תורשה לי הקדמה כללית לענין חשיבותם של עורכים בשחר יצירתו של סופר.

 

א    🔗

במסכת ההשפעות, שסופר קולט מדעת ושלא מדעת והן מעצבות את אישיותו היוצרת, מצויה אחת, שאין מרבין לדבר בה ואף מסיחים את הדעת ממנה – הלא היא השפעת העורך או העורכים. כל סופר מזדמן בראשיתו עם אדם מבוגר ובר־סמכא, ששם־תואר לו: עורך. זהו זימון ראשון עם חיצוני, הנעשה איש־סודו, בין בטובתו ובין שלא בטובתו. לידיו הוא מוסר ברעד־לב את כתב־הבכורה שלו, שרשם במטמוניות לשם פרסום. אין הוא מכיר היכרות אישית את העורך ואינו יודע מה טיבו ומנהגו, אבל חש, שהוא כורת ברית־גורל עם אדם זר. בפעם הראשונה יוצא כתב־היד מרשותו הפרטית של המחבר לרשות אחרת, כדי לשמוע דעה עליו. מכאן ואילך הוא תלוי במשפטו. אם האיר לו מזלו, עתיד עורכו לא רק לערוך את דבריו־שבכתב, אלא גם להעריך אותו ולכונן צעדיו בחיים; ואם לא זכה – אפילו מצא אחר־כך עורך טוב ומתאים, הריהו נפגע פגיעה שלא תימחה.

שכן העורך הראשון הוא בחינת אליהו, המבשר למחבר־מתחיל את הבשורה הגדולה, כי אמנם ראוי יהיה לשם סופר. העורך משול לפותר־החלומות, האומר לחולם: “חלמא טבא חזית!” אשרי מי שהיו לו עורכים טובים בתחילת דרכו הספרותית! ודע, עורך טוב אין פירושו עורך מפנק או מפליג בערכו של המתחיל. אדרבא, עורך אמיתי הוא פדגוג גדול, ולא יעתיר שבחים יתרים על כתב־יד חדש. אך הוא נותן חיזוק למחברו במבט־עיניים טוב, בסבר פנים יפות, באות חיבה אבהית, ואף בהערה ביקורתית רצינית, המגלה פגימה. יחס כזה מקנה אמון לעורך ויראת־כבוד, בטחון ביושר־משפטו, בשאר־רוחו ובטוב־טעמו, והוא מוליד זיקה רוחנית הדדית, שאינה בת־חלוף.

לעולם אין סופר טוב כותב אלא בשביל מעטים: ואילו בעונת־הביכורים, אין המתחיל רואה בשעת־כתיבה קהל רב, אלא את עורכו הנכבד, ואולי את ידידיו המעטים, שחוות־דעתם חשובה בעיניו. לא נעים לשמוע הערכה שלילית, על אחת כמה וכמה שלא נעים לקבל כתב־יד בחזרה מידי העורך, כדי לתקנו או להניחו בגנזיו; אבל מי שלא נתנסה בכך, ומי שלא הרגיש פעימת־לב בשעת הגשת כתב־היד לעורך כמו פיכמן או יעקב שטיינברג, או שלא טעם טעם צפייה מתוחה לפסק־דין לשבט או לחסד בין משלוח כתב־היד ועד הדפסתו – חסר לו אב־מזון לחיסון חיוּתו כסופר. דווקא אותם משברים, הכרוכים בחוויות אלו, דרושים לסופר למען יחזק עצמותו, ישחיז כלי־ביקורתו ויסלק את שארית קלות־הדעת והיהירות, שכל סופר מתחיל משבש בהם את גישתו וחישתו.

וייאמר דרך אגב: אחד ממקורות הכשלון לכמה סופרים צעירים בדורנו הוא בכך, שהיו בישי־מזל ולא זכו בראשית־דרכם לעורכים מתאימים. לא היתה עליהם אימת־עורכים ולא למדו מתיקוני־עורכים, משום שעורכיהם היו שווים להם בגיל, בדרגה ובסמכות רוחנית, ויש שהיו אפילו פחותים מהם. איש לא העיר להם דבר, ואיש לא החזיר להם דבר, וכל מה שהגישו למערכת נדפס מיד בלי שהיות. חיים קלים אלה היו בעוכריהם. הכרתם העצמית התנפחה ונתגלתה אחר־כך כניגודה הגמור של הכרת מבינים ומעריכים. עריכה עצמית היא תנאי חיוני והכרחי לכל סופר, וזו אינה רק פרי השכלה ותרבות פנימית, אלא גם פרי לימוד וחינוך והתנסות בימי־טירונותו. באמת אמרו: כל סופר זקוק בתחילתו לכור־מבחן, לגושפנקה של בקיאים ובני־סמך. העורך הוא בעל־הגושפנקה, והמתחיל – ולא הוא בלבד – צריך לחתימתו הראשונה. לכשירחיב – יכונן לו אסכולה משלו.

יודע אני, שהדברים אינם פשוטים, והבחירה אינה בידי המתחיל, והרבה המקרה עושה; אף־על־פי־כן, נודעת חשיבות לרצונו של אדם, ללמוד מפי ותיקים ומנוסים, לחוש־המידה שלו ולהימנעות מהישגים קלים.

בתולדות הספרות מצויות בוודאי דוגמאות רבות לפגישה מבורכת של מתחיל עם עורך מוסמך, ואני רואה צורך להביא לפחות מקרה אחד ומיוחד, שהיה בספרות האנגלית, שיש בו כל הסממנים הטובים כדי להמחיש שאיפה נכספת זו.

ט.ס. אליוט, שעזרא פאונד קירבו וסייע להתגלותו, מסר לו לראשונה את כתב־היד של “ארץ שממה”. יצירה פיוטית זו עשתה בשעתה רושם גדול ורבים ראו בה מיפנה בשירה המודרנית. אולם פאונד, שהיה עורך מחמיר וקפדן, אמר לאליוט לקצר פואמה זו עד מחציתה, וגם בשאר החרוזים מחק מלים, החליף, הבליע והתיז משפטים ככל שעלה על דעתו. ואילו אליוט, לא זו בלבד שהסכים לשינויים אלה בשעה שהפואימה נתפרסמה בפעם הראשונה בכתב־העת “קריטריון”, אלא גם לאחר שכונסה בספר מיוחד והיה יכול להחזיר אליה כל מה שהושמט – הניח את הנוסח המתוקן. אליוט הוסיף הקדשה בת שלוש מלים באיטלקית, הלקוחות מ“טור הטוהר” של דאנטי:ill miglior fabbro, כלומר “לאומן הטוב יותר”, או “לנפח הטוב יותר”. בשנת 1969 נתפרסם כתב־היד המקורי של אליוט, והוא צוּלם והוצא לאור, ועורר סנסאציה גדולה, הואיל והיה משופע בהערותיו של פאונד וזרוע רוב תיקונים ומחיקות. כדי להבין את יחסו של אליוט לעורכו, שכמעט שיכתב כמה מקומות ביצירתו, ראוי להביא כאן את כל הקטע, מספרו של דאנטי בתרגומו העברי של עמנואל אולסברגר, אף־על־פי שתרגומו אינו מדקדק למסור את המקור:

––– זֶה הַגֶבֶר

(וּבְאֶצְבָּעוֹ הוֹרָה) הִגְדִיל מִמֶנִי

חֲצֹב בִּשְׂפַת ־ הָאֵם לוּחוֹת תִּפְאֶרֶת.

(“טור הטוהר”, שיר כ"ו, טורים 117־115)

יחסי־הגומלים בין שני אלה ידועים, ואף הערכתם ההדדית כל ימי חייהם היתה למופת.

 

ב    🔗

יצחק לופבן, עורך “הפועל הצעיר”, היה עורכי הראשון בארץ. בשנת תרפ“ה (1925), באתי עם קיבוץ “המשולש” לפתח־תקוה ועבדתי בפרדסיה. בשנת 1926 שלחתי מאמר פובליציסטי ראשון ל”הפועל הצעיר". לופבן קיבל אותו ואותי בסבר פנים יפות, ומאותה שעה ואילך הייתי משגר אליו מזמן לזמן ממקומות עבודתי מאמרים ורשימות שונים. הוא ערך אותם, ועריכתם נראה לי מאד. פעם אחת נתקשה לערוך שני מקומות במאמרי והחזיר אותו לידי לשם תיקון. תיקנתי אותו והוא נתפרסם בעיתון. כך נעשיתי “סופר ותיק” של “הפועל הצעיר”. ביום 15 בנובמבר 1933 – ואני שהיתי אז ברחובות כעובד ועדת התרבות – קבלתי מלופבן מכתב, שהיתה בו נעימה מיסתורית, בזו הלשון:

ישראל כהן יקירי

יש לי ענין חשוב אליך. תואיל נא לסור אלי למערכת ביום הראשון הזה.

בברכה שלך,

י. לופבן

בשיחה עמו הזמינני לעבוד כעוזר במערכת “הפועל הצעיר”. אף על פי שהיו לי אז גם תכניות אחרות, הסכמתי להצעתו. זמן־מה הייתי נוסע יום יום מרחובות ואחר כך עברתי לתל־אביב לישיבת־קבע. גם עבודתי במערכת נעשתה קבועה. כתבתי מאמרים ותגובות, תרגמתי וערכתי דברים שונים. או־אז הכרתי את לופבן כעורך. הוא היה מורי ומדריכי, בעיקר בפובליציסטיקה, ולא בדיבורים ובהטפות, אלא במעשים ובדוגמאות.

מימין: יצחק לופבן ובאמצע: דוד הכהן ומשמאל: ישראל כהן (1942)

לא פעם בשעה שהעברתי כתבי־יד לבית־הדפוס הייתי מעיין באופן עריכתו. הייתי קורא את הטקסט של המחבר ואת תיקוניו או מחיקותיו של לופבן, והרבה למדתי. בקלות חיברתי לי את עקרונות העריכה שלו, שנקלטו בי יפה. ולא עקרונותיו בלבד נתקבלו עלי, אלא גם אורח־עריכתו. היה שוקע בתוך כתב־היד ואינו זז ממנו עד שעשאו כלי. הוא היה מעניק לאחרים מענק באמצעות העריכה. גמגמנים נעשו דוברים, ועמוס בלשונו דיבר צחות. כי יש לדעת, שהחומר המתקבל בעיתון מפלגתי איננו של סופרים ופובליציסטים מומחים, הבקיאים במלאכת הכתיבה וההבעה. רובו המכריע הוא של חברים רגילים, עסקנים זעירים ובינונים, שאינם יודעים עברית כהלכה, ובכל זאת רוצים הם להביע את דעתם, ואף מתבקשים להביעה. ולא עוד אלא שגם העסקנים המובהקים והמנהגים המוּכרים, לא רבים מהם מצטיינים בכתיבה נאה. והרי עימות מעניין: מצד אחד תיקים של מאמרים, שרק מעטים מהם ראויים לדפוס בלי עריכה יסודית, ומצד שני ניצב העורך המשכיל ובעל־התרבות, אנין־הלשון ואמן־הביטוי, השואף לתוכן אחראי ולצורה מתוקנת, ואינו מוכן לוותר על כך בשום אופן. מצב זה חייב אותו לעבוד קשה ולהיות תמיד ער לטיבם של הדברים ורמתם, הנשלחים לדפוס והעתידים למלא חלק ניכר בגליון הקרוב. שקידה זו היתה דרושה משני טעמים: ראשית, כדי לשמור על עצמיותם של המחברים לבל תזוייף על ידי סגנון שאינו הולמם; ושנית, כדי למנוע את הרושם שכל אותם מאמרים מתוקנים נכתבו בלשון אחת, כאילו מרועה אחד ניתנו. לפיכך לא היה לופבן מתקן אלא בשעה שהיה כורח גמור לעשות כן, ו“הפועל הצעיר” היה ערוך כהלכתו, והיו בו מיני סגנון שונים, מאמר מאמר ולשונו, איש איש ואופן כתיבתו.

שינוי אחד היה בולט בשעת עריכתו שלא כבשעת כתיבתו. כשכתב מאמר היה כותב שורה ואחר כך מהלך בחדר או מסביב לשולחן, שעל ידי סיבוב זה היה מקבל השראה להמשך הכתיבה. ואילו כשערך מאמרו של אחר, היה צמוד לשולחן, וכל הפסקה היתה מפריעה לו.

כאמור, בימים הראשונים לעבודתי היה עורך גם אותי עריכה יסודית, אבל רק לעתים רחוקות הייתי מערער על מה שעשה, וכשהרגשתי בתיקון דחוק, העירותי לו על כך, ושנינו היינו מעמידים אותו על צורתו הרצויה. במשך הזמן היה חלק גדול של העיתון נערך על ידי. לעתים כשנתקבל כתב־יד של חבר חשוב על נושא חשוב, שהעיתון היה חייב להגיב עליו – היה אומר בצער, כאדם העובר על איזה עקרון: מאמר זה תצטרך לשכתב ממש, כי אין בלשונו מתום, ואנחנו זקוקים לו. במשך הזמן התחיל קורא את מאמרי ברהיטות רק לשם קבלת רושם כללי, ואף הוא היה נותן לי את מאמרו לקריאה ולהערה. אני קיבלתי את עיקרי עריכתו, שנראו לי מאד ונהגתי על פיהם. כי הערכתיו כאמן העריכה, הרואה בתפקיד זה שליחות חינוכית. כחמש־עשרה שנה עבדנו יחד שולחן מול שולחן. הוא היה בדרך כלל קשה־דיבור, כשם שהיה יפה־כתיבה ובהיר־ביטוי. אבל אנחנו דיברנו ב־15 שנים אלו על כל מה שצף ועלה על הפרק, על שאלות הזמן, ועל ספרות ועל אישים ואף על פרטים אוטוביוגראפיים. רבות שמעתי מפיו על אורחם ורבעם, משאם ומתנם של ברנר ושל ויתקין ושל שלמה שילר ושל שאר ראשוני “הפועל הצעיר”, שלא זכיתי להיות במחיצתם, ביניהם היו פרטים שאין רגילים לספר עליהם בפרהסיה.

 

ג    🔗

אחד מראשוני העורכים שלי בתחום הספרות, והמובהק שבהם, היה יעקב פיכמן. שמו היה חקוק בלבי ושגור על פי עוד מימי בחרותי. מספרי־הלימוד, משיריו וממבואו לספר “הטוב והרע” של הלל צייטלין. אהבתי את שיריו הליריים ואת מסותיו בביקורת, המשלבת בתוך הערכה ספרותית, נלהבת או מפוכחת, תיאורי־נוף ודימויים פיוטיים וזכרונות ילדות. כל קורא צעיר מדמה בנפשו מרחוק את דמות הסופר האהוב עליו, ואף אני ראיתי בעיני רוחי את פיכמן כאדם יפהפה, נשיי, רך ובעל עינים חולמניות. אך מה נפלאתי לראות, לימים, את פיכמן הארצי, הגבוה, התמיר, בעל השפם הצ’אפליני, כולו גברות עולה, קצת מחוספס בפניו, מבטא את הרי"ש בחרחור־גרון, ולפעמים, בינו לבינך, אף מרשה לעצמו להפליט גידוף כלפי מישהו. גם לא מצאתי התאם בין שפתו היפה והמבושמת שבכתב, ובין לשונו הפשוטה, הנתקלת בעיכובים שבעל־פה. אולם לאחר פגישה שניה ושלישית נתחבבה עלי זו הדמות הממשית, שנשמתה הבריאה שוכנת בגוף בריא, ותהייתי על חזותו החיצונית לא העסיקתני עוד.

כשהתוודעתי לפיכמן, אמר לי, שהוא יודע את שמי מהשתתפותי ב“העתיד”, עיתון החלוץ בווארשה, ומכמה מאמרים ב“הפועל הצעיר”, ואחר כך גם מתרגומי “ספר הפסיכואנאליזה לעם”, שכן הוצאת “השומר הצעיר” ביקשה חוות־דעת מפיו על טיב התרגום, והוא, כפי שמסתבר, השיב בשעתו בחיוב, ואמנם הספר הופיע בשנת תרצ"ב (1932) בהוצאת הקואופרטיב השומרי המרכזי בווארשה. לא הייתי איפוא זר לו. והנה כשהבאתי לו עכשיו כתב־יד בשביל “מאזנים” הירחון (ב“מאזנים” השבועון היה עורך מאמרי י.ד. ברקוביץ), מישמש בו תחילה במבע של חשד, אך כשנזכר שכבר הכיר אותי, הרגשתי במעבר פתאומי, החשד נתפוגג והתחיל משוחח עמי ביתר חירות, והבטיחני תשובה לאחר כמה ימים. ואמנם קיבלתי תשובה מעודדת, כתובה על פיסת־נייר קטנה באותיות שבורות במקצת. זה היה בשנת 1934. מאותו זמן ואילך נתהדקו הקשרים בינינו, ואף־על־פי שהיינו נפגשים לעתים קרובות מאד, מעידות עשרות הפתקאות והמכתבים הרבים שברשותי, על המגע והמשא החיוני והתכוף, שהצריך אמצעי תקשורת שונים. שכן פיכמן היה סופר “הפועל הצעיר”, והדיונים היו בשנים האחרונות בין שני עורכים. אבל ברצוני לעמוד על התקופה הראשונה, שבה למדתי ממנו את תורת־העריכה על בשרי, ולכן לא אביא כאן ממכתביו אלי אלא מה שיש לו שייכות לתחום העריכה בלבד. וחבל שלא נשתיירו רישומים משיחות שבעל־פה, שנסבו על נושא חשוב זה. ולפיכמן היתה תורת־עריכה, שכפי שנראה להלן, ניסח אותה גם בעקרונות.

חברי ועד אגודת הסופרים בשנת 1949. יושבים מימין: אשר ברש, ברוך קרוא, יוסף אריכא, ישראל כהן, יהודה בורלא, יעקב פיכמן, דוד שמעוני. עומדים מימין: פנחס לנדר, אברהם קריב, נתן גרינבלט, אברהם ברוידס.

שני עורכים חשובים כבר מצא פיכמן בספרות העברית, ש. בן־ציון ואלתר דרויאנוב. שניהם היו עושים בכתבי־ידם של סופרים, שנשלחו לבמות שערכו, ־ כבתוך שלהם. מחקו, הוסיפו קטעים, שינו לשונם, הקדימו את המאוחר והאחירו את המוקדם, באופן שמה שנתפרסם, יותר משהיה של הנערכים היה של העורכים. והסופרים שקיבלו את הנדפס בשמם המפורש, נרעשו בראותם שלא נשתייר מכתיבתם המקורית אלא כזית, והרבה התמרמרות וקלקול־יחסים נגרמו בשל כך. ואמנם לא מעטים מבין הנערכים התנכרו אחר כך לילדי־רוחם המתוקנים־המקולקלים ודנו אותם דין־ממזרים ולא התירו להם לבוא בקהל ספריהם המכונסים. כך אירע לשלמה צמח ז“ל, שנתן משהו לש. בן־ציון בשביל “העומר”, והלה שיכתב אותו והוציא ברייה חדשה מתחת ידיו, באופן שצמח לא הכיר מעולם באבהותו והריהו מוטל ב”העומר" כיתום מיותם.

לא פחות ממנו נכווה ביאליק בראשיתו מעורך “הפרדס”, י.ח. רבניצקי. השיר הראשון, שנתפרסם בכתב־עת זה היה, כידוע, “אל הציפור” במכתב משנת תרנ"ג (1893), הנספח לשיר “מנגינה לאהבה”, נאמר בין השאר:

“־ ־ ־ הישמר לך, אדוני הנכבד, פן תשנה את הניקוד בשגגה ונשאתי אנוכי את עוונך. גם בשירי ‘אל הציפור’ שינית את הניקוד, הוספת והחסרת מלות קטנות ועל ידי זה נתקלקל משקל השיר בכמה מקומות – דבר אשר לא ינעם לי ולא לקוראים זולתי. שפת שירי זה וניקודו מדוייקים ומדוקדקים בתכלית הדקדוק והדיוק, ולכן התבונן הרבה בטרם תניף עליהם את ידך”.

לא כן פיכמן. הוא היה עורך בחסד, מחנך. רוב־חייו היה התואר עורך צמוד לו כתואר משורר, כי ראה בעריכת שליחות חינוכית וספרותית. הוא נמשך, בתכלית הפשטות, לעריכה. והריני מרשה לי לומר, שיותר משהיתה לו קנאת־סופרים היתה לו קנאת־עורכים. לפיכך מובנת התקרית הקטנה, אך האופיינית, בינו לבין יעקב שטיינברג, שיסודה היה בכך, שתקופה מסויימת היה שטיינברג עורך “מאזנים”. קנאה זו לא באה, לפי דעתי, מחמת רצונו בשכר־עורכים או בכבוד־עורכים. חלילה. אלא מין אמונה היתה בלבו, שנתרקמה בו במרוצת השנים, שאיש לא יערוך כמוהו, וספירת הספרות תיפגם אם העריכה תיעשה על ידי זולתו. ואמנם היתה כל במה, הערוכה על ידיו, בנויה בצלמו. הוא היה אז בן־משק־הבית, שידו של העורך ניכרת בכל: באורח העריכה, בהערותיו בשולי הדברים, בצירוף החומר, בבחירת המשתתפים ובעיצוב צורת הבמה. על כך יעידו “מולדת”, “מעברות”, שני כרכי “השילוח”, מוסף “העתיד”, ועל הכל – “מאזנים”.

ביום 17.3.1937 שלח אלי גלויה בתשובה לרשימה “על חסרון המזג” שמסרתי לו בשביל “מאזנים”. הרשימה נראתה לו, אך מצא, שיש לתקן אותה. ולפי שידע, שאני רגיש לכך, כתב בזו הלשון:

“את רשימתך ‘על חסרון המזג’ קראתי פעמיים – סימן שלא הכל 'חלק’בה ־ ־ ־ משום כך יש צורך באילו שינויים, שיהיו נעשים בידי עצמך”.

עקרון זה של ייעוץ לסופר שיתקן בעצמו היה נקוט בידו כלפי כל מי שהעריך את עצמיותו.

עקרון אחר, שהיה חוזר עליו בעל־פה ובכתב, הוא, שהמבקר חייב לאמת את דבריו על ידי מובאות מן המבוקר ולא לסמוך על התיזות המופשטות בלבד. לאחר ששלחתי לו מאמר־הערכה על אברהם שלונסקי, השיב לי ביום 24.5.37:

“רק עתה מצאתי לי זמן לקרוא קריאה מתונה ו”טובה" את מאמרך על שלונסקי. במאמר זה יש בלי ספק תוספת חדירה, השקפה מקפת את התופעה וקובעת אותה במסגרת חזקה. מאמר זה יבוא ב’מאזנים‘, אבל עליך לחזק את הנחותיך בדוגמאות יותר. עלינו להכריח את עצמנו ולחייב את עצמנו לביסוס זה. ואם חפצך לבסס את מעמדו של שלונסקי, עליך לבססו גם במיטב חרוזיו. בחוברת ה’ מוקדשים מדורי הבקורת לשניאור, ויהיה לך פנאי לחזק את מאמרך".

כשחיברתי את המונוגראפיה על יצחק אדוארד זלקינסון, שלחתי לו פרק מתוכו, בלי לציין שהוא חלק מספר. הוא קיבל אותו ברצון וכתב לי שוב על ההדגמות:"כהן יקירי, עברתי עוד פעם על מאמרך, והוא טוב מאד בעיני, אלא שאיני יכול בשום פנים לפטור אותך מהבאת ציטאטות: זהו עקרון שלא אזוז ממנו. מוכרחים בכל מלאכת בקורת מסוג כזה להדגים – להדגים עד כמה שהיד מגעת. תוכל להביא קטעים גם ממילטון, מטידגה (“בן־קוהלת”).

לאמיתו של דבר, היו כל ההדגמות בתוך הפרק, אלא שחששתי מפני שיעור־גודלו והוצאתי אותן. עכשיו החזרתי אותן למקומן והבאתי לו את המאמר, שנדפס בצורתו החדשה והמוגדלת, ושמו: “זלקינסון כאמן התרגום”.

בתוך מכתביו אלי מצויים קטעים רבים כאלה ולא אביא את כולם, אבל ראוי להטעים עוד מידה טובה, שלא כל העורכים נחונים בה. הלא היא המידה להגיד דעתו לנערך המיסכן, המצפה לשמוע דעת העורך על ה“חומר” שהוא מלעיט בו את פי המערכת. על מאמר אחד כתב לי:

“עברתי על מאמרך בין הגהה להגהה של חוברת א' והוא טוב מאד בעיני. כיוונת לדעתי, ואני שמח על התאמה כזו בין דעותינו”.

בפעם אחרת, כשכתבתי על ר' בנימין – וזה היה לאחר פולמוס קשה בינינו, המתואר במקום אחר – הזדרז פיכמן לבשר לי:

“יקירי, זה עתה מסרתי את מסתך על ר' בנימין. ומאד שמחתי, שהצליחה. אמנם ראוי היה להוסיף, והיטבת עשות במסתך, בסוף דבריך, שהתמונה לא נשלמה. אבל ישנם כמה שרטוטים, תפיסה דקה ועמוקה. מחקתי את ההוספה ‘דור לדור יביע אומר’ – איני אוהב פסוקים, ולא זהו השם ההולם. כתבתי לפי שעה במקומם ‘שרטוטי דמות’. אבל אם תוכל בהגהה למצוא שם טוב למחזור זה – ודאי טוב”.

במחזור זה כתבתי גם רשימה על יצחק וילקנסקי. ופיכמן כותב אלי:

“הרשימה הצליחה – אולי יותר מזו שעל ר' בנימין. ניכרת קירבה יותר, אהבה יותר…”

פיכמן לא עסק בעריכה כלאחר יד, בין מנחה למעריב, אף־על־פי שקצת סופרים היו סבורים כך. הוא ייחד את עצמו לעריכה ושקד עליה מאהבה ובאחריות רבה, כי בעל טעם מעודן היה. בהכשרת שיר, סיפור או מסה לדפוס ראה המעצב לא רק את נפש הסופר, אלא גם את נפש הספרות. מכאן יחסו ההססני הידוע והמפורסם לסופרים חדשים. הוא חשש שמא תבוא תקלה על ידיו ויכניס לטרקלין הספרות – ו“מאזנים” היו הטרקלין בשבילו – פנים חדשות שאינן מהוגנות ונמצא חוטא לעיקר חייו. בלבו התפלל שכל סופר חדש ידפיס את פרי־ביכוריו בבמה אחרת, שראה אותה כעין “מכינה” או פרוזדור לטרקלין. ולא מפני שלא סמך על טעמו ולא היה מוסמך בעיני עצמו להכרעה לחיוב או שלילה. להיפך, פיכמן בא לא פעם בריב אפילו עם בעלי תריסין, אלא כבעל־נסיון לא בטח בכתיבה ראשונה שמא תאכזב, ולא האמין בפריחה ראשונה שמא תהא זו פריחת־שווא, שאין אחריה פירות. ודאי, אפשר להתווכח עם גישה זו, ופיכמן שמע הרבה ערעורים בחייו, אבל אי־אפשר לבטלה בשה“י פה”י.

אף־על־פי־כן, לא מעטים הם הסופרים שפירסמו את יצירת־הבכורה שלהם בעריכתו, או שהתפתחו תחת עינו הפקוחה עליהם. סופר צעיר שעמד אצלו במבחן פעם או פעמיים, היה הוא מחזר אחריו ומכניסו תחת כנפי השפעתו. ועל כן היה מחנך־הדור במלוא מובן המלה. שהרי מי מבני־דורו לא השתתף באחד מכתבי־העת שנערך על־ידיו.

על כל פנים, אני ראיתי אותו כעורך בעל שאר־רוח, שנולד, כביכול, להיות עורך, המקרב סופרים ומדריכים. שנים לא־מעטות השתתפתי ב“מאזנים” בעריכתו. באותן שנים נעשה “מאזנים” הביוגראפיה הספרותית שלי. הוא נטה אלי חסד. לא הרכיב עלי תיקונים אלא היה דן עמי על תיקונים חשובים. במשך הזמן נעשיתי בעצמי עורך, ובתחום העריכה הספרותית ליווני תמיד תדריכו. הוא היה תורם מן השבח והעליה של יצירתו למדור הספרותי של “הפועל הצעיר” עד ימיו האחרונים. ובימי זיקנתו, כשכהו עיניו מראות, וטורי כתיבתו היו משתבשים, היה מצרף לי פיתקה למאמרו בזו הלשון: “ואתה תיישר בטובך את ההדורים”, ואני מדדתי לו במידתו: כשהייתי צריך להוסיף מדעתי תיבה שנשמטה מכתב־ידו, או שהיתה קשה לפיענוח, הייתי עושה לפעמים מאמץ גדול להגיע אליו ולשאול את פיו, כדי שלא לצערו בתיקון שלא נתכוון לו, או בתוספת שאינה לרוחו.

 

ד    🔗

ייחדתי ספר מקיף לתיאור רוחו היוצרת של יעקב שטיינברג ודמותו. כאן ברצוני להצטמצם בשטיינברג העורך, כפי שנתנסיתי בגופי וברוחי. אני סבור, ששטיינברג עצמו לא הכיר את עצמו כעורך, מפני שמעולם לא עסק במקצוע זה ולא ידע, כאותו יהודי בהלצה העממית, אם הוא מיטיב לנגן. ברור לי, שטעמים חומריים בעיקר הביאו אותו לידי שינוי מנהג זה. והוא הסכים לכך מתוך נפתולי נפש. אבל משקיבל עליו את עריכת “מאזנים”, דקדק למלא את תפקידו לכל פרטיו. הוציא את הירחון חודש חודש, הזמין סופרים בכתב ובעל־פה, ערך, הגיה, השיב תשובות בזמנן, הביא כל דבר בשעתו לדפוס ונהג כעורך טוב לכל דבר. חמש שנים ערכו יעקב שטיינברג וצבי וויסלבסקי את “מאזנים”. שטיינברג היה מופקד על מדור השירה, הסיפור והביקורת, ואילו וויסלבסקי – על מדור הפובליציסטיקה, הגות ומחקר. זאת היתה תקופה קשה ביותר לישוב העברי. מלחמת־העולם השניה השתוללה, בשורות־איוב על השמדת יהודי אירופה הגיעו וזיעזעו, המצוקה הכלכלית היתה קשה, התחזית המדינית נתקדרה והמיבחנים היו בחזקת סכנה. צבי וויסלבסקי, שהיה מקובל כסופר והוגה דעות ואיש־ריעים, נהפך למישנה־עורך. הרבה ישיבתו בירושלים ומיחושיו גרמו, אך לא הם בלבד. הוא, שצירפו אותו לבן־זוגו כאיש־מעשה־וביצוע, לא קיים את התקווה שתלו בו. אדרבא, היה מאחר במתן חלקו בעריכה ובהזמנת משתתפים, והיה גורם לאיחור בהמצאת החומר לדפוס, באופן ששטיינברג נתגלה כעורך הנמרץ והמקיים את ההסכם הפנימי ביניהם, בעוד שוויסלבסקי מפגר אחריו ומעורר את רוגזו. לשם כך אביא כאן את העתק מכתבו של שטיינברג לוויסלבסקי, שכבר פּירסמוֹ אברהם ברוידס בספרו “פגישות ודברים”:

"ויסלבסקי, בימים האחרונים נתקלתי במעשים שלך שהרגיזוני לא מעט.

א. שיסית בי את חרמוני. אמרת לו: ‘שטיינברג אינו מניח לי מקום ב“מאזנים” ולא יכולתי להדפיס את רשימתך’.

ב. שלחת לסידור מאמר של קופלביץ, שהיה אצלי ולא נתקבל על ידי. שמא אתה אומר לשמש דלת אחורית בשביל מאמרים שאני פוסל? אגב, מאמר זה, לפי נושאו וצורתו, אינו שייך כלל לתחום העריכה שלך. (את כתב־היד הוצאתי, כמובן, מידי חופי").

ולבסוף: אם לא תשנה עמדתך זו כלפי אהיה מוכרח להודיע לוועד, כי אני מסרב לשתף עמך עריכה ב“מאזנים”.

ג. את המכתב אני נותן לקריאה לברוידס".

הואיל ו“מאזנים” נדפס באותו דפוס שבו נדפס גם עיתון “הפועל הצעיר”, ואני הייתי בא להגיהו ולעמדו, נתאפשר לי הדבר לעקוב אחרי יחסי שניהם ב“שדה”, בשעת קביעת החומר הנכנס והעימוד של “מאזנים”. נתרשמתי, שבירורים קטנים ואי־נעימים אלה לא פגעו בנימוסיהם, והם המשיכו ברוח טובה עד הסוף. אבל בינתים נתגלה פן חדש בשטיינברג, פן־העורך, וכן אחריותו הרבה לכל מה שהוא נוטל עליו לעשות.

 

ה    🔗

שלא כחששותי, היתה תקופת עריכתו יפה ביותר בשבילי. ולא כעורך “מאזנים” בלבד, אלא גם כשעת־כושר לחילופי דברים. קשרינו היו הדוקים מאד, יחס־ההוקרה שלי אליו ויחס־החיבה, ואני סבור גם ההערכה שלו אלי, היו עמוקים. והנה ניתנה לי צורה נוספת, חדשה, של זימון, שלא שיערנוה. אך בעוד שבעניינים אחרים כבר ידעתי את טעמו וגישתו, הרי בתחום העריכה לא היה לי מושג, כשם שלא היה לו עצמו מושג, מה תהא דרכו וכיצד הוא מתייחס לכתב־יד של סופר, המוגש לו. באחד הימים נכנס שטיינברג למערכת “הפועל הצעיר” כדי להזמינני להשתתף ב“מאזנים”, ולפי שלא מצאני אותה שעה הניח פתק בשבילי, ובו כתוב לאמור:

“רציתי, כהן חביבי, לקיים מצוות ‘הזמנה’ (הן שמעת בוודאי שנעשיתי מין פלג־עורך ל’מאזנים'), ולא היית, לצערי, במערכת. ובכן, קבל את ההזמנה בכתב. וחבל שלא ראיתיך ולא יכולתי לדבר אתך פנים אל פנים, שמא תכתוב לחוברת זו על איזה ספר חדש. שלך, י. שטיינברג”.

באמת, חבל שלא מצאני; כל שעת־כושר לשיחה עמו על ענין כגון זה היתה יכולה להיות בת־השראה בשבילי, והפסדה היא הפסד־עולם. שמחתי, כמובן, להזמנה זו, ובהרהורים עמומים וסתומים על היחסים בינינו כעורך וכנערך, שלחתי לו, בין השאר, רשימה על שמשון מלצר. כשפגשתי אותו אמר לי: “טוב עשית. הרשימה טובה ובשעתה. כי הביא לי משהו והחזרתי לו, והוא בוודאי חושבני לאויבו, ואני דווקא רואה כמה משיריו, אם כי אלי לא הביא מאותם השירים”. זאת היתה פתיחה בת־מזל בשבילי. לאחריה נתתי לו מסות ורשימות, והוא בחן אותן בכובד־ראש והיה זוכר כל תיקון קל ומספר לי עליו. ואני הייתי מביט בו ומשתומם.

שיטתו בעריכה היתה כמעט בלתי נראית. תיקוניו היו קלים. פה ושם החליף מלה בחברתה או מחק אותה. טיפולו היה ביד ענוגה. תוספת־של־כלום כאן וגריעה שאינה ניכרת – כאן, וכל הרשימה לבשה פנים חדשות. הוא ערך ברוב זהירות. מעולם לא העניק לנערך ביטוי שאינו הולמו. סבורני, שלא אחד הרגיש לאחר שקרא את התיקון, שבאמת צריך היה בעצמו לכתוב כך. ולפי שזאת היתה שיטת־עריכתו, היה מחזיר הרבה חומר, שהיה טעון תיקון מרובה או שיכתוב. פעם סיפר לי על סופר ידוע, שהחזיר לו כתב־יד. והוסיף: “שימסור זאת תחילה לפייסי מלמד”. נראה, שבעירו היה מלמד כזה, או שנטל את השם מן הספר. כלל היה בידו: מי שטעון עריכה גדולה ומקיפה, אינו ראוי לשום סופר, ועל־כל־פנים הוא לא יפרסמו ב“מאזנים”. אינני יודע אם היה עקבי בדעתו זו. ייתכן שהצורך להוציא חוברת כל חודש הכריח אותו לעשות פשרות; אבל כך חשב ואף השתדל להגשים מחשבתו זו.

לדוגמה יכול לשמש שלום שטרייט, שאמר עליו, שאינו טעון עריכה, כי הוא יודע לכתוב, אבל הוא מאריך ולכן יש לקצר את דבריו. והרי אחד ממכתביו של שטיינברג אליו מיום 24.4.44:

"שטרייט היקר. ראשית: הרשימה טובה. שנית, קיצרתיה קצת, כי דבריך משתפרים תמיד על ידי צמצום. שלישית, בציטטה האחרונה מקופלביץ מחקתי את הסוף, כי הדברים הם פלאגיאט גמור מספרו של תומאס מאן, שאני זוכר אותם בעל־פה. ובסך־הכל – רשימה טובה.

שלך, י. שטיינברג".

ושוב: בדרך כלל, היה מרחיק ממנו דברים, המחייבים עריכה חותכת והיה מכשיר דברים, שעריכתם אינה משנה אותם שינוי צורה או תוכן.

לפעמים, נוכח במשקל שני לדעת, שקריאתו הראשונה בכתב־יד לא היתה כראוי, וחזר וקרא בו. ברוידס מספר מקרה כזה: בהיותו מזכיר, מסר לו שטיינברג כתב־יד להחזירו לבעליו בדרך־הדואר. כתב־היד נשאר בידו כמה ימים. וכשנודע לשטיינברג, שמח למקרה זה של רישול ואמר: “נהגתי בחפזה, ומצפוני הציק לי. עתים קריאה שניה ושלישית, בהפסקות של זמן, עשויה לקרב אותי אל כתב־יד, שהייתי אדיש לו בקריאה ראשונה”. ואמנם כתב־היד שנפסל – הוכשר לדפוס.

מנהג אחר נהג בסופרים צעירים. להם נתן רשות לטעות בחיבורם, בין מסה ובין סיפור, והיה מפשיל את שרווליו ומתקן את סגנונם ואת סדר דבריהם. וכבר הזכרתי במקום אחר סיפור, שקיבל מאת משה שמיר, בשביל “מאזנים”; ולפי שלא הכיר אותו, ביקש ממני פרטים עליו, ולאחר שאמרתי לו שהוא צעיר, התקין את סיפורו לדפוס תוך השקעת עבודה ניכרת. אבל בסופרים ותיקים היה ממצה את הדין.

בי היה נוהג לפנים משורת הדין, במידה כזאת, שלעתים היתה מביאה אותי לידי מבוכה. כשמסרתי לו מאמר על בוקי בן יגלי ופתיחתו לא היתה נראית לו, הביא אותה לי למערכת “הפועל הצעיר” לשם תיקון. אמנם, הוא קיבל באותו מעמד גם שכר־סופרים, אך לופבן לא היה ממתין עד שיבוא ליטול את שכרו, אלא היה מביא לו בעצמו או על ידי שליח. נמצא, שביקורו במערכת היה גם למעני. גם לופבן, שהכיר את כל קשיותו של שטיינברג, העמיד פנים תמוהות לביקורו במערכת. בדרך כלל היה מזמין אותי לבית־הקפה שלו לצורך אותה מטרה. עם זה, דיבר אתי על הפגימה במבוא דברים כדרבנות, וכשראה שהשיחה מתארכת, סיים כדרכו: “קיצור הדבר, (בהברה אשכנזית), זה לא טוב, ואתה צריך לשבת ולכתוב את החלק הזה מחדש”… אילו היה עורך אחר מדבר עמי כך, ודאי לא הייתי כשותק, אבל שטיינברג – שאני. גם עם וויסלבסקי, שותפו לעריכה, היה מדבר בלשון ביתית. פעם אחת, לפני גמר החוברת אמר לו: “מאזנים” כבר מלאים, חסר רק מאמר ראשי (המלה “ראשי” נאמרה בהברה אשכנזית). שב איפוא אין שרייב אן אזא גוטן נודנע מאמר (כתוב מין מאמר כזה משעמם כהלכה)… וויסלבסקי צחק.

 

ו    🔗

בשולי עבודתי כסופר לא נמחתה מלבי התנהגותם השונה של שני עורכים, של פ. לחובר ושל שטיינברג. חווייה חריפה זו השפיעה על הביוגראפיה הספרותית שלי.

שנים רבות חיממתי בלבי מחשבה לכתוב על דמויות שונות בתנ“ך מנקודת השקפה אנושית צרופה, הכוללת בחינה היסטורית, אסתטית ופסיכולוגית, אבל אינה מעוגנת בתפיסה תיאולוגית. האישים, כפי שהמקרא מתארם על מעלותיהם וחסרונותיהם, על צדקתם וחטאתם, עושים ספר נפלא זה לספר־האדם. נסיונות אחדים עשיתי, עד שסיימתי לשביעת רצוני את הפרקים על שלושה אבות וארבע אמהות. עמדתי ושלחתי אותם לידי פ. לחובר, עורך “כנסת”. כעבור 10 ימים קבלתי ממנו את המכתב הבא מיום כ”ה ניסן תרצ"ט:

“סופר נכבד, במסתך על ‘שלושת האבות’ מצאתי כמה רעיונות יפים, אבל אינה מתאימה ל’כנסת', שבה יש מחלקה רק לדברי־מחקר. במעטפה מיוחדת החזרתי לך את המסה”.

המכתב הזה עשה עלי רושם קשה, מפני שהייתי נתון אותה שעה בקדחת של כתיבה על שאר האישים במקרא. השהיתי את המשך כתיבתי עד שאחזור ואתבונן בדבר. אמנם, כבר פרסמתי קודם לכן ב“כנסת” סיפור בשם “סנסינה”, אולם עורך המדור הזה היה יעקב כהן, והוא קיבלני בסבר פנים יפות אף כיבדני בשבח הסיפור.

שלוש שנים לאחר מכן, כשיעקב שטיינברג נעשה עורך “מאזנים”, מסרתי לידו בלב דופק את “שלושת האבות” והוא לא דיבר אתי דבר, אלא פירסם מיד, וכינה אותם בשם “מסות”. הוספתי לפרסם אצלו עוד כמה פרקים, ואחר כך אצל עורכים אחרים. ובדרך זו נצטרפו לכדי הספר “אישים מן המקרא”. אילולא שטיינברג מי יודע אם הייתי מוצא עוז בנפשי לחזור ולהשקיע עצמי בסוגייה זו. קהותו של לחובר פגעה בכמה סופרים. הוא היה תלמיד חכם, מלומד, ואדם ישר, אבל נטול כל נעימה לירית. היתה לו איזו קנאה למדע, כביכול. בשיחה עמו הגעת עד מהרה לקצה הגבול. חוט הדיון תם, בתכלית הפשטות, ולא היה במה להיאחז. החומר תם פתאום ולא היה במה לפרנס את השיחה. הוא פרסם אחר כך כמה מסות משלי ב“מאזנים” על ספריהם של הוגי־דעות, וכל תיקון משלו בכתב־היד היה פוצע אותי. וכשקיבלתי את “מאזנים”, הזדרזתי להחזיר בתדפיס את התיקון לתוהו, כדי שלא לקלקל את ספרי שלעתיד. שמא יש ענין לציין, שלאחר ש“אישים מן המקרא” נדפסו ב“מאזנים” לא הרגיש את עצמו בנוח. אמירת־הן מצד סופר כשטיינברג, שהעריך אותו, למה שהוא אמר: לא – העלתה אדמומית בפניו כל־אימת שנפגשנו. ופעם אחת אף אמר לי: אילו פתחנו מדור למסות, כפי שהיה בכוונתי לעשות, הייתי מאכסן את מסותיך על התנ"ך בחפץ־לב… שתיקתי לא היתה בשבילו כהודייה.

כללו של דבר: בעוד שיעקב שטיינברג שמור בלבי כעורך ידיד, טוב־עין, אחיעזר ואחיסמך בדרכי בספרות, היתה פגישתי הראשונה עם לחובר כעין תאונה, שיצאתי ממנה בשלום, אבל היתה עלולה להיות קשת־תוצאות בשבילי.

 

ז    🔗

היו לי עוד עורכים באותם זמנים, ואף ביניהם היו סופרים חשובים, אבל מגעם עמי היה קצר־ימים, או לסירוגין, או שמעמדם כלפי לא היה של מורה־דעת. ג. שופמן היה עורך המאסף “מעט מהרבה”, שבו השתתפתי, אלא שלא נגע כלל במאמרי על עגנון, ואיני יודע מה עשה בשל אחרים. השתתפתי ב“עתידות”, ירחון לנוער, שאשר ברש היה עורכו, והחלפנו דברים על כמה פיסקאות. אבל הנושא לא היה בעל חשיבות מכרעת, ולכן לא נתנסיתי בשום נסיון אישי, שיש בו כדי להעיד על דרך־עריכתו. אף־על־פי שבדרך כלל היה ברש נקי־דעת וטהור־סגנון ומקפיד, שלא להעמיס בקיאותו על סופר אחר, ולפיכך תיקן רק מה שהיה מחוייב התיקון ולא נגע בצלמו הייחודי של המחבר.

על דרכו של ש. צמח בעריכת “בחינות” יעידו דבריו עצמם, שסופרו על ידי המראיין אייזיק רמבה (נתפרסמו ב“מעריב” ביום 21.2.69): “כאשר ערך את כתב־העת “בחינות”, לא היה מתקן על דעת־עצמו את כתבי־היד של הסופרים, אלא נוהג היה לרשום את הערות־תיקוניו מן הצד ולשלחם למחבר, בטרם הוריד את החיבור לדפוס”.

כך נהג עמי, שהציע לי שני תיקונים במאמרי וביקש אישורם. אחד שללתי ואחד קיבלתי, כפי שמסופר במקום אחר.

אברהם קריב, שהיה זמן־מה עורך המוסף הספרותי של “דבר” וזמן־מה עורך “מאזנים”, הזמין אותי פעמים רבות ולא היה לי אתו אלא דין־ודברים מועט בעניני עריכה. מכתביו אלי הם מבחינה זו הזמנות להשתתף בבמה שערך, או משפטי־הערכה על מה שפירסמתי אצלו או אצל אחרים. אבל לא עלה על דעתו לעשות בכתב־ידי מעשה־עורך, או לנהוג בי גינוני־עורך. כשנתקל במשהו הטעון בירור, היה פונה אלי בעל־פה או בכתב, כדי להעמיד את הדבר על תיקנו. כזה היה גם זלמן שזר כעורך שנתוני “דבר”, אף־על־פי שהיה עורך זקן ורגיל ובר־סמכא. אבל לא היו לי עמו חילוקי־דעות והתנהגותו היתה בנחת.

ענין מיוחד יש מבחינה זו לדב סדן העורך, יאריך ימים ושנים, שתחילתנו המשותפת בהוצאת עיתון עברי בשם “עיתוננו”, שהיה כלי־מבטאו של “החלוץ” בגליציה בשנת תרפ"ד (1924), שנינו נשאנו בעולו, והוא היה העורך. שנה לאחר מכן שיתפני בעיתון “העתיד” בווארשה, וכשנעשה עורך המוסף הספרותי של “דבר” שוב פרסמתי מאמרים שונים מפרי עטי, ־ בעריכתו. ברם, היחסים בינינו בכל התחומים – והם מרובים – בפעולתנו המשותפת, לא היו בעלי גוון רשמי. מעולם לא העלינו על דעתנו, שהוא עורך ואני נערך, הוא מתקן ואני מתוקן, ואפילו היתה יד־העורך שלו בכתב־ידי והיו תיקונים, אין בכך כלום. אלא שדב סדן הוא פרק מיוחד וסגולי בספר־תולדותי ולא אבזבזנו בכתיבה דרך אגב. מיועדת לו שעה מיוחדת וכתיבה מיוחדת.

עם דב סדן בראשון לציון, 1928