א    🔗

השמועה הראשונה שהגיעה לאזני על קריבורוטשקה, הוא קריב, היתה מיסתורית במקצת, וכעין הילה של גבורה היתה חופפת עליה. מבעד למחיצה העבה, שחצצה בינינו לבין ברית־המועצות, נתבשרנו על שני קבצים עבריים, שהופיעו בה: “צלצלי שמע” בחרקוב בשנת 1922, ו“בראשית” – במוסקבה בשנת 1926. בשני אלה השתתף קריבורוטשקה. אני קראתי גם את הקובץ הראשון רק לאחר עלותי ארצה (בשנת 1925) והרגשתי, כרבים אחרים, על אף החיספוס שבו, בנס שהתרחש: בברית ֿהמועצות כותבים סופרים עברים בעברית! קריב עצמו הגדיר באחד המכתבים אלי את הקובץ “בראשית” כך: “מעשה נערות שלנו בצל הקרמלין”… אחר כך קראתי מזמן לזמן שיר משלו ב“הפועל הצעיר” וב“התקופה”, ואיני יודע באיזו דרך העביר את כתב־ידו למערכות מחוץ לגבולות רוסיה. על כל פנים, שמו נחרת יפה בזכרוני.

לפיכך, כשבא קריב ארצה בשנת 1934, נזכרתי בו ביחס מיוחד, ולא עברו ימים מרובים ונתוודענו זה לזה, תחילה דרך־עראי, שכן משוטט היה בארץ ועסק בהוראה, ואחר־כך דרך קבע, לאחר שנעשה עורך המוסף הספרותי של “דבר”.

הוא היה מתחמק מהיכרות של ממש. הרגשה זו היתה לא רק לי. מיוּדעיו היו מסבירים את הדבר בהרגל שנדבק בו בברית־מועצות, כבל יהודי ציוני, לרחוש חשדנות, ואף היו מורים עליו באצבע, שבלכתו ברחוב היה מביט לאחוריו שמא מישהו מהלך ועוקב אחריו, זכר לבילושים המתמידים ברוסיה. במרוצת הימים פגה חשדנות זו וחזר לזיוו כאדם מאמין, ישר־לב ונעים־שיח. אמנם, תווי המכאוב והצער היו חרותים בפניו תמיד, משום שהללו היו בני־לווייתו, אם כצער־היחיד ואם כצער־העולם. ודאי היתה גם שמחה פוקדת אותו, ואף היה משיח אותה, אבל רק הצער היה שלם בלבו. אל הצער נצטרף הספק. הוא הטיל ספק בכוח עצמו, בכתיבתו, באמיתו ואף בצידקתו. היה איש־פולמוס חריף, שהשמיע את דבריו בהתלהבות, בשלהבתיות, ובקול רם, ואף על פי כן, ואולי דווקא משום כך, היה מטיל באזני לאחר הדיבור המשולהב: “כמדומני, שלא אמרתי מה שרציתי, ומה שאמרתי נוח היה אילו לא נאמר”. ולא היתה זאת פוזה של מי שמבקש תשובה מחמיאה, אלא הרגשת ֿאמת שהציקה לו. אי־בטחון.

עד שעמדתי על טיבו המיוחד לא שבעתי נחת. הייתי הולך מפגישה עמו וערפל במוחי. פשוט, לא ירדתי לסוף נפשו. לכאורה, אחדות־דעות בינינו, ואף מחמאתו על מאמרי האחרון ביד, ואף־על־פי כן, משהו היה סותם על היכרותי השלמה. וחששתי שמא לא נוכל להתאחוות, שמא – אם לדבר בלשון־הזהב של קריב – שמיים ביני לבינו. אבל כגודל הקושי ההתחלי שבהכרה הדדית כן גודל ההישג אחר כך. טפח אחר טפח נתגלתה לי אישיותו של קריב, שהיתה מגוונת בתלוליותיה ובמעמקיה. נחשפה השותפות הרוחנית היסודית וניבעו גם קצות ניגודים בהערכות ספרותיות ובתפיסת מהותה של ספרות כללית ועברית וייעודה. משנתברר היסוד המאחד והנבדל, יכולנו לדבר ולכתוב זה לזה בלבב שלם, במכתבים פרטיים ואף בפומבי, באופן שלא נשתיירו אחר כך שיורים של טינה חוצצת ומרעימה.

ומעניין, דווקא באותה תקופה, שבה היה הולך במסילה הרגילה והיה כותב דבריביקורת על סופרים מקובלים בצורה מקובלת, היו יחסינו שרויים במזל של תהייה הדדית. אמנם, כיווּן כתיבתו היה לפי רוחי, ובשעה שנוצר באגודת הסופרים המפעל העצמי של הוצאת ספרים, ואני נבחרתי כאחד העורכים, הכללתי בתכנית את ספרו “עיונים”, שהיה לוֹ כינוס ראשון של מסות והערכות על סופרים עברים ויצירותיהם בדורנו. היה, כמובן, ייחוד בספרו זה. הוא הצטיין בסגנונו הססגוני, בדרך ניתוחו ובנעימתו הלירית. אבל לא היה ניכר בו כל שינוי ביסודה של תפיסתו הספרותית. הוא לא יצא מן השורה. ובכל זאת, עדיין לא היתה הידידות שלמה. כנגד זה, שנים אחדות לאחר מכן, כשיצא ספרו הקטן “אדברה וירווח לי”, שבו הפך את קערת ההערכה הספרותית על פיה, נתגלו לי יותר רזי־נפשו, והבהרת נקודת־השיתוף־והבידול הביאה גם לידי הבנת־גומלים גדולה יותר. אמנם, ספר קטן זה מכונסים היו בו מאמרים, שכתב ופרסם כמה שנים קודם לכן; אף־על־פי־כן, לא היתה התמורה שנתחוללה בו בולטת עד הופעת הכינוס. נראה, שהסתייגותו מן הביקורת של חבריו – ושלי – שלא נתן לה ביטוי בשיחות, הציקה לו. ועכשיו, כשנתגלה רז זה, גם הוא וגם סופרים וקוראים אחרים, נתרווחו היחסים ביניהם. הניחושים נעשו ודאויות. והסתומות נעשו פתוחות. ותדע, ההרגשה שנשתררה היתה, שהופיע סופר מאמין הכופר־בעיקר. מנדלי איננו מנדלי, וברנר אינו ברנר, ופרישמן אינו פרישמן. שוב אינם סופרי־מופת. לא לחסד הם ראויים, אלא לשבט. ולא עוד אלא שקנה־המידה האסתטי והאמנותי, ששני דורות של סופרים עמלו ואף הצליחו לגבש בחיי האומה והספרות העברית, הוּרד מגדולתו. לא על פיו ייקבע ערך היצירה. הוא התקין מד־ערך אחר. אהבת־ישראל – היא קנה־המידה. סופר, המקטרג על האומה, כשרותו טעונה בדיקה. היחס החיובי אל גולת־ישראל בשעתה, יראת־הכבוד מפני הוויית־העם, והתרפקות על מאורי הגולה, אלה הם הדברים הנותנים גושפנקה לסופר עברי וליצירתו. ואילו בסופרים הנדונים יש הרבה קאריקאטורה וסאטירה, הממעטים את דמות העם. נמצא, שרובה הגדול של היצירה הספרותית העברית החדשה נכשלה תחת ידו הבוחנת של קריב ואף לא מצא לה צד־זכות בהיותה חלוץ התחייה והעלייה והבנייה.

לא ארחיב כאן את הדיבור על שיטת־ביקורתו החדשה של קריב; כבר עשיתי זאת לא אחת ולא שתים. רצוני להטעים, שאף־על־פי שצער רב הצטערתי על שקריב המיר את קנה־המידה שלו, ושוב לא דיברנו בענייני ספרות בלשון אחת, לא השפיע הדבר על דיבוק־חברים שלנו ולא על יחס ההערכה שלי אליו. ראשית, משום שקריב עשה כל דבר כסופר מובהק, וגם את דברי הערעור שלו על סופרי־המופת כתב בקולמוס־סופרים, בחום־לב ובתום־נפש. ושנית, רושם הוא בי, והוא נתחזק במרוצת הוויכוח עמו, שקריב עשה גם צדקה לספרות העברית, שערער על הערכות קיימות בה. על ידי כך נתלהטו הרוחות, ונשתחזו הקולמוסים, וצוחצחו תפיסות מקובלות. קריב נגע בכוהני הספרות, משוחי הקורא העברי במשך שנים או שלושה דורות, ונתקל בחומת־מגן־והתקפה. מצדדים שונים נורתה עליו האש, אך קריב לא נתבהל. הוא לא נהג מנהג “פגע וברח”, אלא השיב תשובות מפורטות והעמיק את המחלוקת, שהיתה בלי ספק לשם שמים. קריב נפגע מכמה פגיעות ששוּלחוּ בו. במכתבו בה' באלול תשי"ז (1957) הוא כותב אלי:

“בינתים כבר רחק מלבי כל אותו ויכוח. אתן לבר־פלוגתא שלי להיות בעל סוף־פסוק, ואף שהוא מתעתע לעין השמש, ידי לא תהיה בו עוד. ואולי תפרסם פעם בדפוס במה אתה חולק עלי? הרי יש מקום גם לויכוח מסוג אחר מזה שפתח בו א.ש. – קח את עטך ויאירו דבריך! ואם אתה תפרסם דבריך ב'”מאזנים" ואני ארצה להשיב, אבוא ל“הפועל הצעיר”.

 

ג    🔗

עם קריב ובן־גוריון במועדון “מילוא” ביוני 1961

כשמלאו לקריב ששים שנה, נערכה לכבודו מסיבה באגודת הסופרים, ואני הרציתי בה על דרכו של קריב בביקורת. מלאכתי לא היתה קלה. שכן, לא רציתי לצאת ידי חובת הערכה בדיבורים חגיגיים נוסח יובל,

שהאמת אינה מציצה מתוכם אלא שמינית שבשמינית, ומצד שני לא היה בכך מן המידה לפגוע בו דווקא במסיבה זו, שהייתי בה ראש־המדברים. מפני שגם טענותי כנגד שיטתו החדשה היו קשות. כתבתי איפוא את הרצאתי פעמיים, בפעם הראשונה אמרתי בה כל מה שהיה לי לומר על קריב לחסד ולשבט, ובפעם השניה ערכתי את עצמי עריכה קפדנית וריככתי את הקשה. אבל לא את התוכן ריככתי, אלא את ביטויו המילולי. בדרך זו השכלתי להביע את דעתי הביקורתית בלי לעקם את הכתובים ובלי להסתכן בעילוב בעל־היובל. תגובתו של קורצוייל המנוח, שנלחשה באזני, כי פסעתי על גשר דק ועברתי בשלום, אישרה לי את הרגשתי. דברי נתפרסמו גם במאסף בשנת תש"ך (1960) ונכנסו לכתבי, ולכן לא אביא מהם כאן.

ודאי לא היה סיפוקו של קריב שלם; אבל מעולם לא חשתי טינא כלשהי כלפי. אדרבא, מגעינו ויחסינו נעשו אדוקים. מחלוקת זו שבינינו נתגלתה גם אחר־כך פעמים לא־מעטות, כגון בכינוס הסופרים הארצי, שנתקיים בכסלו תשי"ט (1958). שורות אחדות מדברי יעידו על כך:

“אני רוצה לומר לחברי וידידי קריב, שאני מוקיר את משנתו, את הסופר שבו ואת היושר האינטלקטואלי שלו, אך אינני מסכים להנחותיו ולא למסקנותיו. תמונת הדור בארץ, כפי שצייר קריב, היא תמונה מסולפת. אשרינו שהיא מסולפת. אילו היתה חס וחלילה נכונה – היינו בכל רע. אין דמותו של הדור כזו, לא מבחינה רוחנית ולא מבחינה מוסרית. היא אחרת לגמרי. אינני אומר שהיא דמות אידיאלית, משובחת, מעולה, אבל היא נאה יותר. וכשם שהגזים בציור הדמות בהוֹוה לריעותא, כך הגזים בתיאור דמותה של יהדות הגולה לטיבותא”.

ביתר חריפות נשמע הויכוח בינינו בדו־שיח עם סופרים עברים וסופרים יהודים־אנגלים, שנתקיים באלול תשכ"ו. וגם מדברי באותו כינוס אביא שורות מעטות המאפיינות את כל הנאום:

“שמענו כאן שתי ביוגראפיות – ביוגראפיה אחת של מר עמנואל ליטבינוב, והיא היתה מרעישה את הלב, ־ ־ ־ ושמענו ביוגראפיה אחרת, מפי מר אברהם קריב. הוא תיאר את הביוגראפיה הספרותית, כביכול, של הדור הציוני, והיא ביוגראפיה שמרעישה בשיבוש האמת. ואף־על־פי שאני שומע אותה כבר פעמים רבות, הריהי מעוררת בי תמיד רגשות־מחאה ותגובה שלילית חריפה, ובעוד שהביוגראפיה הראשונה נאמרה ונכתבה על ידי אדם וסופר על עצמו באופן סובייקטיבי, והוא אינו מתנער מסובייקטיביותה, ולכן היא כולה אמת ואמנות – הרי קריב כותב את הביוגראפיה לא של עצמו, אלא את הביוגראפיה שלי ושלך ושלו ושלנו, בלי שקיבל רשות לכך, ולכן אין חותמה אמת. ולא עוד אלא שאינו מסתפק באמירתה ובכתיבתה, אלא מתאמץ לכפותה עלינו ברעם ובזעם”.

לא הזכרתי כאן אלא הזדמנויות מיוחדות, אך היו גם אחרות, שבהן החלפנו דעות בחום, ולא מכולן נשתיירו רישומים בדפוס. בין הזדמנויות אלו ראוי לרמוז, לפחות, על ישיבות הוועד המרכזי של אגודת הסופרים, מן הצדדים המעשיים של הבעיה הנידונה. דרכו היתה לדבר בהתלהבות, שפעמים נשזרו בה ביטויים עוקצניים כלפי בני־שיחו. על ביטויים אלה היה, כרגיל, מצטדק לאחר הישיבה, אבל הצטדקות זו לא מנעה ממנו לחזור בישיבה הבאה על אותה פגיעה בנימוס. לפי הרגשתי, היה בצורת הבעה זו משום גילוי של מחאה חבויה על קיפוח הרוח והרוחניות בחיינו. ואף על פי שמקורו של קיפוח זה היה במקום אחר ובחברה אחרת, היתה אותה מחאה מפרכסת ויוצאת בכל עת־מצוא, אפילו לא היתה במקומה. זה היה בחינת פיצוי למקום ולשעה אחרים, שלא נמצאו לו. אך לא כל הנוכחים התייחסו אליו בריתוי, והיו שהתרעמו ואף ביטאו את תרעומתם באותו מעמד.

מכל מקום, הבירור בינינו היה מקיף וחריף, אך מעולם לא נמזגה בו טיפה של מרירות אישית ואף לא מורת־רוח. עד כמה שאני זוכר את עצמי בזירת הויכוחים, לא היה לי בר־פלוגתא כמותו, שבמטבע־היחסים היתה בצדו האחד חקוקה יריבות שלמה ובצדו האחר – ידידות שלמה. אני חוזר ומדגיש עובדה זו, שהיא יקרה מאד בעיני.

 

ד    🔗

השקפתו של קריב על הספרות היתה סניף להשקפת־עולמו הכללית, שנשתנתה באותן שנים שינוי חותך. הוא נעשה דתי. הספרות הדתית התחילה תופסת אצלו מקום ראשי. אבל סבורני, שגם ההלכה ומצוות מעשיות מסויימות היו לו לעיניים.

בי' בטבת תשט"ו (1955) הסכים קריב לבקשתי להרצות במועדון “מילוא”, אך הוסיף במכתבו: “אבקש שדברי לא יירשמו באותו מעמד, כי בשבת עסקינן. אני עצמי אמציאם אחר כך בכתב”.

ההרצאות ב“מילוא” היו מושמעות בלילי־שבת.

ברם, תהי התנהגותו בתחום הדת מה שתהיה, במחשבתו חל מיפנה מכריע, כתיבתו בביקורת־הספרות נתמעטה וקריאתו בספרות החדשה – ואין צריך לומר: החדישה – נצטמצמה מאד. רוב עיסוקו היה במקרא ובאגדה, חיבר אנתולוגיה על “שבת ומועד בדרוש ובחסידות”, ליקט דברים על מוסר ומידות, ערך כתבי מהר"ל מפראג וכתב הקדמות נרחבות וחשובות לכל הספרים האלה. גם הרצאותיו ומאמריו על המדינה לבשו דמות תיאולוגית ברורה, שצויירה ביד אמן ובלשון גבוהה. הוא קיפח מאד את ערכם של אטריבוטים ממלכתיים, חילוניים ונורמאליים, וריכז את כל אש־התקפתו דווקא נגד נורמאליות זו. נראה לי, שתפיסתו, שנדונה בהרחבה וברבגוניות, תומחש בשני המשפטים הבאים:

“לא כי יתוסף עוד “עם נורמאלי” בעולם, עם ככל העמים: עייפה נפש העמים עצמם מה”נורמאליות" שלהם, וגם בעבר הלא באו לשתות ממעיינו של עם זה אשר תורתו ציוותה עליו להתרומם מעל ל“נורמה” ו“להיות גוי קדוש” (ההדגשה שלי). ־ ־ ־ כשם שהציונות היתה הדום למדינה, כן שומה על המדינה להיות הדום לשכינה" (“משלשום ועד הנה”, עמ' 304).

על מהותה של מדינה בכלל ושל מדינתנו בפרט שוחחנו הרבה, אך כל הוכחותי, שגוי קדוש וממלכת־כוהנים הם אוטופיה יפה, שבמציאות לא היתה קיימת מעולם – לא הועילו. הוא בשלו. אבל הוא ידע, שתפיסתו התיאולוגית אינה כובשת לבבות, והיא דעת־יחיד בתוכנו.

במכתבו אלי משנת תשכ“ה, שצורף למאמרו בשביל “הפועל הצעיר”, כתב לאמור: “שבתי וראיתי, שיש במאמרי הרבה תיאולוגיה (אני הרי נעשיתי תיאולוג, לא עליך), ולמה לקלקל בזה תאבונם של קוראי הפוה”צ בימי חג? על כן אני שולח לך רק את הפרק האחרון, שהוא מענטשלעכער, והריהו קיים בפני עצמו”.

וככל שדעותיו נתקלו בהתנגדות כן גברה קנאותו להן וכן העמיק בהן, גיוון את הבעתן והשמיען בקול גדול. כיבדתי את דעותיו, אבל הוויכוחים עליהן פחתו, על כל פנים, בשיחות פרטיות, שכן בציבור לא היה אפשר לי להימנע ממתן תשובה על ערעוריו או הצעותיו, שלא נראו לי.

 

ה    🔗

קריב חיפש את עצמו כל הימים. נראה לי, שעד סוף ימיו לא ידע בינו לבין עצמו מה ערכו ומה דרכו. כששמעתי את קולו הרם בהרצותו את דעותיו, לא יכולתי לשער, כי ודאות זו שבהטפתו עתידה בעוד שעה קלה ליהפך בחדר־בידודו לספקנות. דבריו בעל־פה ובמכתבים על תולעת זו שמכרסמת בו היו מרעישים אותי תמיד. כעין צוהר נפתח לפני להציץ פנימה. שום מאמר־הערכה או שבחים לא נתנו “תיקון” לנשמתו. וכמדומה לי, שהוא יצא מן העולם בלי נחת־רוח מעצמו.

כשכתב משהו, לא היה בטוח בחשיבותו, והיה מנמיך את הדבר לפני עורכו. במכתב מיום ו' ניסן תשי"ב (1952) אני מוצא דברים אלה:

“והריני שולח לך בזה דבר, ספק הבלותא ספק בעל חשיבות, ומכל מקום משונה כהוגן. אם לא ייראה לך ואם לא יכירנו מקומו ואם יצר לך המקום – שימהו בלב שקט באחת המגירות עד שישוב לידי”.

למותר להטעים, שעל־פי־הרוב היה זה דבר מוצלח ויפה, ששמחתי לפרסמו ב“הפועל־הצעיר”. שכן מידת הסופר וסגולתו היו ניכרות בכל מה שכתב. תמיד היה סגנונו צחצחות, בנין דבריו איתן, מעשה חושב, מזגו חם ואמיתו הסובייקטיבית משחקת לפני הקורא. דברי קריב היו מפתים את הקורא עוד קודם שנתחוורה לו מגמתם, בעצם היותם כתובים הדר. ואילו לאחר שהקורא היה עומד על כוונתם, יש שהרושם הראשון היה פג והביקורת התחילה לפעול.

אבל הוא עצמו היה, כאמור, זקוק לחיזוק רב. וכפי שאמר לי, מילאה תביעתם של העורכים, שיתן להם מדבריו לבמותיהם. תפקיד נכבד בפעילותו היצירתית. בחול־המועד פסח תשי"ב (1952) כתב אלי:

“אני חוזר ומדגיש, שיש לך חלק גדול בכתיבה זו, כי אתה שמת את העט בידי הפעם ולא ידעתי כלל מה אכתוב, עד שנפל עלי הדבר כפתק מן הרקיע”.

והיו התבטאויות כיוצא בהן בענין זה. היסוסיו כססו בו, ודברי הערכה של ידיד היו לו כטל תחייה. בניסן תש"ל, עם הופעת הגליון האחרון של “הפועל הצעיר”, שלח לי צרור דברים בשביל “הפועל הצעיר”, שמתוכם בחרתי מאמר אחד בשביל העיתון. על כך כתב אלי:

“יישר כוחך! מה שלקחת לקחת. ויבוּשם לקוראים, אם הם קיימים. בצלו של “אם” זה אני עוסק בהכנת כתבי. אתה אומר, שאני עושה לספרות. אך השאלה היא, אם לארכיון של הספרות או לארצות־החיים שלה. גלוי וידוע לי, שהדור לא דורי. אפילו העברית שלי כבר ארכאית היא בשבילו. בתכניתי 8־7 כרכים, והכתוב בתהילים מנחם יצבור ולא ידע מי אוספם”.

הרהורים קודרים כאלה נתלוו לו בדרכו כסופר. אולם הם השפיעו לא רק על חשבון נפשו ויחסו כלפי הערכת עצמו, אלא הם החמירו גם את קנה־המידה הספרותי כלפי סופרים אחרים. הוא לא נזדרז לומר הן לחזיונות ולאישים חדשים וישנים בעולמנו. הוא היה בררן ונוקדן וגם עז־פנים. סופרים, שלא נראו לו, אפילו יושבים ראשונה במלכות הספרות, לא נשא פניהם, אלא חיווה דעתו האמיתית עליהם. הוא הדין לדרכי כתיבה וחשיבה. היה לו סולם־חשיבות בנושאים או בצורת־עיצובם, ולא סטה ממנו כהוא־זה. זכורני: בשנת תשכ“ד (1964) רחש ועד אגודת הסופרים מחשבה לעודד כתיבתן של מונוגראפיות על סופרים חשובים, שכמעט לא היו מצויות אז בספרותנו. לשם כך הוקצבה הקצבה מיוחדת למי שיתחייב לחבר מונוגראפיה. פניתי בשם הוועד לקריב וביקשתי אותו לכתוב מונוגראפיה על יעקב כהן. הוא הסכים ואף קיבל שיעורים אחדים על חשבון ההקצבה. תחילה ביקש הארכת הזמן למסירת כתב־היד. בבירור על טיבה של המונוגראפיה העתידה להיכתב, אמרתי לו, שלפי המקובל והרצוי היא צריכה להכיל גם תולדותיו של הסופר ולא רק הערכת יצירתו. מפני שלא הערכות אנו חסרים, אלא תמונת־חיים כוללת, שיש בה ראשית ואחרית, ושבה משתקפים שלבים ותחנות, עליות וירידות, הקשרים והשפעות וכיוצא בזה. הוא ניסה להביע דעה קצת שונה, אבל לבסוף סבר וקיבל. והנה באלול תשכ”ה קיבלתי ממנו מכתב ובין השאר כתב לי: ה“ייתי אצל הגב' כהן ולא העליתי הרבה. אך בכלל אין לי שום נטיה לחטט בתולדותיהם של בני־אדם, ולא לי מלאכה זו. וחושבני להתרכז ביצירתו בלבד. הוא הניח אחריו ירושה נרחבת, שמרביתה אינה מוּכרת כלל לציבור, ויש מה לעשות בה. חייו הפרטיים אינם נתונים ענין לרוב הציבור, ואני אחד מן הרוב הזה”.

לא היה טעם לחזור ולהתווכח עמו ולהוכיח לו שמונוגראפיה אינה ספר רכילות, אלא ספר־חיים, המגלה את הצינורות הכמוסים המוליכים השפעה ומרץ־יצירה וגם מכשולים ליוצר. והבנה שלמה ביצירתו של סופר מסתייעת גם בפרקי תולדותיו של הסופר, העוסקים במעשים ומאורעות, בתמורות גוף ובסכסוכי נפש, בחולשות־דעת ובמעלות־אופי, בהתנגשות עם הסביבה ועם עצמו, שלכאורה אינם גופי יצירה, אבל הם אמת־המים העוברת תחת היצירה ומשקה אותה. ההצעה לא יצאה אל הפועל. אולם מכתבו מצביע על נאמנותו לעצמו ועל יחסו לכתיבתו, ששום הצעה קוסמת לא היתה יכולה להעבירו על דעתו. מובן, שהפסקתי עמו את הויכוח על כך.

וסירובו לא בא מחמת שנשתנה מצבו החומרי לטובה ושוב לא היה זקוק לשכר המונוגראפיה. גם לפני זה וגם אחרי זה היה מתנה לפני את רוע מעמדו הכלכלי וביקשני לסייע לו בעצה ובהצעה; הוא פשוט לא רצה לעשות את מלאכת־הכתיבה קרדום לחפור בה, בשעה שהנושא חייב אותו לעסוק בתחומי חייו של יעקב כהן, שאינם לפי רוחו ולא לפי שיטתו. כדי להמחיש את דברי על מצבו, אביא אחד מכתביו משנת תש"ך:

"––– שמעתי שאתה מנהל את ענייני האגודה ולכן אני פוקד אותך בשיח אינטימי במקצת. –חודש אני מסיים את עבודתי במוסד הרב קוק. היחס מצדם היה הוגן כאשר לא ידעתי עד כה בשום מוסד. אך העבודה הרחיקה אותי מתחום אזרחותי והוגיעתני עד חרמה. ומודה אני לשמים שנסתיימה פרשה זו. אבל עתה עומד אני לפני פרשת־דרכים חדשה. מצד אחד חל החודש תאריך מסויים בחיי שמחייב אותי לחשוב על תכלית התכלית. ואני שואל את נפשי: עשרים וחמש שנות שבתי בארץ כיליתי כוחותי על עבודות של פרנסה וכתיבתי שלי היתה גנובתי לילה ובין־השמשות, והאם לא הגיעה עתה השעה שאעשה את כתיבתי שלי עיקר, ואידך טפל?

אני כותב לך על כך משום שניסרו אצלנו מחשבות על נתינת אפשרות לסופר להיות סופר. אני מרוחק ממרכז העשייה ואיני יודע מה נתחדש בענינים הללו. אפשר יש באופק סיכוי בדומה לדומה?

אם דבר חלום באספמיה הוא, אינך חייב לי כל תשובה".

למותר כל דיבור של הסברה.

כמעט מראשית היכרותנו היינו שולחים זה לזה תדפיסים וספרים שלנו. על כל משלוח, שהיה באמת משלוח־מנות, הייתי משיב לו לא רק תודה, אלא גם כמה מילות־הערכה. ואף הוא עשה כך. אגוּרוֹת בידי עשרות הקדשות שכתב על ספריו ותדפיסיו וכן עשרות הערכות על מה ששלחתי אליו משלי. הערותיו היו תמיד יקרות לי, כי ידעתי שאינו חונף לי, אף אין בדעתי להביא את כולם, כדי שמאמרי זה לא ייהפך למין חיבור ששמו “שבחי ישראל כהן”, אבל אעתיק בזה שני דברים, שיש בהם גם כדי להאיר את אישיותו של קריב.

בכתב־עת “בחינות”, בעריכתו של שלמה צמח, פרסמתי מאמר “הבקורת בחינת יצירה”. קריב הריץ אלי גלויה ובה נאמר: “יקירי, ישראל כהן, הענקת לי הנאה אסתטית וגאווה חשאית במאמרך המבהיק על הבקורת. לקחת עוזרת־בית זו שבספרות ועשית לה אפיריון כבת־מלכה! מעתה אשרי כל באי חדריה. המבקרים לא ישכחו לך את הדבר הזה כל עוד אוֹנם במתניהם”.

אין ספק, שבמאמר זה עשיתי לו גם כעין “שירות” פרטי, שכן ספקותיו הנסתרים ביחס לערך כתיבתו בכלל ולערך הביקורת במיוחד, הותשו במקצת ונתתי לו חיזוק האמונה בהם.

בשולי מכתב אחר מיום א' דחול המועד פסח תשי"ב, כתב:

“וכיוון שעטי טבול, אלחש לך דבר שאין אנו נוהגים להגידו איש לרעהו: מאמרך בגליון (של “הפועל הצעיר”) “נדובב את יצירתנו” הוא מאמר מפואר שמן הראוי להדפיסו ברבבות טפסים ולפרסמו בין רבבות עם”.

כך עברו עלינו עשרות שנים של יחסים פתוחים, של שקלא וטריא, של השחזה הדדית ושל שיתוף ספרותי וציבורי. בשנים האחרונות לחייו היה חולה מאד והיה יוצא ונכנס בבתי־חולים. במלאת לו שבעים וחמש שנה ערכה מחלקת התרבות של עירית חיפה ערב חגיגי (אוגוסט 1975) לכבוד קריב, ואני הגשתי לו את ברכת אגודת הסופרים ואת ברכתי ליובלו. הואיל והדברים לא נתפרסמו, צורך הוא לי להציב את הדברים, שאמרתי עליו בפעם האחרונה בחייו. הוא היה חלוש אך במצב־רוח טוב ואנו שוחחנו בלבביות רבה. וכך אמרתי:

קריב היקר,

באתי לברכך בשם אגודת הסופרים ובשמי ולומר לך: ברוך תהיה! כבר הרציתי עליך לא פעם וכבר כתבתי עליך, ואין בכוונתי עכשיו לחזור ולהרצות עליך. ברצוני להביע לך את הערכתי השלמה והמלאה למפעלך הספרותי, שהוא מפעל גדול ומחדש, כמשורר, כמבקר, כמעריך תורת היהדות וכמתרגם.

אין זה סוד, שדעותינו חלוקות בענינים שונים, אולם מחלוקת זו היא לשם שמים. אהבתי את משנתך, אהבתי את כתיבתך ואהבתי את הכותב. כי משנתך סדורה וברורה, וכתיבתך יש בה מיסוד הסנה הבוער ואישיותך רוויה מוסר יהודי אמיתי. הביקורת שמתחת על הספרות העברית החדשה, אף על פי שהישגתי עליה את השגותי, היפרתה את הספרות. היא הכריחה גם את המערערים עליה לבדוק כמה אמיתות מיסודן. האמיתות הללו התחדדו אל אבן־המשחזת שלך, וגם לגבי דידי יצאו חדות יותר ובולטות יותר. אשרי מי שקריב הוא בר־פלוגתא שלו! אתה כפרת בתורת־הנוי לשמה, שאין עמה מוסר, ואני מצאתי בספריך נוי של מעלה, נוי בסגנון, נוי בלשון, נוי בסדר המשפטים ונוי במחשבות. רק מעטים מבעלי הנוי לשמו הגיע למדרגתך. אתה שללת את שלילת הגלות של סופרים עברים, ובדבריך חשנו חיוב גדול וכבד־משקל, חיוב, שנתבטא ביטוי קלאסי באמירתך: “כשם שהציונות היתה הדום למדינה, כך צריכה המדינה להיות הדום לשכינה”. כלום יש חיוב גדול מזה? אתה העמקת חקור והגות בערכי ישראל בכל הדורות ואף הגשת לנו פרי הגותך ויגיעתך הרוחנית. ספרך על התנ“ך, הרצאותיך על האגדה, על השבת ועל החסידות, ומבואותיך לגדולי ישראל, הם אוצר בלום. לשונך המסורתית והמודרנית כאחת ריעננה את הרעיונות הפילוסופיים של המהר”ל, שלפעמים עירפלה הבעתו על תוכנם. בשפת־צחצחות אתה כותב ובכוחה אתה מחדש פני דעות והשקפות והריהן עולות לפנינו כאילו זה עתה ניתנו מסיני.

הישגיך בביקורת העברית עצומים. כל סופר עברי שטיפלת בו, בין לשבט ובין לחסד, יזכה לחיי עולם הבא לא רק בזכות עצמו, אלא גם בזכותך. היית נועז והעזתך העניקה לך חירות ההבעה ורחשי כבוד מצד חבריך ומצד הקורא. על כן אהבנו אותך, אברהם, והוקרנוך, אנו שמחים ברכוש הרוחני הגדול שרכשת ומברכים עליו ברכת הנהנים.

ובמלאת לך שבעים וחמש שנה, אנו מודים לך על הסערה שהקימות ועל הקערה שהפכת, כי הסערה היתה מטהרת והקערה היא קערת הרקיע הספרותי, ובשם אגודת הסופרים ובשמי אני מברכך באריכות ימים, בנהורא מעלייא ובשיבה טובה ורבת יצירה.

לא עברה אלא כמחצית השנה ואברהם קריב נפטר. הוא הועבר לתל־אביב ונטמן בבית־העלמין קרית־שאול, ביום ג‘, ז’ באדר ב' תשל"ז (3.9.76), ספדתי לו וכה אמרתי בין השאר:

באתי, קריב היקר, להיפרד ממך בשמי ובשם אגודת־הסופרים, ששנים הרבה היית חבר הוועד המרכזי שלה, ותרמת מרוחך ומתבונתך להכוונת העניינים.

אדם סוער היית וסופר מסעיר, לא כלאחר־יד, בין מינחה למעריב, היית משפיע את דבריך בכתב או בעל־פה, אלא תוך התעוררות והתקדשות, כאחד קדמון. רק נטלת עטך בידך ומיד לבשת רוח גבורה וקנאות לאמת שלך, ודברים יוקדים נתמלטו מפיך. היית בעל השגות גדולות; והמלה “השגות” כוחה יפה כאן בשתי משמעויותיה: היו לך תפיסות גבוהות, מרקיעות, והיו לך השגות ועירעורים על השקפותיהם של סופרים אחרים. כי כבוד האמת שלך דיבר מגרונך. ואף־על־פי שלא גרסתי כמה הנחות במשנתך, אהבתי את הכותב, והוקרתי את הדיאלוג בינינו, שנמשך עשרות שנים.

מורשת רוחנית גדולה אתה מניח אחריך, מיקצתה מכונסת ומיקצתה פזורה עדיין. אתה נעשית עמוד מעמודי ספרותנו. מסותיך ומחשבותיה יאירו לדורות.

בעצבות גדולה אני נפרד ממך, ידיד יקר, ואח גדול למשפחת הסופרים.

ימתקו לך רגבי ישראל!

נראה לי, שהשיר מן העזבון דלהלן, מאחרוני שיריו, שנכתב כשנתיים לפני מותו, ראוי לשימו כאן כמין צליל־סיום, כצידוק דין גורלו. בצאתו מבית־החולים ליפתתו רוח של שלווה והחלמה, ולשעה קלה נראה לו שוב העולם בזיוו; אך גם ברגעי־חסד אלה, כשאושר עראי הראה לו פנים שוחקות, לא נפרד ממנו הדווי, שהוא מנת־חלקו. נאום־השיר היה בעיניו ספק, ואילו נאום־הדמע – ודאי. וכף־הקלע, שטילטל אותו תמיד בין ברי ושמא, בין מדומה לאמיתי, אינו עוזבו. במו ידיו צייר קריב את דיוקן נפשו ועולמו:

עד שוב

בִּנְקֹף יָמִים הֻבְהַק לִי הַוַדַאי

הֵן אַךְ זֻמַנְתִּי פֹּה לִנְוֵה עֲרַאי,

וְהוּא לַסֵבֶל קֵן, בּוֹ לָן הַדְוַי,

אוּלַי גַם אֹשֶׁר בֶּן שָׁעָה, אוּלַי.

אַךְ אַף כִּי וַי, כִּי וַי,

זֶה חִין הַיֵשׁ לֹא אֶרְוֶנוּ דַי.

שׁוּב יוֹם וְיוֹם שַׁפְרִיר שָׁמַיִם מֵעָלַי,

וּמֶרְחַב יָה הִנֵה הִנֵהוּ לְפָנַי

גַם הַר וַגַי נָכוֹנוּ לִי וְזִיז שָׂדַי

(חִבַּת עֵינִי לָכֶם, קְטַנַי אֶחָי!)

עוֹלָם פּוֹעֵם, עוֹלָם מַפְעִים, כֻּלְךָ כְּדַאי!

נְאוּם הַשִׁיר, סָפֵק בַּדַאי,

וּנְאוּם הַדֶמַע, צֵרוּף אֲמִתַּי…

תשל"ד, בצאתי מבית־החולים