א    🔗

שמו נחרת בי כאחד מסגל־החבורה: ברנר, שופמן, גנסין, אבל אותו עצמו ראיתי כאחד משיירי אנשי כנסת הגדולה. שכן כבר זמן רב אין אדם בארץ, שיזכור את שופמן בנעוריו או אפילו בימי־העמידה שלו וידע מתוך מגע ומשא בלתי אמצעי מי הוא שופמן ומה היה שיחו והגיגיו. רק סיפורים מכלי שני ושלישי התהלכו עליו ורק רישומים מעטים בכתב נשתיירו כחומר מסייע לידיעה כזאת. הוא האריך ימים אחרי זקני הסופרים. הוא בילה את כולם. והיתה לו שיבה יפה. לא נפגם. צלולה היתה דעתו תמיד וצלול היה קולו. בהיותו בן תשעים קרא בראדיו מרשימותיו והפתיע במיבטאו הברור והבוטח ובקצב קריאתו. וכשהיה לו ענין היה מטלפן אלי ומבקשני שאגודת הסופרים תסייע לו בכך, והשעה היתה לא פעם שעה שלוש או שלוש וחצי אחרי הצהרים. לעתים היה משגר אלי גלויה קצרה בכתב־ידו, שאותיותיו גדולות אך מעוקלות קצת, ובקשתו שטוחה בה, ואגב כך יש שהיה מביע דעתו על ענין מן הענינים בקיצור נמרץ.

מובן מאליו, שאף אני לא היכרתי אותו פנים אל פנים אלא לאחר שעלה ארצה בשנת תרצ"ח (1938). אמנם קראתי אותו עוד בימי בחרותי בלהיטות רבה בכל כתב־עת שנזדמן לי. וזכורני, כי בשעה שנתקלתי בנימת־זלזול מצד סופרים עברים ברוסיה כלפי סופרים עברים בגליציה, הייתי מהרהר בשמץ גאווה בעובדה, שופמן בא מרוסיה וקבע לו תחנה אחת בחייו וביצירתו בלבוב. ואין זה דבר של מה בכך – אמרתי – שכמה מסיפוריו החשובים נכתבו בתחנה זו, שנמשכה כמה שנים ושבהם נרשמו ביד־אמן קווים מן ההווי הגאליצאי. ולא עוד אלא שגם ברנר היה אז בלבוב וזימון זה הביאם לידי מגע פורה. הן הם ערכו יחדיו את כתב־העת “רביבים”. הוא עצמו מספר, שהיתה זאת תקופה של “שיכרות” בשבילו. גם בשל כך רחשתי במיסתרים חיבה והוקרה לשופמן, אבל הוא עצמו היה עלוּם ממני זמן רב, ומאד נכספתי לראותו.

כ־17 שנה (תרפ“א־תרצ”ח) ישב בוורצלסדורף, הסמוך לגראַץ, אשר באוסטריה. לכפר זה עבר מווינה המעטירה. אפשר לומר, שהיה צפוּן באותו כפר, המנותק מכל מרכז יהודי וספרותי. ואף על פי שכתב אותה תקופה מסיפוריו החשובים על מה שחזה מבשרו בימי מלחמת־העולם הראשונה, אין לנו ידיעה מהימנה כיצד חי במקום קטן זה לאחר נישואיו עם אשתו אנני־רוּת, שהיתה בת אותו כפר, ואיך עברו עליו עשר שנים אלו. מבחינה חיצונית היו חייו שאננים, אבל סיפוריו, שהעלו את דמות הנוצרי הגרמני ואת מהותו הארית־נאצית של חלק מסויים מעם זה וכן את שיתוף־החיים המורכב של היהודים והגויים, שהעוקץ האנטישמי החד מוצנע בהם – מעידים ומגלים מה שעבר על נפשו. מאותו כפר היתה מגיעה אלינו כעין בת־קול משופמן, שסופרים וקוראים בארץ השגיחו בה יפה ועשו אזנם כאפרכסת לקלוט אותה. לעתים מזומנות היה משגר משהו מפרי־רוחו ל“דבר” או ל“מאזנים”, פעם היה זה שרטוט בלטריסטי שופמני, ופעם רשימה עיונית או דבר־פולמוס חריף. משהו אגדי היה בהתרחשות ממשית זו. ואני צופה הייתי ומצפה לאות ממנו.

והנה בא היום. בכ' תמוז תרצ“ח הגיע שופמן ארצה עם רעייתו, בנו ובתו. ב”הפועל הצעיר" גליון 21 קידמתי את בואו במאמר קצר וחם, שאביא ממנו רק פיסקה ראשונה:

“בשבוע זה בא אלינו ג. שופמן כדי להשתקע. בלב ימים סוערים ומסעירים בא הסופר והאמן, שדברי יצירתו היו לנו תמיד כסעד ומרגוע. פתחון־לבו לקליטת נפתולי אדם ורחשי ההווייה, האספקלריה המאירה שבה חזה את חזותו לדורו ולדורות הבאים, עשוהו לאחד מן העומדים ראשונה בהיכל ספרותנו העברית”.

בי“ב באב תרצ”ח ערכו מרכז פא"ן ואגודת הסופרים קבלת־פנים לשופמן. המסיבה היתה רבת־משתתפים ורבת־דריכות. הייתי בין הבאים והדרוכים. נשמעו נאומים חגיגיים ודברי־הערכה חמים ופושרים, כפי שמקובל בשעת־כושר כזו. וכשהגיעה שעתו של שופמן לחתום בדבריו את המסיבה, דיבר שופמן, כדרכו בכתב, בקיצור נמרץ, אבל אני בלעתי דבריו, מפני שהם היו מכוונים, כביכול, אלי, וכך אמר:

“היססתי לבוא לפגישה מפני שאין זה כה נעים לשבת שעה ארוכה ולשמוע שבחים בלבד. אבל נוכחתי, כי אין זה כל־כך נורא כמו, למשל, לשמוע שבחים על אחרים. רבים ביניכם, שלא הכירוני פנים־אל־פנים, ידעו רק את שופמן הדמיוני. קשה לי לסתור את דמיונכם זה. אם יש פה כאלה, שנצטיירתי בעיניהם בצורה שונה ואחרת – אני משתתף בצערם ואומר: חבל על דאבדין”.

לא היה לו צורך להשתתף בצערי, משום שלא התאכזבתי מפרצוף־פניו ולא מנאומו. תשובתו תאמה לטעמי. הוא לא שילם לנואמים־בשבחו בקב של שבחים־שכנגד. ובזה כבש את לבי. כל היסודות של שופמן האמן היו מקופלים בנאום זעיר־אנפיני זה: סלידה מפני הפומביות, אהבת עצמו, ביטול היתולי דק של זולתו, הבנה עמוקה ללב הקהל שנתכנס לכבודו, הימנעות משוחד־דברים ומאבק־חנופה, תעוזה לבטא את האמת, משפטים קצרים ובהירים. מאותה שעה ואילך ארבתי לשעה של זימון עמו. זכורני, כשנזדמנתי, אגב הילוכי, לרחוב נצח־ישראל, הרימותי את עיני לקומה השלישית בתשוקה לראותו, וכך השהיתי את מבטי שעה קלה. בואו ארצה היה בשבילי מאורע אישי, ציפייה שנתגשמה.

 

ב    🔗

בשנת תרצ“ט פירסמתי סיפור מחיי הקבוצה ושמו “סנסינה”. הסיפור נדפס ב”כנסת“, ספר רביעי, בעריכת יעקב כהן ופ. לחובר. שופמן קידם את פני בדברי תהילה לסיפורי, ותהילתו הביכה אותי. לאו מילתא זוטרתא היא לשמוע שבח מלא מפי שופמן! אחריו החרו־החזיקו סופרים ומבקרים אחרים. פרט לסופר אחד, א. ראובני, שמתח ב”בוסתנאי" ביקורת על סיפורי ועל סיפורו של שמעון הלקין במאמר אחד. אני לא כעסתי על א. ראובני כלל, כפי שייחסו לי וכפי שמתחייב מבחינת ההגיון, שהמבוקר־הנפגע זועם על המבקר־הפוגע. דבריו נכנסו דווקא ללבי. ודאי שמחתי לביקורת האוהדת, שהיתה עודפת על זו החושפת מומין ופגמים; אף־על־פי־כן, חשתי, שניתוחו של ראובני אינו יוצא לבטלה. הוא נצטרף לניתוח עצמי. מכל מקום, עובדה היא, שלא פירסמתי עוד סיפורים בדפוס, הגם שהיו בידי בכתב־יד. אולם שופמן היה פוגשני מזמן לזמן ושואלני: “אתה ממשיך בכתיבת סיפורים?” וכשהתחמקתי מתשובה, הוא הפטיר אחרי: “חבל, חבל, כתוֹב!” עצם פירסומו של הסיפור ב“כנסת” היה אותה שעה, בלי ספק, הישג נכבד בשבילי, ובכל זאת, לא המשכתי בסוג זה של כתיבה. ניצח הגינוי הקטן את השבח הגדול.

בשנת תש“ז (1947) החליטה אגודת הסופרים להוציא מאסף ספרותי ומסרה בידי שופמן את עריכתו. שופמן הזמינני להשתתף בו, באמרו, שאני בין הראשונים. הודיתי לו והבאתי לידי סיום בשבילו מסה על ש”י עגנון. ידעתי ששופמן כבר ערך בחייו שלושה קבצים ספרותיים “שלכת” ו“גבולות” ו“פֶרט”, אבל ידעתי גם את גישתו השלילית אֶל העריכה. שכן בדבריו על פיכמן הביע דעתו על העריכה, וכה יאמר: “העריכה אוכלת את היוצר, ולולא זו, כי עתה התגבר פי כמה מעיין שירתו, אשר פיאר וריענן את נחל ספרותנו לא מעט. הקרבה עצמית ממש היתה כאן” (כרך ד‘, עמ’ 124). מבחינה אישית לא נתנסיתי בעריכתו ולא ידעתי את דרכו בה. כשמסרתי לו את מסתי, אמר לי במאור־פנים: “אתה השלישי שכבר נתת לי. אני אקרא בה ואמסרנה לדפוס. אינני נוהג לתקן; מי שצריך תיקון אינו רשאי להשתתף, ילך לעורך אחר, לערוך־מטליא. שכזה נהנה להטיל ביצים בקן של חברו. אני לא”. ואמנם, כשקיבלתי את ההגהה, נוכחתי שלא הוטל בכתב־היד שום שינוי. לא היה ברור לי אם נהג בעקביות בעקרון זה, משום שקצת מן המשתתפים במאסף של שופמן “מעט מהרבה”, כפי שידעתי אותם ממערכת “הפועל הצעיר”, אי־אפשר לפרסם אותם אלא לאחר עריכה ותיקון.

בקנאות גדולה החזיק בדעה זו, שאין העורך צריך לתקן את יצירתו של סופר ולשלב בה דברים שאינם שלו, ביחוד כשהדבר נוגע לו. עוד בראשית דרכו, כשמסר סיפוריו ל“השילוח” בעריכת ביאליק, בשנת 1904, הוכיח את ביאליק על תיקוניו וכתב לו: “אם לא יכולת להדפיסו כמו שהיה, היית צריך להודיעני למפרע, כי כך וכך. אבל מבלי לשאול את פי לשים דברים לא לי, זהו זלזול אכזרי מצדך, שלא אוכל לשכחו” (ביאליק וסופרי דורו – מ. אונגרפלד, עמ' 298). וביאליק פייס אותו בתשובתו.

אני לא הגעתי מעולם לידי כתיבת הערכה על יצירתו של שופמן, אף־על־פי שכתבתי מעט על כל בני־דורו החשובים. ולא שהייתי אדיש לו; להיפך, ניסיתי כמה פעמים ולא עלתה בידי. סבורני, שאחת הסיבות לכך היתה זו: על שופמן כתבו רבים, ובהפלגות־שבח גדולות ומוסכמות. כל אחד השתדל לעלות על חברו. ובשעת כתיבה, כשביקשתי לברר לעצמי מה טיבו המיוחד של שופמן, אפפוני תוארי־שם ומזמורי־תהילה של אחרים במידה כזאת, שכל מה שרציתי באמת ובלב תמים היה נראה כהנמכת קומתו. בקורת שופמן סבלה מהפרזה, ולא היתה ברירה לפני המבקר אלא לחזור עליה ואף להוסיף נופך משלו, או להעמיד את יצירתו על ממדים נכונים, ואז היה הדבר נחשב כמיעוט הדמות. ולפי שלא רציתי להוסיף על ההפרזה ולא למעט את הדמות, מפני שהערכתי את שופמן עד מאד – לחש לי משהו באזני: משוך ידך, כי לא תצליח.

שופמן חש שאני נמנע מלכתוב עליו, והדבר חרה לו, ולא הבין את סיבת הדבר. לאחר שנים רבות שאלני בפשטות, כדרכו: אתה תכתוב עלי? נבוכותי ואמרתי לו, שהנחלתי את אהבתי אליו ואת כתיבתי עליו לבתי נורית, והיא תמלא את שהחסרתי אני. ידעתי, שהוא מחבב את נורית ומעריך את מה שכתבה עליו, ולכן אמירתי שעשעה אותו. הוא חייך ואמר: כן, כן. בהיותנו במסיבה בבית־הנשיא, במלאת לו תשעים שנה, חזר אותו דיאלוג קטן בדקדוק רב.

הוא היה רגיל לתבוע הערכות בפה, וכמובן לשבח, והיה רגיש ביותר לכל מה שנכתב עליו. כשבא אליו מראיין או מראיינת, היה גובה קודם כל עדות מפיהם אם הם קראו ספריו, משנתברר לו שלא קראו, היה משלח אותם בלא ראיון. “מה אדבר אתך – היה אומר להם – כשאינכם יודעים מה כתבתי ומי אני?” סופר צעיר, שלמה לוי, אדם מוכשר ומבטיח, שהתלבט קשה בחייו והוציא את עצמו מן העולם – פירסם ב“הפועל הצעיר” בשנת 1967 כמה משפטים על רשימה אחת של שופמן. משפטים אלה לא השביעו רצונו של שופמן, ובגלויה אלי חירף וגידף את הכותב, ולא נתקררה דעתו עד ששאל אותי: “מהיכן קירצפת את הכתבן הזה?” והמעניין בדבר הוא, ששלמה לוי העריך את שופמן מאד ואף דבריו על הרשימה נאמרו מתוך דרך־ארץ.

היה עֵר מאד לימי־ההולדת שלו וביקש להפנות תשומת־לב הציבור אליהם ויעיד על כך פתק קטן שקיבלתי ממנו, שתאריכו הוא יום 23.1.60, וזו לשונו:

“ישראל כהן היקר, אם יעלה על דעתך לתת ב’הפועל הצעיר' ליום יובלי (ט"ו אדר) תמונה שלי, הריני מבקש שתשתמשו רק בצילומי האחרון (מלפני שבועיים) המצורף בזה ולא בצילום אחר…”

רגיל היה שופמן לעשות כמה סיבובים בכיכר צינה דיזנגוף, לשוטט בדממה ולקלוט בכל חושיו רחשי אדם והמיית האילנות. הוא היה שואף אותם אל קרבו כדרך שהוא שואף האוויר. והם חיו בנפשו אגוּרים ושמורים לעת־מצוא. “ואת אשר יראה יגיד”. מביט היה הישר, בלי לפנות לצדדים, וכשהתבוננתי בו פעם בחשאי, בלי להפנות את תשומת לבי אליו, חשתי, שהוא שרוי במעמד מיוחד. פעם עברתי ביום ששי בכיכר והתעכבתי על ידו. מנהגו היה לשאול אנשים מכרים שנפגשו בדרכו אם קראו את רשימתו שנתפרסמה ביום ששי ב“דבר” או ב“ידיעות אחרונות”. אותו יום ששי פירסם רשימה גדולה יותר, שלא כהרגלו, והיו בה שלושה חלקים קטנים. כשראני, סיים לפזם לעצמו ניגונו, שלא היה בו כל חיתוך־נגינה והיה מין אוד מוצל מוואלס וינאי¹, ופתח בשיחה זו: מר כהן, האם קראת היום את הרומאן שלי בשלושה חלקים?…" רגע קט נדהמתי מן השאלה, אך מיד תפסתי את עוקצה, ועניתי לו: בוודאי שקראתי. הוא ידע שעניין הקיצור, שהוא סימן־היכר מוסכם לכתיבתו, שנוי במחלוקת, ואף קריב כתב אחרי כן מאמר בשם “פיליטון קטן”, שבו עירער על מעלת־הקיצור ועל המגרעת שבאריכות: “השתרר אצלנו – כתב קריב – פולחן הקטנות, שהיו לנו ללחם־חוק וללחם־הפנים. המשהו מהלך קוממיות וחוגג את נצחונו על הכל”. בשאלתו של שופמן היתה איפוא מעין סאטירה על מחלוקת זו: הנה גם אני כתבתי רומאן בשלושה חלקים, אמנם על דרך הקיצור ולפי שיטתי. אחר כך שמעתי, ששופמן פנה גם לכמה אנשים אחרים בנוסח זה. ניכר, שהשאלה באה במחשבה־תחילה ולא היתה היתולית ובאקראי. הוא פרע בכך איזה חוב מעיק.

אגב, הניגון, ואולי מוטב: הניגנון, היה חלק מעלילתו הנפשית. גם בכתב, תוך הערכת שיר או מסה, היה משתמש במלים “ניגון” ו“מתנגן” לציון איכותם הגבוהה. טעמו נחצב מהיכל הנגינה. ולא עוד אלא שהיו לו כל־נגינה חביבים וכלי־נגינה שנואים. וכדאי להעיר על קוריוז אחד: ברשימתו “הכינור” הביע סלידתו מכלי־נגינה זה, מפני “שהקול יוצא על ידי חיכוך גוף בגוף” ו“המיתרים הם אבן מן החי”, ו“כל הסיוט הגלותי־גיטואי צועק מתוך כלי־העץ הבטנוניים הללו”…

לשופמן היה צמאון גדול לשמוע דעת קוראים בספריו. הוא ביקש מהם אישור דעתו וחפצו. שכן ידע, כי גלגל של שלושה דורות הוא עונק, ונשתוקק לאות, שהדור השלישי למניינו, המקופל בשכבת גילו האחרונה, אמנם מודה בו ונהנה מיצירתו. פעם שאל אותי בכיכר צינה דיזנגוף, למראה נערים ונערות משתובבים: “מה דעתך, השובבים הללו קוראים אותי?” כשהשבתי לו, שמקצתם ודאי קוראים, נחה דעתו; הכמיהה לקוראים ולתהודה היתה לו לא רק צורך אקטואלי, אלא נבעה מהשקפתו על ערך הספרות בכלל. דבר זה הביע באזני גם בעל־פה, אבל היא כתובה בכרך ד‘, עמ’ 38 (ונתפרסמה לראשונה בשנת תרפ"ד), וזו לשונו:

“רק מתוך הנחה אינטואיטיבית זו בנוגע לנצחיותם של הדברים יצאו כל אותם היוצרים הגדולים שכתבו דברים נצחיים באמת, היינו, דברים אבסולוטיים קודם כל בשבילנו. משורר, שבשבתו אל שולחן־הכתיבה, הוא מהרהר: הבה אכתוב מה, הגם שיודע אני כי בעוד עשרים שנה לא יקרא את דברי שום איש, ־ משורר כזה אין ערך לדבריו כבר עתה”.

במלאת לו 80 שנה ביקרה אצלו משלחת של תלמידי בתי־הספר בחיפה. וכפי שסיפרו לי היה שופמן עֵר מאד והירבה לשאול את התלמידים ולהשיב לשאלותיהם. רושמו של ביקור זה לא פג בו גם לאחר שנה. כשנפגשתי עמו, אמר לי, מן החבורה הזאת עתידים לצאת קוראי־שופמן ושוחרי הספרות העברית. ביחוד מצפה אני זאת מנערה אחת, ששמתי עיני בה. בת־ישראל אמיתית.

אבל עם כל שאיפתו להיות גם נחלת הדור הצעיר שבּעיִן וגם לזה הנראה לו בעיני רוחו, יש שמרד בתלות זו בקצף על שפתיים, וראה עצמו בן־חורין ממה שאומר או עושה הדור הצעיר. גם הלך־רוח זה בא לידי ביטוי בשיחתו עמי וגם בכתב (כרך ד‘, עמ’ 255) בצורה מחודדת ומעניינת, אך יוצאת דופן לחלוטין מבחינת אופיו. וראוי להביא את השורות כמות שהן:

“– – – אשר לא ידע את יוסף” (לא רק המלך, אלא בעיקר כל הדור החדש), אבל יוסף איננו נזקק לו. יוסף די לו בידיעת ‘הדור ההוא’, דורו שלו, אותו הוא מוקיר ומחבב. מה לו ולדור החדש הזה, הזר לרוחו. מה לו אהבתו, מה לו שנאתו. ‘אשר לא ידע את יוסף’ – אבל יוסף ‘מצפצף’ עליו".

בעיקר רצה מאד שבנות ונשים יקראו בספריו. הוא נכסף אל האהבה הסמויה, המתרקמת בין הסופר והקורא הנהנה, שכן לא היצירה בלבד היתה בעיניו עלילה ארוטית, אלא גם הההנאה ממנה תוך השתקעותו של הקורא בה. “אם אינכם שכורי־אהבה, פייטנים, טוב אשר לא תגעו בקולמוס”, כתב שופמן. ואפילו את העורך שלי – אמר לי פעם – אני צריך לאהוב, כדי שאוכל למסור לו את דברי לפרסום. בשיחה אחרת אמר לי בהתעוררות, שידיד סיפר לו, כי בבקרו בביתו של ר' בנימין התפעל מטיפולו המסור באשתו החולה. כשהרגיש ר' בנימין בתהייתו, אמר לו: “יודע אתה, ככל שאני מזדקן אני אוהב אותה יותר”. ושופמן הוסיף: כן, כן, אדם גדול היה, איש־אמת, איש־האהבה.

שופמן היה סופר פאַנאֶרוֹטי, אם הורשינו לומר. ותעיד אפוריזמה אחת:

“האהבה מתווכת בינינו ובין הבריאה כולה, כלומר, על־ידי האהבה אנו באים במגע עם השמים וצבאם, עם השדות והאפרים, עם הים” (כרך ה‘, עמ’ 222).

סופרים, שלא זכו להגיע לגילו של שופמן, לא ראו את בעית־הדורות של הקוראים, מבחינה זו, אלא בעיני רוחם, ואילו לפני שופמן הוצגה בעיה זו בכל ממשותה.

ראוי לומר, ששום ביקורת לא פגעה בו ולא גרעה משיעור קומתו. קהל הסופרים והקוראים המשכילים היו סבורים, ושמא ניתנה רשות לומר: האמינו, ששופמן הוא סופר בעל דמות מיוחדת ובעל מעמד מיוחס, ותהי האמת העיונית על הקיצור ועל האריכות מה שתהיה – שופמן איננו כפוף לשום דעת־יש־אומרים, ואינו נתבע לשום שינוי בנוסח יצירתו, אלא הוא מקובל ורצוי כמות־שהוא, בחינת שופמן כזה ראה וקדש. לפיכך ברור, שקריב טעה בפולמוסו עמו. שופמן היה גורס קיצור לא כדי להקל מעליו את הטירחה, אלא מפני שכך היה טבעו ורוחב־נשימתו, ורק בדרך זו ניתן להגשים את עצמו ולעצב את כתיבתו בתחום הבלטריסטי וההגותי. דעתו היתה כדעת פטר אלטנברג, שאמר: “מניח אני לקורא לשוב ולהפשיר את תמציות אלו בכוחות עצמו, להפכן למרק טוב למאכל, לבשלן ברוחו שלו, במלה אחת: לעשותן לנוזל דק ונוח להתעכל” (כתבים נבחרים, ע' 1959). אבל העיקר, שאנו נהנינו מדבריו והרגשנו בהם טעם אמיתי של יצירה. אמרתי בשעתו את דעתי לקריב, והוא הודה, “שאותו פיליטון מוטב שלא נברא משנברא, ועכשיו שנברא יהא מוטל בחוץ ולא ייכלל בספרי”. אף־על־פי־כן, לפי סימנים שנתן לי קריב, לא היה יחסו לשופמן שלם. משהו חצץ ביניהם, ולא רק הפולמוס הנרמז לעיל. אדרבא, הפולמוס היה תולדתו של אותו יחס.

 

ג    🔗

כשקמה מדינת־ישראל נשתכרו חושיו של שופמן, היה אומר, שהוא רואה אחרת ושומע אחרת ומרגיש אחרת, וכדרכו היה מבטא את השוני באיזה ביטוי מוחשי קל. כגון רשימתו על ה“צביט” שהשמיע באזניו הכרטיסן העברי ברכבת ישראל, אשר נתן לו בטחון, כי “אכן, יש לנו מדינה! אל ה’צביטה' הזאת התפללתי!” ולי אמר פעם בשיחה על פלוני־אלמוני, “שאפילו הגראפומן העברי חביב עלי במדינת־ישראל”, אף־על־פי שברשימתו “למהות הגראפומניה” שפך קיתון של רותחין עליו.

הוא ספג לתוכו עד לזרא את החיים המשותפים עם גויים בוינה ובשטיירמארק, את ה“סימביוזה” המפורסמת על כל הגלויות והסמויות בריקעה האנטישמי. טיולו המהנה בקצה־היער היפה, שהיה סמוך לביתו בכפר האוסטרי, לא העלים ממנו את מעשי הנאצים והאנטישמים למיניהם, שהתנהגו כמו ביער־בראשית. אי־אמונו בחיים אלה ינק ממציאות ממשית. והקמת המדינה היתה לו פדות־נפש מניכר וּמזרוּת. פורקן הסבל המחתרתי שנצטבר בו.

גם לאחר קום המדינה היה לו יחס חשדני לגויים. וכך כתב:

“לכאורה הלא צריכות היו כל אומות־העולם לשמוח על שבעיית היהודים מצאה סוף־סוף את תיקונה. – – – אך יש בטבע האנושי משהו, שמתקשה לוותר על ראיית פרפורי הזולת. דוקא מפני שהם רואים את תקומתנו רובצת לפתח – יעכבו עד כמה שידם מגעת!!” (כרך ד‘, עמ’ 203). כל טיף של מציאות וריבונות ומקוריות ריענן אותו. לפיכך טבעי, הוא, שכל תיאוריו שהוא מתאר את האדם בארצנו טבולים אהבה ואפילו פאתוס, שהיה רחוק ממנו בדרך כלל. אינו יכול להתעלם מן הממד ההיסטורי, המשתלב בכל גילוי חיוני בישראל. אדם הרוכב בארץ מעלה בדמיונו את אברהם, גדעון, יפתח ונחמיה, שאף הם רכבו כאן. הוא הדין בעובדי־אדמה. אפילו הקבצן התימני הוא בחינת חזיון מלכותי כאן. ושופמן לא היה רומאנטיקן, אבל אֵלו היו בשבילו ממשות, מעין היסטוריה שמעותדת להתמחש, שנתמחשה. “בנכר, בין הגויים – כתב בספרו “בטרם ארגעה” – טושטשו זכרונות־הילדות; הסביבה לא היתה יפה להם. אחרת כאן בארץ, מששבנו אל עצמנו. עם כל הזדמנות נוחה לכך חוזר וניעור העבר הרחוק, חוזר וניעור. ראשית ואחרית נפגשות”. “שלוּ נעליכם מעל רגליכם – כתב שופמן עם הקמת המדינה – ויחפים חושו את הקרקע! היה אשר היה, יהיה אשר יהיה – היום ארצנו ארץ, השמים שמינו והים ימנו – – –”.

כשפירסם את הפרק הנפלא הזה בעתון של אגודת הסופרים “קוממיות”, לא המתנתי עד שישאל אותי אם קראתי אותו ומה דעתי עליו, אלא אמרתי לו מיד: מר שופמן, זהו פרק שירה של סופר עברי בעת שהתרחש נס לאומה, כגון “אז ישיר” או “שירת דבורה”; כמוהם ישמש גם פרק זה את העם בהתעוררו להודאה על נצורות שאירעו לו. היית ותהיה עם פיפיות בני ישראל.

ועיני שופמן הבהיקו.

 

ד    🔗

כל זמן ששופמן היה דר בתל־אביב, ברחוב נצח ישראל, היו פגישותינו מרובות, ביחוד אלו שבאקראי, אולם משנת תשי“ד (1954), כשעבר לחיפה, בזכות מיבצעו של ראש־העיר דאז, המנוח אבא חושי, שביקש להעביר לחיפה אנשי־רוח ממקומות אחרים – רפה המגע הבלתי־אמצעי בינינו. הוא היה משגר אלי פתקאות בדואר, ובעיקר היה משוחח עמי בטלפון. פעמים אחדות נזדמנתי לביתו, על פי הרוב לאחר הודעה מוקדמת, אבל אירע גם שלרגל ביקורי בחיפה זימנתי עצמי אליו באותן שעות ששהיתי בה. פעמיים אף הגיב ב”נצנוצים" על מאמרי ב“מאזנים”, והיה שואל אחר־כך אם קראתי הערותיו. אין צורך לומר, שהגבתו החיובית של שופמן גרמה לי קורת־רוח. ביחוד כששיערתי שיש בלבו עלי, שבכל פעילותו כמבקר לא פקדתי אותו בשום הערכה־שבכתב.

בחודש אדר תשכ"ה (1965) במלאת לו שמונים וחמש שנה, הייתי במשלחת מטעם הועד המרכזי של אגודת הסופרים, שיצאה לחיפה לחוג עם שופמן את חגו. המסיבה היתה טובה ומלאה עליצות. דיברו מענינא דיוֹבלא ש. שלום ויהודה בורלא ועוד. גם בדעתי היה לומר כמה דברים, אך משום־מה כבשתי אותם בלבי. משהו לא הניח את דעתוֹ, וכשהגיע תורו של שופמן להשיב, אמר בין השאר, “ובשבילכם חברי, המסובים כאן, צריך לא רק לכתוב ולדבר – צריך גם לדעת לשתוק”.

בתום המסיבה אמרתי לו: “מר שופמן, אתה רואה, הרגשתי שאתה רוצה בשתיקתנו, ולכן לא דיברתי”. על כך ענה: דווקא אותך רציתי לשמוע.

שיחה עם שופמן לא היתה דומה כלל ועיקר לשיחה עם סופרים אחרים. היתול דק וסמוי־למחצה שהשתעשע בזוויות־פיו, היה עלול להתיש קצת את רוחו של בן־שיחו. אך עווייה זו נתמוגגה והלכה ולא הורגשה עוד. דיבורו היה איטי, כמסתנן, מלא רווחים, כדי שלא לומר: חוֹרים. היה מדבר ונוֹפֵש קמעא, ולא בסוף פסוקו היה נוֹפֵש, אלא לפעמים באמצעיתו. ממילא היה גם איש־שיחו נאלץ עד מהרה לעצור את שיטפו ולהסתגל לקצב מואט. מכל מקום, היה קשר אדוק בין כתיבתו לשיחתו. מכאן העובדה המשונה, שידידיו ומכריו, שהיו כותבים את שיחותיהם עם שופמן בעודו בחיים, וביחוד לאחר פטירתו, נמצאו סיפוריהם מכוּונים למה שכלל בספרו או למה שפירסם זמן קצר אחרי כן בעיתונים.

אף אני נתנסיתי במבוכה שנשתררה בשיחתי עמו בחיפה. שכן, כשם שהשיחה התחילה בהתעוררות צוהלת, כך השחיל פתאום שתיקה לתוכה, שלא ידעתי משמעה, אם היא רומזת על חוט־השיחה שניתק, או על השתקעותו במחשבה אחרת. כדי לחלץ את עצמי מן המבוכה, אמרתי לו: מר שופמן, רואה אני שעייפת – – –לא הספקתי לסיים את המשפט, שסיומו היה קשה לי, והוא נזדרז ואמר: “לא עייפתי, אבל חשבתי על תיקון שעלי להכניס ברשימותי הנדפסות ב’כרמלית', וחוששני שמא אאחר…”

נושא השיחה היה: כתיבתם של סופרינו הצעירים והתנהגותם. מה שאמר לי בין השאר מצאתי גם בספרו “בטרם ארגעה”: “אחת הסיבות של חולשת ספרותנו הצעירה טמונה בהעדר האלמנט הרעיוני שבה. אין הגות. והפייטנים והמספרים אשר לנו יתנו אל לבם”. מובן, שבעל־פה היו דבריו חריפים יותר. כששאלתי אותו, איך התנהג הוא בהיותו סופר צעיר, השיבני: גם אני הייתי חצוף; אבל אנחנו כיבדנו את הסופרים הוותיקים, ולא רק שלמדנו מהם, אלא הודינו במפורש שלמדנו מהם. ואילו הצעירים היום רואים עצמם כאבות ולא כבנים. אין להם דרך־ארץ.

הוא אהב את השיחה והיה מחבב בני־שיחה, והיה מחזר אחרי ביקורם בביתו, והיה מקבל אורחים בלבביות ובמבט חם.

 

ה    🔗

אין בכוונתו של פרק זה לדבר על מהותה של יצירת שופמן, ולא לנתח את יסודותיה, אלא להבליט את המגע הפרטי שלי עמו, שממנו יוצאים קווים לאופיו, לארחו ורבעו. אין יצירתו של סופר תלושה ממערכת מגעיו, גירוייו ותגובותיו בסביבתו ובתקופתו. אדרבה, היא מחוברת אליה ומתבשמת ממנה. אף־על־פי־כן, נראה לי, שהקשר ההדוק והחי שהיה בין יצירתו וחייו, מחייבני להבליט מה שהרגשתי כעיקר הן בשיחתו והן בכתיבתו. הוא היה סופר גרעיני. חכמת־הקיצור והשקפת־הקיצור שלו נבעו מעובדה זו. בגשתו לכתוב או לשוחח היה מצוייד בגרעין. הוא הסתפק בו. הוא לא ראה צורך בפיתוחו ובהרחבתו יתר על המידה. בהרחבה זו ראה מגרעת, תאוות־דיבור, “כתיבה לשם כתיבה”. ולכן דיבר סרה ב“כל הטרילוגיות והרומאנים הארוכים מטיפוס מסויים וכו', המכניסים מהומה לתוך בתינו והמטמטמים את המוחות ואת הלבבות” (כרך ד‘, עמ’ 199). אולם אותו גרעין שננעץ בו, חזר והעסיקו הרבה עד שהגיע לגמר צורתו. כלומר, הוא הרחיב את הנושא בנפשו, בסוד הייחוד, ורק את תמציתו כתב. הפולמוס עמו על הקיצור והאריכות היה נדון מלכתחילה לתוצאת־סרק, כי הוא שלל את הצורך הזה מראש. ואמנם נטייתו לקיצור הביאתו לידי ניסוחים מופלאים, שכל מי שיטרח לכנסם לפי ענין וענין, עתיד לגלות אוצר של הגדרות חריפות ואמיתות בוטות, הננעצות כשיפודים בלב הקורא והמבהיקות באור שבעתיים.

ליקטתי, לדוגמה, רק כמה מהגדרותיו, והן באות לגרות בלבד.

על צ’כוב, שחזר וכתב עליו פעמים אחדות, אמר: “הקלאסיקנים, עם כל גבורתם התיאורית, תיארו ושיירו, ואת השיור הזה, הדק, העיקרי, תפס הוא” (“בטרם ארגעה”, עמ' 192)².

ועל ברנר אמר: “לא בכיין סתם היה האיש, אלא רואה” (כרך ג‘, עמ’ 132).

את מנדלי איפיין כך: “כתיבת אחרים ניתנת להסתבר כיצד היא נעשית ומהיכן, ואילו לו אנו משתאים. שם עשייה, עשייה באמונה או בלהטים, וכאן אצבע אלוהים” (כרך ד‘, עמ’ 241).

ראוי לזכור מה שאמר על פראנץ קאפקה: “עולם־חלומותיו הכריע את זה שבהקיץ. והוא זכר אותם, את חלומותיו אלה, אחרי היקיצה, הוי, כמה זכר! כתיבתו (פרט לחלק מסויים של “המשפט”) נראית כהעתקה מדוייקת מחלומותיו, כאילו כתב ביום אשר חלם בלילה. הוא לא ראה, לא חזה, אלא חלם” (כרך ה‘, עמ’ 82).

והרי סימן־היכר נצחי וממצה לעולמו ולנפשו של קוביוסטוס, שאין לו בעולמו אלא משחק קלפים בלבד. כשפרצה מלחמת־העולם הדהימה הידיעה את הכל. אולם הם, הקוביוסטוסים, ישבו בפינת בית־הקפה כתמול שלשום. “רק להרף־עין הפסיקו, כשנערי העיתונים התריעו בצהרים על הכרזת המלחמה, וחזרו למישחקם” (כרך ג‘, עמ’ 147).

הבאתי חמישה גיצים שהתיז שופמן, ורבים כמוהו. כך היה בכתב וכך היה בדיבור. הוא מעולם לא סייע לי לפתור איזו בעיה ספרותית או ציבורית. לא לכך נוצר. אבל כל פגישה עמו היתה מעניקה לך חווייה. התראית פנים עם כוח אלמנטארי. היית קרוב למחצב. שמעת קול חוצב – וזכית באיזו אבן טובה או מרגלית.

 

ו    🔗

שיחתי האחרונה עם שופמן היתה במסיבה, שנערכה לכבודו בבית־הנשיא במלאת לו תשעים שנה. רוח של עליצות היתה שורה בה. מציאותו הצלולה של חתן־היובל שבתה את הלב. הכל ראו צורך לומר לו משהו, כאילו ביקש כל אחד להנציח את עצמו בדיבור עמו. והוא, החסכן במלים, נענה והשיב לכל איש משהו. חשתי, שהזדמנות כזו לא תחזור עוד לידי, ועשיתי כמה סיבובים סביבו. לאחר שתי שיחות קלות, הסתפקתי בשמיעת שיחו עם אחרים. ראיתי שניתוסף בו נופך של זיקנה, אך לא היה ניכר בו כל שינוי מיוחד לרעה. ועם כל תשוקתי לדבר עמו עוד ועוד, חסתי עליו ונמנעתי מלהעסיק אותו יתר על המידה.

שופמן אהב את רוב שנותיו. היה שמח בגילו ונשא את עטרת שיבתו בגאווה וברצון. הוא לא הדיר עצמו ממיצוי כל הזכויות, שסופר בגילו ראוי להן מצד החברה ומצד חבריו. הוא הירבה לחשוב ולכתוב על הזיקנה ועל המוות, ופרי מחשבתו היה: אופטימיות וחפץ־חיים רב־כוח. “איני ירא מפני המוות לחלוטין”, קבע בתוקף.

“אשרי האיש – כתב שופמן המאוחר – שאת שנותיו האחרונות אופפת קורת־רוח. שמת וסיפוקו בידו. הרי זה כאילו כל חייו טובים היו. לא כן, אם דווקא באחרית ימיו חי האיש חיי צער ויאוש: גם חייו הקודמים הטובים אינם באים בחשבון. כי העיקר הוא הסוף. ורק מתוך תפיסה זו יש להבין את הכתוב: ‘והורדתם את שיבתי ביגון שאולה’” (כרך ה‘, עמ’ 220). דרוש קטן, שיכול לעמוד במקום דרושים גדולים.

נראה לי, שמבחינה זו אפשר לומר על שופמן, שכל חייו היו טובים. ודאי היו פרקי־חיים, שאנחה בצידם; אולם הוא לא נאנח ולא גנח, אלא קיבל ברוח אבירה גם יסורים שבאו עליו ואירועים נזעמים שאירעו לו. ודאי לא שש עליהם, אבל הם לא ריפו את נפשו. בשינויי־גירסא שונים ביטא את הרגשתו, שהמכאוב והמוות הם חלק מן החיים, והמחשבה להפקיעם מתוכם היא לא רק אשלייה גמורה, אלא גם חסרת־טעם.

משנת התשעים שלו במסיבה זו ועד פטירתו בשנת התשעים ושתים, לא הוספתי לראותו עוד. אבל ידעתי, שהוא חי את חייו הרגילים, ורק כמה שבועות לפני מותו אירעה לו תאונה ונפצע. הוא הוכנס לבית־החולים בגדרה, ושם יצאה נשמתו.

ב־ל' בתמוז תשל“ב (12.6.72) נפטר שופמן והובא לבית־החולים רמב”ם לחיפה. תיאור נכון וממצה של הלווייתו מצריך קולמוסו ושנינותו של שופמן עצמו. שכן זו היתה אפופה מציאות, שהיו בה סממנים אופייניים לכתיבתו של שופמן: העתרת שבחים בחיי הסופר והיסח־הדעת מהסתלקותו של אותו סופר ישיש ורב־תהילה; יתמותו של סופר מאריך־ימים, שהווייתו נשתזרה כחוטי־זהב במסכת של שלושה דורות; אימה מפני רוחו וכוחו של שופמן, שנהפכה במותו לאדישות; התעצלותם של סופרים, וביחוד צעירים, לבוא ולחלוק לו את הכבוד האחרון; העדרם של נציגים מסויימים, שלפני שנים אחדות התכבדו בכבודו והעניקו לו אזרחות־כבוד של העיר חיפה; התבלטות נאמנותה של עדה קטנה וותיקה, ובתוכה נשיא המדינה זלמן שזר, עד זיבולא בתרייתא. ספדו לו מן המשמרת האמצעית של שופמן: חיים הזז ויעקב הורוביץ ז"ל, וייבדל לחיים ארוכים – ש. שלום.

ביחוד ראוי לציון הספדו של הורוביץ, שפתח את דבריו ב“רבי ומורי”. הן שופמן פירסם את סיפורו הראשון (“סולייקה”) של הורוביץ בקובץ “פרט”, שהוציא בווינה בשנת תרפ"ד. מעשה כזה שום אדם בעל־נפש אינו יכול לשכוח. והורוביץ לא שכח. הוא היסס אם עליו להיות בין הסופדים, ושוחח עמי על כך, ואני חיזקתי את דעתו לצד החיוב. ואמנם יפה היה המשא שנשא, שכלל בו כיבוד־אב ברכת־הנהנין והערכת־אמת של מפעלו.

בצער כפול נפרדתי מקברו של שופמן, צער על האבידה וצער על המשתמטים מן ההלווייה.