א    🔗

בשנת 1933, לאחר שיצאתי מחולדה, קבלתי עבודה חלקית בוועדת התרבות של מועצת פועלי רחובות. כך באתי שנית למושבה זו, שכבר קניתי לי לפני שנים אזרחות בה כפועל בפרדסים ובבנין. ביום הייתי עובד עבודות שונות, ובערבים הייתי עסוק בשיעורי־ערב לעולים חדשים ובארגון הפעולות התרבותיות בשביל ציבור־הפועלים המקומי. אגב פעילות זו באתי במגע ומשא עם סופרים ואמנים ומרצים שונים, וקניתי לי חוג של מכרים. בין המוזמנים, שנעשו לי להרצות במושבה, היה גם אליעזר שטיינמן. כבר מזמן ביקשתי לראותו פנים אל פנים, אף על פי שכסופר הכרתיו יפה מסיפוריו ומ“כתובים”, שרק לפני שנה נתפרדה חבילת הסופרים, שערכוהו יחדיו. הוא התאכסן במלון, ובליל־שבת הירצה בבית־הפועלים על “חלוצי הספרות העברית החדשה” והפריך את דעת לחובר וקלוזנר על ראשית הספרות העברית. הייתי מרוצה מהרצאתו, וכמדומה לי, שאף הקהל כך. בשבת בבוקר ביקרתי אצלו והפלגנו בשיחה על ספרות, על “כתובים” ועל תפקידי כמספק מזון תרבותי לציבור הפועלים. הוא הסביר לי בנעימות, שהרועים הרוחניים עלולים לסלף את דמות הציבור. אמרתי לו, שאני עושה כמיטב יכולתי כדי להשרות רוח טובה ולהפיץ ערכי תרבות וספרות כנים, אף ביקשתי ממנו לסייע לי בכך על ידי ביקוריו שלו וכן על ידי מתן עצה לאילו אנשים עלי לפנות כדי לשתפם בעבודתי. הוא שאלני מה כתבתי ומה פרסמתי, ואני אמרתי לו שאני כתבתי וכותב מאמרים ב“הפועל הצעיר” וב“דבר”, אבל ספר מקורי עדיין לא הוצאתי לאור. אבל יש בידי “ספר הפסיכואנאליזה לעם”, שתרגמתי מגרמנית לפני כמה שנים, ואני מוכן לתת לו לקריאה במשך השבת, אם רצונו בכך. הוא השיב לי, שכבר קרא כמה מדברי בעיתונים ובחפץ־לב יקרא את התרגום, שלא שמע עליו. חזרתי הביתה והבאתי לו את הספר, ואמנם ביום א' בבוקר, לפני שובו לתל־אביב, החזירו לי בהערות מחמיאות על טיבו של התרגום. זה היה זימון ראשון בזמן ובמעלה, שהרשימני מאד. כך נקשרו הקשרים האישיים ביני לבינו, שנמשכו עשרות שנים. מאותה שעה ואילך, כל־אימת שבאתי לתל־אביב הייתי סר לביתו, שבו היה גר, כשכן, גם הסופר הישיש ישעיהו זילברבוש. ובאותם גליונות מעטים של “כתובים”, שהוציא לבדו, לאחר שנתפוררה החבורה, השתתפתי גם אני, בעיקר בכמה תרגומים.

 

ב    🔗

אין בכוונתי לחזור ולצייר כאן את דמותו הרוחנית והספרותית של שטיינמן; עשיתי זאת פעמים אחדות בחייו וגם לאחר פטירתו. הוא היה בעיני אחד מגדולי ספרותנו במקוריותו, בשפעת־כוחותיו, בעושר־רוחו וביכולת כתיבתו. הוא היה נדחף על ידי יצרי־יצירה כבירים, שלא שככו ביום ובלילה. כל־אימת שהייתי בא לביתו הייתי מוצא אותו כותב במכונה או מעיין. מעולם לא ישב או שכב בטל. ולפי ידיעתי ותיאורי הליכותיו, שהניח אחריו, היה עובד גם בלילות. רק לאחר שחל בו שינוי וחזר להלך־דעות דתי היה שובת ממלאכת הכתיבה בשבתות ומסתפק בקריאת ספרים. לפי מספר הספרים שהוציא ושעוד עתידים לצאת, היה והנהו סופר יחיד־בדורו. כל סוג שעסק בו תובע אדם שלם, המקדיש עצמו רק לזה. צא וראה: הוא היה מספר, מסאי, מתרגם, יורד לבאר־התלמוד, מחבר ספרים על החסידות, בודק תורות ומעשיות, מעניק ספרים לנוער, פובליציסט, עורך לחיבוריהם של אחרים ואף נואם לעת־מצוא – וכל אלה בעוצמה גדולה, שפעים־שפעים, כמעיין הנובע, בחסד הכשרון ובתבונות־כפיים. לשונו היא לבה, אש אוכלת. אפשר שיש בה חסרונות מבחינת הסגנון התחבירי, הטרקליני, המאזן את הנושא והנשוא, את שיעור־ההיגד עם כוח־הקליטה של הקורא הרגיל. אבל מבחינת המאגר הנפשי ואוצרות הביטוי המחלחלים בו, וכן מבחינת זכרי הלשון ויכולת ההבעה, הריהו סופר־סגולה, שלא היה כמותו. הוא היה חד בדרא בלשונו, שכן אין מדובר כאן בידיעת הלשון העברית ובבקיאותו המופשטת באוצרות ניביה, אלא בסגולה אחרת: כושר שימושו במיכמני הלשון היה ללא אח וריע. כל מה שנצבר בו אגב לימוד ועיון היה זה עומד לרשותו בכל עת ובכל שעה שאחז בקולמוס־הסופרים. גנזי הביטוי לדורותיו היו מוכנים לשרתו תמיד כמו שהם, וכושר־ההמצאה שלו היה מסייע בידו לחדש בו צורות ותבניות ולהגמישו ברוחו ובצביונו. וכל זה בלא זיעת־אפיים ולא שהיות, אלא מניה וביה, בכוח היצירה המאולתרת. גנזכו נתבע ונתן. היד תורמת, כביכול, מאליה. הוא מרעיש בעשירותו ובקלות־נתינתו. לשונו וסגנונו של שטיינמן טעונים חקר וסקר, ובחוש דק, כדי לגלות לנו את כל גינוני שימושיו וחינחוניו, חידושיו ובילושיו. שטיינמן הוא סנה, ולא פעם הרהרתי בנס, שאדם זה בוער ואיננו אוּכּל. אי־אפשר לדרוש מסופר כזה שיכתוב בלשון השווה לכל נפש, שכן נפשו אינה שווה לכל נפש, היא אחרת, היא מלאה מעמקים ומהמוּרוֹת, והיא גוררת עמה תמיד שיירי־בערה, סופר כזה הוא מופת לעצמו, ואינו יכול להיות קלאסי, מצוחצח וחלק. עוד לא נאמדה אישיותו היוצרת של שטיינמן מבחינה זו. אולם, כאמור, רצוני להצטמצם בחיבור זה בזיקת־הגומלים שבינינו, בצדדים הביוגראפיים שנגעו בי ובו, והיו שותפים במידת־מה בעיצובי הרוחני בתקופה מסויימת. אלה על כורחם שיהיו אפורים יותר, בעלי מתח אנושי, ולא תמיד אידיאלי.

 

ג    🔗

כשנעניתי להזמנתו של יצחק לופבן לעבוד במערכת “הפועל הצעיר”, הוספתי לגור עוד זמן־מה ברחובות ולנסוע יום יום למערכת. לאחר ששכרתי דירה, עברתי לתל־אביב ברחוב נחמני. מובן, שפגישותי עם שטיינמן רבו והיחסים לבשו צורה של שיח ושיג חי ומתמיד. הזימונים נעשו כעין סעיפים בסדר־היום. הוא היה בשבילי סופר נחשב, בר־סמכא, מעין אָח גדול. כיבדתי אותו וציפיותי ממנו היו גדולות. כשאני בודק היום את הדברים, הריני בא לידי מסקנה, שהשפעתו עלי היתה בתחילה ניכרת, ומשפטיו על סופרים וספרות בישמו את הערכתי. כאשר נרשמתי לשיכון במעונות־עובדים ז' ברחוב ריינס, “גררתי” אחרי גם את משפחת שטיינמן, וכשנכנסנו באוגוסט 1936 לדירת־קבע, ונעשינו שכנים, תכפו הביקורים זה אצל זה. יום יום היינו מתראים, מטיילים אחר הצהרים, או מתרחצים בים, או יושבים ישיבת טן־דו בבית־קפה. לפעמים היו מצטרפים אלינו סופרים אחרים, אך על־פי־הרוב היינו משוחחים לבדנו. ואני זוכר שיחות אלו בברכת־הנהנין. כמדומה לי, שלא היה נושא אקטואלי שלא דיברנו בו, לרבות ענינים פרטיים. שטיינמן היה בדרך כלל אדם סגור, אבל מטבע הדברים, שפגישות תכופות, השרויות במצבי־רוח שונים, מכשירות את לבם של בני־שיחה להרהר בקול ואפילו על דברים שבצינעה. עולות בזכרוני שיחות על ימי ילדותו ועל דברים שבינו ובין פרישמן, או בינו לבין ביאליק, ואף על דברים שבינו לבינה. מכל שכן, שדיברנו על סופרים ועל אישים במפלגות, על מעשים ומאורעות. שטיינמן היה מרהיבני בניצוצות מחשבה והומור, וגם בפאראדוכסים שונים. הרגשתי קירבה רוחנית אליו והבעתי את דעתי עליו במאמר. זה היה מאמרי הראשון על שטיינמן, שנתפרסם ב“דבר” בניסן תרצ“ה, שלא נכלל בספרי. בימים ההם לא היו נוהגים לכתוב מאמרים על שטיינמן, אף על פי שהוא הירבה לכתוב ב”דבר" ובבמות אחרות. אך עם כל הערכתי הגדולה אליו, לא הצנעתי הבדלי־דעות בינינו, וביחוד בלטו הבדלי־מזג, שתחילה היו מכוסים בשכבה של נימוס ויחסי כבוד, אבל מעט מעט באו לידי ביטוי. ביחוד לא יכולתי לסלוח לו על פגיעתו בביאליק בכתב־עת “קולות”, שהוציא בווארשה. אמנם, אחרי מות ביאליק המתיק קצת את דינו כלפיו, אך בעיני לא היה בכך משום מירוק החטא. גם קבלת פרס ביאליק לאחר שנים לא נראתה לי. ותשובתו על תמיהתי לא הניחה את דעתי. שינוי־יחס ושינוי־הערכה יסודיים לביאליק היו צריכים למצוא ביטוי מפורש וחותך זמן רב לפני קבלת פרס ביאליק. ואילו למעשה היה ביטוי זה הססני ומגומגם.

 

ד    🔗

גם על סופרים אחרים היו דעותינו מחולקות, ומכמה מהם הצליח לנתק אותי, חוץ מיעקב שטיינברג, ששום חץ מחיציו כלפיו לא פעל עלי. שטיינמן לא היה יכול לשכוח כל ימי חייו מה שכתב עליו שטיינברג במלחמת־העולם הראשונה ב“מעברות” כשנתפשטה שמועת־שוא על מותו. והמעשה שהיה כך היה: בקיוב היה סופר באידיש בשם בינוש שטיימן (בלי נו"ן), שניספה בימי מלחמת־האזרחים בשנת 1919. ולפי שקשרי־הדואר בין רוסיה והעולם היו משובשים ביותר, נודע מפי פליט יהודי שעבר את הדנייסטר כי הסופר שטיינמן ניספה. שטיימן נתחלף לו בשטיינמן. וכך נתגלגלה הידיעה ל“דער יודע” שבגרמניה ולעיתונות בפולין ובארץ־ישראל. נכתבו דברי הספר ב“דער יודע” שבעריכת מארטין בובר. ב“התקופה”, ספר שביעי, כתב לחובר דברי הערכה, שיש עמה גם ביקורת, כגון: “איש הצורה היה, אבל צורה זו היתה עדיין רופפת, נמשכת אילך ואילך ונוטה לצדדים”. וכן דיבר על נטייתו לכתוב בסיפוריו בארכנות יתרה. משה גליקסון כתב עליו הספר ב“הפועל הצעיר”, ואילו יעקב שטיינברג כתב עליו ב“מעברות” (כרך ב') שבעריכת יעקב פיכמן, וכדי שטינתו של שטיינמן על שטיינברג תהיה מובנת, הרי כמה פיסקאות מדבריו:

“מוזר היה לחשוב, כי סופר צעיר זה, שכל כך הרבינו להטיל בו מרה – גם בכתב וגם בדברי שיחה, בינינו לבין עצמנו – הלך לעולמו, בהשאירו ללא גמר וללא תכלית את גליונות הסיפורים הרחבים, שנראו לנו תמיד כמכוּונים לשם קלקול, לשם שפע של חיקוי. אנחנו חשדנו בסופר המהיר הזה כי יש בו זריזות יותר מאשר אמת. כי הוא מאמן את עטו העסקני יותר בכוח הידוע של חפזון יהודי מאשר בכוח ההכרח של יצירה, על כן חששנו להשפעה הבלתי רצויה, ואולם כמו כן הבדלנו אותו והוא היה לנו לענין” ־ ־ ־

וכך תיאר את אופיו:

“אברך בן עיירה יהודית, המחונן, אולי, מלידה בכשרון ידוע של הסתכלות, הנושא בקרבו את החשק לספר, להרחיב את דיבורו, ־ ואולם יליד־יהודים זה, כיוון שהוא נשאר בחוג של כשרון מוגבל, אינו קונה לעצמו אמת צרופה ומיוחדת רק בשבילו. ־ ־ ־ שטיינמן לא היה משורר, הוא רק נדחף לסַפר, להשכין את שמו בחיים. ואולם למרות זה לא היו סיפוריו תפלים. לפרטי הדברים אשר מסר לנו לא היה חסר כעין ברק חולף. ־ ־ ־ ואולם באמצע דרכו עמדה לו לשטיינמן למכשול – ואולי גם לברכה! – סגולה אחרת של האופי היהודי, הלא היה סגולת־החיקוי, החיקוי בלי גבול”.

גם מפיסקאות אלה של מאמר גדול אפשר להבין מה רבה היתה מורת־רוחו של שטיינמן לאחר שהצליח לצאת מרוסיה ולהגיע לווארשה ומשם לארץ־ישראל. כתגובה על ההספדים כתב ב“הצפירה” פיליטון חריף ועוקצני בשם “תשובה למספידי”, שכלל אותו ב“ספר המאמרים” (ווארשה, תרפ"ד, עמ' 106־103), ומן המידה להביא גם ממנו קצת שורות:

“לחיות, כמובן, טוב ונעים מאד, אבל חיים בצירוף ניקרולוגים, נעימים הם שבעתיים. ––– הוא למד לדעת אל מה שאף בחייו, על מה כאב, אל מה נהה הלב, כה נהה. ––– טעמתי מעט את הטעם המר־מתוק הזה של קריאת הספד־עצמי. למה לכחד? – האדם, הרואה את עצמו במסגרת השחורה, אינו נהנה הנאה יתירה. ––– ומפני זה הנני רואה חובה לעצמי להסיר מעלי את החרפה להיות נספד ולהיות נחשב בין שוכני העפר. וגם להכריז ולהודיע: עדיין חי אני, תודה לאל!”

אין ערוך להשפעתה של פרשה קשה ומוזרה זו. בשנת 1924 עלה שטיינמן לארץ. לאחר לבטי קליטה, התחיל בפעילות ספרותית ענפה. אולם היחסים בינו לבין יעקב שטיינברג לא היו נוחים מלכתחילה. הם נמנעו מפגישה פנים אל פנים. מאמר־ההספד חצץ ביניהם, ודעותיהם זה על זה היו מושפעות עד־מאד ממטען שלילי זה כל ימי חייהם. שטיינמן ידע מה חושב עליו שטיינברג באמת, ושטיינברג הבין את שיעור הפגיעה שפגע בו, והריחוק ההדדי היה המוצא הטבעי. נצטרפו גם הבדלי־אופי אחרים. שטיינמן השתדל להאציל עלי את הערכתו על שטיינברג, עתים בלשון פשוטה ועתים בלשון־ערומים, אך לא הועיל דבר. בראשי היה מקום להניח שני זוגות תפילין, של רבנו שטיינמן ושל רבנו שטיינברג – ולא סברתי ולא קיבלתי את גישתו “המוניסטית”. חשתי, שטינא בלבו עלי בשל כך, ואולי אף קנאה, כדרך שהרגשתי זאת גם מצד שטיינברג. שמעתי כינויים מצד שניהם, זה על זה, ולא התייחסתי אליהם בכובד־ראש. שטיינמן משכני במרדנותו, בחריפותו, בעירנותו הגדולה ובהעזתו, וידידותו היתה לי יקרה. מבחינת העירנות והסקרנות הרוחנית היה לי שטיינמן למופת, אך מבחינת אמנות־הכתיבה ראיתי בשטיינברג סופר, הכותב במסירות־נפש ממש לכל אות ולכל דימוי, בעוד ששטיינמן היה מסביר לי, שמרוב שפע אינו יכול, כמו “קבצני המחשבה”, לשבת שבעה נקיים. זה היה ציון נכון לאופיו, אבל לא שינה הרגשתי, שמכתיבתו של שטיינמן נעדרים הסימנים של קלאסיות, המצויים בזו של שטיינברג. חילוקי דעות אלה חילחלו במיסתרים והיו בחינת זרע, שעתיד היה לצאת ממנו התרופפות ההידוק הידידותי. אולם במשך שנים נדחו חילוקי הדעות בהסכמה חשאית, ולא שימשו עיכוב ליחסי חבירות מתוקנים, ואיני מהסס לומר: ישרים, פוריים ונכספים.

 

ה    🔗

חילופי המחשבות על סוגיות חיוניות עוררו אותנו לא־פעם לנסיונות לשם תיקון־המצב. בשנת תרצ“ו, שהיתה תחילת המאורעות והמצור על הישוב, שנמשכו עד פרוץ מלחמת־העולם השניה, הורגש רפיון־רוח גדול בקרב הנוער, שאינו מאורגן בתנועות החלוציות, וחוסר זיקה לספרות העברית. אותה שעה הגינו רעיון: להקים מסגרת לפעולה בקרב נוער נבחר, שוחר ספרות ואמנות. אמרנו, שאין די בביקורת המצב הקיים, אלא יש צורך לקום ולעשות דבר של תיקון. והנה נזדמנה לנו שעת־כושר. דוד ורדי מ”הבימה" ורעיתו חווה יואלית, חזרו מסיבובם בחוץ־לארץ, והיה בידם קצת אמצעים. הם ביקשו לממש את הרעיון של יצירת חוג־נוער כזה. לאחר בירור משותף, נוסדה ועדה מארגנת ובה שטיינמן, אני, ורדי, יואלית ואליעזר צופרפיין, שהיה פעיל ב“חוג הבימה לנוער”. נתגבשה תכנית ופתחנו אגודת נוער בשם “יד־ריעים”. הפתיחה החגיגית היתה בדירתם של ורדי ויואלית ברחוב ביאליק בית מספר 9. כאן הוקצה אולם גדול לפעולותיה של האגודה. בפתיחה השתתפו גם משה הלוי, מנהל “אהל”, עבר הדני והכנר יריב אזרחי. מעמד הפתיחה היה מרהיב. סופרים, שחקנים ואישי ציבור היו נוכחים בו ונעשו שותפים למפעל. היו פגישות של נוער, תלמידי בתי הספר, ובכל מוצאי שבת היתה מסיבה אמנותית מרשימה, שמשכה סופרים ואמנים (ביניהם טשרניחובסקי). על ורדי הוטל תפקיד מיוחד, והוא מילא אותו, כדרכו, בכשרון רב. מנעים היה את המסיבות, שהיו גדושות קהל צעיר, בזכרונותיו המבושמים בהומור, בחיקויי סופרים ונואמים ובמיני תרגימא אחרים. האגודה נתקיימה חודשים מספר שכן מחמת ההוצאות הגדולות, שהיו כרוכות בדבר, לא יכלה זו להחזיק מעמד. זה היה נסיון מעניין, ליצור חוג של נוער ער, אוהב ספרות ואמנות, שאינו קניינה של מפלגה ולא של תיאטרון מסויים. אך לא היה ליוזמה זו תימוכין מספיקים ושבקה חייה.

פעילות זו, אף על פי שלא נמשכה אלא חודשים מעטים, היתה בחינת דבק טוב לחברותנו, שכן היא העלתה בעיות רוטטות, עיוניות ומעשיות, שתבעו פתרון תוך מאמץ משותף. בחודש אייר תרצ“ח פרסמתי מאמר על שטיינמן ב”מאזנים“, שהיתה בו הערכת־שתייה לדרכו ביצירה הסיפורית והמסאית. לאחר פירסומו ראיתי סימני מורת־רוח בפני כמה מראשי ועד אגודת הסופרים, ביחוד כלפי העורך פיכמן, שכן הפולמוס בין שטיינמן ושלונסקי וביניהם עוד היה “טרי” ולא היו סבורים ש”מאזנים" הוא הבמה להעלאת קרנו של שטיינמן. בעיני היתה זאת נטירה קטנונית, שעוררתני להתנגדות. שטיינמן היה, כמובן, מרוצה מכך.

 

ו    🔗

שטיינמן הטביע בתקופה זו חותמו עלי. דווקא מפני זה ראוי להטעים אחד האירועים, שהעידו לא רק על השפעתו של שטיינמן עלי, אלא גם על מקצת השפעה, שהיתה לי לפעמים עליו. וכך היה הדבר. הסופר א.א. קבק לא זכה עד תקופה מסויימת למקום־כבוד בספרות העברית. לא שטיינמן בלבד המעיט את דמותו, אלא אף אחרים עשו כך. אבק הדעות הקדומות נדבק גם בי. ואני בטוח כיום, שעוול גדול נעשה לו. והנה בשנת תרצ“ז (1937) הופיע ספרו “במשעול הצר” בשני כרכים, שחיי ישו הנוצרי, תלמידיו ומפעלותיהם, וכן רעיון הגאולה, שכבר העסיקו בספרים קודמים, היו במרכזו של סיפור זה. נטלתי את הספר ושקעתי בקריאתו עד תומו ונתרשמתי ממנו מאד. בלב דופק בישרתי לשטיינמן בטיולנו על שפת הים, כי הנה חדשה נפלה בספרותנו, וכי ספר זה מיוחד הוא וראוי שיקראנו. ידעתי יפה, שאי־אמונו בקבק יתעורר למשמע דברי, אבל הרגשתי כעין שליחות לשנות את דעתו. דיברתי בזהירות אבל בכוח שכנוע והבאתי דוגמאות לרוב. אמרתי, שאביא לו את הספרים לקריאה. לאחר כמה שיחות, הסכים. כעבור שבוע שח לי, כי אמנם אין זה אותו קבק קל־הדעת, אלא “אחר”, שעשה נסיון לכתוב בכובד־ראש, ואף סגנונו השביח מאד. לשמחתי לא היה גבול. אני כתבתי ב”הפועל הצעיר" מאמר־הערכה נלהב בשם “א.א. קבק בגבורתו” וקיבלתי תשואות־חן מקבק. שטיינמן לא עירער הפעם על הערכתי. ואני ראיתי בשינוי דעתו של שטיינמן גודל־נפש ויכולת לשרוף משפט קודם, אם לא קדום, ולהודות על אמת חדשה שנתגלתה לו בכוח יזמתו של ידיד.

באוגוסט 1939 נתקיים הקונגרס הציוני בג’נבה. הוא היה שרוי בצל מלחמת־העולם השניה. שטיינמן השתתף בו, ורוחו היתה עכורה הן מתוכנו של הקונגרס והן מן המצב הכללי, שהיה כבר רווי סכנות איומות. מן הקונגרס שיגר אלי את המכתב דלהלן:

ישראל כהן היקר!

תודה בעד השורות שכתבת לי ובעד גליון “הפועל הצעיר”. רשימתך על ר' בנימין היא מצוינה. מצאה חן בעיני רבים. מה אומר לך על הקונגרס? דלות מוחין שכזו, שאין מלים בפי. ובכלל האנשים, שהנני רואה אותם בפעם הראשונה מקרוב. זכורני את שיחותינו. וכאן חוסר־התקוה מתבלט ביותר. אולם האקלים, הנוף משובבים את הנפש.

כבר הודעתי גם לבני ביתי שאשוב באניה תל־אביב המפליגה ב־13 לספטמבר. נשוחח על מה שאין לכתוב. וגם העייפות רבה. אושר הוא לכתוב על ענינים המעסיקים את הסופר. ורב הצער כשעליו לטפל בדברים שלבו רחוק מהם.

הנני לוחץ את ידך באהבה ובגעגועים א. שטיינמן

ועוד מעשה היה, שהיתה בו דבקות חברית גדולה. בעיצומה של מלחמת־העולם השניה, כשצבאות הפלדמארשאל הנאצי רומל התקדמו למצרים, תקפה חרדה גדולה את הישוב ואת כל אחד ממנו, שכן אימת הפלישה הנאצית היתה מוחשית ביותר. שוחחנו על הסכנה הנוראה והבטחנו זה לזה בתקיעת־כף, שאם יאונה חלילה רע לאחד משנינו, יהא הבלתי־נפגע חייב לטפל במשפחה העזובה כמו במשפחתו שלו. שטיינמן הוסיף אגב כך, שברית כזאת בין שני אנשים, עשויה, לפי אמונת העם, למנוע את עצם הצורך בקיומה, היינו, שהרע לא יאונה בכלל. לא שאלתי אותו מה מקורה של אמונה זו, כי הייתי מרוצה מעצם היותה, אבל חשתי, ששטיינמן לא מספר סתם אמונת־עם, אלא שמץ־אמונה משלו. מי יודע בשעה כזאת נפש האדם?

בימים אלה, עשיתי כל מה שהיה עשוי לחזק שותפות שבינינו ללא כל חשבונות. כשעורך “הפועל הצעיר”, יצחק לופבן, היה נעדר מן המערכת, כגון שיצא לפגרא, או חלה, או נסע לקונגרס הציוני, הייתי מזמין את שטיינמן להשתתף בעיתון, שעריכתו היתה בידי. תחילה לא היתה דעתו של לופבן נוחה מזה, משום שיחסיהם לא היו כשורה מחמת התנגשות שהיתה ביניהם ומחמת שלא גרס את התנהגותו כלפי ביאליק, אבל לבסוף השלים בשתיקה. שכן הסברתי לו, שבהעדרו אני נאלץ לפנות לאותם סופרים שנענים לי, ושטיינמן אחד מהם. מלבד זה – הוספתי – עשויה תרומתו להעלות את רמתו של המדור הספרותי.

נשתיירה בידי פיתקה, שצירף למאמר (בסוף ת"ש), ששלח אלי למערכת “הפועל הצעיר”, וזה נוסחה:

לישראל כהן היקר!

הרי לך חלק ב‘, שאיני רוצה להשהותו בביתי משום "אל תשכן באהלך וכו’" – ככתוב. וגם יצר דוחף בי שתקראהו מיד. נא לשמור עליו כי כמעט אין לי העתקה ממנו.

רשימתך תבוא ב“מאזנים” חוברת זו. ממקור נאמן – המגיה.

שני הבחורים מביאים לך כתב־יד זה מתוך תקוה, כמדומה, שיקבלו ממך בולים שכר הליכה. לולא זאת בטח לא היו מסכימים לשליחות.

שלח את לוח “המעורר” אם אפשר.

שלך, א. שטיינמן

הכוונה לחלק ב' של סיפורו “זוגות”, שביקשתי ממנו להשאילו לי לקריאה, משום שלא יכולתי להשיגו. – “שני הבחורים” הם, כמובן, בניו, דוד ונתן שחם, שהיו לקוחותי הקבועים בלקיחת בולים במערכת.

אולם שטיינמן, שלא יכול היה לשבת בשלווה בשום מקום, עשה שני דברים, שערערו את מעמדו בעיתון: הוא לא נענה לכתוב על עניני ספרות אקטואליים, כגון על סופר שהגיע ליובלו, או נפטר, או על בעיה ספרותית, שניסרה בחלל עולמנו. על־הרוב היה שולף מאמר מן המגירה ומוסרו לי. לופבן היה שואלני: מה טעם בהשתתפות כזאת? גם ברנר, אמר, היה עקשן וכתב מה שרצה, ואף על פי כן היה תורם גם לצורכי העיתון. אני דחיתי את שעת־ההכרעה ככל שיכולתי. בינתיים נפטר לופבן. שטיינמן הוסיף להשתתף, אולם ראיתי שוב צורך לבקש ממנו לכתוב מאמרים לעיתון ולא לתת מאמרים המוכנים במגירתו לעת־מצוא. הוא השיב לי, שבשביל זה הוא רוצה שכר כפול. הדבר הרגיזני, ועניתי לו, שלא ידעתי עד כה, שיש לו שני סוגי מאמרים, בעד שכר רגיל ובעד שכר כפול, ובלי לומר לו חדלתי לפנות אליו. כך נפסקה השתתפותו ב“הפועל הצעיר”. אוסיף, שגם ב“ניב הקבוצה” של איחוד הקבוצות והקיבוצים, שערכתיו כשנתיים, שיתפתי אותו, והייתי מביא לו תמיד את שכר־הסופרים הביתה משני העיתונים. עד כמה שאני יודע, היו קוראי “ניב הקבוצה” מרוצים ממאמריו, ואמנם הוא היה היחיד שקיבל שכר־סופרים, שלא היה נהוג לשלם כלל למשתתפים ב“ניב”.

ודאי נפגע שטיינמן מתגובתי על דרישתו לשכר כפול, אבל לא דיברנו על כך. כמה שנים קודם לכן הוא נפגע – בלי ששיערתי כלל – מתשובתי החריפה ב“דבר” (בשנת תש"א) על מאמרו “סיטרא אחרא של פסיכואנאליזה”. אני הוכחתי לתומי, שגם המתנגדים לפסיכואנאליזה מדברים וחושבים ברוחה ובמונחיה. ואמנם אפשר לבקרה, אך אין לשללה שלילה קיצונית כמוהו או לבטל את ערכה. הוא ראה בכך, כנראה, התגרות בו, ואני ראיתי בזה רצון לשעבדני לשיטת־מחשבתו, שלא נסתברה לי, מפני שהייתי אותה שעה חסיד גדול של פרויד. אף־על־פי־כן, לא נתערערה הרגשת־החבירות היסודית, והיתה אפילו השתדלות מצד שנינו להכניס את חילוקי הדעות בתוך המהלך הטבעי. ראַיה לכך תשמש ההקדשה המחורזת, שכתב שטיינמן על ספרו “שחור על גבי תכלת”, שיצא אז לאור. וזו לשונה:

עם הספר

לי. כהן

לְזֵכֶר וִכּוּחִים וּפוֹלְמוּסִים,

לִידִידוּת שֵׁרוּתִים,

אֲשֶׁר כְּשַָׁחוֹר עַל גַבֵּי תְּכֵלֶת

וְכִבְיַם־הֲבָנָה נִטְפֵי אִוֶלֶת

הֵם בָּהּ נְמַסִים.

כ“ג שבט תש”א

א. שטיינמן

אך דבר קשה יותר אירע בינינו לאחר שנה: כשהופיעה המונוגראפיה שלי על יצחק אדוארד זלקינסון, מתרגם הברית החדשה ומחזות שקספיר ומילטון, הבאתי לו ספר־ביכורים בהתעוררות גדולה. אולם תחת לקבלו בחמימות ובברכה, מלמל כמה מלים, שמתוכן הובררה לי דעתו, שלא הייתי צריך לטפל במשומד. וזאת לדעת: שטיינמן היה חופשי בדעות כל ימי חייו, ואף השתתפנו יחד באחת השבתות במסיבה בירושלים בבית הוגו ברגמן, שבה דיבר על הדת כהוגה־דעות חופשי. אולם בתקופה המדוברת (בשנת תש"ב) חל בו שינוי והתחיל לנהות אחרי דתיות. גם גישה זו לא הניחה את דעתי. שכן מעודי לא גרסתי קפיצות־דרך באמונות ובדעות, אלא התפתחות איטית, אורגנית, מצנעת לכת, שאינה מכריזה על עצמה כאמת מוחלטת. כשעמדתי על כוונתו בקבלת־פנים קרירה זו לספרי, אמרתי לו בסערת־נפש, זלקינסון חשוב בשביל הספרות יותר מכמה סופרים כשרים או בעלי־תשובה. המלה “בעלי־תשובה” פגעה בו, ואני בפירוש לא הצטערתי על כך, לא בשעת־כעסי ולא בשיקול־דעת שלאחר כך, מפני שראיתי התערבות זו לא רק כחסרת טאקט, אלא גם כמנוגדת לכל מגמתי. אילו היה אומר לי, שהספר אינו נראה לו מחמת איכותו הגרועה, הייתי מצטער, אבל הייתי מכבד את דעתו, כתמיד, עכשיו שביקש לכפות עלי את דתיותו החדשה – נרתעתי מפניו. בפעם הראשונה נכנס חשש בלבי שמא מתגלית סתירה חריפה בינינו, העלולה לערער את היחסים. המשען שהיה לי נעשה רופף וממילא מיותר, ואולי מזיק. אף־על־פי־כן, לא נתגלם החשש בשום מעשה, והוא הודחק, אם כי לא נתבטל.

דווקא באותו זמן היינו נפגשים כמעט כל יום ששי אחר הצהרים בקפה “צינס” או בקפה סמוך לו. בין הבאים היו גם י.ד. ברקוביץ, י.א. אנוכי, ולפעמים קרובות היה מצטרף גם א.ל. סמיאטיצקי, המתרגם המצויין של ספרי הוצאת “אמנות”. למסיבה מגוונת זו כבר היה אופי אחר. ברקוביץ, בקולו הצרדרד והרציני, היה מטיל כובד־ראש על כל נושא, בדברו תמיד יחידי בלי שהפריעו לו. אנוכי היה מסנן בעצלתיים איזה משפט מקוטע, שיותר משהיה גלוי וברור היו בו רמזים וסתרים: וסמיאטיצקי, היה מצהיל את רוח המסובים במילתא דבדיחותא, ולא פעם אף במילתא דגסותא, ולא היה חושש מפני תגובה. בחינת “לי מותר”. תמיד היתה לו מימרה אידית, שהיה שואל דרך־משובה כיצד יש לתרגם אותה, ולאחר מכן היה מציע לנו את תרגומה העברי החריף והמתובל. כגון: איך נאמר בעברית אמיתית “איך דארף דאס ווי א לאך אין קאפ”. כל אחד ניסה לתרגמו על פי דרכו ולא הצליח. אולם אנחנו ידענו, כי באמתחתו כבר מוכן תרגום מפתיע; כשראה שעמלנו לריק פתח ואמר את גירסתו: “זה דרוש לי כבקע לגולגולת”… הכל פרצו בצחוק של הסכמה. ולבסוף העיר, שחידוד לשוני זה כבר נמצא במאקאמה העברית של המאה השלוש־עשרה. כמעט בכל פגישה היה חוזר על איזה תמרון לשוני מעניין. ואף על פי שברקוביץ עצמו עסק הרבה בתרגום אידיומאטיקה אידית לעברית, ניכר היה שדעתו אינה נוחה מאינטרמצו זה. שטיינמן היה דווקא פעיל. הניצוץ השובבי, שהיה מוצנע בו תמיד, היה בא לידי גילוי בכך.

לא עברו אלא ימים מועטים ושוב נצנצו אי־הבנות בינינו, שלא ניתנו לסילוק והכבידו עלינו. התחלתי לבקר אצלו לעתים רחוקות יותר ולאט לאט נתרחקנו, אף על פי שמעולם לא היסחנו דעתנו זה מזה, ואף היינו הוגים חיבה אמיתית זה לזה. וכשנפתח בשנת 1952 מועדון “מילוא”, הזמנתי אותו להיות בין הפותחים החגיגיים, ואף נתכוונתי לשתפו בפעילות זו, אלא שלא נסתייעא מילתא. אבל גם מרחוק שמרנו איש על כבוד רעהו ואף הזמנתיו להשתתף בכתבי־עת שערכתי. וכשנפגשנו, נפגשנו במאור־פנים ובשמחה גלויה.

התרחקות זו היתה לשיחה בפי סופרים, שידעו כי עשרות שנות־קירבה היו בינינו, עד שהיו מורגלים לומר לי: “שטיינמן שלך” אומר או עושה כך וכך. שטיינמן היה נחשב לאדם שאינו נוח לחברותא, וראו בפירוד זה אות שדעתם נכונה. אולם ביחס אלינו – טעו. לא “קשיותו” גרמה, על כל פנים, לא היא בלבד. מעולם לא דיברתי בפומבי על מה שנתרחש בינינו, ותמיד נשאתי בקרבי את שנות הידידות הנאמנה והיפה, שרישומיה, ביחוד הראשונים, נחתמו עמוק בנפשי.

בשלוש השנים האחרונות לפני פטירתו, נעשו זימונינו קצת תדירים יותר, ועל־פי־רוב ברחוב או בכינוס. בשיחות אלו היו נדלקים לפעמים ניצוצות של העבר, וצער היה מפעפע בהן – שעליו שמעתי גם מפי רעיתו – צער על התרופפותה של ידידות נאמנה ורבת־שנים.

אני מסיים זכרונות אלה מתוך הרגשה, שלא השכלתי להעלותם בכל חיוּתם, חילופיותם ומתחיוּתם. מכל הזימונים שזימן לי הגורל עם סופרים בדרך הילוכי היה זה הזימון הדראמאטי ביותר. המגעים בינינו היו חמים גם כשנעשו צוננים, וההרהורים זה בזה היו ערים גם כשנרקמו במפורד ומריחוק־מקום. כמה וכמה סממנים וטעמים נתערבו בהם. אני הייתי תלמידו, ידידו, חברו, מושפעו ועם זה שומר על עצמיותי, והוא היה סופר חשוב, בר־סמכא, משפיע, חבר, ועם זה נוטה להסגת הגבול של רשותי הפרטית. התנגדותי לכך הקניטה אותו במרוצת הימים. יסודות אלה, שמקצתם התמזגו ומקצתם התנגשו, הולידו מתיחות, ולא תמיד היו יכולים לדור בכפיפה אחת. ולבסוף היו המשיכה והדחייה בינינו פועלות בבת־אחת ובהיעלם אחד, וגזרו פרישה הדדית מרצון.