ספר זה, “המהגרים” ליוֹהן בוֹייר, ספר אמת הוא. האדם וחזון־האדם הם כאן העיקר. לא “מבחר” של גיבורים, שהועמדו מלכתחילה לעשות גדולות ונצורות, אלא אנשים בני קרקע, שמתחתם צמחו ונולדו לשנות סדרי־בראשית ולהשתתף עם זה במעשה־בראשית. הכל כאן מן האדמה, מן הקרקע והיסוד – ויסודות לא ימוֹטוּ. התרבות, העיפות, אולי קלקלה במקום זה; כבר ניצלה כאן את האדם ואת הקרקע, יש איפוא רק דרך אחת – להתחיל במקום אחר. השרשים תמיד שרשים הם. ובגלגל החוזר נבנית תמיד החברה החדשה על־ידי אנשי השורש. עלי השלכת, שהרוחות הרעות – התרבות המזויפת, הפוליטיקה ויחסי החברה, שסידרה את עצמה לטוב לה – הִשִּׁירוּ אותם מן הצמרת, משמשים מאז וישמשו לעולם רקב וזבל לצמיחה חדשה למען אנשי השורש.
ואת הגלגל המנסר הזה של החיים מלווה גם מנגינת נצח – הצער והתוגה והנחת. וכל ספר טוב, שחיי אנוש מפכים בתוכו, חייב להיות מלא את האידיאה הזאת ואת המנגינה הזאת.
וספר אנושי הוא הספר. ילידי הרקב של קרקע מולדתם, ממורקי צער ויסורים מסבל החברה, נגועי תרבות עיפה, הולכים להכות שורש באדמת־מטע חדשה. לא גיבורים. חלוצים. “עניים ואביונים המבקשים מים ואין”. נורבגיה, ארץ מכורתם, הקיאה אותם. פלוני הפך במסיבות־הימים לשודר ביערים, באשר לא מצא מוצא למרץ־הרוח המפעמו; אלמוני סדרי המדינה דלדלוהו והציגוהוּ כלי־ריק; והאחרים – מהם “מקולקלים” ומהם מרושלים ומהם כואבים ומרי־נפש. וכל אלה באים אל הארץ החדשה, אל ערבות דאקוטה שבאמריקה ונועצים לראשונה את המעדר באדמת־בראשית, שלא היתה בה עוד יד האדם. ומתוך הכאב והצער, מתוך חלוציות נאמנת ותמימה, הולכת וקמה החברה החדשה הקטנה בדמוּת מושב קטן בערבת האין־סוף.
והאנשים כולם, הטובים עם הרעים, נצמדים אל הקרקע. טל הזכרונות מן המולדת שעזבוה, עם זיעת־העמל והחרדה לבאוֹת, יחד עם יסורי יום־יום ויסורי הנצח אשר לאהבה, מרווים את האדמה החדשה, ולבות האנשים מזדככים בתוך שממת־בראשית זו ללא כנסיה ופעמונים מצלצלים, והם מתקרבים אל האלוהים ורואים מחזה־שדי.
ששה אנשים – ששה עולמות. המחרשה משותפת, הקרקע אחד, הגשם היורד מן השמים והבערה הפורצת בערבה אחדים הם לכולם, אבל האדם על יסוריו וצערו בודד הוא. במסתרים, בתוך צריפי־החומר שהקימו להם, תבכה כל נפש מלחץ־האהבה וכליון הגעגועים והתשוקה לאלוהים. ובמסתרים, לאור הירח בלילה, מקים לו אחד מן הששה גל־עפר, מעין גבעה קטנה על־פני השטח הגדול והחַדְגוֹנִי של הערבה, למען יקרב יותר אל האלוהים, ולמען יוכל להסיח לפניו מיסורי נפשו על בֶּגֶד אשתו ועל יסורי האהבה האילמים, אשר לא יתנו דֳמִי לו. והאחר, ה“חפשי” שבקבוצה, שנמלט הלום ממולדתו על “חופש־דעותיו”, בבוא יום התבערה בערבה, בשעה שהאלוהים נראה להם מתוך האש בשנת הקציר הראשונה, והערבה כולה בוערת בשלהבות־ארגמן ואוכלת כל עשב וכל חי, הוא הראשון, הכורע לארץ בתוך קהל חבריו (“והלאה העתק על חופש הדעות!”), פורש כפיו ומתחנן לפני כולם להשתחוות עמו, כי הנה בא יום־אדוני הגדול והנורא…
ואולם בתוך כל אלה ועל פני הכֹּל מהלכת מנגינת־החיים הנצחית – נשים יולדות ותינוקות משחקים. ויותר מזה: הבהמה והאדם חזרו ונתקרבו, הכירו האחד את השני מאז נפרדו. האשה הרכה והענוגה שבסיפור, בת המפקד הזקן מדירינדאל, כשהיא כורעת ללדת בבדידותה, ברפת, היא משעינה את לחיה אל לחי הפרה החמה, זו שנושאת עליה את שֵם אמה, וכשנהפכו עליה ציריה, היא יולדת, כמותה, כאחותה, כַּפָּרָה, ברפת.
וכך, מן היסודות הראשוניים, בונה את עצמה החברה החדשה. הפיראמידה הנצחית, הרחבה ומוצקה ביסודותיה על הקרקע, הולכת ומתעלה בעמל האדם עדי הגיעה אף היא אל מרום קיצה בתוך החלל, משְחק לרוחות, אשר יבואו באחרית הימים ויפילו גם אותה ויגיעוּהָ לארץ – בפרק האחרון של הספר נוסעים כבר בעיר החדשה, שנתהוותה מן המושב הקטן, באבטומובילים ופותחים בה בתי־משחק־והוללות – וצער העולם מתחיל מחדש. הפיראמידה מתחילה שוב להתפורר בתוך עצמה… ואז קם אחד ממיסדיו של אותו מושב, שהזקין בסבל המקום, וחוזר אל מולדתו הישנה, לנורבגיה. ברם, אותו זקן נסתמא בשתי עיניו, ועוור וערירי הוא נוסע בדרך הארוכה שמדאקוטה עד נורבגיה “לראות” את ארץ מולדתו, את כפרו, את הבית הלבן, את היערות, את הים ואת הפיוֹרדים – הפיורדים! ולעינים משמש לו נכדו. ועם הנכד, ומבעד לעיניו של הנכד, הוא רואה בפעם האחרונה את מולדתו. ונוגעת עד הנפש סצינה זו, כשאותו הזקן־החלוץ יורד מן האניה אל המעברה (אותה מעברה!) והוא מורה בידו לנכדו על פני רוכסי הפיוֹרדים את הבתים הלבנים, המלבינים בתוך זכרונו… ובלילו האחרון, בשכבו בבית זר, הוא רואה בחלומו, שהוא מחבר את השיר, שלא עלה בידו לחבּרו כל ימיו: אשה, ודמדומי־ארגמן מסביב למצחה, נודדת על פני העולם וזורעת זרע על פני ארץ רבה. ועתה יודע הוא נאמנה, מי היא האשה הזאת…
ואין זה ספר מסוגנן. הנעימה נמוכה מאוד. ורק תכונה אחת, הטובה שבכל התכונות אשר למספר, מציינת את הספר – ההוּמוֹר הטוב, הסַלחָן, נחלת כל יוצרי אמת. והוּמוֹר זה לא נעדר לרגע, ואף בשעת תיאורי אש ודם. וכך שר המחבר, דף אחר דף, את השיר הארוך הזה, שבראשיתו הוא אמנם נמשך והולך כמתוך ליאוּת, עד שמצטרפים הקולות בהֶמְשֵׁךְ – ומתהווים לנעימה אחת שלֵמה ורוָיָה.
ואגב קריאה עולה ומבצבצת כמאליה החלוציות שלנו בארץ. כליון־הנפש דומה; ושלנו עמוק שבעתיים משלהם. מרחוק לא תרמוז לנו מולדת בזכרון. ואולם נעלה על הכל הוא כאן הד העבודה, הד המחרשה, הננעצת בקרקע, וההזדככות הבאה עם העבודה. “חרוש, בן אדם, חרוש!” מעין: הפוך בה והפוך בה דכולי בה. זוהי נעימת־הלואי שבספר. עשרות פעמים חוזר ונשנה פסוק זה.
חוֹשבני, שזה יהיה ספר יקר לקורא העברי בארץ.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.