א    🔗

שמו נודע לי לראשונה מסיפורו הראשון, “סולייקה”, שנתפרסם בשנת תרפ“ד (1924) בקובץ “פרט”, בעריכת שופמן בווינה. אחר כך קראתי את סיפוריו ב”הפועל הצעיר" (“שלושת עילופי איציק”, “המזיק הצולע” ועוד) ובבמות אחרות ונתרשמתי מחדשנותו, כדרך ששמו נזדקר לי מפעם לפעם מעל מודעות על הצגות בתיאטרון, כמתרגם מחזות, כמשתתף ב“כתובים”, כחבר הקבוצה הספרותית “אמודאים” ואחר כך – “יחדיו”. היכרתי אותו פנים אל פנים כמה שנים לפני שנתיידדתי עמו, אבל היתה לי איזו רתיעה ממנו, ורק בשנת תרצ"ג (1933), כשעזבתי את קבוצת חולדה והתגוררתי ברחובות התוודעתי אליו.

הייתי אז אחראי לפעולה התרבותית של מועצת פועלי רחובות, והזמנתי אותו להרצאה. זה היה לאחר שחבורת “כתובים” נתפרדה ונוסד שבועון חדש בשם “טורים”, שיעקב הורוביץ היה חבר במערכתו, כשם שהיה חבר במערכת “כתובים” ואחר כך במערכת “מחברות לספרות”. בדעתי היה לזמן את כל ראשי “כתובים”, שחוללו סערה בחיים הספרותיים, כדי לברר לציבור הטוב ברחובות סוגיות ספרותיות שונות. התרשמתי ממראה פניו של הורוביץ הנוטים לצנימות, מעיניו המקרינות עצבות ומבת־שחוקו שלאחר יאוש. אך תשובתו היתה משום־מה יוהרנית ולא לפי טעמי, ולכן נמנעתי מלהמשיך במשא ומתן ולא פניתי אליו עוד. כנגד זה, הזמנתי את אליעזר שטיינמן והוא עורר בדבריו ענין רב ואף קשרתי עמו קשרים אישיים, שנתפתחו והלכו כדי ידידות גדולה, כפי שיסופר במקום אחר. אחר־כך הזמנתי גם את שלונסקי, שהירצה על דרכו בשירה. תקרית קטנה ובלתי־נחשבת זו הרתיעה אותי, כאמור, מפני נסיון חדש לפגישה עם הורוביץ, גם לאחר שעברתי לתל־אביב לעבוד במערכת “הפועל הצעיר” והייתי מזדמן עמו באקראי ברחוב או במסיבה. אבל את סיפוריו קראתי בהתמדה ולפי סדר הופעתם, מתוך הערכת כשרונו ודרכו ביצירה.

בשנת תרצ“ז ביקר הורוביץ במערכת “הפועל הצעיר” ושוחח עם יצחק לופבן, שהיה עורך השבועון; לאחר שסיים שיחתו פנה אלי וביקשני להיפגש עמו. הסכמתי. נפגשנו על שפת הים ביום יפה אחר הצהריים. הוא פתח בשיחה ותיאר לי בה את מהלכיו עם סגירת “טורים”, וסיים ששוב אינו יכול ללכת בדרך זו ועם חבורה זו ומציע לי ליצור חבורה חדשה עמו ועם עוד סופרים שייראו לנו. לשאלתי מה מטרתו של מעשה זה, השיב: הכנת עיתון ספרותי חדש, הקמת במה לוויכוחים ולדיונים בעניני ספרות והגברת השפעתם של סופרים צעירים על חיי התרבות והספרות בארץ. כשבדקתי את מספר האנשים המוכנים לכך, נוכחתי לדעת, שלמעשה הוא מהלך יחידי. והענין כולו נראה לי מוקשה גם מבחינה ציבורית וגם מבחינה פרטית. מבחינה ציבורית עדיין לא התנדף העשן של “כתובים” ו”טורים“, ודעת־הקהל, גם זו של סופרים, היתה חלוקה ביחס להישגיה הספרותיים של חבורה זו, שנתבדלה ברעש גדול. הללו גינוה והללו שיבחוה, ואילו אחרים ביטלו את ערכה, ואף אני, שהיתה לי אהדה אליה, לא יכולתי לסלוח לה יחסה הגס לביאליק, שנתבטא במאמרים תוקפניים ב”כתובים“. ומבחינה פרטית, המו בי תכניות אחרות, ביחוד התכנית להקים אגודת־נוער בשם “יד־רעים”, שהגיתי יחד עם אליעזר שטיינמן. אגב, כשסיפרתי לשטיינמן על השיחה עם הורוביץ, הניא אותי בכל כוחו מלעשות משהו משותף עמו. ולפי שהשפעת שטיינמן עלי היתה אותה שעה גדולה, והוא ליווה את עצתו בהוכחות ברורות – נעניתי לו ולא יזמתי המשך לבירור עם הורוביץ. אולם, שלא כבפעם הקודמת, לא היתה דעתי נוחה מהפסקת־יחסים זו עם הורוביץ. הרגשתי, שאינני נוהג מידה נכונה כלפיו. חיפשתי דרך להתקשר עמו, ולהפיס את דעתו על ניתוק זה של מגע, שלא היה לו כל צידוק. הפגישות העראיות לא פישרו ולא חיממו, וכך עבר זמן מרובה עד שבאה שעת־הכושר הנכונה. בשנת 1943 נעשה יעקב הורוביץ עורך המדור לספרות של “הארץ”. בתחילה התעלם ממני, ואני אפילו לא חשתי בדבר, משום שלא עלה על דעתי להשתתף ב”הארץ“. אבל כעבור כמה שנים התחיל להזמינני לכתוב במדורו, ואני לא נעניתי לו כלל, ראשית, משום שהשתתפתי ב”דבר" וב“מאזנים” ולא היה לי כל צורך בבמה חדשה. שנית, משום שלא פעם התקיף “הפועל הצעיר” את “הארץ” מחמת כיוונו החברתי המנוגד, ואין זה מן המידה להשתתף בו. אולם במרוצת השנים שיכנע אותי הורוביץ, שהמוסף לספרות הוא כולו על אחריותו, ולפי שאין כל ניגוד בינינו, מן הראוי שאשתתף בו, ואמנם פירסמתי בו מזמן לזמן דברים שונים. אבל מדין־ודברים זה יצא דבר טוב: היחסים בינינו נתהדקו ופגישותינו נעשו תכופות יותר ורציניות יותר.

 

ב    🔗

בשנת תש“ט ייסדה אגודת הסופרים הוצאת ספרים משלה ליד “דביר”. נתמניתי כחבר המערכת של הספרייה המקורית (יחד עם ש. שלום וא. קריב). מיד פניתי להורוביץ בהצעה לתת לנו ספר להוצאה זו. האמת היא, שבמערכת לא היתה התלהבות גדולה להצעה זו, אבל הסכימו לה. ואילו בוועד אגודת־הסופרים, שלפניו הבאנו את ששת הספרים לאישור רשמי, הורגש אי־רצון ברור מצד חלק ניכר של חבריו. הסיבה היתה נעוצה בעובדה, שיעקב הורוביץ היה אחד מחבורת “כתובים” ו”טורים", שהציקה לסופרים הוותיקים, ובראשם ביאליק, ואף על פי שכתבי־עת אלה כבר עברו מן העולם, עדיין היה הרוגז עליהם חריף. ההתבטאות היתה כבושה אבל ברורה. אני עמדתי על דעתי, שאגודת־הסופרים צריכה להיות כללית ומנוערת מכל משפטים קדומים. ספרו של הורוביץ ספר טוב הוא וראוי להוצאה, וזה העיקר, ולא שיירי טינא שעבר שעתם. מובן, שהטיפול בספר “עולם שלא נחרב עדיין” נמסר כולו לידי. קראתי את הספר חזור וקרוא, והצעתי למחבר תיקוני־סגנון שונים, מתוך ידיעה, שכל פגם קל יבוקר שבעתיים. הורוביץ הבין את הדבר והיה נוח לקבל את עצותי. וכך היה ספרו בין ראשוני הספרים של הוצאה חדשה זו. בפרוספקט שנתפרסם אותה שעה מצוי תוכן תמציתי של ספר זה, שראוי להביאו בזה:

בספר “עולם שלא נחרב עדיין” מעביר המספר לפנינו הקבּלה בין מערכת החיים בתחומנו ובין זו שמחוצה לו. על רקע נרחב נבלטים נפתולי הנוער שלנו בתקופה סוערת זו, אכזבותיו ותקוותיו. דרך תיאורו של הסופר מוסיף משנה־ענין לתוכן הסיפור.

הספר נתקבל על־ידי הביקורת בהערכה, והודגש החידוש, שהוצאה של אגודת הסופרים, שהיתה שרויה במחלוקת קשה עם חוג זה של סופרים, פירסמה ספרו של אחד מחבריו הפעילים. אבל למעשה, יותר משנעשה הדבר על־ידי כוונה של פיוס או של מחווה נאה, הוא נעשה בכוח יזמתי העקשנית, שביקשתי למנוע את האופי הכיתתי של הוצאת־ספרים זו. אותה שעה לא נתרשמתי, שאף שאר חברי במערכת היו עמי בכוונה אחת, אלא שאין ספק, כי בלי הסכמתם הדוממת לא היה הספר רואה אור.

ולפי שאני עומד בפרשת פרסום ספריו של הורוביץ, אזכיר, שנעשיתי אחר כך שושבין להוצאת ספריו. וכך היה המעשה: מפא“י ייסדה הוצאת־ספרים משלה בשם “עיינות”. עורכו היה משה כצנלסון. תפקידה היה להוציא את כתבי מנהיגיה של תנועת העבודה וכן ספרי מקור או תרגום במדעי החברה. הצעתי להורוביץ להגיש את ספרו “כי האדם אינו כוזב” ובהשתדלותי הוא נתקבל במערכת ויצא לאור בשנת תשט”ז (1956). שמחתו של הורוביץ היתה גדולה. על דש העטיפה כתובים הדברים דלקמן:

“מבחר זה של סיפורים ומחזות, יצירת רוחו של סופר המהלך בשבילים משלו בסיפור העברי, ‘שלושים שנות כתיבה טמונות בהם’, כדברי המחבר בהקדמתו. ובדפדפי בהם, הוא מוסיף ואומר, 'דומה כאילו זה אך תמול־שלשום נתרקם נגד עיני אותו עולם רצוף סוד שלנו, ואחר תהיות לא מעטות, שעיות ממושכות לפרקים, ואף סטיות שלכאורה אין בהן מן ההגיון, ואכזבות שיש עמהן טעם של יאוש מר – מתברר בסופו של דבר, שעל האדם החי בו רשאי אתה לומר: כי האדם אינו כוזב…”

גם ספר זה זכה לביקורת אוהדת. תכנו המגוון בסיפורים ובמחזות עורר ענין רב, בתארו בין השאר, “כבשוני במה”, היינו, את ההווי של שחקנים נודדים בראשית התיאטרון בארץ מלפני חצי יובל (לפי החשבון בעת כתיבת הספר), בימי קיומו של בית־הקפה “שלג לבנון”. והדמויות חיות ורוטטות ועלילתן מלופפת הומור. מלבד ערכו הספרותי של סיפור זה, הריהו גם תעודה היסטורית על חיי האמנות הראשונים בארץ על כל המשובה, הבוסר והתעוזה החלוצית שבהם.

בשנת תשכ“ג הקמתי יחד עם יונה כסה קרן להוצאת כתבי יעקב הורוביץ, ובשנת תשכ”ד (1964) הופיעו כתביו בארבעה כרכים בהוצאת “מחברות לספרות”. על דש העטיפה נאמר בין השאר:

בסיפוריו של יעקב הורוביץ יש הרבה לב, שפע של חשיבה, הרבה ביקוש של אמת, כוונה רבה להיטיב גורל אדם באשר הוא אדם. י. הורוביץ הוא בעל כשרון לראות יופי ומחונן בבינה בדברים, דברים שבטבע בכלל וטבע אנוש בפרט. בסיפורים אלה מתגלה כשרון אמנותי עצמי, יכולת לשונית מקורית, אוצר מלים אישי. לי. הורוביץ מקום מיוחד ומעמד נבדל בתחומי הספרות העברית.

אני מביא דברים אלה, שנתלוו לספרים אשר הופיעו בחיי המחבר, משום שהם, לפי טבע הדברים, מאופקים וכבושים, אך משתדלים לומר מה שמותר מבחינת הטאקט, לומר בלי לחטוא בהדגשת־שבח מופרזת או בהבלעה מקפחת.

יעקב הורוביץ שמח, כמובן, למראה ספריו, אבל שמחתו לא היתה שלמה ולא ממושכת. ועד היום לא ירדתי לסוף הרגשתו, אף־על־פי שרבות שוחחתי עמו על כך. הדבר האחד, שאמר לי ושהיה בו מידה מסוימת של אמת, הוא, שהם לא יצאו בהידור שנתאווה לו. אבל זאת לא היתה הסיבה היחידה. לדעתי, ניקר בו ספק, אם באמת יש בכתבים אלה משום סיכום־יצירה ראוי לשמו. נדמה היה לי, שהוא מאוכזב מן החשבון הכולל והירהר אחרי עצם הסיכום: שמא מוטב היה לו להניח את דבריו בלא כינוס כלל. אני הערכתי מאוד את ד' ספריו ואת יצירתו הסיפורית בכלל. ראיתי בהם חוליה חשובה בסיפורת העברית. אך דברי ההערכה שהשמעתי בפומבי ובצינעה לא תמיד הצליחו לשנות את תחושת אכזבתו מעצמו. כי הורוביץ היה בעל ביקורת עצמית אכזרית מאין כמוה עד שעתו האחרונה, ולא היה מתנחם בטיפות־עידוד משלו או משל אחרים. יסוד השיכרון שבו לא פעל. מעולם לא השתכר מעצמו. בתחום זה היה ספקן גדול.

אגב, ארבעה כרכים אלה הוצאו בכריכה חדשה ונאה אחרי מות הורוביץ בהוצאת “עקד” בשנת 1975. ואילו היה הורוביץ זוכה לראותם, נדמה לי, שהיה נהנה מהם.

 

ג    🔗

הבה נחזור לאירועים וליחסים קודמים.

הורוביץ היה אינטרוברטי, שחוויותיו מעסיקות אותו תמיד, ואילו המגע עם העולם החיצוני אינו בשבילו אלא כורח לא־יגונה. תמיד היה משוקע בניתוח עצמי אכזרי, בדיאלוג פנימי, שלא הניח אלא מקום מועט לזיקה פעילה לעניינים חברתיים. יתר על כן: היה לו יחס של חשד בפרהסיה הציבורית והתרחק ממנה. המוסף לספרות של “הארץ”, שערך, תרם ליקיצתו מדמדומי ההתכנסות בתוכו. הצורך לבטא את עולמו הפנימי וערכיו בא על סיפוקו בכתיבת הסיפורים, שעלילותיהם רצות רצוא ושוב. “זרם התודעה” היה טבוע במקצתם.

אני סייעתי לו בטיפוח תשוקתו החבויה לעניני ציבור ולהבעת עצמו גם בדרך הפעילות הציבורית. הביטוי הממשי לכך היה כפול: ייסוד מועדון לסופרים ולאמנים “מילוא”, והפעילות באגודת הסופרים. חשתי ברצונו החריף לצאת מן המעגל הצר והנעול.

אתחיל איפוא במועדון “מילוא”.

בשנת 1952 (ביום 18/12) נפתח מועדון לסופרים ולאמנים “מילוא”. בין הפותחים היו: ד“ר יעקב הורוביץ, שר החינוך והתרבות, פרופ' בנציון דינור, ואליעזר שטיינמן. קדמו לפתיחה זו כמה בירורים במסיבות סופרים ואמנים. מפא”י תמכה ביזמת הקמת המועדון ואף מימנה את רוב ההוצאות, אבל לא התערבה כלל בפעולותיו ובכיוונו. באסיפת־יסוד נבחר ועד של סופרים ואמנים, ויעקב הורוביץ נעשה יושב־ראש ואני – סגנו. בערב הפתיחה של המועדון שוחחו על הנושא: “היצירה הרוחנית והמדינה”.

יעקב הורוביץ, שהיה, בדרך כלל, רחוק מכל פעילות ציבורית, נכנס ראשו ורובו לעניני המועדון והקדיש לו הרבה מרץ והתלהבות. כאן היתה עבודתנו המשותפת גדולה והדוקה ביותר. חיי המועדון היו ערים ומשכו כמעט את כל הסופרים והאמנים. בהשפעתי התקרב הורוביץ למפא“י, אף־על־פי שלא נעשה חבר בה אלא לאחר שנים. פעמים אחדות הוכלל ברשימת המועמדים לכנסת, בין אותם השמות, הבאים לפאר את הרשימה ולהעיד על היקף התמיכה שהיא זוכה לה, מבין האינטליגנציה היוצרת. זה היה חידוש גמור בחייו. הוא פתח רוב המסיבות הקבועות בלילי־שבת במועדון, ואף נתן להן פרסום ב”הארץ", שאת מוספו לספרות ערך. עיצוב צורת המועדון ותוכנו העסיקו אותנו מאוד, והיינו מביאים לוועד תכנית והצעות לדיון ולהחלטה. הורוביץ היה הזיין במקצת, ומרוב שקיקה לפעילות לא תמיד הבחין בין האפשרי המועט ובין הנמנע היפה והמרובה. מבחינה זו הייתי צריך לאזן לא פעם, מאחורי הפרגוד, את הצעותיו. “איזון” זה היה מעורר לעתים דין ודברים, אך בהמשך הזמן קניתי את אמונו והיה מתחשב בדעתי במידה הראויה לציון. אינני זוכר אפילו מריבה אחת נזעמת וממושכת, שהיה בה כדי לסכן את השיתוף וההבנה בינינו, אף־על־פי שהיו עילות לכך. ידעתי את נפשו ומצאתי מפתח אליה בעיקרי דברים. כשנתבלטו קשיים כספיים, לא היה לו אורך־רוח והיה מוכן לצמצם מעשים במועדון ואף לחסלו; אולם הייתי נכנס עמו בבירור הענין ומחזק את עמדתו לצד החיוב. וכך היינו מגיעים לעמק השווה ולאופטימיות מחודשת.

היתה לו יד בכל הישגי המועדון. בהיותו עורך המוסף לספרות של “הארץ” היו לו קשרים עם סופרים ואמנים חשובים, שהיה מפעילם בתחום “מילוא” כמרצים, כבמאים, כשחקנים וכמוזיקאים. הללו תרמו חלק נכבד לדמותו התרבותית המגוונת של המועדון. בחמש השנים הראשונות לקיום “מילוא” היתה פעילותו נלהבת ביותר וגם תאבונו לעלייה מבחינה ציבורית גדל. לפיכך ביקש למלא תפקיד נרחב יותר ונעשה נספח לעניני תרבות בשגרירות ישראל בשטוקהולם. כשסיפר לי על כך נתתי לו ברכתי. אף־על־פי שהיו לי חששות כבדים שמא לא יצליח בתפקיד זה, המחייב אדם מכופתר ומגוהץ. גם הצטערתי על שמיטת חלקו בהנהלת “מילוא”. כשנה וחצי נעדר מן הארץ. התלהבותו לקראת תפקידו כנספח לעניני תרבות דעכה עד מהרה, כשהגיע למקום כהונתו ונתגלו הקשיים המרובים הן בעצם התפקידים והן באווירה של חוסר הדרכה ועזרה שהיתה שוררת שם.

 

ד    🔗

המכתבים ששלח אלי משטוקהולם מלאים ענין. ראשית, באו בהם לידי ביטוי בכתב יחסו אלי ויחסי אליו. כשיושבים במקום אחד ומתראים כל יום, אין זה מדרכם של אנשים מבוגרים להביע הערכה הדדית במלים. אולם המרחק מקרב ואף פותח כבלי הלשון, והלבבות משיחים זה עם זה. מלבד זה משקפים המכתבים מצבי־ענינים, הנוגעים לפעילות המדינית של שגרירים ומשרד החוץ. חוץ ממכתב אחד שראוי להביאו בשלמותו, אצטט קטעי אגרות, שכל אחד מהם מורה על משהו מיוחד.

ביום 1.4.58 כתוב במכתבו משטוקהולם בין השאר:

־ ־ ־ זה אך כמה ימים חלפו מאז עליתי על “כנפי נשרים”, והנה נדמה כי עברו שנים. ־ ־ ־ עתה אנו כבר בשטוקהולם, עיר יפה להפליא, ממש אגדה נוסח אנדרסן. אבל קר פה – תרתי משמע. כלומר, אין מכרים, אין כאן בכלל איזו מלה חמה בנמצא. אך אולי זה רק הרושם הראשון – טוב, נחכה והימים יגידו. ־ ־ ־ אשתי ממש מיסכנה. יושבת כל היום בבית, אינה יודעת כיצד יוצאין, כיצד מדברין, ובכלל כיצד נוהגין. ובקיצור: להתראות, אני מקווה בקרוב.

ביום 14.4.58 קיבלתי גלויה ובה נעימה קצת שונה, היינו, של אדם, שכבר בתוך הענינים:

־ ־ ־ שטוקהולם כולה עומדת בימים אלה ממש על הראש. ובגלל מה? קשה להאמין – בגלל “ענבל”. העיתונים עשו כאן טרררם גדול “לקראת”. תהיה אך הצגה אחת ויחידה. וכל הכרטיסים נמכרו תוך שעה עם פתיחת הקופה שלשום. בגמר ההצגה עורכים ללהקה קבלת פנים – גאלה, בפרוזדור האופירה, ועלי להופיע בסמוקינג, נו, מה תגיד? תימנים שלנו, סמוקינג, שמפניה, יקירי־קרתא של שטוקהולם הגויית וכדומה. נוסף לכל זה עלי לנסוע לפתיחת הציירים שלנו ולהסביר (בגהרוק* ובצילינדר) למלך נורווגיה את מהות הציור שלנו.

וכראָיה על כך צירף במכתב קטע של העתון NATIONEN ובו צילום עם המלך בשעת הנאומים בתערוכה.

ובמכתב מיום 4.5.1958:

־ ־ ־ עלי קשה קצת לספר, אף־על־פי שהיו כל מיני ענינים שלכאורה מאפשרים תיאור מאלף לילה ולילה. ויש כאן צד של כלפי חוץ, והוא מושך טיפוסים ממין אחר לגמרי, שאינו דווקא לפי רוחי. למשל: הסברת התערוכה באוסלו למלך הנורווגי ובכך קשורים שיחות מוקדמות עם עיתונאים (לפי טיפול אינדיבידואלי) וקשרים עם אנשי המוזיאון, והצטלמויות, והדים בציבוריות, וקבלות פנים של יקירי קרתא (מיניסטרים ודיפלומאטים), ואחר כך נאומים חגיגיים בכמה ערי־השדה, ושוב עתונות וכו' אבל לעיקר, כלומר לקשרים עם אנשי ספרות ואמנות, עדיין לא הגעתי. ואף עזרה מתאימה לכך – אין. צריך יהיה להתחיל מא'. וגם הסידורים הביורוקראטיים הללו – פשוט מחנק. יש שנדמה לי, עם כל ההסתייגות של ירוק במקצוע, כי אזהיר כל אדם: בל תגע! למשל: המשרד הזמין בשבילי כרטיסי ביקור רשמיים. זה בסדר, אבל אחר כך חייב בהוצאה זו את חשבוני הפרטי. ממש להתפקע. ועוד כהנה וכהנה. ־ ־ ־

במכתב מיום 28.5.58 נאמר לי:

ישראל יקירי, זה זמן רב לא קיבלתי ממך אות־חיים, וכאן זה דבר חשוב מאוד, כלומר, למעשה אתה חי מכוח הידידות שנשארה בארץ. אני מבין, שאולי היו לך קצת צרות בקשר לקלחת המפלגתית האחרונה – אך גם על זה למי תספר אם לא לי? שכן, דומה ששנינו היינו נוהגים לחלק בינינו לא רק את הצדדים הנעימים של ההווי. ־ ־ ־ אמנם דומה, שהשגתי כאן רבות גם בלי עזרה, כלומר, באתי בקשרים עם כל מיני סופרים ואמנים ועיתונאים וסתם אנשים, שיש להם מהלכים, ואני מקווה שאצליח לבסס קשרים של ענין בינינו ובין אנשי הרוח כאן. בינתיים הצלחתי להשפיע על פירמה מסחרית, שתזמין בטבין ותקילין אלבומים של ציירים מישראל. כן השגתי, או אולי נכון יותר לומר, שאשתי השיגה, תרומה לבית־ילדים של האמהות העובדות. ועוד כהנה וכהנה ־ ־ ־ אך פשוט אין להבין: מצד אחד כאילו אי־התענינות ואדישות מוזרה אלי (מצד השגרירות הישראלית – י.כ.) ויחד עם זה קורקטיות חיצונית. ־ ־ ־

להלן מכתב שלם, שנותן תמונה ברורה מפעילותו כנספח לתרבות.

שגרירות ישראל בשטוקהולם

25.6.58

ישראל יקירי,

קיבלתי את מכתבך – וכולי אני פליאה רבה. היכן הן הדברים שרצית לכתוב לי? האמנם זהו הרמז הרמוז: “אם אינך חש הצלחה ממש?” בתמיה. אכן, האמת היא, שיש לי הצלחה כבר עכשיו. על אף הקשיים, שכתבתי לך עליהם, ועל אף הצמצום האיום בתקציב (ועל כך יכול לספר לך דורון, שפשוט העלים ממני את המצב הכספי הדחוק) – קשרתי קשרים אישיים טובים ועוד ידי נטויה – וזאת אך אחר שהות של כלום באווירה השוודית, שכידוע היא סוגרנית וסייגנית מאוד. רבים אינם מאמינים למראה עיניהם, שנעשינו (אשתי ואני) אורחים רצויים בבתים הפרטיים. לכן כ"כ קשה לי להבין את דבריך. היש איזו תעמולת לחש כנגדי?

אגב, בין השאר כתבתי לזיאמה¹ מכתב מפורט על תכנית של אחת הסופרות השוודיות (גויה) לחבר ספר על ישראל – האם דיבר איתך על כך? דומני שגם לך הודעתי משהו על תכנית זו, ואם כך למה לא ענית לי?

בקשר לתערוכת הציור היתה לי הצלחה רבה באוסלו. נדפסו שם בעתונות עשרות שיחות אתי על אמנות בישראל, תוך הבלט רב, בצירוף צילומים בחברת המלך. הנני מצרף לך תגזיר אחד ואולי כדאי להשתמש בו ולהדפיסו ב“הפועל הצעיר” – אך אם לאו, אנא החזירו לי, גם מצרף אני צילום למזכרת ב“תלבושת פורימית” שלי לפני פגישתי עם מלך נורווגיה. גם בשטוקהולם היה הד לתערוכה וגם צילומים בעתונות ודברי ביקורת, אך לא בקנה מידה גדול, הן משום שעכשיו עונה מתה כאן (“כל שטוקהולם” יצאה לנופש) והן משום שבאוסלו היה הענין קשור בחגיגות יום העצמאות.

התידדתי כאן עם המשוררת נלי זק“ש. היא כותבת, כידוע, גרמנית, ושיריה הם הוקעת החלאה הגרמנית. וראה זה פלא – יש לה מעריצים רבים בגרמניה. מוציאים את ספריה, מפרסמים אותה ואת יצירותיה ברדיו ובטלוויזיה, כותבים עליה כעל “הגדולה במשוררים הכותבים היום בלשון הגרמנית”. הנספח לתרבות הגרמנית מלקק אותה בכל מיני דרכים ואף תחבולות (שכן אין היא נענית לו במיוחד). דוד רוקח תרגם בשעתו כמה משיריה בשביל “הארץ”. עתה עלה רעיון בלבי, שמא אנסה גם אני את כוחי (אם תשרה עלי הרוח ואם יהיה לי אך זמן לזה) לתרגם משהו מדבריה ולפרסם אף מאמר עליה – אך אינני יודע עדיין את האכסניה. מה דעתך על כך? הרי חלילה לנו להפקירה, בפרט שרוח השירים, ואף התחביר הם כ”כ עבריים. היא באמת משלנו ומשוררת בשיעור קומתה של לאסקר־שילר (אגב, הגרמנים כותבים זאת בפירוש).

כן רוצה כאן המכון השוודי להוציא (או לסייע) חוברת מיוחדת מוקדשת לחיי תרבות בישראל. בין השאר רצוי מאמר על התפתחותה של הלשון העברית, על הספרות העברית – בעיותיה, זרמיה וההשפעות המורגשות בה (ולא בצורה קטלוגית משעממת), וגם מאמר על התיאטרון, וגם על שאר הענינים. והנה המוכן אתה לכתוב מאמר מקיף על הלשון או על בעיות הספרות? כמובן שלא אני אהיה המזמין הרשמי, אלא דורון ממשרד החוץ, והוא גם ישלם. ומי לדעתך יכול לכתוב על שאר הענינים? האם כדאי להזמין גם את זמורה? ואת מלכין על התיאטרון? ואת שפאן? בין השאר חושב אני על קורצווייל – מאמר מיוחד על עגנון. גמזו – על דרכי הציור. ועוד. בקיצור אני מחכה לתשובתך בענין זה (במקרה של חיוב, אכתוב לך במפורט מה הן הדרישות ומה המסגרת הרצויה).

ההיסטוריה של ענין זה היא ארוכה למדי. היא כמעט בת שנתיים. עוד יערי התחיל בה ומסר חומר מסוים למכון השוודי. וגם דורון מסר חומר נוסף למזכיר המכון השוודי, שבזמנו ביקר בארץ. אך התוצאה – החומר אינו לפי רוחם, והאמת, כשקיבלתיו לעיון, נתכסו פני בושה. איך אפשר לשלוח חומר כזה? האמנם אין אצלנו ולוא אך הבנה מינימאלית?

אתה רואה איפוא, גם מהנ"ל שאינני יושב בחיבוק ידים. ואם ירצה השם, אם לא יפריעו, ואם משרד החוץ ייענה לדרישתי לתיקון התנאים החמריים (כי בלי השקעה כספית הנגרמת ע"י הזמנות פרטיות לארוחות וכד', מה שצריך להעשות כאן לפי כל דקדוקי הנימוסין השוודיים, וכרוך בכל מיני כלים שמוכרחים לקנותם ובסדרי נוהג וכיבוד – בקיצור הון תועפות), לא אכזיב, ואפילו החברים הבקרניים ביותר שלנו, יצטרכו – כך אני מקווה – להודות שאמנם יש קריעת חלונות ויש משהו שאין לזלזל בו.

ב־1 ביולי אני עובר לדירה חדשה, סו"ס – בבית ממשלתי הנועד לדיפלומאטים. אם תרצה לענות לי מיד, ענה לפי כתובת השגרירות, ואם תשובתך מכוונת לאחר ה־1 ביולי, ורצונך לשלוח לי אותה לפי כתבתי הפרטית, אנא שלחנה לפי: Karlavagem 111.

כתבתי לך מכתב מפורט ואני מקווה לקבל ממך דומהו. שהרי לא די לי ברמזים, בפרט כשהפענוח אינו עולה יפה.

בברכה חמה לכל ידידינו המשותפים. ובלחיצת יד חמה לצביה ולך

שלך, יעקב

זה היה מכתבו האחרון, שהיה בו עדיין קצת אופטימיזם ורצון לפעולה ולפעמים אף תקווה מסוימת להצלחה. מכאן ואילך באו קטעי מכתבים מינוריים, שנגעו ללבי מאוד.

ביום 5.10.58 כתב אלי בין השאר:

־ ־ ־ בקיצור, משרד החוץ כנראה לא יציע לי הארכה, ואני בודאי שלא אצטער על כך מהבחינה האישית. כך, שיש לך כל הסיכויים לראותנו בקרוב. אך יחד עם זה – קשה היה לתאר, כי כך מתנהלים הענינים. אנא, הסבר לי, כיצד אפשרי הדבר, ששולחים אותי, בלי לתת בידי אפילו תדריך, ולוא השטחי ביותר, לגבי קשרים שקשרו לפני? הכל צריך הייתי להתחיל מא' ממש. שנית, רוצים קשרים להלכה, ולמעשה אין קובעים כמעט שום תקציב לכך. ־ ־ ־

ביום 26.11.58 הודיע לי את מועד חזרתו בזו הלשון:

––– מצב־הענינים הוא כזה: ביום 1.3.59 אני מסיים את שירותי בשטוקהולם. אך יש בדעתנו לנסוע לארצות הברית לכמה שבועות, כדי לתהות גם שם על הקנקנים. ־ ־ ־ ואם יש לך או לאגודת הסופרים משאלות – אך אשמח להעמיד את עצמי לשירות הכלל. ־ ־ ־ אך אנא, כתוב לי מהו הלוחץ כל כך לגבי התאריך המדויק? (של חזרתו לארץ. – כ.) הרי אם אדע, אוכל גם לכוון את מעשי, ואפילו לקצר, אם יהיה צורך בכך, את שהותי באמריקה. ־ ־ ־

“לחצתי” עליו לומר לי את תאריך שיבתו ארצה, הואיל והיינו צריכים לערוך אסיפה שנתית כללית של “מילוא” ורציתי שהוא ישתתף בה וייבחר שוב ליושב־ראש המועדון. ידעתי, שאם אחרי אכזבתו בשטוקהולם יחזור וימצא מקום זה תפוס – יסבול מאוד. ואמנם, כך היה, בשובו נבחר ליו"ר המועדון וחידש את עבודתו המלאה בו.

וקטע ממכתב הסיום ביום 27.12.58:

עכשיו ברור לך, שבמאי נתראה אי“ה, והאמת – לבי יוצא אליכם. אגב, אם תמצא לנחוץ לרשום אותי כחבר מפא”י, כפי שבזמנו רצית בבוא מועד, נתון לך בזה יפוי־כוח גמור לעשות זאת ואף לחתום בשמי. אצלי אין כל חדש. העולם הקטן דפה מתנהל כימים ימימה, ואני נושם לרווחה בחשבי, כי הנה סו"ס אצא מכאן, מאוירה דחוסה זו ששיעורה כשיעור ביצה –––

לא רק בגלל חוסר מקום נמנעתי לפרסם קטעים נוספים, אלא קודם כל מפני שלא הגיעה השעה לפרסם מחמת תוכנם הנוגע לאנשים שונים.

פרשת מועדון “מילוא” היא פרשה גדולה בפני עצמה, שלא תמה, ועוד לא הגיעה השעה לעשות סך־הכל, אבל מבחינת היחסים עם הורוביץ, היתה מכרעת בחייו. היא עוררה בו התלהבות לעשיית ציבורית, שלא הורגל בה, והוציאה אותו מאיצטגנינותו הפסימיסטית על עצמו ועל החברה; הוא שיקע עצמו בתפקיד זה, ערך עמי תכניות להרצאות, לכינוסים ולפגישות עם אנשי ציבור ואישי הממשלה, פתח את המסיבות שרצה לפתוח ומילאתי מקומו כשנמנע ממנו לעשות זאת. ואף־על־פי שגם בתקופה זו היו מעלות ומורדות במערך־רוחו, היתה זאת בשבילו לפי הרגשתי וידיעתי, תקופה של התנערות והזדהרות, שנמשכה עד שפרש מהנהלת “מילוא”, על אף הפצרותי שלא יעשה כך. ואמנם, כפי שניחשתי כן היה: כשנכנס פעם אחת למועדון, לאחר שלא ביקר בו זמן־מה, והאיש שפנה אליו במקרה לא הכיר אותו, טילפן אלי מיד בקובלנה מרה, “שכבר לא מכירים אותי במועדון, שבו השקעתי פעילות של שנים”. כדי להפיס את דעתו, אמרתי לו: “זה מקרה בלבד, לוא נכנסת למועדון אחרי חצי־שעה, היית מוצא בו כל מכריך”. כך היה נקלע ממצב־רוח למשנהו, כשמודעת לו יפה העובדה, שבמו־ידיו הוא הפך מצב טוב, או לפחות נסבל, למצב רע, שאינו נסבל. אותה שעה כבר איחר מן המועד ושוב לא ניתן בידו לשנות דבר.

 

ה    🔗

קורות פעילותו באגודת הסופרים הוא כעין ואריאציה על אותו נושא: סמוך לקום המדינה, לפני שלושים שנה, הביע במעומעם את רצונו לחזור לאגודת הסופרים. כי זאת לדעת: הוא, כחד מחבריא של “כתובים” ו“טורים”, לא היה מזוהה כידידם של ראשי האגודה. אותה חבריא התגרתה בהם כיחידים וכגוף ארגוני בדרכי התגרות שונות, גלויות וסמויות. על כן דעת לנבון נקל, שלא נזדרזו לפנות לו דרך חזרה. ואילו הוא עצמו כבר היה ברוחו מעבר לאותו חוג וביקש להצטרף לאיזה מנין אחר, שפרצופו לא היה ברור לו. עריכת המוסף לספרות ב“הארץ” פתרה את שאלת פרנסתו ואפשר שנתנה לו גם סיפוק כלשהו כחותך עניני ספרות. אבל לא היה בכך כל פיצוי לניתוקו ולניכורו בחברת הסופרים, שנמשכו שנים על שנים. וצריך הייתי לנווט היטב את דרך שיבתו. ואמנם הורוביץ התחיל לבוא לוועידות הסופרים ולכינוסים, ואף היה משתף בבירורים. הופעתו היתה תחילה בחינת חידוש, מפני שזה שנים לא הורגלו לראותו בחוג האגודה, אך לאט לאט הסתגלה עין הסופרים לראותו כאחד מן החבורה. פעמים אחדות נבחר לנשיאות בוועידות ואחר כך אף נבחר לוועד האגודה. תקופה קצרה היה עורך “מאזנים”. הוא קיבל עליו תפקידים שונים ומילא אותם ברצון.

שעתו לפני הצהריים, אפילו לא היתה פנויה, משום שעסק בכתיבה־של־רשות בבית, הרי עמדה לרשותו והיה יכול לכופפה לרצונו. עובדה זו סייעה לו לקיים כל משימה שהושמה עליו באגודה. ביחוד היתה ניכרת פעילותו בהקמת בית־טשרניחובסקי, שהצריכה עזרה כספית גדולה של מוסדות. היינו הולכים לראשי בנקים ולאישים שונים, כדי להשיג תרומות נאותות. זוהי עבודה קשה, שהורוביץ נשא בעולה בהצלחה, יחד עם אנשים אחרים. בחול המועד פסח תשי"ח (1958) היתה ועידת הסופרים, שנתכנסה בחג העשור למדינת ישראל, שרויה בסימן חנוכת בית־הסופר. הורוביץ לחש לי: “השקעתי בבנין בית־הסופר מרץ וזמן כמו בבניית ביתי הפרטי”. ולא בפרט חשוב זה בלבד עשה, אלא אף בישיבות הוועד היה שותף פעיל ומשפיע.

ברם, יעקב הורוביץ לא היה איש־צוות מובהק. שנים רבות, הדיר עצמו מעסקי ציבור, ולא הוכשר להסתגל לגינוני ועד שנבחר באורח דמוקראטי, ושכל אחד שווה בו, אפילו הוא חשוב יותר. בישיבות הוועד היו מתהוות מתיחויות על־לא־דבר. היה מאריך בדיבור, דורש רשות־הדיבור פעם שניה ושלישית, ולעתים קרובות, כשהיושב־ראש היה מונעה ממנו, היה קורא כנגדו: אתה לא תסגור לי את הפה, וכיוצא באלה דברים, שאינם מרבים ידידות ואינם רוכשים אהדה בשעת הבחירה. התוצאה היתה, שאף־על־פי שהעריכו אותו מאוד כסופר, לא נתבקש לתפוס אותו מקום, שהיה סבור, כי הוא ראוי לו. ופעם, לאחר ועידה, כשלא נבחר כלל לוועד, הציק לו הדבר קשה. וכשבאנו למועדון “מילוא”, שתה כמה כוסיות יתר על מידה – השתכר, והייתי אנוס להוליכו הביתה במכונית. אמנם, ידעו על כך רק מעטים, ובכל זאת גרם לו הדבר עינוי־נפש גדול. גם חפצו הנסתר, להיות יושב־ראש אגודת־סופרים, לא התקיים בידו, לצערו הרב, ושוב לא הציג עצמו לבחירה. תקריות אלו ריפו גם את פעילותו במועדון “מילוא” והיה קרוב להתפטרות, אלא שלא הינחתי לו להוציא את מחשבתו אל הפועל. בשיחות הבהרתי לו, שהפסקת פעילותו תנתק את החוט האחרון, המקשר אותו עם ציבור הסופרים והאמנים, לאחר צאתו ממערכת “הארץ”; ולזמן־מה הצלחתי להחזירו לקדמותו. אבל לימים, כשחלה לאחר שחגגו ב“מילוא” את יום־הולדתו השבעים שלו, ראה צורך להתפטר מהנהלת המועדון ושוב לא נבחר.

הארכתי לספר פרטים אלה, משום שלא היו טכניים יבשים, כפי שהם למראית־עין, אלא רישומים נפשיים. בשנים אלו התנודדו אצלו כפות־המאזנים בין הן ולאו: הרגיש מחנק בכלא־האני שלו וביקש לפרצו ולהרחיב את היקף מגעיו עם הזולת, אך נסוג אחור ושקע בתוך עצמו. צמאונו לריעות ולידידות היה עז, אך לא השכיל לרוותו. הוא היה מבטא באזני את הרגשתו בשיחות טלפונית ובפגישות בשתי מלים: “נמאס לי!” שום הומור מלטף או עוקצני לא היה בכוחו לרכך את קשי הרגשתו. וכשדעתו היתה בדוחה עליו היה מוסיף: “נו, כבר הכינות את נאום־ההספד עלי? אני שמח שאתה תספיד אותי!”

 

ו    🔗

יעקב נשא בגאווה את שלשלת־היוחסין שלו. הוא היה, כידוע, חוטר מגזע ר' ישעיהו בן אברהם הלוי הורוביץ, המכונה השל“ה הקדוש (על שם הספר “שני לוחות הברית” שחיבר). פעם שח לי שהוא רואה את השל”ה בחלומו, והוא מופיע אליו באותה דמות, שמצא פעם אחת באחד הספרים או הלוחות העתיקים, ואינו יודע אם אמיתית היא אם לאו. וכבר הראיתי במקום אחר, מה רבה היתה השפעתו על יצירתו הספרותית של יעקב ועל הרגשת־עולמו. הוא נהג כובד־ראש במורשת הרוחנית, והתיבה הראשונה של שלשלת היוחסין נתפסה לו כפשוטה וכסמלה, היינו, כשלשלת על צווארו של בר־יוחסין, הכובלת אותו מזה ומנחילה לו תורשת־זהב – מזה. ואמנם הוא אכל את מגילת סב־סבו וכל יצירתו הסיפורית נתבשמה ממנה. הספר “שני לוחות הברית” ומחברו היו ארכיטיפוסים אמיתיים, שפעלו בו כדגמי־מופת וכמגמות כאחד. הם צצו ועלו בתוכו כל־אימת שנטל קולמוס בידו, או כשנתנסה בחוויות־יום ובחזיונות־לילה.

פעם אחת נדונה בינינו סוגיית הספרות העברית הדתית בימינו. אני כפרתי באפשרות, שאדם דתי לאמיתו וכפשוטו יהא כותב סיפורים ורומאנים אמנותיים, משום שתורת ישראל ומנהג ישראל אוסרים עליו לעסוק בעניני אהבה ולחטט במסתרי הנפש או בעקמומיותה ולכנות כל זיו וכל פרפור בשמם הנכון. אם יתאר, למשל, את האר“י או הבעש”ט לא יעיז לגלמו כבשר־ודם הנכנע לתאוות או להרהורי כפירה או כמציץ במטמוניות באשת־איש יפה. עצם המחשבה לעשות כך – פיגול הוא בעיני האדם שומר דת המסורת. אם כן, לא תהיה כתיבתו אמת ולא אמנות, אלא תיאורים חיצוניים מוגבלים. בתוך דיון זה, שלא היו בינינו חילוקי־דעות ניכרים, אמרתי לו: אני מרגיש רוח דתית דווקא בכמה מסיפוריך. מפני שאני חש בהם ובך אותו יסוד, שפרויד כינה אותו – תוך ציטוט ממכתבו של רומן רולאן – בשם “הרגש האוקיאני”. “זוהי הרגשה סובייקטיבית צרופה, ולא עיקר של אמונה; שום הבטחה לחיי־עולם אינה צמודה לה, אבל היא המקור לאנרגיה הדתית. ־ ־ ־ רק על סמך רגש אוקיאני זה רשאי אדם לקרוא לעצמם איש־דת, גם אם דוחה כל אמונה ואשליה”*. מובן, שבו־במקום אמרתי לו את הרעיון בלבד, ורק לאחר מכן נתתי לו את הנוסח המדויק. הוא נבוך קצת ואמר: “צדקת מאוד, אבל איני רוצה שתכתוב או תאמר זאת עלי בפומבי”.

עכשיו כשאין מוראו עלי, אני אומר זאת בגלוי: חיי נפשו של יעקב הורוביץ, צביון דתי היה להם. בינו לבין עצמו היה לו חשבון־עולם דתי. חלומות וכוחות, שאין להם שם, רשמו את נתיבותיו ביצירתו. היו לו כיסופים לספירות נעלות. תמיד תהה על המסתורין בחיי אדם וברוחו (ראה ספרו “אור זרוע” ו“שלוש מיתות של נעור הרוח”).

ביד רוטטת אני מעתיק פה מה ששמעתי כמה שבועות אחרי פטירתו מפי אטשי אשתו, שרשמתי בו־במקום (אולי בשינוי כמה מלים תוך כדי רישום):

“בפרוץ מלחמת יום־הכיפורים נתכנסו לא הרחק מביתנו בני־נוער, חיילים ואנשי מילואים, כדי לצאת למערכה. נראה, שבאותו מקום היה ריכוז של מגוייסים ונשק. יעקב פרש לחדרו ולאחר שמלמל לעצמו משהו – נרדם. כשראיתי שהוא שוהה בחדר יותר מדי, נתעורר חשש בלבי ונכנסתי לחדרו. כשראיתי שהוא ישן חזק, הערתי אותו. הוא כעס עלי מאוד על שהעזתי להעירו ואמר לי לצאת מן החדר מפני שהוא רוצה להיות לבדו. כעבור כמה דקות נכנס לטראנס והיה לו דין ודברים עם האלוהים על שהוא זונח את עמו ומפקירו לאויבים. הדיאלוג הזה היה בקול רם. זה נמשך כמה שעות. כשחזר למצבו התקין, יצא מן החדר ולא דיבר דבר. לא העזתי לשאול אותו מה קרה באותן שעות. רק לאחר זמן־מה שאלתי למשמעות המאורע, השיחה והשינה, והוא סיפר לי, שהזמין את האלוהים לדין, כדי לשמוע מפני מה הוא נוהג כך בעם ישראל”.

אף על פי שהייתי נרעש מן הסיפור, לא הפתיע אותי כלל. כי ידעתי מרמזים שונים, שיש לו חלומות ודו־שיח וחזיונות־לילה, שהוא מייחס להם פשר מיוחד וחיבור עם הממשות. “דין־תורה” עם אלוהים ערך עוד בספרו “אור זרוע”, והרי כמה משפטים מן הפרק “תפילת עלמה”:

“––– למה, הוי אלי, יצרתני, למה קללתני? האם הגזירות, אשר על עמךָ גזרת ממרום שבתך, ממך יצאו, או אולי שר־פנים הפקדת למלא מקומך, שר עריץ וערל־לב. או אולי נסה תנסה אותנו כל ימינו עלי אדמות, רק שה הנסיון אנחנו? לא! לא אאמינה, כי אתה האב הסלח והרחום תשפוך את גפרית הזעם עלינו בחוץ ובבית, בגוף ובנשמה. ־ ־ ־ על כסאך תשב במרומים ואבני מועקה תיידה אחת אחת להכשיל את ברואיך ובמו עיניך תצחק לקראתם: שורו נא וראו איך פרפר יפרפר יצור דל מלמטה…”

ואין זה מראה־המקום היחיד, שיש בו הטחת־דברים כלפי מעלה, אף אין זה מקרה כל עיקר.

 

ז    🔗

בשנתיים האחרונות נתייסר ביסורים כפולים, של אשתו ושלו. ביקוריו ב“מילוא” ובמקומות אחרים הלכו ונתמעטו. תשה התעניינותו באירועים ציבוריים. אך שיחותיו הטלפוניות אתי תכפו והלכו בלי להבחין בשעות היום. הנימה הפסימית, שהייתי רגיל לשומעה תמיד, קולה נעשה רם יותר, מפורש יותר. הוא הרעישני לא פעם בגילוי־לבו ובגילוי־פיו על הצפוי לו ועל קצו הקרוב וחזר על ההספד שאני עתיד לספדו. כשניסיתי להמניעו מדיבורים כאלה, נזף בי: אל תדרוש ממני נימוסים. כך הם הדברים, ודי. ובחודשים האחרונים היה איזה כוח שיכנוע בתוּמת דבריו, שנטל ממני את רצוני להשיב לו בבדיחות־דעת, כפי שהייתי נוהג לעתים קרובות. הוא השיח לי את תחושת־גורלו העמוקה, את רמזי הדיאלוג שלו. קשה לי לאומרו, אך למען הכרת אישיותו לאמיתה אפשר שמצווה לאומרו: לא היתה בדבריו נבואת־לב בלבד, אלא גם משאלת־לב. בחודשים האחרונים כבר קשר קשר אינטימי עם הקץ. העידו על כך שלוות הדיבור וצידוק הדין.

ימים אחדים לאחר שהובהל לבית־החולים וניתנה לי רשות לראותו, ביקרתי אצלו ומצאתי אותו ישן. פניו היו שקטות ונשימותיו קצובות. המתנתי עד שהתעורר וקיבלני בחיוך טוב. הרגשתו היתה נוחה אותה שעה. ולפני שנפרדתי ממנו איחלתי לו הבראה מהירה, כדי שנוכל לעשות יחד מהירה, כדי שנוכל לעשות יחד מה שיש לעשות. אז אמר לי: צריך לנוח מקשיי החיים, ואני הולך לנוח… התרגשתי ולא יכולתי להקשיב עוד, ומיהרתי לצאת… לא הייתי עמו ברגעיו האחרונים, אבל הייתי עמו בימיו האחרונים, ונדמה לי, שלא אטעה אם אומר, כי הוא בא לעולם בבכייה, אך יצא ממנו בלא בכייה ובלא הודיה.