א    🔗

רבי־חליפות היו היחסים בינינו. כשבאתי ארצה בשנת 1925, כבר התנוססה על ראש שלונסקי עטרת המשורר המודרני, החדשני, המבוקש. היה חבר מערכת “דבר”. ערך, תירגם ואף פירסם שירים ורשימות משלו. עורר תשומת לב בסגנונו, בחריפותו ובחידושיו הלשוניים. הסופרים הוותיקים התחילו תוהים עליו ומנחשים את דרכו ועתידו. שלונסקי נכנס ל“דבר” לפי הזמנה מפוארת של ב. כצנלסון, שהיו בה שבחים מופלגים. את המכתב הזה ציטט לי פעם בעל־פה בגאווה רבה. ברם, לאחר שנתגלו חילוקי מזג וגישה ביניהם ולאחר שלא הסכים למגמתו של ב. כצנלסון במוסף הספרותי של “דבר” ולא נראה לו טעמו בקביעת מהותה של “ספרות העבודה” – נטש עבודה זו ונתקרב לאליעזר שטיינמן בעריכת “כתובים”, כלי־מבטאה של אגודת הסופרים. כתום שנה נעשה מעשה שלא הפיק רצון מקהל־הסופרים: העתון “כתובים” יצא, או הוצא, מכלל רשותה של האגודה ונהפך לבמתם הנפרדת של סופרים צעירים, שהתנגדו לקו הביאליקאי ולנוהים אחריו. הם נתכוננו כ“חבורה”, או כפי שכונו כ“כת”, וחידדו ניגודים והשחיזו עטים כנגד “אבות הספרות” החיים. נוצרו בתכלית הפשטות: מחניים. שלונסקי עצמו היה מכנה את אנשי־חבורתו בשם “בני־ממר”, ובדמיוני נצטיירו כנונקונפורמיסטים, שאפילו מרחיקים את קודמיהם, אין הם מסכימים להמשיך במסלולם, ולפי שעדת־ביאליק היתה מושלת בכיפה, עמדו ומרדו. שלונסקי באמת הוכיח, כי דרך חדשה בשיחה עמו. הנושאים, הצורה וההברה הספרדית העקבית כבשו את הדור הצעיר ואף הלהיבו אותו. אלא שלפעמים ההתגרות היתה חורגת משורת הנימוס והצורך.

קודם בואי ארצה לא קראתי אלא מעט בשירי שלונסקי, אך שמו ותהילתו הגיעו אלי. וכשנתוודעתי אליו, כל מה שכתב וכל מה שעשה היה בו קסם בשבילי. ישבתי בקבוצת “המשולש” בפתח־תקוה ככובש העבודה וכחולם על התישבות. קבוצה זו ייסדתי בחוץ־לארץ, עמה באתי ועמה אמרתי לבנות משק קיבוצי, אם כיחידה חדשה או כמצטרפת לוותיקה. בתקופה זו, שבה צריך הייתי להסתגל לעבודה בפרדסים ובבנין, לבנות חיי חברה ואף למלא תפקיד מסויים בחיים התרבותיים של ציבור הפועלים במקום, שוקד הייתי על קריאת הספרות שנוצרה בארץ – ובתוכה את למדן ושלונסקי – ועל ביקורים בכינוסי תרבות מקומיים וארציים. על דרך זו נפגשתי פעם אחת עם שלונסקי בתל־אביב. רעמה שחורה היתה לו וכולו מפרכס ומטיל ניצוצות. ואף־על־פי שלא אהבתי סימנים חיצוניים מעושים של משורר או צייר, כגון בלורית או צוארון או מקטורן מיוחדים, נתרשמתי ממנו ולא מצאתי בו פגם. השיחה בינינו היתה קצרה ביותר. הוא שאלני אם אני כותב, והשבתי לו, שאני חבר־קבוצה בפתח־תקוה ושאני כותב לפעמים ב“הפועל הצעיר”. ואמנם נזכר, שקרא בו מאמרי על “השומר הצעיר”. זה היה בשנת תרפ"ו. מאותה שעה עבר זמן לא־מועט עד שהתראינו שנית. במשך תקופה זו גברה פעולתו הספרותית של שלונסקי ונתחזק מעמדו בציבור. לפופולאריותו הוסיף בשעתו שירו “הרכבת”, שנקרא על ידיו ועל ידי אחרים בציבור ושיריו החלוציים שהיו מושרים בכבישים, באהלים ובמסיבות־פועלים בכל הארץ. מן הדין לציין את הרושם שעשה תרגומו העברי לשיר “האינטרנציונאל”.

כגודל שמו כן גדלה גם הביקורת עליו ועל “כתובים”, ולאחר שנפרד משטיינמן – על “טורים”. פולמוסו עם ביאליק, לאחר שהופיע שירו “ראיתיכם בקוצר־ידכם”, היה קשה וארסי. הוא ביקש בפשטות להוריד את הכתר מעל ראשו של ביאליק. קמה סערה גדולה, שהרעישה גם אותי עד מאד. ההעזה היתה רבה, ועשתה עלי רושם־מה, אך כשקראתי מאמרו ישר והפוך, לא מצאתי כל אחיזה להתקפתו על ביאליק. התחלתי בודק את יחסי אל שלונסקי, שהרי לא ייתכן שמחיצה חדה כזאת תהא חוצצת ביני לבין משורר כביאליק, שאני מעריכו: אני מוקיר את ביאליק בכל נפשי, והוא בועט בו ברשות הרבים! איזו קירבה נפשית יש כאן?

הרגיזני מאד משפט־הסיום במאמרו המתקיף של שלונסקי וזו לשונו:

“איני מכחיש: אדם יקר הוא היהודי הזה. אבל בדברי־שיר הבשורה הפיוטית היא העיקר, ולא הלשון־קודש” (ט“ז כסלו תרצ”ב).

אז שאלתי את עצמי: אם לביאליק אין בשורה פיוטית, מהי איפוא הבשורה הפיוטית של שלונסקי? חשתי מצוקה גדולה.

כשיצאתי מקבוצת חולדה בראשית תרצ"ג וקיבלתי עלי לרכז את פעולות־התרבות במועצת פועלי רחובות, הייתי מזמין מרצים שונים. אך את שלונסקי הזמנתי בכוונה מיוחדת. הוא היה אחד מראשי “כתובים” וביקשתי אותו שירצה את דעותיו על הספרות, שעוררו לא־אחת מחלוקת גדולה. לאחר בירור עם כמה מבני קבוצתו, נענה באדיבות ואף עשה רושם בדבריו. עיניו הבריקו, דיבורו היה נלהב ומשכנע, עמידתו כחזן בשעת תפילה, כופף גופו, מניף ידיו כלפי מעל ומניח אחת תלויה באוויר, ומתיז אותיות ומלים כדי להדגיש את העיקר. בשיחתו עמי נגעתי־ולא־נגעתי בפולמוס ביאליק, שרתח בי, וחשתי רחש עמום של חרטה. ניחמתי עצמי בכך, אף־על־פי שבפומבי לא חזר בו אלא במקצת ובשפת־מליצה לאחר מותו, ורק ברבות הימים מנה את המעשה הזה בין “חטאות נעוריו”, ואף קיבל בשנת 1959 פרס־ביאליק.

ואת “חטאי” אני מזכיר: חשבתי, שראוי שלונסקי לכל פרס ספרותי שבעולם, רק לא לפרס־ביאליק, שכן לא בביאליק בלבד פגעו, אלא מתחו על העמוד גם את הפרס. באותה מידה לא יכולתי לדמות בנפשי, שאברהם קריב יהא מקבל פרס־ברנר… אכן, גם שלונסקי עצמו לא חש בנוח, ובדבריו בטקס החלוקה אמר בין השאר: “רצה הגורל – או רצו השופטים – ובמלאת 25 שנה לפטירתו של ח.נ. ביאליק, מקבלים את הפרס, הדוגל בשמו, שני אנשים, שבמשך שבע שנים הלכו שמותיהם צמודים והיו זיווג, שייצג מרי שהזמן־גרמו בתרבות העברית. הרבה פירושים נתפרש המרי הזה בדיסטאנץ הטוב והרע של הזמן. לא ארחיב את הדיבור על המרי, שאני מחסידיו ככוח בונה בתרבות; לא אדבר על הסיכום. ימים יגידו. ולהם המשפט”. דברים סתומים קצת, אבל ברורים.

כיום, בסקירה־לאחור, מרוצה אני מכך, ששלונסקי ושטיינמן קיבלו פרס־ביאליק, משום שזה ציין חתימת־מחלוקת, והודאה, שהם חוליה בשלשלת־זהב אחת של הספרות העברית החדשה. ומעיד אני עדות ראייה, שמיעה ותחושה, שרוחה של אותה מחלוקת וריחה לא התנדפו עד ששני הצדדים נעשו נוחי־עדן, וכל הפרשה הולכת ונהפכת להיסטוריה צרופה. יש להניח, שחוקרי ספרות ותרבות עתידים ליתן דעתם על פולמוס חשוב זה בין אישים ואסכולות ולהיות בוררים ניייטראליים יותר מבני־דורם, שהיו שותפים פעילים או סבילים בזירה זו.

 

ב    🔗

בראשית הארבעים נתקיימה ועידת הסופרים, שקדמה לה התארגנות מסויימת של צעירים, שלא היו מרוצים מפעולת הועד המרכזי. נבחרתי לחבר הועד של אגודת הסופרים והתכוונתי לחולל שינוי במערכת הפעולות. בתחילה נתקלתי ביחס דוחה, אף־על־פי שקשרי עם ותיקי הסופרים היו קשרי כבוד הדדי, אלא שהשיגרה וההרגל להסתפק בפעילות קטנה קוממו אותם עלי, הטירון, המנסה להציע תכניות ממשיות ולבצען. אולם מעט מעט, ולא בסערה, כבשתי לי קשב ואף התחילו להענות להצעותי. הקאדנציה הראשונה היתה כעין מכינה, שלאחריה באה סידרה של פעולות ראויות לשמן. נוסדה הספריה המקורית, שבה יצאו לאור “שירים אחרונים” של יעקב שטיינברג בעריכתו של אשר ברש (תש"ח), ו“רשימות אחרונות” שלו בעריכתי. נבחרתי למערכת הספריה המקורית ושיניתי במקצת את התדמית הרגילה, כי הצלחתי להכליל בספריה לא רק סופרים מוסכמים, אלא גם את ספרו של יעקב הורוביץ, “עולם שלא נחרב עדיין”, שלא היה מקובל בחוג זה. וכן נוסד באגודה מדור נוסף “ספרי נפש”, כלומר, להוצאת ספרי סופרים שנפטרו. ערכתי והוצאתי את ספרו של יצחק פרנהוף “ספר־המתנגדים” – סופר עברי בבוצ’אץ', שהיה מפורסם בסוף המאה הקודמת בפרסום “ספרי שעשועים”, שבו השתתפו מבחר הסופרים של הדור (קלוזנר, ברדיצ’בסקי, טשרניחובסקי). אולם “ספר המתנגדים” נמסר לי בכתובים על ידי בנו באמריקה ואני עמלתי בהתקנתו לדפוס. הספר מתאר את המתנגדים בעירו ובסביבתו תיאור חי ויפה. וכן ערכתי עוד ספרים בהוצאות אלה (הייגר, ר' בנימין ועוד).

כשנתבצר מעמדי, התחלתי מכשיר את הקרקע לאחות את הקרע בין חבורת שלונסקי ואגודת הסופרים. זה היה נראה לי כהור־ההר, שאין כלל לטפס עליו. דיברתי עם שלונסקי ביחידות והשתדלתי להקנות לו את חשיבותו של הענין. תחילה אמר לי, שעבודתי לבטלה, שאיני מכיר עדיין את הוותיקים האלה, ועתיד אני להתאכזב. לאחר גישושים גם בצד השני, נאמר לי: אדרבא, נסה נא ותראה. ניסיתי ובועידת הסופרים בשנת 1945 אמנם נבחר שלונסקי לחבר הועד המרכזי. אך הצלחתי היתה בת־חלוף. הוא בא לכמה ישיבות, ובכל ישיבה היה דין ודברים קולני על ענינים שונים, חשובים ושוליים, ולבסוף עזב שלונסקי את הועד מתוך אמירה בנוסח הידוע: “לא אמרתי לך, שכך יהיה? הם אינם רוצים בי”. בהיותי עד־ראייה־ושמיעה ידעתי, שהקולר תלוי גם בצוארו שלו. אך רעיון־התשובה לא עלה יפה.

כמה שנים לפני כן עשיתי בתום־לב מעשה ספרותי לשמו, שהיו לו תוצאות חשובות ביחסי עם שלונסקי ושטיינמן. בשנת תרצ“ח (1938) פירסמתי ב”מאזנים“, בעריכת יעקב פיכמן, שתי מסות־ביקורת עליהם, שעשו רושם כפול בשעתם; ראשית, המסות כשלעצמן, ושנית, על שנדפסו ב”מאזנים“. זאת היתה העזה מצד פיכמן, שכן דעת חבריו שמינוהו כעורך לא היתה נוחה כלל וכלל ממעשה זה. הן “מאזנים” נולדו כתוצאה של פירוד והיבדלות מ”כתובים", שהיו תחילה כלי־מבטאה של האגודה כולה. אווירה של נזיפה הורגשה בישיבת הוועד המרכזי בהתקבל שתי החוברות עם שתי המסות. אבל אני כתבתי עליהם מתוך הערכה ובלא כל כוונות צדדיות, והם החזיקו לי טובה. שטיינמן בלחש, באין אומר ודברים, כדרכו, ושלונסקי, בניב־שפתיים, כדרכו. לפיכך ראה חובה לעצמו שלא לדחות אותי בקש בשעה שהצעתי לו להצטרף שוב לועד האגודה. ושמא כדאי להבליט גם זאת, ששנה לפני מותו, כשיצאו כתביו לאור, רשם לי על שערו של הכרך הראשון הקדשה, וזו לשונה: “לישראל כהן, שהיה מן הראשונים לריעות עם השיר והשר. בידידות – א. שלונסקי”. אכן, לא שכח.

ולפי שאני עומד בפרשת תגובה, מן הענין לספר על עוד תגובה, שאני לא שכחתי אותה. בתשרי תרצ“ו פרסמתי ב”מאזנים" מאמר בשם “לחשבון נפשה של הספרות העברית”. הכותרת מעידה על תוכנו. ניתחתי את מצב הספרות, הערכתי את טיב הבמות הספרותיות. ותוך כך עמדתי על ארבעה סופרים ותיארתי בתמציתיות את ייחודו של כל אחד מהם. הארבעה הם: אליעזר שטיינמן, יעקב שטיינברג, יעקב פיכמן ואברהם שלונסקי. לא התלהבתי מחידושי “גליונות” ולא מעורכו. ליצחק למדן לא נעם, כמובן, הדבר וב“גליונות”, חוברת ו' של כסלו־טבת תרצ"ו, פירסם תגובה פרועה ביותר עלי ועל פיכמן, עד שאפילו סופרים בעלי יחס חיובי ללמדן ולירחונו נדהמו מסגנונו מחוספס־הנימוס והעירו לו על כך. אולם בעוד שהללו הסתפקו בתוכחה בחדרי־חדרים, לא כן עשה שלונסקי. בהיותו אז עורך המוסף הספרותי של “הארץ”, פירסם בגליון מיום 17.1.1936 רשימה בשם “צנינים” בחתימת א. סורד (זה היה שמו כמגיב) ויצא בדברי־הגנה מפורשים על סופר צעיר, הנתקף בגלל דעותיו ששונות הן מדעותיו של עורך ותיק. ולפי שמאמרי שהרגיז לא נכלל בתוך כתבי, רואה אני צורך להביא פיסקאות אחדות ממנו על שלונסקי, כפי שחשבתי עליו כבר בימים ההם:

“תמיהני, אם יש משורר פופולארי כמותו. מי לא שר משיריו ומי לא שמע אותם מעל במה בנשף או בחגיגה? ברם, מעטים הם אשר טרחו להבהיר לעצמם על ידי מקרא שקוד ומדוקדק על שיריו ותרגומיו, מה ערך התופעה הזאת בספרות העברית החדשה. כמה חיים, דם, רעננות ומרחב חדרו בזכותה לתוך כל החרכים של השירה העברית! ודאי, מן “הקונצים” הלשוניים שלו נהנים רבים ומייחדים עליהם את שמו ויש גם שהעניקו לו תואר “מוקיון” בגללם. אולם מה מנין אלה, שחשים ומבחינים במהותה המחדשת של שירת שלונסקי? הרבים־המרובים אטומים וסומים מלראות, שעל ידיו נפתחו בשבילנו שערים נעולים, המוליכים אותנו להרגשת־עולם ולהנאת־עולם חדשה. הרי אין ערוך לציורים, להשאלות, למיבטאים הסמליים ולדימויי־ההסתכלות, שבהם העשיר שלונסקי את בן־דורנו העברי (ואולי לא רק העברי). הלא לפרקים נעמוד אחוזי השתוממות למראה עושה הצבעים, ההבעה וכוח־החיים שבשירתו. ־ ־ ־ השירה העברית שלאחר שלונסקי תהא אחרת מזו שלפניו. הבטחון העצמי גדל, המסגרת נשתנתה, הדפוסים רחבים יותר וכלי־האומנות נתחדשו”.

 

ג    🔗

חיבתי והערכתי אליו התמידו, אלא שבתקופה אחת גבה הר בינינו. הוא נעשה חבר אדוק למפ“ם, וזו היתה, כידוע, דבקה במשך שנים לברית־המועצות, עד לעלית חרושצ’וב לשלטון. דבריו וגם כמה ממנהגיו של שלונסקי נראה לי כהפרת אמונים לעצמו ולאני־מאמין שלו. ייחודו נבלע בתוך גוף מפלגתו. לא הבינותי כיצד יכול אדם כמוהו לפתוח ב”לא תרצח" – זה שם החוברת שהוציא לפני שנים – ולסיים בהזדהות עם משטר־הרצח של סטאלין. חידה היתה בעיני הסכמתו – ולוּא בשתיקה – לקיומה של “מולדת שניה” – הוא, משורר החלוצים, שהמולדת היתה יקרה לו כל כך ונתן את נפשו עליה. תהיתי: להיכן נעלמו עצמאותו כמשורר־מחוקק והבחנתו הדקה בין מה שאנו עושים כאן ובין יחסה של ברית המועצות לציונות המתגשמת? ולא האמנתי, שזה היה צו פנימי.

ודוק: מעורבותו בחיי הציבור היתה יתרון בעיני, ולא היותו חבר מפ“ם הפריע לי אלא הסתגלותו לגלישתה של מפ”ם להשקפה הסוטה מן הדרך הציונית הישרה. הלא המושגים “הזמנה סוציאלית”, “ריאליזם סוציאליסטי” ו“מולדת שניה”, היו רווחים אז בתוך מחנה זה, והוא, שלונסקי, היה אזרח נאמן בתוכו! צער ואכזבה נגרמו לי מזה, והשתדלתי ככל־יכולתי לא לראותו ולא להגיב על מעשיו. ביחסי אליו נטלתי עלי לידום.

אחר כך ראיתי את לבטי התוודותו והבינותי את לבו. בישיבת מרכז מפ"ם, שנתקיימה במלאת לשלונסקי שבעים שנה, נאם שלונסקי נאום מעניין, שהיו בו הצטדקות ווידוי. וראוי להקשיב:

“אני זוכר תקופה של מתיחות רבה בין מפא”י למפ"ם – תקופת הזדהותנו – הנראית לנו היום כנאיבית – עם “עולם המחר”, שהמחשתו היא מוסקבה, פשוטו כמשמעו.

היותי חבר מפ“ם לא נתנה שירתי בסד. מעולם לא הטילה עלי גזירות, ברוח של “שמש בגבעון דום!” ־ ־ ־ ואף לא פעם אחת – “הזמנה”, היינו הזמנה מבחוץ”.

ברור, הביטוי “הנראית לנו היום כנאיבית”, נראה לנו כחיוור למדי בפי משורר כשלונסקי, שכוחו להביע כבר הצטיין ביתר הצלחה. אף־על־פי־כן, גרמה לי ההתפכחות בשעתה שמחה כפולה: שמחה על תשובתו לדרך הישרה ולשכל הישר, ושמחה פרטית, שהמחיצה הוסרה ושוב נוכל להסתכל זה בעינו של זה בלב צח.

ואמנם הפיוס היה כמעט שלם. אני ביקשתי לקרב אותו לאגודת הסופרים ולהשתתף ב“מאזנים”. הדבר הזה עלה בידי רק מקצתו. הוא השתתף פעמים אחדות ב“מאזנים”, אך לכלל שיתוף עצמו בחיי האגודה לא הגיע. דבר זה אירע באפריל 1970, כשביקשתי אותו, אגב ביקור בביתו, להרצות בועידת הסופרים והוא נענה והרצה על “סופר וזמן”. היתה בכך לא השלמה פאסיווית, אלא תמורה פעילה, מעין שיבה מאוחרת במחשבה תחילה.

 

ד    🔗

יצחק לופבן, שהיה עורך “הפועל הצעיר” עד שנת תש“ח, לא היתה לו אהדה מיוחדת לקבוצת שלונסקי ושטיינמן בכל גלגוליה, אף־על־פי שלא כפר בערכם כסופרים. אני הייתי “פוקד” את שלונסקי בדברי־הערכה ב”הפועל הצעיר" בכל שעת־כושר. במדורי שלי, “הערות ורשימות”, הייתי חופשי לכתוב על נושאים לפי בחירתי וכך עשיתי, הגם שלא תמיד היה הדבר לרצונו של העורך. כשלופבן נסע לקונגרס או יצא לפגרה הייתי משתף את אליעזר שטיינמן בעיתון, ועל ידי זה יצרתי עובדה שאין לבטלה. כשנתחזק מעמדי בעיתון, עשיתי נסיונות לשנות את יחסו של לופבן לכמה סופרים, ובתוכם שלונסקי, אך לא עלתה בידי. היתה לו טינה עליו בשל פגיעתו בביאליק, שלא הוסרה לעולם. פעם אחת נתקבלה רשימה על ספרו של שלונסקי, אז פנה אלי לופבן: “נו הא לך, ערוך אתה את הרשימה על שלונסקי שלך”. יחס זה אליו מצאתי גם בבני־דורו האחרים. פעם, בעידנא דריתחא, אמר לי: ביאליק הוא אבי השירה החדשה. ומי שאין לו אב, איננו בן, אלא ממזר. אחר כך המתיק קצת את הדימוי. כשחזר פעם מהצגה, שאת המחזה תירגם שלונסקי, אמר לופבן בהתפעלות: “בתרגום הוא באמת מצויין”. אני לא התפעלתי מזה, שכן רוב שוללי שירתו הזדרזו לשבח את תרגומיו. כך עשה גם יעקב שטיינברג. הכל הסכימו, שהוא בקיא גדול בלשון העברית, וכידוע, אף טבע המשורר ז. שניאור מטבע מיוחד וכינה את שלונסקי בשם: לשונסקי. זה היה עוול משווע, שסופרים חשובים עושים לא־פעם לסופר אחר. אני ידעתי יפה, כמה הכאיב הדבר לשלונסקי. אפשר שנהגו בו כאן מידה־כנגד־מידה, הואיל וגם הוא היה מהיר לפגוע בציפור־הנפש של אדם על ידי עיקום מתוחכם של מילה, או שינוי סדר אותיותיה, או על־ידי נוטריקון. והדוגמאות מרובות.

שלונסקי היה משתוקק להערכה. הוא ידע את ערכו ורצה שגם אחרים יודו בו. ואמנם היו לו מעריצים ומעריצות, שציפו למוצא־פיו ולפרי עטו, אם בשיר או בפזמון, או בחידוש לשוני מפתיע. היתה לשלונסקי נטייה ברורה “לרביות”. כל בית־קפה, שקבע בו מושבו נהפך ל“חצר”, שחסידים התגוררו בה וחטפו שיירים מעל שולחנו. סופרים צעירים, שכבר “ניסו הנוצה”, וסופרים שחתימת זקנם אך החלה לצמוח, סבבוהו וקיבלו ממנו “סמיכה”. הוא הקדיש להם מזמנו ומכוחו וגם מרוחו, והיה קורא את שיריהם קודם שנדפסו ולאחר שנדפסו, מחווה דעתו עליהם, ונותן להם “הסכמה”. הוא היה שר־המסכים לחסידיו. גם בהיותו עורך “טורים” סדרה א' וסדרה ב', נהג מלכות ברמה, פוסל ומכשיר כרצונו. וכמה שנים היו חבר משתתפיו מקבלים עולו ומצדיקים דינו. דרכו בעריכה היתה ביד קשה. היה עושה בכתב־היד כתוך שלו. בענין זה היה דומה לש. בן־ציון ולדרויאנוב בדור קודם. כשקרא שיר או מאמר והרגיש, שהוא יכול לבטא את הרעיון ביתר שכלול, ראה היתר לעצמו לתקן ולשפר ולא היה איכפת לו שבדרך זו הוא מטשטש את צלמו העצמי של הכותב. ונמצא, שרוב הדברים של סופרים לא־נודעים היו משופרים בסגנונם, אך ארוגים באריגה אחת, או נצמחים מערוגה אחת. מטעם זה היינו עדים לחזיון מתמיה אך רגיל, שמשתתף ב“טורים”, שדבריו נתפרסמו והפיקו רצון מאת הקורא, לא נתקבל על ידי עורך אחר, משום שדבריו היו פגומים ובלתי ראויים לדפוס מצד סגנונם וחיבורם, והעורך לא היה מוכן מבחינה מוסרית ומעשית לשכתב את דברי הכותב הלקויים בחסר וביתר. גם בקביעת סדר הדברים בעתון, מי קודם ומי אחריו, היה דן יחיד, והרגיז את הנוגעים בדבר.

אולם לא כל העיתים שוות. מקצת מן המשתתפים הקבועים הגיעו מעט מעט לידי הכרת ערך עצמם ומקצת ממשתתפים אחרים התבגרו, והתחילו נשמעות טרוניות ומורת־רוח. ישראל זמורה, שהיה עם שלונסקי כל הזמן ב“כתובים” וב“טורים”, מספר ב“קטעים מיומן”, שנתפרסמו ב“ידיעות אחרונות” (10 במאי 1974) דברים מאפיינים על ענין זה. ונביא פיסקה אחת בלבד:

“שוחחתי באופן מיוחד עם לאה גולדברג על המצב ב’יחדיו' וב’טורים', על סכנת ההתפוררות בגלל עריכתו של שלונסקי, שכל מעייניו הם רק לדעותיו, ובגלל יחסו המזלזל בחברים”.

התוצאה של מצב זה לא איחרה לבוא. גם “טורים” סדרה ב' בטלה הופעתם. ודאי היו גם סיבות אחרות, אך הסיבה הנ"ל היא ראשונה במעלה.

אני עקבתי אחרי המתרחש במחנה זה, שהייתי מאוהדיו עוד לפני שנים, ונמנעתי מלהצטרף אליו. כי לא במה ספרותית היתה חסרה לי, אלא חברה, וזו היתה מלאה מתיחויות וניגודים, וחזיונות בלתי רצויים רב־יתר מן הוותיקה, שהיתה מרוכזת סביב אגודת הסופרים. כי בינתיים נצטרפו לאגודת הסופרים סופרים צעירים, שלא ידעו את המחיצות הקודמות, והאגודה התחילה לתת דעתה על התמורה הזאת. אחד הסימנים היה הוצאת קובץ “פמליה”, בעריכתי, שבו נתפרסמו דבריהם של 26 סופרים צעירים, שעדיין שמם לא נודע ברבים. נסיון זה נטל את המונופולין על סופרים צעירים מידי אחרים, וחולל שינוי יחס לאגודה.

שלונסקי היה תמיד הומה ומהמה אחרי דברים חדשים. כשלא היה במזל יצירה היה במזל עשייה. גילו המתקדם מיתן אותו במקצת, אך לא האט את עבודתו. חיבר שירים, תרגם שירים, ערך כתבי־עת, התקין מחזות להצגה, הוציא אנתולוגיות, פזם פזמונים, חידש מלים וניבים, קבע ראיונות עם מתחילים־בכתיבה ועם ממשיכים, התפלמס עם יריבים והיה מפזר הברקות והרעמות על ימין ועל שמאל. בעשור האחרון לחייו נצטמצמה “חצרו” והייתי מבקרו בביתו. גם בריאותו לא תמיד היתה כתיקונה. אבל תסיסתו נמשכה. באותם ימים שעסקתי בחיבור ספר הפתגמים המקבילים בשלוש לשונות – אנגלית, גרמנית ועברית – הייתי משוקע לעתים קרובות במציאת מקבילה עברית במקורות עתיקים וחדשים, או בחיבור תרגום משלי, ולעתים קרובות היה מוחי מוטרד מכך. פעם אחת קמתי והלכתי לשלונסקי, כדי להשיח לפניו כמה ספיקות. פתאום הפסיקני שלונסקי, ואומר: “לפני זמן־מה עלה בדעתי תרגום עברי לפתגם אחד ידוע: ‘לא כל שנוצץ, זהב הוא’. האם אין ריח של תרגום מגושם עולה מנוסח זה, והרי נוסחי החדש: ‘לא כל כתם פז’”. הודיתי לו על מקוריותו של הנוסח, והוא ביקשני שלא לפרסמו עד שישתמש בו בכתב בעצמו. אמרתי לו, שעד שיצא הספר יעברו עוד כמה חדשים. נוסח הפתגם הזה נכנס לספרי בציון שם מחברו, אך נדמה לי, ששלונסקי לא השתמש בו והוא אינו מצוי בשום מקום אחר. בתחום זה של הלבשת צורה עברית למימרות לועזיות היה רב־אמן ממש.

 

ה    🔗

בשנת תשל"ג (1967) נתמניתי על ידי שר־החינוך־והתרבות זלמן ארן לחבר בועדת־השופטים למתן פרס ישראל לספרות, יחד עם שלמה צמח ופרופ' שמואל ורסס. היה לי ברור, שהגיעה השעה להעניק פרס זה לשלונסקי. צמח נטה תחילה להעניקו לאלתרמן, אך לבסוף נתקבלו דברי, שאין להקדים את התלמיד לפני רבו, כי יהיה בכך טעם לפגם, ־ ושלונסקי זכה בפרס זה. הוא קיבל את הידיעה בסיפוק־נפש רב וקידם את פני באמירה עליזה: “זה משהו!” טקס הענקת הפרס בירושלים היה שרוי במה שרגילים לכנות מעמד, ושלונסקי היה נרגש מאד, כפי שיוכיחו כמה משפטים מנאום־התודה שלו:

“־ ־ ־ יש משהו נוּגה בשמחה זו של קבלת פרס, כיגון המראות של עת־האסיף. רמז לסך־הכל, לעד־כאן. ־ ־ ־ ואתה מעז להרהר בנפשך: אולי באמת היית לפה לדורך, לעמך – אם מעט ועם הרבה. כי מהו היוצר? – בחינת ‘לבדד ישכון’, או שליח־ציבור? יש פנים לכאן ולכאן. והאמת היא כי שניהם גם יחד, כי רק ב’יחד' הדיאלקטי הזה מתחולל השיר. ועל כן גדולה קורת־הרוח, ולא קטנה ממנה המבוכה”.

הוא לא זכה לראות את הפרס האחרון בחייו, אם כי הידיעה עליו ודאי השיגה אותו. אני כתבתי את ההמלצה של ועדת השופטים למתן פרס פיכמן לשלונסקי, אבל שבעה ימים לפני טקס ההענקה נפטר, ובשעת החלוקה הקדמתי לקריאת נימוקי־הועדה מבוא קטן, שהישרה עצבות גדולה בקהל:

“כשכתבנו את נימוקי ועדת השופטים ראינו את שלונסקי החי והתוסס, שעם כל הישגיו הנפלאים עדיין הוא שוקק תכניות יצירה ותרגום לרוב. ואת הפרס ראינו כביטוי לתודתנו, על מה שהעניק לנו ועל מה שעתיד היה עוד להעניק לנו. ואולם לאסוננו הגדול, אני קורא את נימוקי הפרס לאחר מותו, במעמד רוחו ולא במעמד גופו, ודברי תשובתו החכמים והחריפים לא יישמעו עוד באזנינו. הושבתה שמחתנו. אולם אנו נעשה כמנהג אבותינו: נעסוק בתורתו, בשירתו, בתרגומיו, נעמיק חקר ביצירתו, נבליט את חלקו הגדול בספרות העברית, וננחיל לדורנו ולדורות הבאים את ערכי היופי והאמנות שיצרה רוחו הגדולה. אנו נחיה את נוכחותו תמיד, נהגה בו ונדובב את שפתותיו בקבר – והלא זוהי משמעותה של השארת הנפש, שהיא תכלית כל יוצר אמיתי”.

 

ו    🔗

בן־פורת אברהם, שהיה עם זה בן־ממר, בועט באבות – נעשה אָב. ראיתיו בעונת “התאבהוּתוֹ”. גם קצת מאלה, שהיו משכימים ומעריבים לשולחנו בבית־קפה או לפתחו בבית, כדי ליהנות ממנו עצה, תימוכין והסכמה, ואף למדו ממנו פרק ביצירה, התחילו מתישים זיקתם החיה אליו. איש איש כפי שתדבנו ערמתו. שלונסקי לא שינה ויסתו בגלוי, אבל עולמו הפנימי הצטלל. נראה, שבתקופה זו נתרקמו השירים של “ספר הסולמות”, שבלי לקפח כחוט־השערה את שיריו הקודמים, הריהם סולם לעליתו ואף להמראתו. הספר הוא כעין משנה־שירה, על משקל משנה־תורה, אלא בדרגה עילאית של מבע, קול, צבע ואור. אני מוצא בו תמצית התהיות של חייו, בלי הצעצועים, שלא תמיד היו לשבח. בהיותו שרוי בצלו של בית־דינו האחרון ביקש גם לעמוד על סוד נפשו.

עוד לפני ארבעים שנה כתבתי עליו מסה, שבה חיוויתי את דעתי, “ששירתו של שלונסקי פרט לחטיבות בודדות, שירה דיוניסית היא”. שלונסקי עצמו היה מרוצה מהגדרה זו, אך בנפשו הציקה לו חידת־מהותו זו. והנה ב“ספר הסולמות” (עמ' 162) הוא אומר על דרכו אמירה מופלאה, שמעמידה אותנו על דעת־נפשו, על המזיגה הנפשית שלו:

שֶׁלִי שְׁפִיוּת מְקֻטָרָה בְּכָל רָאשֵׁי קְסָמִים

שֶׁלִי הוּא חֹלִי שֶׁכֻּלוֹ

בָּרִי

וְשֶׁמָא

וְנִגוּן

שֶׁלִי גַלְגַל־חוֹזֵר־וְלֹא־מֵאַיִן

וכן ביקש לעמוד על סוד עתידו, על השארת הנפש שלו – על דעתם של הדורות הבאים. דבר זה עינה אותו תמיד, כי חשש מפני עיוות־דינו ושיבוש סיכום המכלול שלו לאחר שיהיה כחומר בידי המעריך. הלזה יסתמך על בני־דורו של שלונסקי, שטעו בסיכום ערכו ועלולים גם להטעות. בשירו “העץ הוא כל גיליו” (עמ' 70) הוא שר מנהמת לבו:

אֵינִי יוֹדֵעַ מַה יֹאמְרוּ עָלַי הַהֵם שֶׁעוֹד יָבוֹאוּ.

חוֹשֵׁשְנִי: הֵם יִטְעוּ בִּי לֹא פָּחוֹת מִבְּנֵי דוֹרִי.

הֵם יְנַגְחוּנִי בִּפְסוּקַי

מִן הַמִלֵאת

וּמִן הַבֹּהוּ –

יִרְאוּ אוֹתִי בִּכְתִיב וְלֹא יִרְאוּ בִּקְרִי.

אֲבָל הָעֵץ הוּא כָּל גִילָיו

כָּל גִלוּיָיו גַם יַחַד

כְּגוֹן אֲנִי שֶׁהִנְנִי כָּל עֲקֻבַּי וּמִישׁוֹרַי.

אַל נָא תָּשִׂימוּ פְּדוּת בֵּין שֶׁלֶף לְתִפְרַחַת

כּשֵׁם שֶׁאֵין בִּי פְּדוּת בֵּין אוֹי־לִי לְאַשְׁרַי.

אַתֶּם שֶׁבָּאתֶם כְּבָר!

אַתֶּם שֶׁעוֹד תָּבוֹאוּ!

רְאוּ נְתִיבוֹתַי שֶׁכָּל אַחַת נִפְלֵאת

שֶׁכָּל אַחַת מִלֵאת וְכָל אַחַת הִיא בֹּהוּ

וְכָל אַחַת – מִבֹּהוּ אֶל מִלֵאת.

מובטחני, שחששו היה לשוא. מקומו של שלונסקי כמשורר וכמתרגם שמור לו בפנתיאון. על אף חילוקי הערכה שהיו כלפיו. הפגנת־כוחו של שלונסקי ותנופת־חרבו־ולשונו בימי חייו, העכירו לא פעם את משפטו של הדור. ודאות היא בי, שהשיפוט המאוזן יחזור לזיוו, לאחר שייעלם הסרח־העודף של היצר־הטוב ושל היצר־הרע כאחד. ואני אזכרנו, את ידידי שלונסקי, כמי שהלהיב את דמיוני בנעורי, שימח לבי בשיריו, בידח את דעתי בפזמוניו ובאימרותיו ונצטרף כריע בשלושים השנים האחרונות. חיבבתי אותו תמיד, את דגלו ואת דילוגיו.