א    🔗

אפתח בענין השם ר' בנימין. כשאדם מישראל נתקל בשם כזה של סופר עברי מודרני, אי־אפשר לו שלא יתעורר עליו. ואמנם במאמרי על ר' בנימין, שכתבתי בשנת ת"ש (1940), תהיתי על כך, ור' בנימין עצמו מביא קטע זה בהקדמתו לספרו היפה “מזבורוב ועד כנרת”, ועושה תהייתי עילה להסברת מקור השם. והרי דברי ר' בנימין:

“אני קורא בספר חדש ונאה ‘דמות אל דמות’ לישראל כהן כדברים האלה: ‘כשראיתי בפעם הראשונה את החתימה ר’ בנימין ננעצה בי כחידה, שלא ידעתי פישרה – יש שמות וכינויים, המשתגרים על פינו ועל דעתנו ללא ערעור, באופן שהם חדלים להעסיק אותנו. אנו רואים אותם כחלק מעצמותו של האיש הסופר, גם אם נצטרפו אליהם באקראי או דרך גלגולים שונים. אולם ישנם שמות, הצופנים בקרבם כל הימים איזה תיקו, איזה סימן שאלה – – – כי השגת שם אינה מן הדברים הקלים, ביחוד שם שאינו תשורה מידי אב לבנו, אלא פרי בחירה חפשית ומנומקת של אדם פיקח” (“דמות אל דמות”, עמ' 227־228)".

ור' בנימין ממשיך:

"האמנם היה השם המדובר פה פרי בחירה חפשית כזו? אפונה. ראשית כל לא עמדתי אז על פרשת־דרכים כדי לקבוע לי כינוי ספרותי לכל ימי חיי. מפני הטעם הפשוט, שאז ועוד הרבה שנים אחר כך לא ראיתי את עצמי סופר ולא ראיתי את הספרות משימת־חיי. – – –

ומעשה שהיה בענין השם כך היה: ברנר ואני מילאנו לבדנו חוברת ראשונה של ‘המעורר’, ושנינו היינו זקוקים לכינויים. ברנר בחר ב’בר־יוחאי' לשאלות הזמן, ועל פי הצעתי ב’ח.ב. בצלאל' למאמרי־ספרות. אני כתבתי באותה חוברת שלושה מאמרים: על אחד חתמתי בפשטות ‘רדלר’ ועל השני ‘פלדמן’. אבל איך לחתום על השלישי? אז ניצניץ במוחי השם ‘ר’ בנימין‘. משום־מה? הוא הזכיר את שם סבי ר’ בונם ז“ל, שהיה יקר לי (רמז משפחתי). והוא הזכיר את בנימין הנוסע, הנודד (רמז המצב). ועל הכל הוא הזכיר את ר' בנימין בסיפור נפלא למנדלי “לא נחת ביעקב”, ־ דמות, שהיתה באותן השנים חביבה עלי (רמז ספרותי). וכך הופיע שם זה על המאמר השלישי באותה חוברת, בלי שניחשתי ששם זה ידבק כי כצל, ושוב לא יעזבני עולמית” (“מזבורוב ועד כנרת”, עמ' 17־18).

בדרך זו גרמתי אני לפיענוח הכינוי הנעלם של ר' בנימין.

ידעתי את רבי בנימין עוד מנעורי בגולה, מתוך קריאה ב“הפועל הצעיר”, ב“מעברות” וב“התקופה”. מדור היה לו בהפו"הצ בשם “מן הארג”, שבו היה מגיב על האירועים, המעשים והחזיונות הציבוריים, שהתרחשו באותם הימים. ואף על פי שהם היו בני־יומם או בני־ירחם, היתה תגובתו של ר' בנימין מתוך השקפת־עולם ודעת רחבה, שעלו בקנה אחד עם דרכה של מפלגת “הפועל הצעיר” ותפיסתה הלאומית והחברתית, אם כי מעולם לא היה, כמדומה לי, חבר רשמי בה.

דבריו לקחו תמיד את לבי, וכל־אימת ששמו ודבריו נזדמנו לפני, הייתי קוראם בלהיטות. גם השם היוצא־דופן “רבי” עורר את תשומת לבי, שעדיין לא ידעתי אם קישוט ספרותי הוא זה או שם פרטי ממש. מכל מקום, אבק של יוהרא חשתי בכך כל הימים… סוף סוף זוהי הכתרה עצמית. אחר כך קראתי דבריו ב“התקופה”, שתחילתם בכמה פסוקים או כמה פיסקאות משלו, אמצעיתם בציטאטה ארוכה, של סופר נודע, המתמשכת על פני טורים רבים, וסופם משפט־הפטרה קצר וחתימתו של ר' בנימין. סופר כזה מן הדין שיהא נחרת בלבך ברישומיו ובגינוניו.

כשעליתי ארצה וראיתי אותו פנים אל פנים, בלי שנתוודעתי אליו אישית, כבש אותי בדמות־דיוקנו, בזקנו, בהילוכו, בניגון דבריו, במתק לשונו ובנוסח כתיבתו. אך גם לאחר שהכרתי אותו ושוחחתי עמו ואף נפלו בינינו דברי פולמוס, לא חדלתי לתהות עליו. משהו חידתי היה בו, שלא נפתר לי עד היום. חשתי בסתירותיו הצבעוניות ובחוסר עקביותו כאיש־דת, כסופר מודרני, כבעל דעות מדיניות, כצמחוני¹ וכ“מבין” את המחבלים. אך על הכל היה חופף כשרון נעים־זמירות, המכפר על ניגודיו ודילוגיו.

 

ב    🔗

וקודם שאתאר את מגעי ומשאי עם ר' בנימין, חש אני, שמן הדין לספר תחילה על פרשת־יחסים קטנה, שאף־על־פי שיש לה נגיעה אלי, לא היתה אישית כל עיקר, אולם הבלעתה עלולה לפגום בתמונה המאוזנת של ר' בנימין.

עם רצח חיים ארלוזורוב, נתעורר, כידוע, פולמוס גדול וחריף, שהרעיש את האומה בארץ ובגולה וחצה אותה לשתי כיתות: כת המאשימים את הרביזיוניסטים, שאחד מהם נחשד ברצח, וכת המנקים אותם מאשמה זו. ר' בנימין היה נוהג לפרסם ב“מאזנים” כעין מכתבים, הפונים בלשון “בתי”. באותם מכתבים היה מגיב על הוויות ציבוריות ואישיות שונות. באחד מהם (“מאזנים”, נובמבר 1934) ייחד את הדיבור על המשפט ברצח ארלוזורוב. במאמר זה אמר באמת דברים מוזרים, כגון: “יש כאן שאלה, אם קול דמיו צועק אליך ממעמקי “מאין ולאן” אשר אתו באותו הכוח, שהוא צועק אל הקרובים אליו” וכיוצא באלה דברים, שזעזעו ממש את האוננים והאבלים על רצח ארלוזורוב. גם עורך “מאזנים”, יעקב פיכמן, הסתייג בהערה מן המאמר התמהוני הזה. לא יכולתי, כמובן, להבליג על חילול כבודו של ארלוזורוב, שהיה קרוב ויקר לי עד מאד, וכתבתי רשימה חריפה ב“הפועל הצעיר”, שבסיומה נאמר:

“אינך יודע רשימה זו למה באה? האם מטרתה להבליט את מסכת הסימפאטיות והאנטיפאטיות של ר' בנימין – וכי למי דבר זה נוגע? ואם באה להטיל אבנים אחרי ארונו של הנרצח ולהנמיך את ערכו או להמתיק את מעשה־הרוצחים – הרי זה, פשוט, מעשה מגונה” (הפוה“צ גליון 43־42, י”ז באב תרצ"ה).

ופעם אחרת, כשמלאו עשר שנים ל“דבר”, נדרש ר' בנימין (“מאזנים”, סיוון תרצ"ה) לענין זה. הוא שיבח את שנותיו הראשונות של “דבר” וביקר את האחרונות, שמורגשת בהן ירידה. אולם לא הסתפק בהערכה זו, שהיא מותרת לכל אדם, אלא קבל מרה על ש“דבר” נותן מקום למאמרים של צ’רנוב, בריילספורד וברייטשייד. ובחרות אפו בם התיז עטו אמירה כזו:

“ומה ענין הגויים הללו, שמתפשטים במאמריהם כעגלי מרבק? בכגון דא נאמר: טוב שבגויים הרוג, פנה את מקומו לאיש שבפנים!”

עד היום אינני יודע מה גרם לזעמו על “דבר” וכיצד הגיע ר' בנימין, שהטיף תמיד להומאניזם ולנימוסים נאים להוציא מתחת ידו משפטים שאינם מהוגנים כאלה. לא יכולתי לעבור על דברים כאלה בשתיקה, ובמדור “הערות ורשימות” ב“הפועל הצעיר” (י“ז באב תרצ”ה) הקשיתי לשאול אותו כמה שאלות וסיימתי בשנינה:

“אין ספק, השקפה זו עולה בקנה אחד אם “משא ערב” ועם ההטפות לאהבה וריעות השגורות על פיו כ”אשרי“. ר' בנימין מתפתח: בבנין מדינת־שם גדולה וכבירה לעברי ולערבי החל ובמדינה ההורגת הטוב שבגויים כילה”.

על תגובותי אלה, שפגעו בו, לא היה יכול לענות, משום שהן היו צודקות ורבים מאד הסכימו להן. על כן שמר עברתו להזדמנות אחרת. וזו באה, כאשר יחזקאל קויפמן, שהיה הוגה־דעות ציוני חשוב, כתב שורה של מאמרים, שבהם התנגד להצעת ה“חלוקה” של ארץ־ישראל, ופלט דברים קלושים ומעליבים על מנהיגי הציונות ועל האידיאולוגיה הציונית. ביחוד הרגיזתני הפיסקה הזאת:

“גם מנהיגי תנועת העבודה, שבה נתגבשה – מעבר לכל תורותיה – השאיפה לרכישת אדמה לאומית, אינם מדברים עוד על פדות המוני העם היהודי, על מעברם לחיים של עבודה וכו', אלא רומזים בנחת־רוח על “המדינה” הקרובה לבוא. נראה, כאילו קסם “המדים” הוא שניצח” (“מאזנים”, חוברות א־ד, תרצ"ח).

על דברים תפלים אלה, התלויים על בלימה, הגבתי קשות במאמר “שגגות העולות זדון”, כתבתי בין השאר:

“למקרא דיבה כזאת משתתק כל ויכוח. הייתכן שאין קויפמן קורא את העמוד הראשון של העיתונים, המודיעים על כיבוש אדמה ועל הקמת ישובים בעצם הימים האלה, ימי הויכוח על החלוקה? או אולי סבור מר קויפמן, שהמחנה הגדול והנהדר הזה קם לנו בזכות מאמריו והוכחותיו, ואיננו פרי חינוכה של תנועת העבודה לשאיפה לפדות המוני ישראל ולחיים של עבודה? אחת משתי אלה: או שקויפמן אינו יודע את הדברים האלה ואז אסור לו לעבור לפני תיבת הציבור ולהשמיע דעות מוטעות, או שהוא יודע את האמת ומתכוון למרוד בה, ואז הריהו חוטא ומחטיא” (הפוה"צ גל. 28, 16 בספטמבר 1938).

ר' בנימין, שהיתה טינא בלבו עלי מחמת דברים שכתבתי עליו בענין רצח ארלוזורוב, מצא לו כאן מקום לגבות את חובו ולהיפרע ממני, וב“מאזנים” (חוברת ה', אלול, תרצ"ח) כתב רשימה בשם “חרם על הסופר”. ברשימה זו מזדהה, למעשה, ר' בנימין עם דברי, ובפירוש יטעים: “הייתי יכול למנות עוד כמה נקודות, שבהן דעתי שונה מדעתו” (של קויפמן), ואף על פי כן, לא היה יכול להחמיץ שעת־כושר וכתב על דברי כך:

“זה מזכיר כמעט את דרך הוויכוחים ברוסיה הסובייטית נגד הסוטים. – – – ייתכן כי הטון החריף של י.כ. הולם את השעה ואת המודה, אבל אין אנו רוצים בו”.

חילופי דברים אלה, שהיו כורח הענין וחובת השעה, הקדירו זמן־מה את היחסים בינינו ונמנעתי מלהיפגש עמו. אולם במרוצת הזמן ניטשטשה המחלוקת ונתקהה רישומה של התקרית, והיחסים חזרו לתיקנם. מפני שבאמת הערכתי אותו וחיבבתי אותו ואהבתי את כתיבתו. אף הוא הודה לי בשיחה בעל־פה, שייתכן והיה צריך “להלין את דבריו עוד לילה אחד קודם פרסומם”. אך אליבא דאמת, היתה בו בר' בנימין המתון והשקול, איזו נטיה לאיפכא מיסתברא, שהיתה פוחזת עליו מזמן לזמן ומקלקלת את השורה. אותה שעה היה מסתלק מתק־לשונו וביטויי־דופי היו מתמלטים מקולמוסו.

 

ג    🔗

בשנת תש"ט (1949) החליט ועד אגודת הסופרים להוציא סדרה של ששה ספרים מקוריים בסיפור, בשיר ובמסה. בין העורכים שנבחרו הייתי גם אני. עלי הוטל הטיפול בספרו של ר' בנימין. פניתי אליו בהצעה להוציא את ספר הזכרונות שלו, שנקרא אחר כך “מזבורוב ועד כנרת”. ר' בנימין נענה לי, ומאותה שעה ואילך נפתחה בינינו חליפת־מכתבים וחליפת־ביקורים, שנמשכה שנים, ותיקנה את הפגימה שנפגמו בשעתם יחסי־הגומלין הידידותיים שלנו. ולא זו בלבד, אלא שחליפת־מכתבים תכופה זו נותנת בידנו מפתח להבנת דרך־כתיבתו של ר' בנימין ואופן־מחשבתו, אופיו ופיוטו. מהקטעים, שפרסם בעיתונות, היינו סבורים, שכתב־היד של הספר כבר מוכן ומזומן בידו ואין הוא צריך אלא ליטוש אחרון לפני מסירתו לדפוס. ולא כן היה הדבר. לא היה בידו אלא שלד של הספר, והוא חיברו והשלימו ונתן לו צורה, לאחר שהסכים עמי להוציא את ספרו. או־אז נתרחשה דראמה קטנה, שנשתקפה בחליפת המכתבים ובשיחות שבעל־פה. היא נותנת לנו עדות חיה על הוויית־הכתיבה שלו, על המתח בשעת יצירה, על ספקותיו והלך־רוחו, קובלנותיו ושמחותיו, וגם – על משובותיו, כי שובב גדול היה מתחבא מתחת לטליתו המצוייצת של ר' בנימין והיה יוצא מזמן לזמן ממחבואו וקורא: קו־קו, הריני כאן! סבורני, שיפה להכתיר את האגרות הקטנות הללו בשם “יומנו של סופר המכין ספרו לדפוס”. זהו יומן, שנתחבר, כביכול, מאליו, בלא כוונה תחילה. נשים איפוא את המכתבים לפי סדר־הזמנים, ובראש וראשונה את מכתב־ההסכמה להזמנתי:

ירושלים, א' דר“ח אייר תש”ט

מה כהן היקר!

אני מסכים. אך לא הודעתני מה הכמות הדרושה. “זבורוב” בלבד אין בה כדי ספר. הייתי מצרף: “לונדון” (ימי “המעורר”), “כנרת”, “עורי תימן”. כל הפרשיות האלה כתובות באותה צורה של “זבורוב”. אולי יש באמתחתי עוד מן דין: זכרונות שחוט של ספרות יפה מתוח עליהם. אפשר שאכתוב רשימה מיוחדת על “זבורוב, עיר מולדתי”. על חמשת הפרקים שנכתבו ועל אלה שעלו במחשבה.

אך האם הוצאת הספרים האלה בטוחה? ואימתי?

לפני כמה וכמה שנים חפצה אגודת הסופרים לפרסם ספר או אפילו שנים ממני. אז היה לי נימוק לוותר. כיום יש לי נימוק שלא לוותר. אפשר עוד אבאר את הדבר.

בברכת חברים

ר"ב.

שלשום בהיותי ברחובות ניגש אלי אחד, שאיני מכירו, והביע לי תודה על מאמרי לזכר שרה מלכין ז"ל;² ־ משה סמילנסקי מבריא. אולם גם בענין זה מצויה בידי גלויה, שבה סיפור קטן:

ירושלים, א' דר“ח ש”ט

לישראל כהן שלום וברכה.

ביקשת שאכתוב. בקשה עושה מחצה. המחצית השניה עשה שפרינצק, שלא ידע ממכתבך, אך כשאמרתי לו שאני כותב על שרה מלכין, אמר לי: שלח ל“הפועל הצעיר”.

שלך

ר' ב.

כאמור, התפתחה בינינו חליפת־מכתבים וחילופי־דברים בעל־פה, שעסקו בפרטים ובפרטי־פרטים. ראשית, על עצם כתיבת הספר, שלא היה מוכן בידו כלל. על דרך זו נתברר לי דבר, שעורר בי יחס כבוד לר' בנימין: סופר זה, שכבר היה ותיק ומובהק, ורצוי ומקובל, עדיין לא בטח בעצמו ונתלבט בחיבור זכרונותיו. כל מלה של חיוב וכל בדל הסכמה, ששמע מפי מי ששמע, היו חשובים בעיניו ועודדוהו בגמר מלאכתו. וכשם שהיו לו טכסיסי כתיבה דקים ונאים, כך ידע במכתביו אלי, ובודאי גם לאחרים, לפתותני להיות לו שותף בעצה תוך הערכת הפרקים שקראתי, לפני שנצטרפו לספר. ולא רק ביחס אלי נהג כך, אלא גם ביחס למו"ל ולמגיה. הוא היה מבקש מהם, שישלח לו עוד עלה־הגהה ועוד אחד, בצירוף הבטחה, שכוונתו רק לתקן טעויות שנפלו בלי להוסיף או לגרוע הרבה. אולם משטיפל בהגהה עצמה נתעורר בו, כמובן, רצון לשפר איזה משפט או להחליף מלים, ואז היה מחזיר עלי־הגהה מלאים תיקונים. כדי להפיס את דעתם, היה מתחטא לפניהם ומתחנחן וסופו שהשיג מחילה וסליחה. והדבר היה חוזר ונשנה עד צאת הספר לאור. ואולם אפילו פיקח כר' בנימין, לא היה יכול להחביא את סודותיו, ובשעת כתיבת מכתביו היו נפלטים מעטו מלים וניבים ורמזים, שפתחו צוהר לתוך נפשו, והיא נשקפת אלינו במטמונויותיה. להלן אדגיש כל מקום במכתביו, שיש בו לדעתי, משום עדות רבת־ענין לאופיו או ללבטיו. ואיננו בא ללמד על אותו רגע בלבד. הבה נקרא בעיון.

כ“ה, ירושלים, ג' בסיון, תש”ט

כהן היקר!

מכתבך מי“א אייר קבלתי בשעתו. ורק היום יכול אני לענות עליו. מכאן ראיה עד כמה דחוקה השעה. עם כל זה רווח לי בימים האחרונים ע”י השגת חדר מחוץ לביתי. בינתיים לקחתי דברים ארוכים (עם ש. שלום) וקצרים (עם ברש) והם ודאי הגיעו אליך במקצתם. מזה אתה יודע שיש בדעתי להוסיף עוד פרקים מספר לפחות ל“זבורוב”, כדי שלא תהא פראגמנט מוחלט. ויותר מזה: כבר התחלתי בזה והעליתי משהו מפרק אחד על הנייר. נפתח הצינור והחומר תוסס במוחי. איני יודע מה יצא מזה. לא ככוחי וכסגנוני אז – עתה. נשתנה גם הטון. עם כל זה עלי לעשות מה שאפשר עתה. בעוד איזו שנים – אם אחיה – גם זה יהיה בלתי אפשרי.

מכאן יוצא, שמן ההכרח להכניס בחשבון מספר חדשים לכתיבת הפרקים האלה. אין אני כברש, שכל המוזות שוכבות בחיקו תדיר. אף לא כש. שלום, ש“הנעלם” פוקדו בלילות ומוסר לו בכל־מכל־כל. עלי להנזר ולהסגר ולהתענות עד שאני מוליד משהו בשטח זה. איך אומר המקונן: “לא אליכם כל עוברי דרך!”

עלה בדעתי השם “מזבורוב לכנרת”, מפני שהספר יכיל בודאי: זבורוב, ברלין, תימן, כנרת, מצרים. עיקר הידיעה מזבורוב לכנרת. הקהל יתרגל לשם זה כמו ל“זבורוב, עיר מולדתי”. אך אין אני קובע מסמרים.

שלך

ר' ב.

כעבור שבועיים ישב וכתב עוד מכתבים ואחר כך הוסיף כמה מכתבים. צרור זה מעיד על אופן השתקעותו בהכנת הספר:

ב“ה, ירושלים, י”ז בסיון, תש"ט.

מר כהן היקר!

קבלתי מכתבך וגם את ההמחאה על 50 ל"י. תודה.

זה שבועות אחדים שאני יושב על האָבניים למלא את החסר. קשה. טיפין־טיפין. אמנם יש קטעים טובים, כנראה. קראתי לפני עגנון מספר עמודים ובא לידי התפעלות מופרזת מאד. כמובן שבחרתי מן העידית. וגם בזה אפשר שהנושא (הלקוח מן החיים ולא פרי הדמיון היוצר) השפיע עליו. אך בכלל אני מתנהל לאטי, בכבדות, בהיסוסים, ואין לראות אחרית דבר.

אני כותב לך דבר זה מפני שאתה מאיץ בי, וקורא: הב! הב! אני במבוכה. יודע אני כי רצוי לכם להקדים בהוצאת ספרי, אך כל עוד שנוזלים אותם הטיפין איני רוצה לסתום את הצינור, בשגם איני יודע איזה ייבחר.

כמדומה לי בכל זאת, שלא אחכה עד הסוף. מה שאספיק עד מועד ידוע – אתן לכם, והשאר יישאר. אך מהו המועד? איני יודע עדיין.

ברוידס במכתבו אלי כותב “מזבורוב עד כנרת”. ואני כתבתי: “מזבורוב לכנרת”. ונדמה לי, שמה שאני כותב עכשיו לא ייכנס ל“זבורוב, עיר מולדתי”, אלא ייקרא לו שם חדש: “ברפובליקה הקטנה זבורוב”. נשתנה במשך השנים הקול וגם הנושאים, ואין לצרפם תחת שם אחד.

אשר להתחלת הסידור הרי החומר לפניכם. קחו את “מאזנים” והתחילו לסדר פרקי זבורוב בראשונה. ושלחו לי הגהה אחרונה. אדמה, כי לא אשנה שם מאומה, זולת איזו מלה לעתים.

שלכם

ר' ב.

תוספת

כ“ד בסיון ש”ט

מכתב זה מונח מאז היכתבו. לפני הצהרים אני מתבודד בחדר מיוחד מחוץ לבית ועוסק רק ב“זבורוב”. לאחר הצהרים אני טרוד ואיני בא לענין המכתבים.

בינתיים נתרחב מעט הצנור ועתים באות יותר מטיפין. איני יודע עדיין מה שיצא מזה. כשאני כותב איני חושב על הקוראים כי אם מספר לעצמי. הייהנו מזה גם אחרים?

אפשר בכל זאת שאספיק במשך חודש־חודשיים לבוא לאיזה דבר מסוים. והשאר – יישאר.

האם שלחתי כבר קבלה על 50 ל"י שקיבלתי? האם זה נחוץ?

סלח על האריכות.

בברכה שלך

ר' ב.

כהן היקר!

תמול־שלשום קיבלתי אגרתך מיום 27.6.1949 והריני שולח לך שורות אחדות כרצונך, ובידך לקצרן, כחפצך.

אם חשוב לכם שספרי יהיה הראשון, ואם לא אוכל לסיים בזמן קצר, אולי תוציאו קודם את השני בהערה, שמסיבות טכניות יצא הראשון אחרי השני.

אני שקוע בעבודה זו יום־יום. אני תקוה לסיים לפחות פרק
או שנים או שלושה בעוד מועד. אכין גם מספר צילומים ותרשימים.

שלום וברכה

ר' ב.

ירושלים, ד' בתמוז ש"ט.

הצעת ר' בנימין לפרוספקט:

"מזבורוב ועד כנרת

בפרקי “זבורוב, עיר מולדתי” (תרצ“ט־תש”ב) רטט מיזוג לא שכיח של הסתכלות, ליריות מוצנעת ודעה שוקלת. לכאורה עיירה ככל העיירות, אבל “פנים אחרות” לה בהסתננה דרך תפיסתו של אחד מבחירי בניה. זיו הנאצל מנפש הכותב שורה כאן על הכל, והשפה והסגנון וקצב־ההרצאה מרהיבים" (ג. שופמן). לפרקים אלו נוסף עתה “ברפובליקה הקטנה זבורוב” ונצטברו תחנות ביניים בדרך אל הארץ, ביחד נתהוותה מעין פואימה “מזבורוב ועד כנרת”, שעולם הסופרים והקוראים תבע אותה כבר מזמן"³

ב“ה ירושלים, יום ב' במנחם אב, שנת תש”ט

כהן היקר!

העתרת עלי דברים בענין הפרוספקט ושלחתי אליך לפני כמה שבועות, ומאז אין קול ואין קשב ואין פרוספקט. יש מניעה, מניעות? הקיבלת נוסח שלי או כתבת נוסח חדש? אנא הודיעני.

עבודתי בפרקים החדשים התקדמה עד כדי כך עד שאני עומד לפרסמם, נוסח קמא, ב“הצופה”. בחרתי בעתון זה דווקא, שהוא במובן הספרותי עתון צדדי ובלתי נפוץ בחוגי חובבי ספרות. ורצוי לי לפרסם מקודם כדי שאשמע הערות סופרים וקוראים לפני שאקבע נוסח אחרון. אני אמציא המשכים אלו למספר אנשים מעטים.

כאמור, חושבני, שעוד אשנה פה ושם, אבל אולי כדאי לכם בכ"ז להשתמש בסידור זה להקטנת ההוצאות? אם כך עליכם לבוא בדברים עם העורך ש. דניאל, כדי לקבוע את רוחב הסידור. הוא ברצון רב יעשה את רצונכם.

ועוד בקשה אחת בענין אחר: הבטחתי בשביל עתון “דבר” רשימה על שרה מלכין ז“ל. לשם כך דרוש לי מאמרי שפרסמתי ב”הפועל הצעיר", גם מאמר יוסף ברץ עליה, שנתפרסם אחר־כך. לא את כל הגליונות האלה, רק את שני המאמרים (שמרתי עליהם, אך עתה קשה לי למצוא אותם מסיבות שונות). תעשה חסד עם שזר ועם ש. טביב ואתי, אם תקדים לשלוח אלי את שני המאמרים האלה.

אשר ל“זבורוב”, רואה אני שהייתי יכול להמשיך בזה אולי שנים. עם כל זה אפשר שבעוד חודש או חדשיים אוכל לתת גליונות אחדים חדשים. אי"ה.

שלך בברכה

ר' ב.

נ.ב. כתבתי גם הקדמה לכל ענין “זבורוב” שלא תבוא ב“הצופה”. שם יבוא מעין מבוא לפרשה החדשה.

ב“ה ירושלים, ב' באלול ש”ט

כהן היקר!

היום עברתי בקולמוס בפעם האחרונה על ההקדמה השלוחה לך בזה. את הנוסח המתוקן של הרפובליקה אשלח לך בעוד ימים מספר.

זה ימים אחדים שאני חוזר לאט־לאט למסלולי מצד הבריאות, אבל עדיין אני מתנהל לאטי.

ברוב ברכה שלך

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, טו”ב במנ“א ש”ט

כהן היקר!

זה מזמן קבלתי גם את החומר על שרה מלכין וגם ספרך. תודה רבה. האומנם לא הוספת מאומה, כאמור בהקדמה? בשבת אעיין בו.

היה הכרח לפרסם מקודם פרקי זבורוב. כבר קבלתי כמה הערות חשובות לתוכן ולצורה על ההמשך הראשון. אך זה לא יעכב את ההדפסה בספר. – האם הפרוספקט כבר נדפס? האפשר עוד לשנות את שם הספר?

ברוב ברכה

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, י' באלול, ש”ט.

כהן היקר!

זה עתה קבלתי אגרתך מיום 31.9.1949. עם הודעתך כי מסרת לדפוס גם פרקי “הצופה” ירדה עלי אחריות כבדה. הרי זה ענין רציני מאד! מיד! ואני מבקשך לעכב את סידור הפרקים האלה, כי אני רוצה לפחות לשלוח לך את הנוסח המתוקן, אף־על־פי שלא יהיו שינויים יסודיים. פה יש לפחות אחדים, הקוראים את הפרקים האלה בעיון, ומעירים לי הערות חשובות. אשלח לך את הנוסח המתוקן בעוד ימים אחדים, אי"ה (קבלתי חופש מסוים מן המחלות ואני מתהלך ועובד לאטי).

האם מסרת לסידור גם “שנתים” מן “השלוח”? המדובר הוא על ימי “המעורר”.

ובכן הואיל בטובך להודיעני מה מסרת לדפוס עד עכשיו וכן אימתי אקבל עלי־הגהה.

אשר לפרקים החדשים, הרי זה במובן ידוע דברים שאין להם סוף. אם יש פנאי שנה אמשיך לכתוב במשך שנה, ואם צריך להוציא ולסיים בעוד חודש אפסיק באמצע. אני מסכים לשני האופנים. אפשר שהיה טוב לשוחח בע"פ. אם מצב בריאותי ירשה אבוא ליום או יומיים תלה־אביב.

כתבתי הקדמה כללית. כמו כן יש בדעתי לתת גלופות אלו:

1. תמונת אבי ז"ל.

2. צילום מן המצבה של סבא ז"ל (צילום זה ניצול במקרה, ויש ענין בנוסח).

3. צילום של קבוצת עסקנים ציונים בזבורוב, בחברת ד“ר קיסטר, כיום שופט בת”א.

4. ואולי גם גלופה של הניגון: חתן־כלה – מזל־טוב, אעפ"י שאין זה מיוחד לזבורוב. כמו שבכלל זבורוב לא ללמד על עצמה יצאה.

בכלל קשה להחליט החלטה אחרונה כל עוד שלא ידועה הכמות של החומר: זבורוב, שנתים, תימנים, כנרת ועוד.

אפשר שהפרקים החדשים יבואו בסוף הספר.

שלך

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, ג' באלול התש”ט

למר ישראל כהן רוב שלום וברכה!

בקבלי לפני שבועים בערך את אגרתך האחרונה תקפני כנופיא של מחלות רציניות, ולא יכולתי לענותך. ומכל־שכן לכתוב משהו על לופבן ז"ל. גם גלויה זו אני כותב בשכיבה. אמנם הוקל לי אך עדיין חוזר אני על החרוז:

"או כאדם לו אך חפשי

אשב או אצאה".

ובכן: מצדי אין מניעה שספרי יהיה הראשון או האחרון בסדרה. איני מבין הערת־חשש של מר ברנשטיין “דביר”, שמא אשנה בהגהות. אין דרכי בכך. לכל היותר אני משנה פסוק קצר או מילה בודדת בעמוד. שום בית־דפוס ושום מו"ל לא סבל ממני, כי מימי ברנר יודע אני את נפש הסדר. (ס' פתוחה) בקיצור: יכולים להתחיל בסידור ולהודיעני את הזמנים הקבועים, ואני תקוה כי המחלות לא יתקפוני שוב והכל על מקומו וזמנו יבוא בשלום.

שלך

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, ער”ה תש"י

כהן היקר!

בשבוע שעבר שלחתי את ההקדמה לספרי. מאז אין קול ואין קשב. ודאי מרוב טרדות.

לפי המוסכם עלי לראות עלי־הגהה. רצוי לפני העימוד. בכל אופן אני מחכה להגהה של ההקדמה. לפני זה אין לי ענין לשלוח חומר אחר.

פרק ט' ב“ריפובליקה”, שיופיע בוודאי בעוד שבוע או שבועיים, יסיים פרשה זו (שהיא בעיקר פרשת ר' מאיר’ל) ובזה אני מפסיק לפי שעה.

אם ספרי יהיה הראשון אסתפק בזה, ואם יהיה האחרון אוסיף אי"ה עוד.

“שנתיים” אשלח כאשר יהיה צורך. ובזה אני מברך אותך–אתכם בשנה טובה!

שלכם

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, י”ב בתשרי, תש"י

כהן היקר!

חוששני שאני מטרידך יותר מדי, אבל חשבתי שעלי לשלוח זאת הפעם את ההגהה ואת מכתבי לברנשטיין על ידך.

בנוגע להקדמה הייתי קצת “מקשה לילד”. בשאר החומר אהיה זריז יותר.

האם ידפיסו את הספר בבת אחת או קמעא־קמעא? כמדומה שיש לתת שערים פנימיים לפני חמשת הנושאים, היינו:

זבורוב, עיר מולדתי

ברפובליקה הקטנה זבורוב,

שנתיים

עורי תימן

כנרת

אך אם החומר ייראה, שהוא מרובה על 280 עמודים, אפשר לוותר על זה. וזה תלוי באופן ההדפסה, אם בבת אחת או קמעא־קמעא.

עדיין אני מחכה לידיעה על מספר השורות בעמוד.

שלך

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, י”ד בתשרי תש"י.

ידידי,

חפצתי רק להודיעך, כי היום החזרתי באחריות ישר ל“דביר” את ההגהות של 5 פרקי “זבורוב, עיר מולדתי”. השאר אחזיר בקרוב.

ההקדמה יחד עם 5 הפרקים הם לפי הערכתי כמאה עמודים בספר. ה“ריפובליקה” כששים־שבעים.

דלייקה – כנרת ותימן נדפסו גם רק ב“מאזנים” וקל לכם להשיגם כמו שהשגתם את “זבורוב”, עיר מולדתי.

אני מצפה להגהה חדשה של ההקדמה עוד לפני העימוד. ומן 5 הפרקים בעימוד. כל אחד מן הפרקים האלה צריך להתחיל בעמוד מיוחד. גם לפרקים הוספתי “נוספות” אך פה אין לחשוש לטעויות.

חג שמח!

שלך

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, י”ח חשון, תש"י

כהן היקר!

קבלתי בע“ש את מכתבך הדחוף. מ”דביר" קבלתי יריעות נוספות. ברוכים תהיו על זריזותכם המופתית. אף אני איני יושב בטל, אך מפני שזו בת זקונים שלי ואחריותי כפולה ומכופלת, לכן אני מתנהל לאטי, מתון־מתון – כדרך הזקנים.

ל“דביר” עניתי ואת ההגהה אחזיר בעוד יום או יומיים.

אשר לגלופה של העיר כבר קבלתי תרשים. אבל אפשר שהוא עוד דורש תיקונים.

גם זה לא יעכב.

גם שאר החומר ישולח השבוע וגם אבוא אי“ה לת”א לימי העימוד, אם לא ימשכו.

שלך

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, י' בחשון, ש”י

כהן היקר!

שלשום שלחתי אליך “העתק” ממכתב מברוקלין וכתבתי בסופו, שביום הראשון הבא אבוא אי“ה לת”א ואביא כל ההגהות.

אמש קבלתי ממך מכתב דחוף, כי מחכים לפרקים “כדי למסרם לסידור”. גם “שנתיים”. ואם הכוונה להגהות ולעימוד מוטב לחכות עד יום א‘. מן הראוי להכין את בית הדפוס שיהיה פנוי בתחילת השבוע. עכשיו בהגהה הנוספת יש רק מעט תיקונים ועבודת העימוד יכולה להיעשות מהר, ואם אשב בת“א לא יהא צורך לשלוח אלי ולחכות. אני מוכן לשבת ימים אחדים ובלבד לסיים עד כמה שאפשר. שלח נא את ההעתק ל”דביר". והתקשר אתו בעניין הזה. מקוה אני לבוא ביום א’ לפני הצהרים ואתקשר אתך ועם “דביר”.

שלך

ר' ב.

ב“ה, כ”ב בחשון, ש"י ירושלים.

ידידי!

תמול בא מכתבך הדחוף. עוד קודם לכך שלחתי באחריות ודחיפות את “עורי תימן” ישר ל“דביר”.

ביום ששי אחה“צ שבתי ירושלימה. ביום ראשון התחלתי בהעתקה. היה צורך גם בשכלול. תמול סיימתי ושלחתי. עתה אני מוסיף עוד “מלואים” ל”עורי תימן". הם נחוצים. בכל אופן מצדי אין עיכוב. גם המפה הטופוגראפית המתוקנת היא כבר בידי “דביר”.

הפועל ר' אברהם מבית הדפוס הבטיח להמציא ביום ב' את כל הספר (מלבד “תימן”) בעימוד. חשבתי שאקבל ביום ג'. עד עכשיו לא קבלתי אני רוצה לראות גם את העימוד!

גם משלוח 50 ל"י לא יזיק ולא יעורר התנגדות.

שלום וברכה

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, י”ח כסלו, תש"י

ידידי!

תמול קבלתי את כל הספר בעימוד. כמאה וארבעים עמודים. עלי לעבוד על זה כראוי. וזה ידרוש ימים אחדים. כי רבו עוד הטעויות.

בינתיים כתבתי פרק חדש ואחרון ל“עורי תימן”. הוא יכיל כעשרים עמוד. ביחד בערך 260 ע. כמבוקש.

את הפרק האחרון אני שולח היום ישר ל“דביר”. אני מקוה שבשבוע הבא יהא אפשר להתחיל בהדפסה. אפשר שאהיה בשבוע הבא יום־יומים בת"א.

חשבתי לנחוץ להודיעך כל זאת.

בברכה

ר' ב.

נ.ב. את 50 השניים לא קבלתי עדיין, הנ"ל.

ב“ה, ירושלים, ד' בכסלו, תש”י

מר כהן היקר!

קבלתי שלשום את “הדחוף”. בתחילת השבוע הבא אחזיר את עלי ההגהה. אין צורך בכתב־יד. יספיק אם המגיה של “דביר” יגיה את העמודים בעימוד, אולי ימצא טעויות שנעלמו מעיני.

שלחתי בתחילת השבוע פרק אחרון ל“עורי תימן” ועוד לא קבלתי הגהה.

באמצע השבוע הבא יש בדעתי לבוא לת"א לימים אחדים. אם העבודה תהיה אינטנסיבית נוכל לברך על המוגמר.

ברוב ברכה

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, י”ד בכסלו, תש"י

ידידי!

ביום החמישי העבר נסעתי – בפעם השלישית – לת"א בעיקר בשביל עבודת ההגהה ושהיתי בבית הדפוס עד יום הששי בצהרים.

אתמול יום א' בבוקר בהשכמה שלחתי לבית הדפוס את הדפים האחרונים מוגהים.

כל הספר מעומד. כל ההכנות נגמרו. אין ספק כי הוא יכול להופיע לפני הועידה. הן הועידה לא תתחיל לפני כ"ז בכסלו. (מתי תתקיים?) עתה תלוי הדבר בכם להחיש את ההדפסה. בבית הדפוס אמרו לי, שהם מדפיסים 6 גליונות בבת־אחת. הבטיחוני לשלוח אלי את הגליונות סמוך להדפסתם, כי יש בדעתי לתת עוד הערה כרונולוגית בעמוד אחרון. – אגב: הוספתי עוד גליון חדש על עלית התימנים.

בברכה

שלך

ר' ב.

נ.ב. נפגשתי לפני זמן מה עם אחיו של פרנהוף והפניתיו אליך. הפנה אליך?

ב“ה, ירושלים, כ”ז בטבת, תש"י

כהן היקר!

למען השם אל תכתוב את התאריך הזה!

להד"ם. בסוף הקדמה בספרי כתוב, כי נכנסתי לברית בפרשת “שלח”. אני זוכר זאת היטב. אינני יכול להזיז את הפרשה ממקומה.

כמה עצלים הבריות. הרי יש לקסיקונים בעולם. ושם כתוב הדר אימתי נולדתי. (כמדומני שנולדתי בשנה אחת וביום אחד עם הרב עוזיאל).

אשר לברכתך הרי היא יפה מאד, אך היא מוגזמת כמו זו של זכאי. מה צדקתי ומה פשעתי – אם מותר לחדש מלה זו.

אשר לא. ציוני כתבתי עליו לפני עשר שנים ב“דבר” במוסף. האוכל לכתוב מחדש? כרגע איני יכול להגיד דבר.

ואשר לספרי: ביום כ"ב בכסלו נגמרה ההדפסה. עשיתי את המכסימום כדי להחיש. אתה האצת בי היטב. ועד היום לא ראיתי את הספר. שמא אפשר לי לקבל ספר אחד, מכורך או בלתי מכורך, עוד בימים אלו?

ושוב אני מודה על ברכתך הלבבית.

שלך

ר' ב.

מר כהן היקר!

ברגע זה נתקבל מכתבך החביב. שא ברכה על דבריך היפים מאד!

דבורה.

ב“ה, ירושלים, א”י אדר ש"י

כהן היקר!

על ט. (ד"ר יהושע טון) ז“ל כתבתי ב”דבר" וגם בשביל “נר” שלי. כרגע אין אתי מה להוסיף, וקשה לי לחזור על דברים שכבר אמרתי בשני אופנים.

אני מניח כי א. ציוני יכתוב דברים של חן וטעם, והיה אם יבואו דבריו הרי יש לך, ולא – כדאי להסתפק לפי שעה בציון קצר ולהתכונן ליום השלושים, היינו לגליון של פסח או שלאחריו.

ועד אז אפשר שאוכל גם אני להשתתף אם כי דחיקא לי שעתא עד מאד. “כי נמכרנו אני ועמי” כתיב, ו“עטי” קרי, ע"י עריכת שנתון התלויה ממעל לראש כחרב של דמוקלס⁴.

האם הגיעוך הדים על “זבורוב” או כבר נשכח כעת מלב?

שלך בברכת כל טוב

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, ד' באלול ש”י

כהן היקר!

קבלתי היום את “אכספרסך” מאתמול.

קולות וברקים וכל תמונה, תמונת אות, תמונת עלי־הגהה, איני רואה.

שלחתי לך באחריות ועפ"י ת.ד. 36 את ההקדמה ואינך מזכיר שקבלת וגם הגהה אין.

הספר מוכן. בכל אופן אני מפסיק עתה כתיבת פרקים חדשים. ההמשך הקרוב הוא המסיים פרשה חדשה זו, פרשת ר' מאיר’ל. את הפרשה החדשה הבאה, פרשת בית המדרש הגדול, איני מתחיל עד אשר ירווח לי אי"ה.

“שנתיים” אשלח לך. פרקי “הצופה” אשלח לך מוגהים ומתוקנים. במה דברים אמורים? כשאקבל הגהה ועיני תראה ולבבי יבין שאמנם בית הדפוס עובד.

ועתה עוד פרטים אחדים:

א. אם יתברר כי החומר שקבענו אינו ממלא את מספר העמודים
אוכל לצרף חומר הקרוב אל הנושאים האלה. לפי שעה קבענו 1. “לספר זה” (הקדמה); 2. זבורוב, עיר מולדתי; 3. בריפובליקה הקטנה זבורוב; 4. שנתים; 5. עורי תימן; 6. כנרת.

כאשר יסודרו שלושת הענינים הראשונים נוכל לדעת אם החומר הזה מספיק או יש צורך להוסיף עליו ואז תבוא הוספה אחרי 3 וכאן אחרי 6.

ב. שאלת התמונות. כל מו“ל, שיש לו מוח בקדקדו, רוצה להשביח את ספרו וכיום יש בתמונה מכוח המשיכה. ג.ה. ולס באוטוביוגראפיה הארוכה שלו הכניס גם שרטוטים. אני מסתפק במועט שיש בו בנותן טעם. אני רוצה לתת: 1. סקיצה טופוגראפית של זבורוב: יש בזה מצד אחד מן החידוש. כל אלה שכתבו על ערים שנחרבו לא עשו זאת. ומצד שני זה ממחיש לעיני הקורא את המקומות המדובר עליהם. 2. תמונת אבי ז”ל, שהרבה מדובר עליו בספר. 3. תמונת המצבה של סבי ז“ל, שגם הוא תופס מקום בספר. 4. צילום מעסקני הציונות בזבורוב. כשלושים איש. תמונה יפה. ואילו היה המו”ל ילד טוב הייתי נותן עוד גלופה אחת.

ועתה מה הדיבור על קלקולציה? חשוב שהספר הראשון ימשוך את קהל הקוראים. וההוצאות אינן רבות. ואם תקניטוני אפשר שגם אני אשתתף בהן.

ג. כמה טופסים אקבל אני? וכמה במחיר מוזל?

“נענשתי”. עוד לא סיימתי את המכתב והנה מופיעה ההגהה. הידד! אלף פעמים הידד! בחודש, ועוד אחרי מחלה אשר אמרתי נגזרתי. סימן שהספר יופיע בעגלא ובזמן קריב!

אויסגעגעבען די מיזינקה (נישאה בת־הזקונים).

ועתה בקשה קטנה: נא להודיעני מספר השורות של העמוד למען אוכל לערוך חשבון־צדק.

שנה טובה! כתיבה וחתימה טובה!

שלך ר' ב.

את ההגהה והשאר אשלח בהקדם.

ב“ה, ירושלים, י' בניסן, שי”א

כהן יקירי!

בדעתי לבוא מחרתיים בבוקר לת"א ונדבר בענין זה. איפה עתה מערכת “הפועל הצעיר”?

נא להודיע טלפונית אל ד“ר ויני, ת”א רחוב בן־יהודה 10.

פעם חפצתי להתקשר אתך ולא עלה בידי, כי לא ידעתי היטב לא את מספר הטילפון ולא את המקום החדש של המערכת.

נא להכין בשבילי את כתב־היד של נאומי בכינוס הסופרים בפסח שעבר בירושלים!!

שלך

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, י”ט בניסן, שי"א

כהן יקר!

קבלתי הודעתך על יום 15.5. היום מתאים. אך מסופקני בעצם הענין. מאז דברנו כאילו נקבע במוחי שעלי לדבר סביב 3 השאלות האלה, שהעסיקוני זמן רב בנוגע לעבודתי הספרותית:

1. האם אני בכלל סופר?

2. ואם כן, האם הנני סופר בעל מדרגה?

3. ואם כן, מדוע לא הגעתי למדרגה גבוהה יותר?

מטבע הדברים, שבמסגרת של רבע שעה אוכל לדבר רק על השאלה הראשונה, ואולי זה נושא מענין בחוג אינטימי, אבל לא בדוכן הסופר?⁵

נושא אחר לא עלה על דעתי.

ובכן צריך עוד לעיין בדבר.

ואני מצטער שעדיין לא קבלתי את דברי בכינוס הסופרים דאשתקד. אנא, שלחם לי באחריות!

בברכה ובתודה מראש

ר' ב.

רוצה אני לדעת מצב המכירה של “זבורוב”. אם אפשר – במיספרים. ודאי תענני על הכל.

ב“ה, ירושלים, כ”ט באייר, שי"א

לישראל כהן שלום וברכה!

1. האפשר לקבל רשימת מדברים שדברתי ב“דוכן”? היש?

2. ומה בנוגע למכירת הספר? האם כבר קבלת מיספרים מ“דביר”?

בברכת מועדים לשמחה

שלך

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, ה' בתמוז שי”א

למר ישראל כהן שלום וברכה!

1. הצטערתי שנעדרתי בשעה שבאת. בינתים כותב לי מר יוסף גרשון לבינר (בנו של הסופר יהודה לבינר ז"ל מזבורוב) מניוורקא: “את ספרך אין להשיג פה. בחנות־ספרים מפורסמת הגיע טופס אחד ובא גרשון באדר וחטף אותו. הבטיחו שיביאו עוד ולא קיימו. אני השגתי ספר ע”י דן – אחותי מרעננה. עכ"ל.

2. האפשר לקבל מספרים מ“דביר” כמה נמכרו מכל ספר וספר?

3. האם נכתבו הדברים שלי ב“דוכן הסופר” והאם יש להשיגם?

בברכה רבה

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, י”ב בתמוז שי"א

לישראל כהן שלום וברכה!

קבלתי את שורותיך.

1. הודעת מר ברנשטיין ששלח לאמריקה עשרות אכס. מספרי מראה על הזנחה מדהימה. עוד לפני שיצא ספרי כתב לי אחד משם, הידוע במסירותו להפצת ספרות, שהוא מתחייב להפיץ 100 טפסים. העברתי את המכתב ל“דביר”. ואח“כ שלחו בס”ה עשרות ספרים. עובדא היא, שאחד שחיפש את הספר היה מוכרח להזמין ע“י קרוב בארץ. עובדא היא כי אני פופולארי שם (ע“י “הדואר”, וע”י “ההד”) ואולי יותר מאשר פה. ובכלל איזו רשלנות. ללא פרוספקט עם קטעי בקורת. אני לגמרי לא להוט אחרי פרסום, אך אם אני מוציא ספר פעם ביובל והוא גם נתקבל בחיבה מן הראוי להתנהג אחרת. וד”ל.

2. אשר לדברים שלי ב“דוכן” כיון שאתם עומדים לפרסם אותם מן הראוי להציעם מקודם לי כדי למנוע טעויות וכדומה!

וסלח נא על ההטרדה.

בברכה רבה

ר' ב.

ב“ה, ירושלים, י”ב בטבת שי"ב

לישראל כהן שלום וברכה!

“מזבורוב ועד כנרת”. ט' בתמוז תשי“א כתבת לי: “עד ינואר נמכרו וחולקו כ־800 אכס. מספרך. בראשית החודש הבא אקבל חשבון המכירה במשך חצי שנה זה ואודיעך”. לא קבלתי. בינתים הגיע ינואר חדש. האין זה מחובת המו”ל להודיע מעצמו בכל חצי שנה מצב המכירה? לפני 10 ימים הייתי ב“דביר” ומר ברנשטיין הבטיחני לשלוח לי חשבון בעוד ימים אחדים ולא שלח. אני רוצה לדעת: 1. כמה נמכרו? 2. כמה נשארו? 3. מה עתה מחיר הספר? המגיע לי משהו? האם אין זו בושה, שעד עתה לא מכרו אפילו את המהדורה הראשונה? משונה מאד!

בצפיה לתשובה

שלך

ר' ב.

ב“ה ירושלים כ”ד באייר, שי"ב

כהן היקר!

תודה לך על הפתקא שהמצאת לי. כבר הגיעה לידי עוד קודם, אך לא הייתי פנוי לכתוב לך. עתה, כשיש לי רגעי מנוחה אני כותב.

אכן, בשעתו הגיד אותו נציג, כשנשאל לבירור הדבר, כי הכוונה לא היתה, שמדינות ערב יילחמו בישראל, אלא שמדינה זו עלולה לנפול בידי עצמה, בחינת שבקיה לרויא בממילא נפיל⁶. זאת קראתי אז אם ב“הארץ” ואם ב“דבר”. לא שמרתי על הקטע, אך יכולתי למצוא אותו, אני מקוה, שלא תטיל ספק בדברי.

ובכלל לולא דמסתפינא שלא אהיה כרומנטיקאן בעיניך הייתי מציע לך הצעה משונה: בוא ירושלימה ונשב ונשוחח לא שיחה חטופה, ודאי שכל אחד יישאר בשלו ובכ“ז אפשר שנלמד איש מאחיו. לפני שנים רבות היה כדבר הזה ביני ובין לופבן ז”ל. הוא בא מהתעוררות עצמית. במקרה באנו באותו ענין לעמק השווה. בין כך ובין כך יש לי שתי בקשות: 1. הספר “אנשי סגולה” ללופבן. 2. הגליון הקודם של “הפועל הצעיר” עם מאמר יבנאלי נגד ליבנה. הוא אבד לי ואחדים ממכירי (ויסלבסקי ועוד) לא קבלוהו. והוא דרוש לי.

שלך בברכה

ר' ב.

נ.ב. שמעתי כי “קול העם” מטפל בי. איני רואה אותו.

ב“ה, כ”ו בניסן שי"א

לישראל כהן רוב שלום וברכה!

אני מסכים לדבר בגוון אחר ממה שכתבתי לך: “ממה שהיה” בקשר עם ספרי ומה שקדם לזה.

אני מבקש לחדש את חומר הכינוס. ואת הרצאתי. זהו ענין משונה מאד. בשעה שסתמתם את הגולל על פרסום הספר מחויבים הייתם להחזיר לכל אחד ששלח לכם.

פשוט לא יאמן כי יסופר! שלום רב

ר' ב.

להלן שלושה מכתבים קצרים, שאין להם שייכות להוצאת הספר, אבל הראשון מביא גילוי קו־אופי בפעילותו הציבורית של ר' בנימין, ושני המכתבים האחרונים, שנכתבו שנתיים ושנה לפני מותו, מבטאים, כביכול, קוצר־נשימתו. המלה “דרי־מיטה” היא שינוי על דרך ההומור של דרי־מטה, כלומר, של שוכני עפר.

ב“ה, ירושלים, ד' ניסן ש”ג, ערב שבת.

מר כהן היקר!

מניח אתה כי לא יקשה עלי לכתוב על פיכמן בתוך טרדות אחרות. אתה שחכם הנך איך באת לידי טעות כזו? אפילו לענותך שורות אחדות לא יכולתי כל השבוע ורק עכשיו, זמן מיצער לפני הדלקת הנרות, אני עושה זאת. ושמעתתא של פיכמן בּעֵי צלילות הדעת. ואני איני חי עתה באויר השוקט של ספרות. וזה האיש, יעקב פיכמן, ממטיר עלי המון מכתבים וכרטיסים בתביעה לכתוב משהו בשביל הקובץ של המאמץ המלחמתי. וגם זה אוכל רק בצאתי מירושלים בערך בסוף השבוע הבא. אם אוכל. נשאיר גם את המאמר עליו לאחר־כך.

ועתה – הנה כתבתי מאמר לדרישת “מאזנים” על נאום בן־גוריון. כנראה, שאחרתי את השעה. עכ"פ כך אומרים לי, אבל יתכן שהם גם חוששים לפרסמו. אני שולחו אליך. ודאי שהוא מחוץ לקו. אבל הוא לא כתוב כשל יריב, אלא הערות לעצם הענין. וייתכן שדוקא מן הראוי שיפורסם אצלכם. על שינוי שורה או שורותים אפשר לדון. כמו כן יכולים אתם להוסיף הערה ארוכה או גם מאמר המבטל את תוקף ההערות. המלים “נדפס על יסוד חופש הוויכוח” איני גורסם, שזה דבר מובן מאליו. אם תפרסמו יהא זה מעין גירא בעיני “השומר הצעיר”. אך אם כבלים לכם, החזירו לי בהקדם.

ד"ש ללופבן

שלום וברכה

ר' ב.

11.12.55 תשט"ו

לישראל כהן, שלום וברכה!

זה כארבעה חדשים שאני, רוב הזמן, מדרי־מיטה.

חדל להיות לי אורח כסופר.

בכ"ז אם ינוח הרוח אכתוב משהו.

גלויה זו אני כותב בשכיבה.

בברכה ר' ב.

ירושלים, 12.1.65 תשט"ז

למר ישראל כהן, שלום וברכה!

עדיין מלאכת הכתיבה ממני והלאה.

בברכה ר.ב.

 

ד    🔗

הופעת הספר “מזבורוב ועד כנרת” נתקבלה בסבר פנים יפות. הכל הרגישו, שספר מימואריסטי משובח יצא לאור, שערכו רב גם מבחינת המקום והזמן, ההווי והמאורעות, המשמשים נושא לו, וגם מבחינה ספרותית אמנותית. באותם ימים היה קיים “דוכן הסופר”, שנוסד ביזמת אגודת הסופרים, והיה מעין עיתון ספרותי בעל־פה, שעסק בעניני ספרות ובעניני ציבור. כשהופיעו ששת הספרים הראשונים בספריה המקורית של האגודה, ובתוכם ספרו של ר' בנימין, נערך במוזיאון תל־אביב ביום 15.5.51 “דוכן הסופר”, שהוקדש להערכת אותם ספרים במעמד מחבריהם ובהשתתפותם. כאחד העורכים של הספריה הזאת הצגתי את הספרים לפני הקהל. על ספרו של ר' בנימין “מזבורוב עד כנרת” אמרתי את הדברים הבאים (שנתפרסמו ב“דף” כ' בכסלו תשי"א):

"לר' בנימין מלאו עתה שבעים שנה (מחיאות כפיים). הריני משתמש בפתח דברי בהזדמנות זו להודות לו על כל הטוב שהעניק לנו ולברך אותו בשיבה טובה ובהמשך של יצירה פוריה.

ר' בנימין הוא מבעלי החן בספרות העברית, אבל לא חן במשמעות של המקובלים, חכמה נסתרה, אלא חן כפשוטו. שכן, אף על פי שהוא דתי, איננו מבעלי המסתורין והערפל בספרות העברית. הוא מבעלי הבהירות. איש הצחצחות. הוא אינו עוסק בסודיות. סודו – פשטותו. אבל חן רב, פשוטו כמשמעו, יצוק בדיבורו ובכתיבתו. ר' בנימין הוא בעל טכסיסים כלפי הקורא. אתם יודעים שיש לפעמים סופר שהוא כותב דברים יפים, אבל אם חמשת משפטיו הראשונים משעממים, הרי הקורא עוזב אותו, מפני שאין לו סבלנות ואין לו כוח להגיע למשפט הששי. ר' בנימין מפתה את הקורא מהמשפט הראשון ומכריח אותו לקרוא, וכשאתם מתחילים לקרוא מסה של ר' בנימין, מאמר או דבר פולמוס, אתם ניצודים ברשתו מהשורה הראשונה. ובין אתם מסכימים לדבריו ובין אתם חולקים עליהם – הלוך תלכו אחריו.

ר' בנימין נראה שקט מאד בכתיבתו. אבל כבר אמרו הממשלים: מים שקטים מעמיקים חתור. אנחנו מרגישים בשקט שלו מין סערה שקמה לדממה. אין כמעט נושא שר' בנימין לא טיפל בו. אפשר להכתיר אותו בתואר הקדמוני ולומר, שהוא חכם הכולל; שכן הוא כולל נושאים רבים וכמעט שהיינו־הך לו והיינו־הך לנו על איזה נושא אנחנו קוראים מפרי עטו. בין אם זה על גיתה או על הרצל, על תורו או על גאנדי, על הערבים, על הציונות, או על ביאליק – בכל הנושאים האלה הוא מושכנו אחריו, כתיבתו נובעת ממקור אחד, ממקור טהור, ממקור ההומאניזם שלו, מצמאון ליופי, מצמאון להרוות יופי לאחרים. והוא נוטל את היופי מכל מקום. אפשר לקרוא את יצירתו בשם הסיפור של מנדלי: “שם ויפת בעגלה אחת”. אצל ר' בנימין חכמת שם וחכמת יפת, יופיו של שם ויופיו של יפת – בעגלה אחת.

ב’מזבורוב ועד כנרת' הוא חושף לפנינו במקצת את שורשו הרוחני, את שורש נשמתו, את מחצבתו, את מכורתו, את מקור יניקתו, הוא מפליג אתנו מן העיירה שבגליציה ומוליכנו עד כנרת. אולם בינתיים, תוך כדי קריאה, תוך כדי הולכה והבאה, הוא מעביר לפנינו שלל של טיפוסים ודמויות, ואומר מה יפה איש זה, מה יפה אשה זאת, כמה טוב לשהות במחיצתו של ר' בנימין. בספר הזה הוא העלה כמה דמויות למדרגת סמל. האם, אמו של ר' בנימין, המתוארת בספר, איננה רק אמו; לכולנו חלק בה. אנחנו מרגישים, שהיא אחת האמהות במובן הקדמוני של המלה הזאת. היא אמא של כולנו. ואנחנו מודים לו על כל הטוב והיפה, שנתן לנו ולספרותנו ומקווים שעוד יניב תנובה רבה ויוסיף לענגנו מפרי רוחו".

אז קם ר' בנימין והשמיע דברים הראויים להישמע ולהיחרת בזכרוננו, וכך אמר בין השאר:

"חשבתי: ‘דוכן הסופר’ פירושו שהסופר יכול, ואולי גם צריך, לספר משהו על עצמו, על מה שעשה, על אופן עבודתו ועל מה שהוא עוסק בו. אספר, איפוא, משהו.

לפני זמן־מה, בליל הסדר, קראנו כולנו, פסוק יפה אחד, בהלל: “מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון”, מעין זה קרה לעבדכם, בראשית עבודתי הספרותית. מאז עברו 49 שנים. זה היה בחודש מאי. אבל אני זוכר את הדבר כאילו היה זה אתמול. אני זוכר, שנמצאתי בברלין וגרתי בוינר שטראסה, הייתי בן 22 בערך, והלכתי לישון בלי כל מחשבות, בלי כל אמביציות, בלי כל פרטנסיות לספרות. והנה קרה דבר משונה. בבוקר, בשעה חמש, בעודני שקוע בשינה, נדמה היה לי שדופקים על החלון ואומרים: יהושע, קום וכתוב! הייתי עוד תפוס שינה. אבל פקודה היא פקודה. קמתי, מיהרתי להתלבש, וישבתי וכתבתי בלי כל הכנה. כתבתי יום, שבוע, שבועיים, מן הבוקר עד הערב. יש פה בתל־אביב איש אחד, חבר־נעורים, שהיה אז עד־ראייה, ד"ר אברהם גרפונקל. זאת היתה כתיבה משונה. לא ידעתי מה אני רוצה ומי דורש ממני זאת. אבל החבר גרפונקל אמר לי אחר כך, שהייתי כמו במצב של שכרון.

בערך אחרי שבועיים גמרתי. כתבתי כמה גליונות. ואחרי שגמרתי אספתי את הניירות האלה ושלחתי אותם לראובן בריינין, שהוא היה אז מגדולי הסופרים העברים. והנה, לי בעצמי, לא היה כל משפט על מה שכתבתי. לא ידעתי אם זה טוב או רע. אחרי איזה ימים קיבלתי מכתב דחוף מבריינין, ובו הוא מברך אותי. היו במכתב גם דברי ביקורת. אבל הוא הודיע לי, שידפיס את רוב הדברים. הוא בחר כמה דברים והדפיסם בלוח אחיאסף תרס"ג. הוא קרא לזה בשם ‘רשימות קטועות’. עוד פרק מן הרשימות האלה, שנכתבו באותם השבועיים, נכנס אחר כך במקום אחר, בירחון ‘הקשת’, שיצא אז בברלין.

מה היה עניינן של ‘רשימות קטועות’? בימים ההם עוד חי הרצל, עוד חי אחד־העם, ולהם היו השקפות שונות ומנוגדות לשלי. וכאשר באתי לברלין מזבורוב היו אלה לצדו של הרצל, ואלה לצדו של אחד־העם. אני, כצעיר שבא מן העיירה, נתבטלתי מפני אלה ומפני אלה ועמדתי מן הצד. אבל במה שכתבתי, היתה לי עמדה בנושא אחד. אמנם, היו עוד נושאים, אותם הנושאים שעסקנו בהם בכל חמישים השנים: תחיית העם, חסידות, ישראל, היהודי החדש, שמירת הישן. אך זאת היתה הפסיעה הראשונה, כמו שאמרתי ‘מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון’ – – –" (דף, שם).

כאמור, זהו קטע מן הנאום המעניין, שגילה לנו טפח מאישיותו רבת־החן ורבת־הסתירות של ר' בנימין.

אין בדברים האלה כדי מיצוי יחסי־גומלין בינינו, קל וחומר שאין בהם כדי מיצוי גודל אישיותו הספרותית או הציבורית. שמורים עמי עוד מכתבים משנים קודמות ומאוחרות יותר. והיו שיחות וקשרים, שלא נתבטאו במכתבים. גדול היה כוחו של ר' בנימין לעוררני הן לצד ההסכמה והן לצד ההתנגדות לדבריו או למעשיו. מימי לא הייתי אדיש כלפיו. תמיד חיכיתי לאיזו בשורה ממנו, לבשורה משמחת או מצערת. חיץ של דור הבדיל בינינו. הוא היה תלמיד חכם, שחכמתו מרובה מבקיאותו. איני יכול לומר, שנושא ספרותי או ציבורי, שר' בנימין עסק בו, ריווה את רוב צמאוני לדעת או חידש לי חידושים מרהיבים. ואף על פי כן נמשכתי לקרוא ולשמוע דבריו, הם היו תמיד יפים, ולפעמים מתייפיפים, מלאי חן, מגרים. היתה לו דרך מיוחדת לפתיחה, נעימה מיוחדת להצגת השאלה ואף התחמקותו מתשובה היתה חיננית. שכן לא תשובתו ופתרונו היו עיקר, אלא אורח־טיפולו בנושא ואופן הגשתו. העקרון של “תנא ושייר” היה מובלע בדמו כסופר. וכי מי מחוייב למצות מיד את הענין? אכתוב היום קצת, למחר עוד קצת, וסוף השלמות לבוא. ואם זו מתמהמהת – אין דבר. השלמות היא מידתו של אלוהים. מטעם זה לא היתה גם העקביות בת־לוייה תמידית לכתיבתו. והסתירות הצבעוניות היו משתזרות, ביחוד בשנותיו האחרונות.

וראוי לשים לב: הוא היה אמן הדיוקנאות. כל סופר, או מנהיג, או עסקן, שר' בנימין כתב עליו, יצא מתחת ידו חטיבה שלמה. דווקא בתחום זה היה יודע למזג ניגודים ולצקת אישיות אחת. ולכן יש ענין רב בפרצופים ובדמויות של סופרים וחכמים שעיצב בעט־אמונים. מה שנבצר ממנו לעשות לעצמו, השכיל לעשות לסופרים אחרים. נראה, שהספקות, שהטרידוהו ביחס לערכו שלו, קיפחו את יכלתו לראות עצמו באור הנכון. הוא היה אחד מאלה, שכל ימי חייהם ביקשו לעמוד על סוד נפשם, ולא הגיעו לידי הכרה עצמית. ר' בנימין, איש הבהירות והצחצחות, היה שרוי באפלה בשעה שנושא עיסוקו היה אישיותו שלו. כבר הזכרתי, כי באחד המכתבים אלי, כתשובה על ההזמנה לבוא ל“דוכן הסופר” ולומר משהו על ספרו “מזבורוב ועד כנרת”, כתב:

“מאז דיברנו, כאילו נקבע במוחי שעלי לדבר סביב שלוש השאלות האלה, שהעסיקוני זמן רב בנוגע לעבודתי הספרותית: א) האם אני בכלל סופר? ב) ואם כן, האם אני סופר בעל מדרגה? ג) ואם כן, מדוע לא הגעתי למדרגה גבוהה יותר”.

אלה היו שלוש השאלות, שהשמיע באָזני פעמים אחדות, וניכר, שהציקו לו מאד, ולפיכך נהפכו למין חרוז־חוזר.

ודעת לנבון נקל, שאלה אינם אלא ביטויים תמציתיים לזירה נפשית גועשת. עד ימיו האחרונים, לאחר שכבר קיבל “סמיכה” להיות סופר מובהק, עדיין היה מחזר אחרי גילויי־דעת עליו, המאשרים את הדבר. ובעצמו ביקש להזריח אור על מהותו. כמדומני, שלא אטעה אם אראה במילים “אור” ו“נר” מלות־מפתח לשאיפה זו. בדקתי ומצאתי שמילות אלו שימושן מרובה בדברי ר' בנימין. שכן בכוחן ביקש לא רק להאיר את בית ישראל, אלא לגרש את הערפל החותל את בית־נפשו ועולמו ולחשוף את רזיהם. לפיכך אין לתמוה, שכעבור שנים, כשנכנס ראשו ורובו לפעילות פוליטית, הקים את כתב־העת “נר”, שהיה מוקדש לטיפוח היחסים בין הישוב העברי והערבים ועשיית שלום ביניהם. אמנם כיוונו של “נר” היה שרוי במחלוקת, אבל רצונו של ר' בנימין להדליק נר ולהפיץ אור על בעיות אלו, רצון כשר היה. בסיום הספר “משפחות סופרים” קורא ר' בנימין מנהמת לבו: הדליקו את הנר! הדליקו נרה של שבת, הדליקו נרו של חג־האורים, הדליקו נר של תרבות עברית בכל בית בישראל, “בכל נשמה בישראל!” (עמ' 384). ואמנם כך היה בעיני: סופר המדליק נר בפינות שונות של מחשבתנו וספרותנו ואוצל עליהן אור וחום.