“א כתב צמח מאמר ב”מאזנים“, “על פולחן הנוער”. מאמר זה הוא כתב־אשמה כבד כלפי המבוגרים, שהעלו את הנוער למעלה מן השיעור והנמיכו על ידי זה את קומת עצמם וקומת הערכים שיצרו. כל רעה נפתחת מן הנוער. “כוחם של היטלר ומוסוליני בכוחם הסומא של בני־נעורים אלה”. ו”פולחן הנוער הוא פולחן העכשיו טמא־השפתיים". במאמר־תגובה נרחב “קטגוריה על הנוער, שאין לה סמוכין”, ניתחתי את דברי צמח והצבעתי על אופיו של הנוער שלנו, שבכללו אין בו המידות המגונות שהוא מונה בו, וכל קטרוגיו תלויים על בלימה. בלי נוער אין ציונות ואין הגשמה ציונית, ובלי הווה ועכשיו אין עתיד ואין חזון העתיד. תגובה זו עוררה את חמתו, והוא הקדיש לה תשובה מקיפה, בשם “מה הרעש”, והיא נכללה בספרו “בימי מסה”. מכאן ואילך היה מזכיר את שמי ומעריך את דברי בין בפובליציסטיקה ובין בספרות במטבעות־לשון פגומים; מובן, שאף אני הייתי מחריף את תשובותי.

משקמה מדינת־ישראל היה שרוי במבוכה. חששותיו לא נתקיימו, דעותיו לא עמדו במבחן המציאות, ממשלת המאנדאט הסתלקה, צה"ל ניצח ותחזיתו הקשה נתבדתה. זמן־מה נטל עליו לידום. ודאי היו אלה שנים של חשבון־נפש בשבילו, שלאחריהן באו לידי גילוי שתי תכונותיו היפות. ראשונה, שום סמכות ושום יוקרת עבר לא שיחדוהו. הוא לא גימגם. כששינה את דעתו, קם והביע אותה ללא רתיעה. כי האמת שלו היתה יקרה לו מכל. ותכונה שניה: כושר התהייה והחרטה. הוא לא בוש להודות, שחישוביו היו משובשים. כששאלתיו פעם מפני מה אינו כותב בשאלות הזמן, השיב: “אני שותק, מפני שפעם דיברתי ולא שמתי לב לספק שבי”. חשתי בפצעו. ואמנם התרכז בביקורת הספרות, ורק לעתים רחוקות כתב על ענייני השעה, וגם אז לא מנקודת־ראות מדינית. השתקע גם בעבר חייו וכתב זכרונות נפלאים על החסידות שבעירו פלונסק.

אולם לא איש כצמח יגלה שויון־נפש למאורעות ציבוריים מכריעים. הוא עקב מחדר־התבודדותו אחרי המתרחש, ומעקב זה הבשיל את הברכה ששלח לעצרת עם כינון המערך, שבה בא לידי ביטוי השינוי בהשקפתו, או מוטב לומר: שיבתו לתפיסתו הציונית, שרוב חייו היה שותף בגיבושה. נוסח הברכה ארוך ואביא ממנו רק פיסקה אחת: “מכאן שימחתי לעצרת זו, שבה אתם מכריזים על המערך, שהוא ממש, גוף חי, שקיום לו; מכאן גם צערי, שאיני עמכם בשעה זו”.

השנים הראשונות למדינת־ישראל הפשירו את קפאון היחסים בינינו. לרמז ראשון גילה נטייה לפיוסין. הפולמוס, שהעכיר את רוחנו, בא לקבר־ישראל. בפגישת־עראי אחת בשנת 1953 הזמנתי אותו לחדש את בריתו עם “הפועל הצעיר” ולהשתתף בו. הוא נענה בחפץ־לב, כמי שציפה להזמנה זו. במכתב ביום 2 במאי אותה שנה, אמר:

"ישראל כהן היקר,

שניים המהרהרים זה אחר זה, ודאי שניהם חייבים או שניהם זכאים. כל הזמן נדמה היה לי, טינא בלבך עלי, אף־על־פי שלא ידעתי שחרה. אמרתי, אולי בוטח אתה בדעותיך כל כך וקנאי להן כל כך, שאינך יכול לדור בכפיפה אחת עם אדם, שהיסוסים וספיקות מרתיתים לבו, ופעמים אמרתי, אוּלי גרם הויכוח שבינינו בשעתו (בענינים על הנוער), ושמא חטאתי ונכשלתי בריתחת הפולמוס ופגעתי שלא בדעת. עכשיו אתה בא ותמיה “על שהפרתי בריתי עם הפועל הצעיר”, ומי ומה גרם להתנכרותי? – הווה אומר, שוהה הייתי בטעות כל הימים.

ולענין גופו. אינני עוסק בעסקי הזמן. מעטות ידיעותי בנעשה וכל חכמתי מן העיתונים שסותרים ומנבלים זה את זה. בינתים זקנתי ואני ידוע חולי וכל שעה שעתי. – – – מכשלה זו, ‘בחינות’ תחת ידי, ולשם פרנסה בימי־יקרוּת אלה אנוס אני לעבוד ב’דביר', לקרוא חיבורים שאיני רוצה לקראם, ולתקן כתבי־יד, שלעולם לא יהיו מתוקנים, וכל שעות יומי טרופות. אולי תמצא תחת ידך דבר בשביל ‘בחינות’?– – –

תענני, שלך ש. צמח".

במכתב מאוחר יותר כתב אלי כך:

“אדם פשוט אני במשאי־ומתני עם חבר – אדם שאינו נראה לי, אין לי עסקים עמו; ויפה אתה יודע יחסי אליך, אף־על־פי (כדברי ביאליק) ש’מעולם לא התגלינו ולא השתפכנו איש לפני רעהו, ועל שולחן אחד כזב לא דיברנו'. ותקוותי, כך יהא מנהגנו תמיד”.

מובן, שלאחר חליפת מכתבים זו שמלפני 25 שנה, חזרו היחסים הטובים לקדמותם ועוד נתחזקו שבעתיים.

שלחתי ל’בחינות' מַסַה ושמה “הביקורת בחינת יצירה”, הוא קיבל אותה בסבר פנים יפות, אלא ביקש שאכניס בה שני תיקונים, ולפי שהם אופיינים ביותר לטעמו ולאסטניסותו באותם ימים, אעתיק את כל המכתב כולו (מיום ח' ביוני 1953):

א. "שולח אני לך הגהה א‘, תקרא אותה ותחזירנה לי. אולי תמצא דיבור אחר במקום ‘תורפה’. פירושה אותו מקום אצל אשה. הלוי מתרגם Weibliche Schamstelle אמנם בהשאלה אמרו – ‘היתה מונחת במקום התורפה’ (חבית של יין מונחת במקום שהיא עלולה להחמיץ) ואף אמרו: ‘ומפני שתורפה של ירושלים היתה ונוחה להיכבש משם’ – אבל יש כאן זכר ל’ערוות הארץ’. –

ב. אולי תתן במקום ‘יפשיל המבקר את שרווליו’ – דבר פחות המוני?".

החזרתי לו את ההגהה תוך הבאת ראיות, שהמלה “תורפה” יצאה כבר על־ידי ראשונים ואחרונים מכלל פשוטה ואין לפסלה, והיא נדפסה כרצוני. אשר לתיקון השני, הסכמתי להחליף את הביטוי בטוב ממנו. אבל הצעתו ופירושה ראויים לשימת־לב.

אגב, יחסו לכתיבה ולפרסום משתקף מפיסקה בגלויה ששלח אלי בערב ראש־השנה תשכ“ג והוא אז בן 77 שנה, כתשובה על דברי ששיבחו את מאמרו ששלח ל”הפועל הצעיר":

“שמחתי לדבריך! בושה לספר, כשאני שולח כתב־יד לעורך, הריני מחכה לתשובתו בחרדת ‘מתחיל’. עד היום לא עקרתי מלבי ‘אימתא דציבורא’ זו”.

כזה היה שלמה צמח ה“עזפּן” בינו לבין עצמו!

וביותר מציצה ענוותנותו האמיתית מן המכתב הבא, שפשטותו נוגעת ללב:

ירושלים

א' בסיון תשכ"ו

ישראל כהן היקר,

נוהג אני שלא להתערב במעשים הנעשים לכבודי – איני משתדל שייעשו, אבל אף איני מסרב להם; הואיל ובסירוב גופו יש מן היוהרה, ולא ממין המשובח. לפיכך בצוואה שצויתי לביתי לא אמרתי כלום על סדרי הלוויתי אלא דברים כוללים הללו: “יודעים אתם דרכי בחיים ובוודאי כך תנהגו בי למחר שיצאה נשמתי”.

למה הקדמתי לך כל אלה? שלא תחשוד בי, שאני מעמיד פנים של צנוע ושפל־רוח, מידות שאינן בי.

והנה כשאמרו לי, שמוכנים להוציא לאור מונוגרפיה שלי, לא סרבתי, אע"פ שהדבר לא נראה לי. עכשיו לאחר שנזדמנתי לכמה וכמה פעמים עם א.ב. בענין זה, רואה אני בעליל את הקושי בכתיבה זו, כשבעל־הדבר עודנו בחיים.

בקשתי ממך ־ תבטלו את ההצעה הזאת. איני צריך להאריך את הדיבור. אתה תבין לרוחי. אינני בגיל להתעסק עם עצמי.

שלך בידידות

ש. צמח

 

ד    🔗

צמח היה מוקיר את אליעזר שוחט עד כדי הערצה. שוחט היה בין התשעה שחתמו על התכנית הראשונה של “הפועל הצעיר” בשנת תרס“ו בפתח־תקוה. לישיבת־היסוד קדמה ישיבה של “ועדה לאיניציאטיבה” וביניהם שוחט וצמח. על שניהם הוטל להעלות על הכתב את הפרוגרמה ולהביא אותה לפני הנאספים כדי לבררה ולאשרה. שניהם עלו באותה שנה והיו בין פותחי העליה השניה, וצמח העריך אותו מ”מבט ראשון" ודבק בו. עד יום מותו לא הסיח צמח את דעתו ממנו.

כשאני באתי ארצה, כבר היה שוחט מנהיג רוחני מוּכר, אך נסתר, כעין אחד מל"ו. ואף על פי שהארץ היתה קטנה ואנשיה מעטים, ושוחט עבד במשקו בנהלל, והיה משתתף מפקידה לפקידה בכינוסי “הפועל הצעיר” – לא היה מעורב בין החברים כמו אחרים. היכרות עמו היתה מאורע. הוא הביט בפני כל אדם במבט ישיר ובהיר, קימץ בדברים, היה משהה תשובתו לבן־שיחו והביאו במבוכה בגילוי־לבו. אליעזר שוחט היה אדם ער ביותר, קורא ומגיב על מאורעות על פי דרכו, מדבר בכינוס כמה פסוקים, הנאמרים בעברית טהורה, בקול חרישי, בקיצור מואַט ובחוסן מוסרי. ודבריו נשמעו בקשב רב, בציפיה דרוכה, באמון מוחלט ובהרגשה, שמשהו מיוחד נתרחש בכינוס.

אף אני פגשתיו בפעם הראשונה במועצת “הפועל הצעיר” בחיפה בשנת 1926. במבוייש ניגשתי אליו ואמרתי לו את שמי. הוא קרא מאמרי הראשון ב“הפועל הצעיר” והישהה עלי את עיניו החמות. מאז פגשתי אותו פעמים לא־מעטות. אף מסר לי מזמן לזמן דרישת־שלום. התקרבתי אליו יותר לאחר הקמת מפא"י, כשנתמנה עורך “פרקי הפועל הצעיר”, שהיו מעין אנתולוגיה נרחבת של עיתון זה עד האיחוד עם אחדות־העבודה. היו בינינו חליפת־מכתבים וחילופי דברים שבעל־פה על ענינים מכריעים ועל אישי ציבור שונים, ומתוך מגע חי זה נתייקר עלי מאד, והייתי עומד לפניו תמיד, גם לאחר שכבר התידדנו והתקרבנו (במידה שהדיבור “התקרבות” חל על יחסי־גומלין עמו), כתלמיד לפני רבו. אולם חששתי תמיד, שלאחר שקהל החברים המכירים אותו פוחת והולך, תהא צפויה לו סכנת השתכחות. שכן, הוא היה רחוק מפרסום ראיון, וכמעט שלא נשתיירו עליו דברים רציניים שבכתב ולא זכרונות כתובים. יוסף שפירא כינס את מאמריו המעטים והחשובים והוציאם בספר “בנתיבות עבודה”, ששלמה צמח הקדים לו מבוא מצויין. אלא שהאימה מפני שוחט היתה גם עליו. ולא כתב, לפי דבריו, כל מה שביקש לכתוב.

אני הרגשתי בחסרון המידע על שוחט, שעל אף השתדלותי לא הצלחתי לאספו. אפילו צמח עצמו, שגדל עמו בארץ, ידע רק מה שעבר עליו כאן. ובניגוד לרוב אנשי העליה השניה היה שוחט כבר בן שלושים בעלותו לארץ־ישראל. לפיכך החלטתי לחזר אחרי מכתביו של שוחט ואחרי אנשים שהכירוהו, כדי להציל מפיהם מה שניתן להציל. פניתי לצמח וביקשתי אותו לסייע לי בזה, והוא שמח מאד על יזמתי, והיה ממציא לי מזמן לזמן מכתבים של שוחט אליו, מתוך השחת צערו, שרובם הלכו לאיבוד בצאתו בשנת 1908 מסג’רה. לכל משלוח כזה היה מתלווה משפט של הערכה גבוהה לשוחט ולכל מה שעשה. הוא החשיב אותו כל כך, שהיה גונז בתיק כל הערה וכל פליטת־קולמוס ממנו. צמח כתב מבוא לכתבי א.ד. גורדון ומסר אותו לעיון לשוחט, והלה רשם הערות בשולי כתב־היד, שצמח הביאן בחשבון בחיבורו המסיים של המבוא. והנה ב־24 בינואר 1962, המציא לי את כתב ידו עם הערותיו של שוחט בלוויית דברי הערכה אלה:

“את הערות שוחט מצאתי מחוּברות אל הרשימות שלי, וודאי יש להן זיקה זו לזו ואני שולחן לך כמות שהן. כאן לפניך אליעזר שוחט התלמיד־חכם. זה שבניסוח הערותיו עדות נאמנה על טעם טוב ועל שכל ברור”.

הייתי בועדת־השופטים למתן פרס אהרונוביץ לשוחט, וצמח שיבחני על כך. לאחר פטירתו של שוחט, קיבלתי מצמח את האגרת הבאה:

ירושלים, ערה“ש תשל”ב

ישראל כהן היקר,

ביום שנסתלק אליעזר שוחט ז"ל, לא פסקתי מלהרהר – מה יש לעשות שלא ישכח שמו בישראל, מכיון שהלך ערירי לעולמו.

ודאי ידוע לך, שכתבתי מעין מבוא לאוסף מאמריו המעטים שיוסף שפירא הוציאם לאור. רשימתי זו היתה נגד עיני המנוח והוא הסכים להערכתי במכתבו אלי. בשביל להרחיב יריעה זו צריך לאסוף פרטים על חייו לפני בואו לארץ, שכן, לא כמוני שבאתי לכאן בן י"ח, הוא כבר היה בן ל' שנים ולא ידוע לנו כלום על בית־אביו, חינוכו, מעשהו בוארשה וכיוצא באלו. הוא היה שותק על עברו זה. אולי אפשר להוציא פרטים מפי חנה מייזל זוגתו ובת־עירו. ראשית כל צריך לנסות ולבוא עמה בדברים על כך. ושתנסה להעלות את הפרטים האלה על הנייר.

ב. צריך לדעת, כיצד הגיעו האחים שוחט אל משפחות בלקינד וחנקין (יהושע). גם דבר זה אפשר ללמוד מפי חנה מייזל. אבל הפרט הזה חשוב מאד.

ג. אני יכול לבקש את ידידי בדגניה א' שמריהו ברהון, שיאסוף את התעודות בארכיוני דגניה א' וכנרת, שיגידו על מעשי אליעזר משנת 1909 ואילך בגליל התחתון ובעמק הירדן.

ד. צריך לאסוף את הפרטים על חלקו ומעשיו של המנוח בראשית תנועת מושבי־עובדים וישיבתו בנהלל. יש עוד כמה חברים שבכוחם לעשות מלאכה זו. ומוכן אני לבקש את פרוידנברג (ד"ר פרוידנברג), שהיה אכר בנהלל ויושב עכשיו בירושלים והוא מבאי ביתי, ־ שיבדוק ענינים אלה שם.

על יסוד פרטים אלה אפשר אחר כך לצרף משהו קיים. אבל אני בן פ"ו ויושב בית. בכוחי לסייע, לזרז, לכוון אבל אין בכוחי לעשות די מעשים. הודיעני, איפוא, אם יש ברצונך לעסוק בכך (אפשר לצרף את שפירא). ואם תשובתך בחיוב, נזדמן יחד ונחלק את עבודת הליקוט, שהיא פסיעה ראשונה. ענני. בברכת כתיבה וחתימה טובה,

ש. צמח

ממכתב זה וממכתבים אחרים, שאינם מתפרסמים כאן, נשקף אופיו הזך של צמח, השומר אמונים לחברו, ואינו פוסק מלהגות בו אפילו על ערש־דווי, והוא אז כבר שמונים ושש שנה.

 

ה    🔗

טיפלתי בפרשת הוצאת כתביו של צמח והיכרתיו גם בשעה מיוחדת זו. ב־10 במארס 1964 הודיע לי במכתב, ש“שר החינוך הזמין אותי לשיחה במשרדו, ושלשום הייתי שם. – – – ומה נדהמתי לשמוע מפיו – הצעה להוציא לאור את כל כתבי. באמת הדבר בא עלי בפתע־פתאום ולא ידעתי מה להשיב ואפילו לא הרביתי בדברי־הודייה על רצונו הטוב. אלא בהמשך השיחה העלה את שמך ואמר שנמלך בך בזה הענין ולפיכך כותב אני אליך על דברים שלפי שעה הפרסום אינו נאה להם. – – – לא הייתי בין השופעים בכתיבה, אבל אלוהים ברכני באריכות־ימים ולא החסיר מאומה מכוחות־הנפש־והרוח אשר חנני בהם. וממילא נערמו הכתבים ציבורים ציבורים. ואפילו לדידי, שאיני גורס “כל כתבי” אלא מסתפק ב”כתבי" בלבד, הריהם מצטרפים לחשבון של חמישה כרכים עבים (700־600 עמודים)".

צמח הולך ומפרט את הרכב כתביו, ויש לכך ענין בפני עצמו. אולם עיקר בקשתו, שאברר אם שר־החינוך והתרבות, זלמן ארן, יודע מה שיעור הכסף הדרוש להוצאת כתבים אלה. “ועלי סכומים כאלה נותנים פחדם”. תוך שיחה הוברר, שבאמת הסכומים יהיו עצומים. והוחלט להוציא אל הפועל בינתים “תכנית מינימום”, היינו, רק את סיפוריו של צמח בשני כרכים. ב־20 ביוני 1965 נתכונן לשם כך ועד ובו: שר־החינוך והתרבות, זלמן ארן, חיים תורן, סגן המנהל הכללי של משרד החינוך, י. גדיש ואני, ונחתם הסכם בין הוועד ובין מערכת “מעריב”.

צמח היה מרוצה מאד משני טעמים. ראשית, פיקפק בביצוע התכנית הגדולה, שעתידה היתה לעלות כסף הרבה ולחייב הכנה ממושכת מצדו. הוא לא היה בטוח, שבכוחו להגשים את הדבר. שנית, משיחות מפורשות, ויותר מהן מרמיזות, התרשמתי, שהוא מאמין באמונה שלמה, שפטרוני הספרות העברית בדור זה או בדור הבא יעריכו את חלקו הסגולי במסות ויקימו אותו על נחלתו הבקורתית ועתידים לכנס כל מה שכתב בתחום ספרותי זה. אבל לא היתה בו ודאות כזאת ביחס לסיפוריו, וחשש מאד שמא יבולע להם. אדם פיקח היה ולמד מן הביוגראפיה הספרותית שלו, שאף־על־פי שכמה מסיפוריו עשו בשעתם רושם וכמה מהם יוסיפו להעסיק גם להבא קוראים ומבקרים – לא זכתה יצירתו הסיפורית להגיע למדרגה זו. הקהל לא מודע לצמח המספר. לפיכך ראה חובה לעצמו לשקוד, ויהי מה, על כינוסם של סיפוריו והוצאתם לאור, כל עוד הוא יכול לעשות זאת במו ידיו. ואמנם “התלבש” על משימה זו, והכין את שני הכרכים לדפוס, אף סייעתי לו במציאת מקורות ישנים. הוא איחד את הכתיב, ואחר כך הגיה ותיקן וצר צורה לספרים, כסופר צעיר העוסק בפרסום ספר־הביכורים שלו. יש בידי חליפת־מכתבים רבת־ענין, עיבוּדי־תכנית ושינויי־גירסה, והצעות להסכם, ותחבולות מימכר וכיוצא בהם, המפליאים בדיוקם ובחריצותם.

ומה גדולה היתה שמחתו כשלאחר עמל ויגיעה מרובים משלוֹ ומשל הוועד, הגיע יום נחמד באמצע דצמבר 1965, שבו נתכנס הוועד בביתו של צמח ברח' עזה לשם מסירת שני כרכי הסיפורים לשלמה צמח. הטקס הצנוע והנלבב הזה צולם במיושב ובמעומד. צמח היה נרגש מאד ואנו עמו. לפני שנפרדתי ממנו, אמר לי: “תודה, זה היה יום־שמש בימי המחלה המעוננים שלי”.

 

ו    🔗

כשם שהתרשמתי מאד מצמח בבריאותו וביצירתו, כך התרשמתי מהתנהגותו בימי מחלתו. והם היו מרובים וממושכים. צמח לא היה דתי ובוודאי שלא האמין, שמחלה באה מן השמים כעונש על חטאים והיא עשויה להעלם בכוחן של תשובה, תפילה וצדקה. אבל היה יהודי אמיתי בקבלת יסורים. כמעט בכל המכתבים – והם מרובים – שקיבלתי ממנו נזכרת מחלתו, הצער וההפרעה הכרוכים בה וכן תקוותו להחלים ולשוב לאיתנו. תמיד היתה תזכורת זו באה בהתאפקות, תוך כיבוש עצמו, ואיזו רוח של צידוק־דין של ירא־שמים היתה מרחפת עליה. הוא ידע את גילו והבין שלא זו בלבד שאין ריפאות שלמה למחלתו, אלא שגם קיצו קרוב, ואף־על־פי־כן היה מצפה להקלה, להבראה. כל הרגשות האלו היה מבטא בחן ובפשטות, שהיו מרגשים אותי בשעתם תוך קריאת הדברים. אי־אפשר לי שלא לנגוע בצד מיוחד זה של חיי צמח או שלא להדגימו,

לפחות, בכמה פיסקאות, הלקוטות ממכתביו, שנשלחו אלי במשך 25 שנה.

בשנת 1954 נאמר במכתב:

יפתה קצת בריאות גופי, אף־על־פי שהכל תלוי בחוט־השערה, אלא שבינתיים מתגנב אני ונכנס לשנת השבעים וממילא ניטל ממני מוראו של בעל־הדבר".

ב־1956 הוא מבשר לי:

ב“ה שבתי לאיתני, והקב”ה חזר ונתן הילוך לרגלי. אבל לרדת מהררי ירושלים אל השפלה אינם נותנים, רופאים הללו: “כשיתייצב האוויר נרשה לך”, כאילו יש אוויר יציב בארצנו.

הגיעה אלי שמועה, שצמח עומד לפני סכנת התעוורות ושרכישת משקפים מתאימה ואביזרי ריפוי אחרים כרוכים בדמים מרובים. עשיתי משהו בענין זה והודעתי לו על כך, והוא השיב לי ביולי 1959:

“אני מכיר לך טובה רבה, על דאגתך לי. – – – העניין אינו במשקפיים גופם אלא ברשות להשתמש בהם. פרופ' מיכלסון ממתין עד שהעין הימנית מאוֹרה ידעך יותר, אז יתן לי את המשקפיים, ועיני השמאלית, המנותחת, שראייתה כמעט שלימה (99%), תבוא במקומה של הימנית. לו קל להמתין, בשבילי דחייה היא מצוקה גדולה. איני סומא, אבל נפשי פזורה ואיני עושה כלום; ובגילי אסור להתרגל אל הבטלה. תסלח לי, שאני מטרידך בענייני הקטנים אבל מכתבך נגע אל לבי”.

ביולי 1960 כתב אלי:

“היו ימים שלאחר הליכה של שלושים ק”מ על פני אדמה חרושה בחמתו של עמק־הירדן ולאחר הרצאה ושאלות ותשובות בחדר־האוכל של דגניה א' או ב', עד קרוב לחצות – נמלטתי לאכסניה מזוהמת בכפר צמח וישבתי לאור עששית מפחמת ועסקתי בכתיבה עד עליית־השחר, בשביל לקיים הבטחה שהבטחתי לברקוביץ או לפיכמן, עורכי ‘מאזנים’. אבל בשנה זו אני גומר שבעים וחמש שנים וכוחותי עתה לא ככוחותי אז. ואי אפשר לי להבטיח כלום.

מאור־עיני בסכנה גדולה. אף־על־פי שלפי שעה עדיין לא ניטלה ממני ראייתי. אבל אימת סגי־נהור עלי ונטרפה עלי שעתי ותקצר נפשי מאוד".

ובספטמבר 1958 כתב לי בגלויתו שורות אלו:

“לא השיבותי לך כי חולה אני ועדיין לא קמתי ממיטתי. מיום שחזרתי לביתי מתל־אביב נזדעזעה בריאות גופי ובית־המלאכה שלי שובת. תקוותי, בקרוב יונח לי ואשוב אל שולחני ואל עבודתי. חמישה שבועות תמימים נשרפו ואינם, ואין לי הרבה שבועות…”

כשביקשתי אותו לכתוב לי רשימה ליום השלושים של יוסף שפרינצק, השיב לי בפברואר 1959:

“עדיין אסורות עלי קריאה וכתיבה, לאחר ניתוח קאטרקט בעיני השמאלית. ודאי חייב אני לומר דברים אחרי מיטתו של שפרינצק, אבל לא הורגלתי להעלות רעיונתי על הנייר על־ידי שליח, אפילו כשקוראים לפני עיתון איני קולט כלום. מחר אני הולך לרופא והוא יקבע נוהגי לכל ימי השבוע”.

מחמת ריבוי הודעותיו על בריאותו, פוסח אני על כמה שנים, אף על פי שבכל אחת יש ייחוד של ביטוי וייחוד של תיאור מצב־רוח. כששלחתי לו את ספרי “אספקלריות”, השיב לי ביום ג' בנובמבר 1968:

"מתנתך הנאה הגיעתני, אבל מאחרת תודתי לבוא, מפני קו־הבריאות שנשבר – לבי היה משטה בי, וציוו עלי את השכיבה לעשרה ימים, ואך הבוקר ירדתי מעל משכבי. אף הקריאה בדברי־עיון (ואפילו עיתונות) היתה אסורה עלי. עכשיו, דומני, "אני שב לאיתני.

“זוגתי כבר גוערת בי, והעיקר שמאיימת עלי שתביא תלונה על התנהגותי המופקרת לפני עדה בתי; והיא בת־הארץ ומוראה עלי. לפיכך אסיים בכי טוב”.

פעם אחת עלה על דעת כמה חברים שיש צורך לרשום מפיו דברים על ראשית דרכו ב“הפועל הצעיר”, כדי להציל מן השכחה סיפורים שאין רגילים לכתוב אותם, כגון תקריות, שיחות־חולין, פולמוסאות, שיש בהם כדי למסור את האווירה של הימים ההם. הוא הסכים, וזה המכתב שכתב אלי בענין זה:

“טילפן אלי קורן, שחברי הפועל־הצעיר ותיקים אחדים רצונם להזדמן עמי. הסכמתי, אבל ביקשתי ממנו לדחות את הפגישה עד שאצא מן הסכנה, כי הייתי חולה מאד ואסרו עלי את הדיבור. עכשיו הונח לי, ונדמה לי שוב נתן לי ה’בעל־דבר' ארכה, לכל הפחות עד שינוי־העתים בימים־הנוראים; והנני עכשיו בחינת ‘וארכה בחיין יהיבת להון’ (דניאל ז, י"ב), ואשמח לקבל את פניכם בפלטרין שלי”.

והרי עדות על בריאותו מן הימים ההם. הדברים כתובים בעיפרון:

“כותב אני מעל משכבי. אין מחלתי קשה. הלב רוגש. אליו אתה מוסיף פ”ה שנים לאותו ‘רגש’, הריהו סערה גדולה. והשכיבו אותי לשבוע ימים, ואסרו עלי את העבודה ואת הדיבור. ומכאן תשובה לכל שאלותיך. כשאשוב לאיתני אכתוב לך".

צמח היה מתבונן בעצמו התבוננות מעמיקה. הוא ידע את מצבו וסוג מיחושיו על בוריים, אף היה בקיא בטיב התרופות ודרך ריפויים של רופאיו. ופעם שח לי, שעם כל התקדמות הרפואה, הרי גוף האדם ורוחו עדיין סוד הם בשבילה. אין היא יודעת למה אדם זה מת מיתה מהירה ממחלתו ואילו אדם אחר חי עמה שנים רבות. לימוד זה למד צמח מגופו שלו.

דומני, שיש ענין להעיר גם זאת, שכתב־ידו של צמח העיד לפני על מצבו. מקווי־האותיות של המכתב מה היה קו־הבריאות שלו בשעת כתיבה. במכתביו מצויות צורות שונות: כתב־ידו היה בדרך כלל יפה וברור. אבל לפעמים היה כותב בשכיבה, ואז נתעקמו קצת האותיות, ולפעמים האיצה בו רעיתו לסיים, לבל ירבה לכתוב, והיה כתב־ידו בהול קצת, ואף אירע שאותיות מכתב היו מובלעות זו בזו. הוא עצמו היה מודע לכך והיה מבקש סליחה, כשם שהיה חש בדבר זה במכתביהם של אחרים. כשהמציא לי קצת מן המכתבים של אליעזר שוחט – ועל ענין זה אני מספר במקום אחר – צירף אלי פעם למכתב של שוחט גם פיתקה בזו הלשון:

“שולח אני לך פתק זה, כי בו פותחת הירידה – הכתב נשבר, הכתיב משובש ‘הרשון’ ומתוקן ‘הראשון’, הקושי לרשום שתי מרכאות ‘עירובין’ וכיוצא באלה. שכל ברור כל כך, חבל! צרף פתק זה לשאר המכתבים”.

הכרה זו שהכתב הוא בבואה של הכותב, הביאה את צמח לידי הקפדה להוציא מתחת ידו אותיות מתוקנות, שאינן מתנודדות למצב־רוחו של הכותב, אבל לא תמיד היה יכול לקיים כלל זה כהלכה.

סבורני, שצרור זה של מובאות זוטות ממכתביו במשך חצי־יובל, עשוי לא רק לתאר את יסוריו של צמח באותה תקופה, אלא גם להוכיח עד כמה הפליאו אותי בגבורתו הנפשית. הן במשך שנים הללו כתב צמח חטיבות ביקורת והגות מצויינות; שום סימן של רפיון או של רישול לא היה ניכר בו. אדרבא, הורגשו בו עליית־כתיבה ועליית־נשמה. בין התקף להתקף ובין כאב לכאב, הגה, כתב, ליטש, התפלמס, כינס דבריו, החליף מכתבים. החרוז החוזר במכתביו היה: “אני בן… ולבי פגום וכל שעה שעתי”. הוא חי בכל אותן שנים בקירבת המוות. תודעת־הקץ היתה ערה בתוכו תמיד, אך לא פגעה בעבודתו הספרותית פגיעה מסוכנת. להיפך, היא שעוררה אותו להגשים את עצמו עד תום כסופר ולהשתמש לשם כך בכל רגע־כושר. תמיד ראיתיו כמי ששנותיו וסבלו עידנו אותו והעמיקו את ראייתו והבעתו.

מבחינת קבלת היסורים הוא מעלה בי את דמותו של פראנץ רוזנצווייג, שאמר: “שהיכולת לקבל יסורים גדלה אצלי יותר מן היכולת ליהנות” (בספרו של נחום גלאצר עליו, עמ' 250). בכלל, עם כל ההבדל ביניהם, יש צד של דמיוּת בהתנהגותם בימי מחלה. האותיות שכתב נפגמו פה ושם מחמת שכיבה ומחמת שיבה, אבל התוכן הגלום בהן היה מושלם, רענן, הגוּי עד הסוף ומלובש מלבושי אמנות. הוא היה חכם־שיחה ונהניתי מכל זימון עמו: ממשליו, מדימוייו ומהיתולו. וביחוד היה אמן־האיגרות. כל איגרת־שלומים, ואפילו הקטנה והאגבית ביותר, חידוש היה בה, אם ברק מחשבה או פלפלת סגנונית. הוא התמיד לכתוב עד זמן קצר לפני מותו. מוחו לא שבת והמשיך להגות ולרקום תכניות. ויעידו על כך לא רק מכתביו אלא גם שיחתנו הטלפונית האחרונה ביום 19.10.74, שרשמתיה ביד רוטטת מלה במלה, לאחר שהנחתי את השפופרת. שאלתיו:

– אתה קורא?

– כן, ענה, אני קורא.

– אתה כותב?

– אני כותב במוחי, ענה, אם אחיה, יהיה לי ספר־רשימות שלם.

– ואולי אתה יכול להסתייע במישהו, שיכתוב במסירת הקולמוס?

– לא, איני יכול לכתוב על־ידי שליח. איני רוצה בכך.

בינתיים האיצו בו להפסיק את השיחה, וזו נפסקה לעולם.

*

בכ“ב בחשוון תשל”ה הספדתי אותו בבית־הקברות בירושלים בשם אגודת־הסופרים ובשמי.