א    🔗

מאכס ברוד היה אחד הסופרים הנודעים במערב ובישראל. סופר אירופי היה, יהודי וציוני. חייו תוארו בידי עצמו בספרו האבטוגיוראפי “חיי מריבה”, שהוא ספר רב־ענין ורב־למד ושופע וידויים. רבים מספריו תורגמו לעברית, ו“ראובני שר היהודים” הופיע בכמה מהדורות. בעלותו ארצה בשנת 1939 כבר היה בן 55. כל “המריבות” והפולמוסים והפיוסים כבר היו מאחוריו ובדרך נס הגיע לחופה של ארצנו. ספרו האבטוביוגראפי מסתיים בתיאור מרעיש כיצד ברח ברכבת האחרונה, שיצאה מצ’כוסלובקיה לפני פלישת הנאצים. הוא ראה את עצמו כניצול מן התופת ומן הכלייה, כמאמרו: “מאז נצטיירו לי שאר שנות חיי כמתנה ממש”. הוא בא איפוא ארצה כבעל־מוניטין בספרות ובעולם. פרסומו בא לא רק בזכות שיריו, סיפוריו, מסותיו בביקורת ובהגות ויצירתו המוסיקאלית, אלא במידה רבה בזכות ידידות רבת־שנים עם פראנץ קאפקה, שהיה, כמאמרו, “יועץ־המצפון” שלו. הספרות העולמית לא תשכח לו את החסד שעשה עם יצירתו של קאפקה, שלא השמיד אותה לאחר מותו, כבקשתו, אלא עשאה נכס־צאן־ברזל של האנושות התרבותית. ואף־על־פי־כן, הרגיש את עצמו בבואו ארצה כעולה חדש לכל דבר, הצריך להתחיל הכל מבראשית. ידיעתו העברית היתה שטחית. אמנם הוא למד עברית עוד בהיותו בפראג משעה שנעשה ציוני, אך נראה, שלא ראה ברכה רבה בכך. היה מתחיל ומפסיק. הוא עצמו היה מספר לי בבדיחות־דעת, ואחר כך תיאר בכתב, שבסוף שנת הלימוד לא היה מגיע אלא עד ל“בנין הפעיל” ולא התקדם ממנו והלאה. מיד לבואי ארצה – סיפר – התחלתי בבנין הפעיל והגעתי למדרגה, שהשתמשתי בו בלי להיות מודע לכך. בשנתיים הראשונות למד עברית כל יום כעשר שעות, ואמנם זכה להישגים ניכרים.

באובוגיוראפיה שלו הוא מספר: “בויכוח אני יודע להשיב (בעברית). בפרט כשהמדובר הוא בענינים מופשטים או בדברים שבאמנות. בקניית ירקות אני מתמצא בקושי” (עמ' 270).

שירו של ברוד “שיעור עברי”, שתורגם בידי יוסף ליכטנבוים ונתפרסם ב“על המשמר” ב ֿ28 ביוני 1957, משמש מפתח להבנת חוויתו כלומד הלשון העברית:

שְׁלֹשִׁים שָׁנָה מָלְאוּ לִי,

עַד הַחִלוֹתִי שְׂפַת עַמִי לִלְמֹד,

וַאֲדַמֶה כְּמוֹ שְׁלֹשִׁים שָׁנָה חֵרֵשׁ הָיִיתִי.

עַתָּה הִרְעִידוּ, זְמַן רַב עֲצוּרִים,

הַבְקַע כְּבָרָק אֶת הָאֲוִיר בְּפֶרֶץ,

עַתָּה הִרְעִידוּ אָזְנִי צְלִילֵי הַקֶדֶם,

אֲשֶׁר יָכְלוּ הַנְעֵם רֹן מִסָבִיב לָעֶרֶשׂ,

וּבְצַעַד־יֶלֶד וּבְרֵאשִׁית הָאַהֲבָה

וּבְפֹעַל־אִישׁ רִאשׁוֹן לִהְיוֹת בְּנֵי־לְוָיָה לִי

אָכֵן, אֵחַר בּוֹא שִׁיר־עַרְשִׂי וְנֹעַם אֵין לוֹ,

לֹא, כִּי כְּמוֹ זוֹעֵם עַל הָאִחוּר הַמַר,

פָּרַץ כַּחֲזִיז וּכְרַעַם מְמֻשָׁךְ לְפֶתַע

בְּחִיל וּבִמְבוּכָה הֲלוֹם. אוּלָם כּוֹפַפְתִּי

רֹאשִׁי לוֹ בְּרָצוֹן, כַּאֲשֶׁר לָאֵם יַסְכִּיתוּ,

לַזוֹעֲמָה, וְקוֹל בָּא מִן הָרַעַם,

כְּקוֹל מִדְבָּר חָרֵד, הִתְקַהֲלוּת־הֲמוֹן,

שְׁרִיקַת־סְפֵרוֹת, תְּרוּעַת־יוֹבֵל שְׁכוּחָה

וּקְרִיאַת אֳלֹהֵינוּ הַקָדוּם מֵהַר.

אולם אפילו לאחר שרכש לו בדי עמל ידיעה בקריאה ובדיבור, היה מוסיף לכתוב את הרצאותיו שניטל עליו להשמיע בציבור באותיות לאטיניות. כתב־יד כזה של הרצאתו במועדון “מילוא”. הסופר בעל הלשון הגרמנית העשירה, שהיתה ששה בגווניה בכל מה שכתב, היה אנוס לדחוס את שפע מחשבותיו אף־על־פי והרגשותיו לתוך לשון מלאכותית וענייה. ורב היה סבלו. אף על פי כן, לא נואש. ה“נס שבעולם הזה”, כלשונו, והאופטימיות המוטבעת בו, עודדוהו, והוא השתמש ב“מתנה” שלו, פיתח אותה וטיפחה יפה יפה. עד מהרה השתלב בהווי התרבותי הארץ־ישראלי, נעשה יועץ בועדת הריפרטואר של “הבימה”, קשר קשרים עם סופרים ואנשי ציבור, ביחוד היה מרים על נס את ידידותו עם המשורר ש. שלום ועם המלחין מארק לברי. ש. שלום תירגם את המחזה של ברוד “שאול, מלך ישראל”, ושניהם היו שותפים בחיבור המחזה “דן השומר”. ברוד חיבר ליווי מוסיקאלי לשניים משירי ש. שלום. על ספרו “גליליי הכבול” הוענק לו ‘פרס ביאליק’. צינורות יצירתו של ברוד התחילו שופעים לו גם בארץ. כאן כתב את הרומאן “הרב”, שישו הנוצרי משמש נושא בו (נוסח אחר של ספר זה הופיע בעברית בשם “אחות קטנה”), והמחיז את “הטירה” לפראנץ קאפקה. גם ספרו “חיי מריבה” נכתב בשנות היותו בארץ בגרמנית ותורגם לעברית.

ב    🔗

כשראיתיו בפעם הראשונה העלה משום־מה לעיני את דמות דיוקנו של משה מנדלסון, שהיה, כידוע, יהודי קטן־קומה וגיבן. מובן, שמבחינה יהודית־רוחנית היו שונים זה מזה. מנדלסון היה בר־אוריין ובקיא גדול בנבכי חכמת ישראל. תרגם את המקרא לגרמנית אף כתב עברית, וחולל מהפכה בקרב דור המשכילים העברים, ואילו ברוד, שלקה בעקמומיות־הגב עוד בימי ילדותו, היה בן־בית בתרבות־העולם, אך גר בתרבות־ישראל במקורה העברי, ורק לאחר שעלה ארצה ונתקרב לחוגי־סופרים ואמנים, קנה לו, כאמור, ידיעה ניכרת בלשון העברית ובספרות העברית החיה¹. העיתונות וכתבי־העת² נטו לו חסד ואיכסנו את דבריו, אף על פי שהיה צורך לתרגמם תחילה ועל ידי כך נתחייבו בשיעור כפול של שכר־סופרים. אני עצמי תרגמתי מאמריו לא רק בשביל “הפועל הצעיר”, שהייתי עורכו, אלא גם בשביל במות אחרות. הוא היה חבר באגודת הסופרים העברים והיה הסופר היחיד, שזכה לפרס ביאליק על ספרו “גליליי הכבול”, שנכתב בגרמנית ותורגם לעברית בידי דב סדן. פרס זה גרם לו עירוב של קורת־רוח ומורת־רוח. שכן, נשמע קטרוג על מתן פרס־ביאליק לספר מתורגם. בשיחה עמי, סמוך למאורע זה, אמר לי, שרוחש הוא רחשי תודה על המעשה הזה, אולם המתנגדים אינם מבינים מרוב קנאות, שכל אדם וכל חברה נבחנים לא רק לפי מה שהם מקיימים את המנהג המקובל או הדין, אלא לפי מידת לפנים־משורת־הדין. אין זאת רבותא גדולה לקיים כללים וחוקים מקודשים, אבל יש גודל־לבב בעשיית דבר, היוצא־מן הכלל, במידת החסד.

ברוד ניצנץ לפני בימי בחרותי, כשנזדמנה לי חוברת “מעברות”, שהיה ירחונה של מפלגת הפוה"צ שנתפרסם בשנת 1920, ובה מאמרו המתורגם “ציונות וסוציאליות”. אותה שעה כבר קראתי את “הקריאה לסוציאליזם” של גוסטאוו לאנדאואר (שלימים תרגמתיו לעברית), ודברי ברוד היו לי לא רק השלמה לספר זה, אלא אף אישוש למחשבתי שלי. שכן ברוד אומר במסה זו, כי מיום שהצטרף לציונות ראה את היהדות כמקור־אמת לצדק חברתי ולמוסר אנושי. “פרוגרמה זו – אומר ברוד – מצאה לה אישור כמובן ידוע בעובדה, שהמעמדות “הגבוהים”, כביכול, העשירים שלנו, עמדו מרחוק, יותר נכון: התייחסו באיבה גלויה אלינו, ובעובדה זו לא נשתנה עד היום כמעט כלום”. הוא מתח ביקורת על המארכסיזם והמליץ על תורתו של פופר לינקיאוס כדרך של הסוציאליזם ההומאני, שהיתה נודעת אותה שעה, בהצעתו לתקן את החברה על ידי הבטחת “מינימום של קיום” לכל אדם, ביטוח מעוני, הגברת יסוד החקלאות וכו'. דברים אלה לקחו את לבי, וכשנצטרפו אליהם במרוצת הימים קריאת ספרו “ראובני שר־היהודים”, “דרך טיכו בראהיי לאלוהים”, גדלה התענינותי בו.

כשבא ארצה כבר היה יחסי אליו יחס של הערכה שלמה, אלא שלא יכולתי להימנע מתהייה על העובדה, שהמתין עד לראשית המלחמה העולמית השניה וזוועותיה ולא עלה לא"י קודם לכן. כשנעשיתי עורך “הפועל הצעיר”, נפגשתי עמו והזמנתי אותו להשתתף בעיתון. אגב כך נסבה השיחה על מפלגת “הפועל הצעיר” ועל ועידת פראג.

כידוע, התכנסה בשנת 1920 בפראג ועידת “הפועל הצעיר” ו“צעירי ציון”, שבה נוסדה ה“התאחדות” ושבה נפגשו אנשי א“י, ובתוכם א.ד. גורדון, עם מיטב האינטליגנציה הציונית הצעירה באירופה. בוועידה דנו בעניני “החלוץ”, העליה ויצירת חברה חדשה בארץ. בין האישים שבלטו באותה תקופה, כגון בובר, ארלוזורוב, וולטש, הוגו ברגמן, היה גם מאכס ברוד. ברוד הפליג בתיאור המצב באותה תקופה ואמר בחיוך עצוב: “אילו עליתי אז לא”י ייתכן שאני הייתי מזמין אותך להשתתף ב”הפועל הצעיר'". השבתי לו: אין ספק שהייתי נענה לך. “אם כן, הרי זה מחייב גם אותי”. ואמנם מזמן לזמן היה מציע לי מאמר בגרמנית והייתי מתרגמו ומפרסמו. מאותה שעה ואילך היינו נפגשים דרך־ארעי, ולפעמים גם לאחר הזמנה הדדית וקביעת מועד. על־הרוב היתה הפגישה מסתיימת בכך, שהיה מוסר לי מאמר לתרגום ולפרסום.

ג    🔗

פעם אחת שאלתי אותו דרך־אגב איך הוא מסתדר עם אנשי “הבימה”, ואיך נתקבלה עצתו, כיועץ לעניני ריפרטואר, להציג מחזות רבים של שקספיר, השיב לי, לאחר ששיבח את אנשי “הבימה”, כהאי לישנא: כשאני מציע מחזה להצגה, הריני יודע בלבי למי להציע את גילום הדמות המרכזית, שכן בלי זה אין להגיש מחזה לביצוע. אולם כשצריך לקבוע את משחקי הדמויות הצדדיות, אין הדברים כשורה, מפני שני טעמים: ראשית, יש ב“הבימה”, ואולי לא רק ב“הבימה”, כוחות־מישחק מצויינים, אך מעטים הם בינוניים־טובים, שבלעדיהם אי אפשר להכין הצגה מוצלחת; שנית, עדיין לא חדרה ההכרה, שגילום דמות צדדית בהצלחה ובטעם יכול להיות הישג אמנותי ומישחקי ממדרגה ראשונה, ולכן יש רתיעה מפני תפקידים “קטנים”. ניכר היה, שהוא מבליע בנעימה דברים שאינם נעימים. אבל לא היה לי ספק, שפעילותו ב“הבימה” נותנת לו סיפוק רב, בפותחה לפניו שער רחב להכרת היצירה התרבותית שלנו ויוצריה ולהשתלבות בתוכם.

בתוך־כך שאלני כמין שאלה־שכנגד: כיצד אני מסתדר, כעורך צעיר, עם כל כך הרבה סופרים ועם הרוצים־להיות־סופרים, שבוודאי פוקדים את חדר־המערכת, כשם שמחזאים רבים דופקים על דלתו כדראמטורגן? אמרתי לו, שאני אמנם עורך צעיר, אבל איש־מערכת ותיק, ולמדתי גם מפי קודמי, יצחק לופבן, וגם מפי נסיוני שלי איך לנהוג, אף הוספתי לו, שכתיבת תשובות לבעלי מאמרים היא באמת אמנות גדולה, שהייתי קורא לה: חכמת התשובה. ראשית, אמרתי, ככל שהתשובה שלילית יותר כן צריך להיות תוכנה אדיב יותר. אדם, שאתה מקבל את מאמרו ובכוונתך להדפיסו, אינו מקפיד עמך, אם אתה מוצא חסרונות בדבריו ומודיע לו, שמאמרו צריך תיקון. הסכמתך לפרסמו מכפרת על הכל. מה שאין כן החזרת המאמר או השיר לבעליו תוך הערה, שאין בדעתך לפרסמו. או־אז מצוּוה אתה על הזהירות ועל הנימוס ועל הניסוח. ואתה חייב לעשות דבר והיפוכו: להישמר מפני פגיעה בכשרונו ובפרי־רוחו, וגם להגיד את ה“לאו” שלך היגד ברור ומפורש. שכן הגראפומאן קורא את מכתבך כרצונו ולפי הרהורי לבו, ואסור לך לתת לו “סדק”, שיוכל להסיק מתוכו, “שיש לך עוד תקוה”. כגון: אם כתבת לו, שלצערך תיק־המערכת מלא ואינך יודע אימתי יבוא תורו של מאמרו או סיפורו, כי אז, ימתין חדשיים ויחזור וישלח אליך אותו כתב־יד עצמו דרך הצטדקות, וילווה אותה בציטוט פיסקה זו ממכתבך, תוך סיום “שבוודאי כבר נתפנה מקום גם בשבילי”.

מאכס ברוד במסיבת אגודת הסופרים ביום 18.5.64

ברוד נכנס לדברי כשפניו מחייכות: ראה, ראה, זהו תיאור שכוחו יפה גם בתחום עיסוקי. כידוע לך, תפקידי לקרוא מחזות, שמחברים שונים בכל הגילים מגישים לי. וכל אחד בא לפני וחבילתו בידו. איני חייב, כמובן, לקבל את כולם. אך בהתייחדי עמהם, כמעט שפורחת נשמתי. רובם המכריע חיבורים קלוקלים, שמתלוות להם המלצות של מומחים, המעידים על עניות־דעתם של המחברים ועל קלות־דעתם של הממליצים. קבעתי לי שעה לכתוב מכתבי תשובה. אולם עד שאני מספיק לנסח מכתב – כבר דופק המחבר על דלתי, ותובע תשובה בעל־פה. לפעמים מסייעת לי אי־ידיעתי בעברית, ואני יכול לגמגם את תשובתי ולומר לו כי בכתב אביע את דעתי טוב יותר, ואני מחזיר לקצת מן המחברים את מחזותיהם באמצעות הדואר. אין לי ספק, שמעולם לא זכיתי לברכות מפי נידחים אלה. אבל גם אלה, ואולי ביחוד אלה, גוזלים את זמני, שכן נוהג אני לקרוא כל כתב־יד שנשלח אלי, אם לא כולו הרי רובו. זה זמן רב אני חולם על מכונה בעלת סגולה מיוחדת במינה, כלומר, מכונה, שמטילים כתב־יד לתוך פיה העילי, ולאחר לחיצת כפתור, מתחולל בה סיבוב־גלגלים, שבכוחו יוצא מלמטה אותו כתב־יד כשהוא קרוּא על־ידי קריין־מכוֹנה, שקבע גם את ערכו…

זוהי אוטופיה, הוסיף ברוד, אבל חשיבותה אינה נופלת מאוטופיה סוציאלית. ועם זה יש להטעים בכל לשון של הטעמה, שברוד היה אחיעזר ואחיסמך גם בארץ לכל סופר ומחזאי, שפנה אליו. אף על פי שהיה אדם עסוק ביותר, היה קובע שעה לפגישות עם מבקשי עצתו או עזרתו.

במאי 1964 נערכה לכבודו מסיבה באגודת הסופרים, שוחחנו על פעולת האגודה, שהיה חבר בה, אם כי לא כתב עברית. הוא העיר לי, שאף על פי שהסופרים הערבים אינם חברי האגודה, יש צורך לקרבם, ביחוד חשוב לטפח שיתוף עם מחזאים ערבים ולהעלות מחזותיהם על הבמה העברית. זוהי דרך בטוחה לקרב אלינו סופרים ערבים בתוכנו ובארצות השכנות. באמצעות הבמה אפשר להשיג מטרה גדולה בלא כל סיכון. זהו מגע־קסמים ממש. ואין ספק, שמצויים מחזות ערביים טובים, משום שעל כמה עמים ערביים עוברים נחשולי־חיים עזים וחריפים, מלאי תמורות, שסופריהם ודאי משקפים אותם במחזותיהם. בתוך כך סיפר לי על הסופר המצרי תופיק אל־חכים, שנזדמן עמו לפני שנים בארץ, והוא תיאר לפניו את היצירה הדראמאטורגית שלו ושל אחרים, ואף ביקש ממנו להעלות על הבמה העברית את מחזהו “שלמה החכם מכל אדם”. מחזה זה – אמר הסופר המצרי – יש בו יסודות של אחווה שמית רוחנית, מפני שהוא יונק ממקורות התנ"ך והקוראן גם יחד. אלא שבאו מאורעות פנימיים ומלחמת השחרור וסיכלו כל מחשבה על שיתוף כזה, וברוד הצטער על כך. אילו ידעתי עברית כהלכה, הייתי מתרגם בעצמי מחזות ערביים, ומצפה לשעת־כושר כדי להעלותם על הבמה, סיים ברוד. ויש ענין רב לציין, שרעיון טוב זה נתגשם לאחר שלושים וכמה שנים – כשמחזהו של אותו תופיק אל־חכים, “המטפס על העץ”, הוצג בתרגום עברי בישראל.

בשנת 1962 או 1963 נזדמנתי עם ברוד ועם פליכס וולטש לבית־המרגוע של הסופרים בזכרון־יעקב. היו אלה ימים נעימים ורבי־השראה בשבילי. על עניינים שונים שוחחנו בצל האילנות. ביחוד עסקנו בבעית הרציפות של התרבות העברית. האם מה שנוצר והולך בארץ זיקת־אמת לו למורשת הרוחנית שלנו? או שמא חל או יחול ניתוק או שיתוק ברציפות הזאת ותיווצר כאן תרבות, שמבחינה לשונית תהיה עברית, אך מבחינת תוכנה ומהותה תהיה ישראלית־לועזית. הובאו טעמים ונימוקים לכאן ולכאן, והדעה נטתה לצד החיוב, מתוך הנחה, שרוח ישראל גברה ותגבר, אם כי לא בלי עמידה על המשמר ולא בלי מאבק.

הם ביקשוני לספר להם סיפורי־עם על חסידים, על רביים ועל נפלאותיהם, “מפני שבפי כל יהודי ממזרח אירופה שגורים סיפורים ואגדות, שלא כונסו לא על ידי הורודצקי ולא על ידי בובר, אף לא על ידי מרדכי בן־יחזקאל”. ביחוד האיץ בי ברוד. ואמנם סיפרתי להם קצת מעשיות־עם, ועל כמה מהן אמר, שהן חדשות בעיניו. למחרת היה אומר לי, שרשם אותן בערב, ולא בשעת שמיעתן, כדי שלא יהיה מושפע יתר־על־המידה מסגנוני ומדרך־סיפורי ויוכל להטביע עליהם אופי אישי. בטוחני, שרישומים אלה שעשה, עדיין מונחים אי־שם בעזבונו של ברוד.

ד    🔗

מאכס ברוד היה טיפוס מיוחד של עולה ממערב אירופה: סופר גרמני־יהודי, שחינוכו היהודי היה דל גם בבית וגם בבתי־אולפנה, בעוד שאישיותו היוצרת נתבשמה מגדולי הסופרים באירופה של הימים ההם. הוא היה בעל־השכלה אוניברסאלית. שלשלת־היוחסין שלו, הרחוקה, מגיעה עד למהר"ל, אבל חולייתה האחרונה, משפחתו הקרובה, לא הנחילה לו ערכים לאומיים וקניני רוח יהודיים, רק נטייתו למוסיקה וכישוריו בתחום זה הוא ייחס לחינוך שהעניקו לו הוריו. בהצטרפו לציונות התקרב גם למורשתו הרוחנית של העם היהודי, אך במידה שקנה אותה לעצמו נעשה הדבר בעיקר באמצעות הלשון הגרמנית, מכלי שני, שכן מעולם לא הגיע בפראג עיר מולדתו לידי דרגת־ידיעה בלשון העברית, עד כדי עיון בספרים עבריים מקוריים. נמצא, שתמיד היה איזה מסך רומאנטי מבדיל בינו ובין הבנת תוכנה של היהדות ומהותה. שלא כבובר, שספג תורת ־ישראל בבית סבו, ולא כהוגו ברגמן, שהיה בכיר ממנו בשנה אחת בלבד, והקדים לעלות ארצה בתשע־עשרה שנה, התמזג עם הישוב, היה סופר עברי לכל דבר, השתתף כל ימיו בכתבי־העת העבריים ונעשה מורה־דרך במחשבה הפילוסופית והציבורית כאחת – בא אלינו ברוד כבורח מן הגיהינום, במקלו ובתרמילו. רוב שנות יצירתו כבר היו מאחוריו והוא מצא לפניו ישוב עברי מובהק, שלא קל להיקלט בו. אבל תפס מיד, שתעודת ־חייו עכשיו להשתרש בארץ ולהסיח את דעתו מכמה רעיונות־תיווך שהעסיקוהו בפראג. משום כך הפליא אותנו ברוד בכוחו היצירתי החיוני ובכושר הסתגלותו והתערותו. בלהט גדול השתלב בתוך הווייתנו התרבותית, בלא התפנקות יתרה נענה לתביעות השעה, קיבל עליו תפקידים, עשה היכרות עם הסופרים והאמנים העברים, שוטט בישובי הארץ, לא חסך כל מאמץ כדי להופיע ככל האפשר כמרצה בעברית על התיאטרון ועל אמנות־המשחק ועל “הבימה”. ולפי שהשלים עם העובדה, שלעולם לא יהיה סופר עברי, והמחיצה הדקה החוצצת בינו ובין התרבות העברית לא תוּסר – ניטלה ממנו המרירות, הנלווית לו לאדם במצבי־רגש ובהלכי־רוח כאלה. לפיכך נראה תמיד מאוזן. כשהייתי מתקן לו שגיאה בעברית בשעת־השיחה, היה מודה לי במין עליזות מיוחדת, כאילו התיקון מעיד על עצם הנס שנתרחש לו ברכישת הדיבור העברי. צעדי התקדמותו בלימוד הלשון היו גדולים, אך הכרה היתה בו, שלשלימות לא יזכה. מין צידוק־דין היה מורגש בכל תגובתו. על דרך: כך ייעשה לאיש שאיחר לעלות! והצועק לשעבר תפילתו תפילת־שווא. ודאי, חוט של עצבות מתוח על אדם כזה, אבל גם חוט של חן. ואמנם היה חן רב בכל הופעתו. גאוותו לא נפגעה ממידת־החסד שהעניקו לו. אדרבא, עולה שנתאחר – חסד ייבנה. הדבר בא לידי ביטוי מאופק בספרו “חיי מריבה”, שראוי להביא ממנו כמה פיסקאות. בימים הראשונים לבואו נערכה לו קבלת־פנים נאה בעיתונות ובציבור, שעליה הוא אומר: “לא תיארתי לעצמי מעולם, כי המעשים שפעלתי במשך שנים רבות למען עמי בנאמנות ובתום־לב גמור ותכופות במאמץ גדול, אך בכל זאת בקנה־מידה פרובינציאלי בלבד, יביאו לי תשומת־לב רבה כל כך ואוצר של אהבה. והייתי נרעש” ־ ־ ־ (עמ' 264).

והרי פיסקה מובהקת יותר: “אשתי, שהיתה מחוננת בהומור אירוני־יבש מיוחד במינו, אך לעולם לא קנטרני, ניסחה את המאורעות המוזרים שאפפוני אז במשך שבועות ארוכים, במשפטים המפוכחים הללו: ‘לאמיתו של דבר, הרי יפה מאד כשזוכים פעם לקורטוב של חשיבות’. צירוף המלים המוזר ‘קורטוב של חשיבות’, הוזכר אז תכופות בחוג שלנו, נעשה לפזמון־חוזר הומרי בשביל מקרים קומיים רבים, מלאים סתירות בתוך עצמם” (שם). ודאי, לא כל הימים היו שווים בחייו, והיו לו הרגשות מתחלפות. המציאות בארץ אין דרכה לפנק שום אדם ואף אותו לא פינקה. אולם ברוד קיבל גם יסורי האכזבה באהבה ולפעמים בבדיחות־דעת. באחד המכתבים כתב לש. שלום: "אנא הייה חזק, וחשוב על דיבור אחר של גיתה, שהנני משננו לעצמי יום יום:

על אף המצוק המאיים

ועל חמתו – התקיים!"

ה    🔗

מאכס ברוד קבע לו רעיון מרכזי או “אני מאמין”, שראה בו חידוש משלו, והיה חוזר אליו בספריו ובשיחותיו. הלא זה הרעיון, שיש להבדיל בין "יסורים אציליים, או זכים, ובין יסורים שאינם אציליים, או עכורים. וחיי אדם נתונים בשני תחומים אלה, שהם שונים במהותם. "יסורים זכים הם העובדה, שבתור יצור סופי הועמד האדם בתוך רצף יחסים של עולם אין־סופי, כגון, שהוא בן־תמותה, שהוא משתנה ברגשותיו ותלוי בגופו, שהוא נשאר מוגבל בהכרתו. יסורים זכים הם איפוא כל מה שאינו ניתן למניעה, שהוא חלק בלתי־פרד מישותו של האדם ואשר נגדו לא היה ולא יהיה בכוחנו לעשות ולא־כלום. בתחום זה היחס הענוותני, המכיר ומודה בסוד מתוך יראת־כבוד. זה היחס, כפי שיאה ונאה לנוכח נס, זהו איפוא היחיד הנכון.

היסורים העכורים, לעומת זה, ניתנים לסילוק ודורשים התערבותו הפעילה של האדם, הדורשים לתקן דבר. באותה ענווה, שהיא במקומה הנכון לנוכח המתהווה באורח אורגאני, נעמיס עלינו, בתחום שהוא “בגדר העשייה”, רק חטא ועוון, החטא הנורא של העדר עשייתו של מה שבכוחו המוסרי ולפי הבנתו השכלית של האדם לעשות. ־ ־ ־ בתחום זה יש לו לאדם תפקיד של פעילות. רעות שאפשר למונען, כמו, למשל, המלחמה, שנאת־העמים, הדיכוי החברתי של שכבות־עם בודדות, נגד אלה חייב האדם לעמוד לא “בהכנעה”, אלא להתייצב בפניהם מכוחו שלו עצמו, וכשליח של אלוהים אם אפשר לומר כך" (“חיי מריבה”, עמודים 304־303).

רושם הוא בי, שאף על פי שהיו לו למאכס ברוד “רגעי־נפילה” בחייו בארץ, מחמת שנחל גם כשלונות ומפח־נפש, הרי ביסודו של דבר ראה ביסורים אלה יסורים זכים, אציליים, יסורי־גורל, שאין להאשים איש בהם. שכן הזדעזעות עולמו הרוחני, יציאתו המבוהלת מפראג, עלייתו המאוחרת, כניסתו לארץ שלא רבים מכירים אותו בה, מיעוט ידיעתו בלשון העברית, הכורח להוולד, כביכול, מולד רוחני חדש, הצורך להתחיל מבראשית דווקא בשנות המלחמה הנוראות, כדי לחזור ולשקם את משנתו האסתטית ההומאנית – כל אלה וגורמים אחרים הביאו עליו, בצד ההישגים הנפלאים, יסורים זכים, שכל אדם חייב, לפי הרגשתו, להצדיק עליו את דינם. וכך עשה. עדוּת לכך ישמשו דבריו בספרו: “אני עצמי ראיתי מכאן ואילך את חיי הנוספים כמתנה ברורה. אין יכול לקרות לי שום דבר רע. כי בעצם, על פי הדין, אין אני חי עוד. על פי דין זה כבר הוּצאתי להורג. ומה שנתרחש עמי בכל זאת והצליח בידי מאז שנת 1939, חייב אני לראותו כתוספת, כמתנת־חיים, כעודף” (שם, עמ' 261).

הוא היה מאושר מעצם העובדה, שמצא כאן חוף־מבטחים פיסי ורוחני.

המגע עם ברוד היה תמיד מעניין ופורה. כל שיחה אתו הניחה בבן־שיחו שובל של שלפי־הרהור ושיירי־התרשמות, שהעסיקו אותו שעות לאחר מכן. עיניו החמות, בת־שחוקו הטובה, היקף השכלתו, בקיאותו בנושאים שונים, שפע הרעיונות, ההומור, ואף דרכו להתיז את האותיות בכל לשון שדיבר – כבשו את הלב והמוח.