א    🔗

חיבבתי את ברש “ממבט ראשון”. ליבבוני פקחותו, מעשיותו, הבנתו המהירה את העיקר שבכל בעיה או שיחה, וביותר כיבדתי בו את כיבוש־עצמו, את יישוב־הדעת שלו בין המאורע ובין התגובה עליו, ואחת היא אם היה זה מאורע לא־נעים הנוגע לו או לכלל. לפעמים היה מגיע לידי התרגשות פנימית לרגל מעשה או מקרה, אך מעולם לא ראיתי אותו בכעסו ולא שמעתי מפיו דברים יוצאי־דופן. איש המידה השקולה היה, כשם שהיה בעל מידות. ואינני צריך לומר, שהערכתי קודם־כל את ברש הסופר, המספר, המשורר והמתרגם. סיפוריו הם מלאכת־מחשבת. הם לא רק גרעיניים ומצויינים בתוכנם, אלא מיוחדים הם בלשונם, בסגנונם, באיזון האידילי והטראגי, במבנה שלהם וביופיים. כי ברש היה אסתטיקן ונזהר שלא יהיה רבב על בגדו או על נפשו. וכן היו תרגומיו. מאמרי הבקורת שלו היו מעוררים בתוכנם, מצוחצחים בלשונם ונקיים בנימוסיהם.

כבסיפוריו היה גם בחיי המעשה איש־המציאות, לפעמים המציאות המזעזעת, שאינו מחבב אידיאליזאציה. סיפוריו הם פרוסות רוטטות של הממשות היהודית מתוך ראיית היש כמות שהוא. היש המפואר והמכוער. כלפי אנשים, ביחוד כלפי סופרים מתחילים, היה נוקט קנה־מידה מעשי, בינוני. היה דולה התרשמות מתוכם, מתוך דיבורם ושתיקתם, מתוך שאלתם ותשובתם, מתוך חירות־תנועתם ומבוכתם, וגם מתוך הניצוצות שהיה מתיז עליהם במבטו ושהם התיזו עליו במבטם.

בחוותו את דעתו על אדם חדש לא מחק את המידה ולא גדש אותה, אלא צייר אותה בזהירות, מתון מתון, עד שאמר מה שביקש לומר. בפעמים הראשונות לא היה לי נוח במקצת עמו. חשתי בתהייתו עלי, אף על פי שלא גילה זאת באורח מוחשי. אולם עם תכיפות הפגישות היה נראה לי, ש“עמדתי בבחינה”, והשיחות היו קולחות להן דרך חירות, בלא גינונים יתרים. המתיחות, ולפעמים החגיגיות שבהן, נתפוגגה ונעשו טבעיות. ההומור שלו עשה הרבה, ואף אותו קורט של לגלוג נסתר, שהיה לפעמים מוצנע בשפמו של ברש ובדבריו, נגע באיש־שיחתו אבל לא פגע.

וככל שהיכרתי אותו כן נתגלתה לי בו שלמות מופלאה בין הסופר והאדם, בין האמן ואיש־המעשה, בין יסוד־הפכחון ויסוד־המיסתורין שבו. מבחינה זו טעו בו רבים, שראוהו כנוהה אחרי הממשות הפשוטה, כנשבע לריאליזם תמים. הוא היה מעשי עד גבול מסויים. היכרות פולשת יותר גילתה את נטייתו לשכרון הן בסיפוריו והן בחייו. כוחות טמירים קובעים את חיי גיבוריו וכוחות טמירים קבעו גם את חייו. על כך כתבתי עליו לפני כארבעים שנה.

 

ב    🔗

עד בואי ארצה בשנת תרפ“ה, לא קראתי אלא דברים מעטים מאשר ברש, בעיקר מה שפירסם ב”רשפים" וב“השילוח”. על סף עלייתי, בהיותי בווינה, קראתי כמה חוברות “הדים”, שהרהיבוני מאד. הרשימו אותי התבנית הקטנה, צורת ההדפסה הפשוטה והערטול מכל כריכה, וכן נראה לי התוכן המגוון, העברי והכללי, הנתון בצמצום מקום ובריבוי משתתפים. בחוברות אלו נצמדתי לשניהם, לאשר ברש וליעקב רבינוביץ.

בבואי ארצה קראתי “משא בהרים” ו“פרקים מחיי רודורפר” ונכבשתי כולי אליו. ומאותה שעה ואילך ציפיתי לכל סיפור משלו ובלעתי אותו. ביחוד התרשמתי מן הסיפור “תמונות מבית מבשל השכר”, מדרך התיאור והציוניות שבו. והיה לי רצון רב להזדמן עמו.

בשנת תרפ“ח (1928) תרגמתי את ספרו הקטן של סטיפאן צוייג Sternstunden der Menscheit (שעות הרות־גורל לאנושות) ולא ידעתי כיצד להוציאו לאור. הייתי שרוי אז בתקופת־מעבר בין קבוצה לקבוצה, תוך תהייה על דרכי, לאחר שעזבתי את פתח־תקוה. שמועה שמעתי, שאשר ברש שם עינו לטובה על צעירים מתחילים, והחלטתי לפנות אליו. סרתי לביתו ברחוב שפ”ר. בדפיקת־לב ובדפיקת־דלת עמדתי שעה קלה עד שברש בכבודו ובעצמו הכניסני בבת־שחוק ושאל כמה שאלות של סתם. סיפרתי לו קצת על עצמי ולאחר שהראיתי לו את תרגומי, ראיתי אותות של תמיהה בעיניו. ודאי, משום שרגיל הוא לצעירים שמביאים לו דברי מקור לעיון ולא תרגום. ואף אני היו לי דברי מקור, אלא שחשבתי שנוח יותר ובטוח יותר להתחיל בתרגום. כשסיים לדפדף ביקשני להניח אצלו את כתב־היד לשבוע ימים. לאחר שבוע החזיר לי את כתב־היד בדברי שבח על התרגום, ואמר: ביקשתי את כתב־היד לא משום שיש לי דרך להוציאו לאור, אלא כדי לבדוק את המתרגם, כי לפעמים התרגום מעיד על בעליו יותר מן המקור. לצערי, איני בטוח אם אוכל לעזור לך, אבל אני שמח שמלאכה יפה עשית. מרוצה ממשפטו חזרתי לראשון־לציון ולא הוספתי לטפל בכתב־יד כלל. לאחר זמן־מה, כשעברתי לרחובות, שלחתי אחד הסיפורים שבספר זה, “גילוי אלדוראדו”, למערכת “הפועל הצעיר” ונתפרסם בו בגליון 26/25 בי“ד בניסן תרפ”ט (1929). שאר הסיפורים המתורגמים נשתקעו עד היום הזה.

הוא היה אדם עסוק בהוראה, בכתיבה ובעניני ציבור, ואף על פי כן, נענה לדורשיו, ביחוד לסופרים צעירים, שהיו צמאים לאוזן שומעת ולדיבור של עידוד. ואני הייתי כולי פליאה על אורך רוחו ואורך־זמנו. הוא היה מדבר עם אורחו מתון מתון, כמי שעיתותיו בידו, והלה היה מתאושש תוך כדי שיחה. מבחינה זו לא נפגשתי עם סופר מחנך, הדומה לו כאמן היחסים שבין אדם לחברו. מובן, שבאו אליו גם טרדנים סריסים, אך גם להם לא סירב, אם כי סבל ממשאם.

בינתיים נסעתי בשליחות ההסתדרות אל “החלוץ” בגליציה, ומשם שיגרתי כמה רשימות ומכתבים, שנדפסו ב“הפועל הצעיר”. שנה ומחצית השנה, בערך, הייתי בשליחות זו, ובחזרי נכנסתי לקבוצת חולדה והייתי חבר בה. באותה שנה (תרצ"ב) שלחתי מאמר ל“מאזנים” השבועון בשם “על הנוער המולדת” ובו ציינתי את אופיו של נוער זה, מעלותיו וחסרונותיו. הדבר היה אחרי שצברתי נסיון בטיפול בנוער החלוצי בחוץ־לארץ וכן בארגוני נוער שונים בארץ. נראה, שמאמר זה עורר בברש רצון לחדש את ההיכרות והזמינני לשיחה. באחד הימים של חודש דצמבר 1932 נפגשנו. בפגישה זו נוצר המגע האישי החי, המפורש, שלא נפסק עוד, אלא הלך ונתחזק, תוך רווחי־זמן קטנים, עד לימיו האחרונים.

בשנת תרצ"ח (1938) יצא לאור ספרי הראשון “הערכות ובבואות” ושלחתיו, כמובן, לברש, והוא זיכני במכתב דלהלן:

תל־אביב, ב' בתמוז, תרצ"ח

לישראל כהן שלום,

לא הודיתי לך סמוך לקבלת מכתבך, הוא ספרך “הערכות ובבואות”, מפני שרציתי לקראו תחילה, כדי שאדע על מה אני מודה. עכשיו שגמרתי קריאתו, יכול אני לומר לך יישר כוח. נהניתי מרוב המאמרים שבספר: מהרצאתם הסדורה, מסגנונם המשופר ומניתוחם החריף. מוצא אני שכוחך יפה בניתוח התורפות יותר מאשר בסימון התרופות. תכונה המצויה אצל רוב חכמי הניתוח. מי שירצה לזכות בתוספת בירור בשאלת תרבותנו וחיינו בארץ, ימצא תוספת זו בספרך בצורה מגרה את התאבון.

רוב תודה והוקרה אשר ברש

לאחר מכן נפגשנו לעתים מזומנות, אם בידיעה מראש או באקראי, ותמיד נהניתי ממאור פנים ומרצון טוב לומר משהו ולשמוע משהו. והרי רצון הדדי כזה הוא שעושה זימוני ידידים ראויים לשמם.

בסוף 1940 פרסמתי ב“מאזנים” מאמר “זלקינסון כאמן התרגום”, שהיה חלק מן המונוגראפיה, שפרסמתי אחר כך בשם “יצחק אדוארד זלקינסון, חייו ומפעלו הספרותי”. בספר זה, שהיה חידוש בשדה ספרותנו, שקדתי לצרף קו לקו ולשכלל את דמותו של המתרגם העברי למופת, שחייו ופעלו חרגו מכל המקובל, בהיותו לא רק מומר, אלא גם מיסיונר ומתרגם הברית־החדשה. אולם השפעת תרגומיו על ביאליק ועל פרישמן, ודעותיהם עליו, וכן רישומיו בתחום התרגום עד היום הזה – עושים אותו חטיבה מיוחדת. ואני, שקראתיו עוד בימי בחרותי, היתה לי כמין התחייבות כלפיו. לא מצאתי לפני אלא חומר מועט ודל. אך תודות לקשרים עם הכנסיה הפרזביטריאנית בירושלים, זכיתי בחומר תיעודי מסויים וגם בתמונתו של זלקינסון, שאיש לא הכירו עד אז. גם פאקסימילה של תרגומו לברית־החדשה נתתי בספרי. כשנתפרסם המאמר, כתב לי ברש מכתב זה:

תל־אביב, 31.12.40

כהן יקירי,

במאמרך “זלקינסון כאמן התרגום” אתה תוהה על שהמיר את “דסדמונה האומללה ב’אסנת' המצליחה”. אני משער שהוא גזר אסנת מ“אסון” על דרך הגרמנית –

אגב, על פי ראשי התיבות י.ע.ס. נראה שהוא עצמו גרס סלקינסון. כך כותב, כמדומה, גם טביוב.

ושוב: יישר כוחך!

אשר ברש.

הספר הופיע כשנתיים לאחר מכן, כלומר, בשנת 1942. מלחמת העולם השניה היתה אז בעיצומה ואי אפשר היה להשיג נייר לספר. אך נתמזל לי מזלי: פנחס לבון כתב ספר בשם “יסודות”, שעניינו תנועת־הנוער בכלל ותנועת “גורדוניה” ומקורות יניקתה ודרכה בפרט. הוא השיג כמות מסויימת של נייר מחוץ־לארץ בשביל ספרו, והעניק לי נייר בשביל ספרי על זלקינסון. הענקה זו באה כאות־תודה, שכן ערכתי את ספרו “יסודות” והבאתיו לבית הדפוס.

אגב, תוך חיפושי אחרי חומר ביוגראפי על זלקינסון נתגלה לי ספר נוצרי, שתורגם על ידיו מאנגלית לעברית. שם הספר “סוד הישועה”. במקור שם הספר הוא Philosophy of plan of Salvation, שנתחבר בידי תיאולוג אמריקני. התרגום כתוב בשפת פרוזה מצויינת, המפליאה אפילו בימינו. הספר לא היה ידוע, כי לא נרשם בשום מקום, הואיל ותוכנו היה נוצרי מובהק, וכל הסופרים העברים התעלמו ממנו. ראיתיו בפעם הראשונה בספריה בווינה, ובשעה שכתבתי עליו לא היה בספריה הלאומית בירושלים. הספר יצא לאור בשנת תרי"ח (1858) ותורגם עוד קודם לכן.

כדאי לרשום מקרה מעניין: הספר של זלקינסון סוּדר ונדפס בדפוס “הפועל הצעיר”. אחד הסדרים, שהיה יהודי חרד, סירב לסדר את הקטעים המנוקדים שתורגמו מ“הברית־החדשה”, המשולבים בספר תוך השוואתם לתרגומו של דליטש, הנחוּת ממנו במידה רבה. ונימוקו: אסור ליהודי לנגוע בספר פסול זה. כיבדתי את דעתו ואת הרגשתו וביקשתי למסור את הסידור לפועל אחר.

תקרית קטנה, הראויה לציון, אירעה ביני ובין יוסף קלוזנר. הוא כתב בספרו “תולדות הספרות החדשה”, שהמשורר העברי שלמה זלמן זאלקינד היה אביו של זלקינסון המתרגם. אולם אני מצאתי ב“המגיד” משנת 1886, שהמשורר יל“ג העיד בין השאר, “אנוכי ידעתי את ר”ש זאלקינד ואת כל בניו ויודע אני, כי לא אחד מהם המיר את דתו”. גם שמואל ליב ציטראן התריע על הטעות הזאת. כשיצא חלק ג' של ספרי קלוזנר בדקתי את הנוסח על אבהותו של זאלקינד ומצאתי בו תוספת של מאמר מוסגר: “ויש ספק בדבר”. זה הכל. קלוזנר איש־המדע חשב, כנראה, לפחיתות־כבוד להודות שטעה ולתקן את טעותו. לימים, כשנפגשתי עם קלוזנר בבית־ביאליק בשעת חלוקת פרס ביאליק, שאלתיו: למה הסתפק אדוני בהערה לאקונית “ויש ספק בדבר” (אם זאלקינד אביו), הלא הענין ודאי, שלא היה בנו של זאלקינד לאחר עדותו המפורשת של יל"ג? ענני: אף על פי כן, עדיין לא ברור הדבר. עמדתי על דעתי והוספתי לשאול: איזה סוג של הוכחה נחוץ כדי לאשר עובדה זו? הרעים פניו והלך לו.

כשסיפרתי לברש מה שכתב קלוזנר, חייך ואמר: “אינך יודע? המדע הוא עקשן”. תשובה זו ניעורה בי בשיחתי עם קלוזנר לאחר פטירתו של ברש.

בשנת 1939 הייתי עד למחלוקת מכאיבה, שאירעה בין ברש ובין יצחק לופבן ואחרים, שלא היתה נעימה כלל וכלל לכל הצדדים המעורבים ואף היה בה משום הפתעה לכל אלה, שהכירו את ברש הכובש את יצרו. וכך היה המעשה.

אנגלי אחד וכמה ערבים נהרגו על ידי פורשים כנקמה על רצח יהודים בידי פורעים. הישוב המאורגן, שהתגונן בכל כוחו כנגד הפורעים, שלל רצח ערבים או אנגלים, והתנגד לטירור נגדי בכלל מצד יהודים. בהשפעת מנהיגי מפא"י הוצא כרוז “לא תרצח” ובו גינוי מעשי הטירור של הפורשים. בין ראשי החותמים היו הנרייטה סולד, אברהם הלוי פרנקל, ברל כצנלסון וש.י. עגנון. אחריהם באו רשימות גדולות של חותמים מכל חוגי הישוב.

בשיחה שהיתה במעמד יעקב שטיינברג, דוד שמעונוביץ, ג. חנוך וי. לופבן, הטיח ברש דברים קשים ביותר נגד ב. כצנלסון ושלל ממנו את הזכות המוסרית לחתום על כרוז כזה.

ב־6 ביולי 1939 הריץ לופבן לברש מכתב בזו הלשון:

לכבוד מר אשר ברש

כאן

א.נ.

ביום הששי שעבר (י"ג בתמוז) השמעת בנוכחותי ובנוכחות יעקב שטיינברג, דוד שמעונוביץ וג. חנוך, דברי שימצה על ב. כצנלסון. אתה אמרת שב. כצנלסון “מכסה על תועבות גדולות”, וכשאני ודוד שמעונוביץ דרשנו ממך לבאר את דבריך או להסתלק מהם – לא ביארת ולא הסתלקת, אלא הוספת שימצה על שימצה ואמרת שהוא מכסה על “גנבות והשחתות במפלגת פועלי ארץ־ישראל ובהסתדרות” והדגשת, שאתה “אחראי לכל מלה שאמרת”. בזה פגעת לא רק בכבודו של ב. כצנלסון אלא בכבוד התנועה כולה, שהוא אחד ממנהיגיה ושאני חבר לה ולמוסדותיה המנהלים.

אני רואה חובה לעצמי לדרוש ממך שוב פעם ביאורים בכתב לדברים שאמרת, או התנצלות בכתב לכל הנוכחים באותה שיחה על שנכשלת באמרי פיך. אם לא תעשה זאת במשך שלושה ימים, אמסור את הדברים האלה למוסדות התנועה ולב. כצנלסון ואתה תיתבע לדין כמוציא דיבה.

בכבוד רב, י. לופבן.

בהעתק, ששלח לופבן לב. כצנלסון, לחוות־דעתו, מצויה בשוליו הערה אופיינית זו, בכתב־ידו:

“אין לי כלום נגד הנוסח הזה, חוץ, אולי, מן המלים, “שהוא אחד ממנהיגיה” – למה לנו להנהיג תוארים מסוג זה?”

ב.כ.

ברש נכווה קשה ממכתבו של לופבן, אבל הרגיש במשגה ששגה, השיב ללופבן תשובה ביום 7.7.1939, וזה נוסח המכתב:

לכבוד מר י. לופבן, כאן

א.נ.

בתשובה על מכתבך מאתמול:

א. אמרתי מה שאמרתי בחבורת סופרים עברים חפשים, וכך ראיתי גם אותך. אילו ידעתי שיש בינינו בן־מפלגה משועבד, המסוגל לדילטוריה פשוטה, הייתי זהיר יותר בלשוני.

ב. כאשר חם לבי בקרבי בגלל כרוז־המוסר, “לא תרצח”, שאני רואה אותו כאקט של צביעות אנושית ולאומית, הבעתי את דעתי בהתמרמרות, כי אדם כב. כצנלסון, בתור פוליטישן ומנהיג מפלגה, המכסה בעצמו על חטאים מוסריים, אין לו רשות לחתום על תביעת־מוסר אחראית כזו מאחרים.

ג. מתוך כעס, שלא שלטתי בו באותו רגע, השתמשתי בביטוי קשה ביותר “תועבות גדולות” (את המלים “גנבות והשחתות”, איני זוכר, אבל יתכן שהשתמשתי גם באלה ואני מצרפן לביטוי הנ"ל), ואני נכון לבטלו ולהסתפק בביטוי אחר, שהשתמש בו ג. חנוך, אחרי לכתך כתיקון לדברי: “עיוותי דין”.

ד. לאחר שהלכת הסברתי לחברי הסופרים, שלא נתכוונתי להטיל דופי באישיותו של ב. כצנלסון וגם אמרתי להם, שאני מכבדו בגלל אורח חייו וכמה סגולות אחרות, והם קיבלו את הסברתי כדבר המובן מאליו.

ה. איני מאמין, שחברי הסופרים, שהיו באותו מעמד והיודעים אתיקה ספרותית מהי, יסכימו להיות עדי דילטוריה בענין של ויכוח פנימי – ויהיה גם החריף ביותר.

ו. אני מבקש ממך להראות את מכתבך וכן גם את תשובתי זו ליעקב שטיינברג, דוד שמעונוביץ וג. חנוך.

בכל הכבוד, אשר ברש

לופבן ראה במכתבו מעין חרטה, אבל לא השלים עם הדברים הקשים שאמר עליו ושיגר לו מענה ב־11 ביולי 1939, שלא היה מענה רך כל עיקר:

לכבוד מר אשר ברש, כאן

הנני מוכן לראות במכתבך מיום 7.7 צורה של התנצלות והסתלקות מהדברים שהשמעת בשיחה ביום י"ג תמוז. אין לך, כמובן, אומץ לב להגיד את הדברים בפשטות גלויה הנותנת כבוד לאדם המודה ועוזב, ואתה עושה זאת בדרך של התפתלות והסתתרות מאחורי נוסחאות ומאחורי עקיצות מעליבות נגדי. יהא כך. אך אני רואה צורך לומר לך את דעתי על כמה משפטים שבמכתבך זה.

אם “סופרים חפשיים” פירושו חפשיים מאחריות, חפשיים להוציא דיבה ולנבל אישים ותנועות ציבוריות, אשר מאחוריהם עשרות שנים של עבודת יצירה בארץ הזאת – הנני מודה לפניך שאין חלקי בין הסופרים החפשיים האלה ובסודם אל תבוא נפשי. ואם “משועבד למפלגה” ו“דלטוריה” פירושם לעמוד על כבודו של חבר ועל כבודו של הציבור שאדם שייך לו ולמחות במקום שאנשים המצווים על אחריות מדברים כאחד מפושקי השפתים שבשוק – הריני רואה את התוארים האלה כתוארי כבוד בשבילי.

אינני מוכן להתוכח אתך על “הצביעות המוסרית והלאומית” שבכרוז “לא תרצח”, שעליו חתמו אנשים, אשר גם מבחינת מקומם בספרות וגם מבחינת יושרם האישי והציבורי ונאמנותם הציונית, קטנם עבה “ממתנך” וכמובן גם ממתני אני. אבל אני רוצה לומר לך בגלוי שב“חום לבך” אינני מאמין. לא ראינו אותך מתמרמר ומתפלץ בחום לב על תועבות אמתיות גדולות וקטנות שנעשו ונעשות לעינינו. חום־הלב לא עמד בך להתמרמר לא בתור סופר ולא בתור אדם על רצח יהודים בידי יהודים, על רצח אדם ישר־דרך כמו הסופר פולונסקי בירושלים שרוצחיו התפארו על מעשיהם בגלוי, על רצח נער יהודי עובר לתומו – ורק על “תועבה” זו של הכרוז “לא תרצח” מצאת מקום להפגין את חום־לבך במידה כזאת! לא, בזה אין איש יכול להאמין ודומני שגם חברי וחבריך הסופרים שהיו באותו מעמד לא יאמינו לך, ולא יעידו על כך.

לחמומי־לב אמיתיים סולחים הרבה דברים, אך אלה המקשים את אגרופם לדעת ומכים על לבם: הנה אש עצורה בעצמותי! בודדים יהיו.

בכל הכבוד, י. לופבן

איני שם עצמי עכשיו שופט בין הצדדים, אך זכורני, שאמרתי בשעתו לברש, שעל ברל כצנלסון אי־אפשר לדבר כך. ואף אין להאשים את לופבן שרב את ריבו.

מחלוקת זו עכרה, כמובן, את היחסים לא רק בין ברש ובין לופבן, אלא סחפה עמה גם אחרים, שלא בטובתו של ברש. כשסיפר לי לופבן את הענין, ניסיתי להפיס דעתו ולהביא שלום ביניהם. בתחילה ביטל נסיוני זה בעקשנות, אך כעבור זמן־מה כשחזר אירוע זה ועלה על הפרק, ניסיתי שוב את מזלי, חשתי בו נכונות־מה לפיוס. הלכתי אצל ברש ודיברתי על לבו, וברש היה מוכן מיד לכך. לעשיית־שלום שלמה לא הגיע הדבר, אבל מעט מעט נתפוגגה המתיחות, ולימים, אף חידש ברש את השתתפותו ב“הפועל הצעיר” בעריכתו של לופבן. אחרי מות לופבן כתב עליו ברש נאום הערכה יפה, שנכלל בכרך ג' של כתביו.

לא כן אירע ליחסים בין ב. כצנלסון וברש.

נראה, שהתבטאותו הקשה של ברש נגדו באותה מסיבה, לא היתה פטר־המחלוקת, אלא ספיחיה. איני יודע אימתי קרה הדבר, אבל ברור לי, שיחסיהם נשתבשו זמן רב קודם לכן, ורוח רעה היתה מחלחלת ביניהם עוד לפני אותה תקרית אומללה. עדות עקיפה לכך תשמש לנו פיסקה מתוך “מחברתו של סופר עברי”, שנתפרסמה בשנת 1931 ונכללה בכרך ג' עמ' 87. הדברים מוסבים על הסופר העברי והעובד בארץ, אך מתוך כתלי דבריו ניכר, שכוונתו בפיסקה זו לב. כצנלסון. תא שמע:

"ואף על פי כן, יש ואראה בעיני האָח, אשר ניתנה לו זכות האפיטרופסות על קהל העמלים, כעין ברק רע, מתנכר ודוחה: ‘לא לנו אתה’. לא שאני נכסף, כי הוא, יותר מאחרים, מקרבני כמו אח. לא. איני רוצה בזאת יותר משאני רוצה במנת־האחווה מכל אדם – אבל הרע המפגין הזה בעיניו מתמיהני ומדכאני, ועלי להודות, כי איש־העמל עצמו, זה שהעבודה היא לו חלק מעצמותו ותכלית לעצמה, כמוני אני, ולא כלי־שרת לדבר אחר, שהוא יכול להיות ההיפך הגמור מטהרת־העמל, ־ עם מגע ראשון, במבט או בדיבור, נמתח בינינו מיד נים של הבנה אחוותית זו, שהיא היסוד לכל חברה אנושית יוצרת.

הסופר העברי, יותר מסופר של כל אומה אחרת, הוא איש־המעמד העמל, ולא פחות מכל אנשי־העמל הוא מגשם בגופו את קללת־העבודה ללא סימן ברכה ורווחה. ־ ־ ־ והמסייעים להתרחקות זו בשני המחנות עתידים ליתן את הדין".

כאמור, הפתיע אותי מאורע זה, שלא הורגלתי לראות את ברש מגיב בצורה כזאת. ולא את עטו פולט ביטויים כאלה, שלא נחצבו ממקור האור. נראה, שהיטב חרה לו יחסו של כצנלסון אליו, ומורת־רוחו מצאה לו ביטוי באותו אירוע.

 

ג    🔗

כשהתחלתי לערוך את “הפועל הצעיר” בשנת תש"ז (1947), הזמנתי את ברש וביקשתיו לא רק להמשיך את השתתפותו בו, אלא הצעתי לו לעשות את פירסומיו קבע, אם אחת לשבועיים, או, לפחות, אחת לחודש. הוא נענה לי, להנאתי ולהנאת קהל הקוראים.

והרי מכתב שכתב לי ברש, כתשובה על אחת הפניות שפניתי אליו:

תל־אביב, 19.1.50

כהן יקירי,

אשתדל ואעשה כמיטב יכולתי לכהן איתך ואת הפועל הצעיר ואת הכהן הגדול.

ואתה ברכני נא שלא יעכבו מן השמים.

שלך, אשר ברש.

פעם נתן לי מאמר ובו משפט קשה מאד כנגד סופר ידוע ומקובל ומקורב ל“הפועל הצעיר”. עיכבתי את עימוד העיתון, הלכתי אצלו ואמרתי לו: מוכן אני לפרסם כל מאמר שלך, המותח ביקורת על אותו סופר, ובלבד שיהיה מאמר שלם, הטורח להסביר את דעתך השלילית. אך לקטול סופר כזה במשפט אחד, אין זה לפי כבודך ואף לא לפי כבוד העיתון. הוא קיבל את דעתי ומחק אותה פיסקה בלי שהיות יתרות. שתי הרגשות הרגשתי אותה שעה: הרגשת תמיהה חילחלה בי על ברש הסופר, השקול בדעתו, מה ראה על כך לנהוג באופן פזיז כזה, שאינו עולה בקנה אחד עם אופיו ומנהגו המתונים. ואילו ההרגשה השניה שמילאתני היתה, שברש אדם בר־לבב ובעל כוח פנימי גדול להודות בטעותו בלי כל נסיון להצדיק או להסוות את המעשה. אמנם, הלכתי אליו כשלבי הלם בי, שמא לא יעלה בידי להניאו מהדפסת המשפט ועלולה להיגרם תקלה ביחסינו הטובים, אבל יצאתי מביתו מרוצה ביותר. רושם הוא בי, שהמחנך שבו, שזה היה שורש אופיו, הביא אותו לידי הכרה בטעותו. ואין זה המקרה היחיד. גם ביחסיו עם קרובים ורחוקים היה נשמר מפני פליטות־פה, שיש בהן אבק של עלבון, ומשנכשל – נזדרז לכפר עליהן בדיבור או בשתיקה, המסתברת כדיבור של הודאה.

עננה קלה אך בת־חלוף עלתה בשמי היחסים שלנו בישיבה אחת בועד אגודת הסופרים. בין מוסד ביאליק ובין האגודה לא תמיד היו היחסים חלקים. ואירע, שהמשא־ומתן שניהל ברש בשם האגודה עם המוסד לא היה נראה לכמה מחברי הועד שהם לטובתה של האגודה. ואף אני הבעתי תרעומת על כך. ולפי שהדבר היה סמוך לועידת הסופרים, לא נבחר ברש לחבר הועד החדש. ברש לא גילה כל סימני טינא, ועימום זה על היחסים והמגעים חלף עם התחדשות הרוח הטובה, שלא איחרה לבוא.

 

ד    🔗

בימי מלחמת־השחרור היינו נפגשים לעתים קרובות. משוחחים היינו על המתרחש ואף מתכננים תכנית להאדרת חלקם של הסופרים בעיצובה הרוחני של המדינה. פעם סיפרתי לו, שהלכתי לעבוד ב“ביצורים” – כך נקראה, כידוע, עבודת החפירות מסביב לישובים, שהוטלה על אלה, שלא היו בגיל הגיוס – והוא הגיב על כך: לעבוד בביצורים חומריים איני יכול, לצערי, אבל אעשה הכל כדי לעסוק בביצור הרוחני. ואמנם היה בין הבאים לדוד בן־גוריון לישיבת התיעצות של סופרים ואמנים, שדוד בן־גוריון כינס כדי לדון בתפקידם של אלה באותה שעה גדולה. התייעצות זו, כאחרות, לא נשאה פרי רב, אבל הוא שח לי מה שיש, לדעתו, לעשות, בהתעוררות גדולה.

צה"ל קיבל בירושה מן “ההגנה” לא רק נשק שאינו מספיק, אלא גם טרמינולוגיה שהיתה אולי דיה לשעתה, אבל אינה דיה לצבא מודרני, שחימושו משתכלל והולך ומשטרו וטקסיו ואימוניו נעשים לאור היום, ומחייבים מונחים מדוקדקים ומפורטים לכל עצם ולכל פעולה ולכל טקטיקה. ועד הלשון ודאי היה שותף בכך, אך כשנכנסתי פעם לביתו של ברש, קיבלני ברש ואמר: הנה עוד יהודי אחד הבקיא באותיות זעירות, נשאל גם לדעתו. אותה שעה ישבו שלושה קצינים יודעי־עברית, שביקשו לברר כמה מונחים צבאיים דחופים והיו משתעים עם ברש ובודקים הצעות למונחי צבא ושמות לכלים, למכונות ולאביזרים שונים. ואף על פי שלא שמעתי קודם לכן במה חלקוּ ביניהם, משנשאלתי, היתה תשובתי כדעת ברש. התרשמתי מן המסיבה הקטנה, מן העיסוק השקוד ומיחסי הכבוד ההדדיים. גם לאחר מכן ישבתי עמו בועדה למונחי העיתונות מטעם האקדמיה ונוכחתי לדעת מה מחודדים חושיו הלשוניים ומה חריף כוח־המצאתו.

בשנת תש"ט (1949), כשאגודת הסופרים ייסדה הוצאת־ספרים משלה ליד “דביר”, נבחרתי (יחד עם א. קריב וש. שלום) למערכת הספריה. בין ששת הספרים הראשונים שהוצעו לנו היה גם ספרו של ברש “מגילת מלכי צדק”, שלא נמסר לנו ולא יצא לאור. בעזבונו נמצאו פרקי־התחלה, ואיננו יודעים את היקפו של הספר, שברש חזה מראש ולא את מגמתו השלמה. אבל בפרוספקט שבידי נשתמרה תמצית תוכנו של הספר וראוי להציבה כאן. וזו לשונו:

“אשר ברש מספר ב’מגילת מלכי צדק' קורותיו של אדם בודד, שעלה לארץ־ישראל בשלהי העליה השניה, את דרכי ראייתו והתרשמותו, את אושרו וסבלו, ונוספו על המגילה כמה סיפורים קצרים מפרי עטו של המספר המובהק. כולם נושמים את טבע הארץ ורוח אנשיה בעיר ובכפר”.

נראה, שבשעה שברש הציע “מגילת מלכי צדק” לספריה, היה עדיין הסיפור בחזונו ולא בעליל, שכן כמה מפרקי המגילה, שנכללו בכרך השלישי של כתביו במדור “שכחה ונוספות” וביחוד הפרק האחרון שנפסק באמצע – מעידים, שברש לא הספיק להביא גם אחר כך את הסיפור לידי גמר. רמזים לתוכן השלם של הספר נשתיירו, כאמור, בפרוספקט דלעיל בלבד.

ברש היה לי בתחילה סופר מורה־דרך, אחי־סמך, המקבל בשמחה ובתגובת־אישוש כל פרסום שלי; אחר כך נעשינו ידידים, שותפים למחשבות ולתכניות. הוא נענה לבקשתי לתרום מיצירתו לעיתון שערכתי והיינו פועלים בעניני ציבור בעצה אחת. התכוננתי עוד שנים הרבה להתהלך עמו כריע וליהנות מעושרו הרוחני, מיושר־לבבו ומחכמתו. אך הסתלקותו הפתאומית התאכזרה בי. זה היה בי“א בניסן תשי”ב (4.6.1952).

ברש, כאיש־מעש, ביקש לעטר את ציבור הסופרים בארץ ואת אגודת הסופרים במפעלים. כנהוג, יש שיזמותיו הצליחו ויש שלא יצאו כלל מן הכוח אל הפועל. אולם אני הערכתי מאד את הצעתו להקים מכון ביו־ביבליוגראפי מיוחד בשם “גנזים”, שבו יירשמו באורח שיטתי כל מה שכתבו סופרים עברים וכל מה שנכתב עליהם, ונתפרסם ביומנים, בשבועונים, בירחונים, ובמאספים – במשך כמאתים השנים האחרונות. וכן ייאספו בו איגרות־סופרים, אוטוביוגראפיות, זכרונות, תצלומים, עזבונות, כתבי־יד, גזירי בקורת וכיוצא בזה. בשלהי מאי 1950 הירצה ברש לפני סופרים וחוקרי ספרות על התכנית הזאת. זכורני, באיזו התלהבות כבושה דיבר ברש על הרעיון הזה. מתוך הרגשת שליחות דיבר. במבטו הצלול צייר את תמונת המכון. ואמנם הקהל הקטן והמגוון, שהיה נוכח באותו מעמד, נכבש לו, שכן זה היה צורך, ששום מוסד מדעי קיים לא נתעורר לספקו. הוא נחלץ למימושו של הרעיון, ומאותה שעה ואילך התחיל המכון ללבוש צורה ממשית של מכון מדעי, מתפתח והולך, שנעשה חיוני והכרחי לכל מחקר ספרותי. שיתפתי עם ברש פעולה חברית בתחילתו של מוסד זה, ואני ממשיך בפיתוחו עד היום הזה, כששמו של ברש נקרא עליו. כל מה שאני עושה בכיוון זה מפגישני עם שמו היקר של ברש. ואמנם “גנזים” יקפל בו בלי ספק את זכרו תמיד כסופר וכאיש־פעלים.