גיטה באידיליה שלו “הרמן ודורותיאה”, שלדעת עצמו הקיף בה את כל פרובלימות־החיים הגדולות, את כל שאלות “כבשונו־של־עולם” – החיים, המות, האשה, הנשואים וכו' – דָן גם בשאלת תפקידו של האזרח בארצו, ומקדיש באותו ספר קטן שני פרקים לשאלה זו: שם הפרק האחד “האזרח”, ושם השני “אזרח־העולם”.
“האזרח” הוא האדם בעירו, בארצו ובמולדתו, שחייב לדאוג להתקדמות התכניקה, כדי שלא תהא אומתו מפגרת ונחשלת לעומת עמים אחרים, או שלא תהא גם עיירת־מולדתו שלו נחשלת לעומת הערים האחרות, “הנאורות”. ו“בעל־בית־ליש־הזהב”, אביו של הרמן, מגבורי אותה אידיליה, בא־כוחו של “האדם־האזרח בארצו”, ה“בועז” של העיירה הקטנה, מביע את דעתו במלים מפורשות, שמשאת־נפשו האחת היא, שבנו יצא אל העולם, ו“יראה בעיניו לפחות את שטראסבורג ואת פראנקפורט הערים”, ולא יהֵא אך ממשיך את מסורתו שלו, מסורת־האבות, האכרים הפעוטים, הדומים ל“פטריות בנות־יומן, שאין שם וזכר אחריהן בחיים”…
אלא שמאחורי אותו ה“אידיאל האזרחי” של האב, הבורגני הזעיר, מסתתרת, כמובן, השאיפה הפשוטה, שבדורו של גיטה לא היו לה עוד טרמינים קבועים כל־כך כבימינו – השאיפה לעבור מן השדרה החברותית הנמוכה, השלישית, אל הבינונית, או השניה.
האידיאל אינו, איפוא, עמוק ביותר, וגיטה, שפיקח היה, נותן לאותו האב, הבורגני הזעיר, להביע בהבלעה גם את “האידיאל” הפשוט הזה וה“מובן מאליו”: החיים הנוחים והקלים, נוחים וקלים הם, ו“אשה חמודה” ראוי לכַנסה לבית רק אם נכנסים אחריה גם “ארגזים וסלים מלאים”…
והימים, ימי אותה האידיליה, ימי־מלחמה קשים בארץ. המולדת נתונה בסכנה להיות נכבשת ומוצפת על־ידי הפראנקים, השוטפים ועוברים את נחל־המולדת, הריינוס, ופחד האויב מחַשֵּׁל את הדור הצעיר והופך את הנערים לגברים, ואפילו את הנשים – “עם זה, אשר אותו בשם המין החלש נְכַנֶּה” – הוא מגייס לקרב, ודורותיאה הנערה מפילה בחרבה “נְבָלִים שְׁנַיִם” מחיילות האויב, “ובחרבה לשער נִצָּבָה”…
ואם כן לא די עוד באותו האידיאל של האזרח המקומי, שבימים כתיקונם הוא משמש אמנם בונה־הערים, מֵקים המוסדות ומקיים למעשה את התרבות התכנית וגם – במובנים הרבה – את תרבות־הרוח. בתקופה זו של מהפכה (ואנו עומדים כאן במהפכת־המהפכות, בריבולוציה הצרפתית), בשעה “שמוסדי־ארץ נמקים” ומצלמי־הזהב של הכנסיות יוצקים מטבעות עוברות־לסוחר, וקניני התרבות הקבועים והוודאיים הופכים לערכים מסופקים ונעים – בימים כאלה אין ה“אזרחות” הבורגנית השלֵוָה של העיירה יכולה עוד לשמש אידיאל לדור הצעיר, והֶרמַן הבֵן מנער מעליו את התפקיד הזה, שאביו אומר להטיל עליו (ומאליו מובן, שעם זה הוא מנער מעליו גם את ה“אידיאל”, המובלע בשאיפתו של אבא: הנשואים הטובים והנוחים “מכל הבחינות” עם בת הסוחר המצליח, “שביתו מצהיל מנגד בשמשותיו הגדולות”…) והוא בורח מן הבית, מסתתר בצל אחד האילנות שבקצה נחלת־אבותיו, ויוֹשב ומגולל לפני אמו הטובה את האידיאל האחר – משאת־הנפש של האדם הצעיר אשר מולדתו שלו (המולדת במובן הרחב) “נשקפת לאסון, לימים נוראים”. המלחמה קוראת ליֵשע העם והמולדת, והוא אך פושע ומוג־לב, שנשאר שומר את נחלת־אבותיו – ואפילו אם בן־יחיד הוא להם. התפרקות־האונים היא של הדור הצעיר, המבקשת לה מוצא. והרמן, העלם השתקן, שלדעת אבא הוא מאלה “אשר מאחורי התנור יחבאו”, מגיע לידי התעלות־הרוח ולידי פאתוס מרומם, והוא פותח בנאום ארוך לפני האֵם התמימה והזקנה: “אַרְצִי גֶרְמַנִיָה! לוּ כָל בָּחוּר וָטוֹב בָּךְ נֶאֱסְפוּ לִגְבוּלֵךְ, מִבְצָר וּמָעוֹז לוּ שַׂמְנוּ לֵב אֶחָד – וְנֶעֱצָר הָאוֹיֵב”. ודברים חוצבי־אש אלה הולכים ונמשכים בהֶכסאמטרים רבים ונפלאים, שעדיין לא פג טעמם עד היום הזה.
“אֵרְדָה הָעִירָה, אֶתְיַצֵּב – לְעָבְדָּה אֶת עַמִּי אִנָּתֵן… נָתוּן כָּל־בִּי לַמִּלְחָמָה!”
הדור הצעיר אינו מאמין עוד בקבע. “הכל נע ונמוג”, ובלב מקונן אך בטחון אחד, אך הכרה זו בלבד, שלאחר המלחמה הזאת, שתסחוף ותגרוף בזרם־הדם שלה את כל הישן והרקוב, יֵצא האדם, שיכָּתב לחיים לאחר הימים האלה, ויהיה “יציר־חרות, נעלה מעל שלטון כל מזל”. הוא, האדם הבא, הצעיר הבא, יקח את גורלו בידו והוא ישלוט בעצמו על עצמו – הוא ראש האידיאלים האנושיים מאז.
אלא שמאחורי כל זה עומד כבר ניצב “יצר האדם באדם לרע לו” – האדם, שעדיין הוא חיה שוכנת יערות־בראשית – ושולח את לשון הלעג שלו, את לשון־האפעה, ומלגלג בלגלוג מפיסטו: גלגל הוא החוזֵר… פיראמידָה היא, שאתם מקימים אותה בכל מאת־שנים או בכל אלף שנה מחדש והיא מתפוררת שוב כעבור עוד מאת־שנים או אלף שנה בתוך עצמה; כי קול דמי יהאדם צועקים מתוכה ונפש האדם משוועת מן העצים והאבנים. – –
חורבנו של עולם אינו עשוי אם כן להיות לאידיאל. האדמה, העקובה מדם, והחרב, שרוותה מִטֶבַח – ואפילו מִטֶבַח־אדום של נָקם ושִׁלֵם – אינה תכנית ופרוגרמה, שיש להעמידה כשהן לעצמן סמל לדור הצעיר, שילך בהן וידגול בשמן. ולפיכך יש רק זכות אחת בדרך הזאת, שהיא דרך השלילה – זכות ההגנה והעמידה על המשמר כנגד האויב; זכות הכבוד והקומה הזקופה. “כֹּחַ מוּל כֹּחַ אַדִּיר אִם יִתְקוֹמֵם” – נאמר בשורות האחרונות של אותה אידיליה רבה – “וְקָמָה הַתְּשׁוּעָה, הַשָּׁלוֹם בָּאָרֶץ”.
כי האידיאל הוא אחר לגמרי. משאת־נפשו הנאמנת של האדם היא אך במלוי הצו הקדמון של אזרחות־העולם, של העובד הראשון ושל העובד האחרון: “חרוש בה וחרוש בה דכולי בה!” בהכרח אתה נצמד אל הפרימיטיב להוציא לחם מן הארץ, ועל־כרחך אתה מקיים את עצמך ומקיים עם זה עולם מלא. “זאת היא שלנו!” מכריז המשורר עם סוף שירתו – “ממנה לא נזוז!” זאת – הוֵה אומר: הקרקע הנצחי, האדמה הטובה, אשר ממנה יבוא הכל ואליה יחזור הכל.
והדברים עתיקים. הם ישנים נושנים כימי האדם על הארץ. אלא שכל הפרובלימות בכלל עתיקות וישנות הן (“שתים־שלוש הפרובלימות העולמיות, כדברי אנטול פראנס, שבתוכן אנו נקלעים מימות קין והבל ככדורי־משחק”…) ורק הצורה מתחדשת מדור לדור, והטרמינים מתחדשים.
*
מלחמת־העמים האחרונה, שגם בה ביקשו לראות בימיה הראשונים את התקוות להתחדשות האדם ולשינוי־הערכים, שיבוא בהכרח בשכר הדם הנשפך (כאילו ברור וידוע, שהדם הנשפך חייב דוקא לשנות ערכים) – מלחמת־עמים זו, הנוראה ו“המודרנית” שבכל מלחמות תבל, הפכה מיד ללעג, על ידי התוצאות שהביאה עמה, את כל ההשקפות של הדור הצעיר והצמיחה מתוכה את שני ההפכים הגדולים – הבולשיביסמוּס הרוסי והפאשיסמוס האיטלקי – כראיה ברורה לדבר, שאין לך “אידיאל”, אם לימין הקיצוני ואם לשמאל הקיצוני, שאין לגרוף ולסחוף אחריו את בני־הנעורים, שיתנו את נפשם עליו. ואותה הברך עצמה, שכרעה אך לפני ימים מועטים ללנין, כורעת אחר־כך – וכמעט בלא כל מעברים שבהגיון – ל“דוצֶ’ה”.
“הסמרטוטים, שנפנפו מכל העבָרים על ראשיכם, בני דורי, בני הנעורים שלנו!” – קורא תומאס מאן בנאומו אל הנוער הגרמני – “הסמרטוטים הללו באים שוב ומוּרמים על ראשיכם בצו של צלבנים נושאי אלילים, ולעומת האידיות שלכם מפקדים הם עליכם להשתחוות לאֵלים חדשים, שאפילו דמות של אלים לא ניתנה להם להאביר דמיונכם ולהפכם, לפחות, לליגנדה”. ויעקב וואסרמאן בנאומו לאותו הנוער ביום חגו של גיטה, במלאו מאה שנה להולדתו של זה, שמסמל את “רוח־האדם העולה”, חוצב דברים עתיקים וחדשים על הרוח, ובזהירות יתרה (מפחד המפלגות ומאימת ההצבעה על היהודי) הוא מגולל שוב לפני הנוער הגרמני את הפרשה הנושנה, שהכל מוכרח לחזור אל הרוח הלאומית, שהיא רוח־המולדת, שהיא, בהתעלותה, היא גם רוח־האדם בכלל, רוח האנושיות בטוהרה.
אבל הנוער העולמי עדיין הולך ונקלע מיום ליום – ועם כל שנה חדשה הולך הדבר ונעשה קיצוני יותר – בין שני ההפכים הללו, בין שתי הקיצוניות.
ובין שתי הקיצוניות הללו נקלעת גם הספרות העולמית. אלא שבה בשעה, שהתעמולה המוסקבאית הציפה בכל העולם כולו את השוק בספרותה – אם על ידי סופרים, כגון אפטון סינקלר ואחרים, המטייפים כלפי בולשיביה – הנה מסתפק האידיאל הקיצוני השני, הפאשיסמוס האיטלקי, בהתכנסות פנימית, לוקאלית כמעט, ועדיין לא זכינו לקרוא אפילו ספר אחד, שבו יובלט אותו שינוי־הערכים, שבא על מדינה זו עם השתנות צורתה מסוציאליסמוס־קומיניזמוס שעם גמר המלחמה ועד לתנועה זו של “הקיסרות הרומית” אשר למוסוליני הדוּצ’ה.
וחבל. חבל, שרק ה“אידיאל” האחד הפך ונעשה לנושא ספרותי. וביחוד צר מאוד, שאנו החוזרים כאן בארצנו לקומם נושנות, “חורבות־עולם”, ומבקשים להחזיר תפארת־עם – חבל, שגם אנו ובני־נעורינו, שהאידיאל שלנו כאן הוא ההיפך הגמור, מתוך עצם־עצמותה של תנועת־תחיתנו, מן האידיאל ההוא של הפיכת הקערה על פיה עם שבירת הקערה עצמה לרסיסים – שאף אנו ניזונים מספרות זו עד היותה לנו כמעט לזרא ועד שהתחילה כבר יוצאת מאפנו.
ככמהים ופטריות צומחת ספרות זו של “ההפכה”, והיא מהלכת שיכרון על הדור הצעיר, שזה דרכו להיגרר אחר קיצוניות ממתחת את עצביו, שנחלשו בימי ההפכה האלה, בימי מלחמת־העולם, והוא הורס היום בידיו את אשר בנה אך תמול, ו“משתחווה ומודה” לכל ה“רשויות” גם יחד.
אלא שה“נארקוס” אינו ספרות ואינו יכול להחשב לספרות.
“רק עלים נושרים בשלכת הם אֵלה, שישמשו אולי רקב־דורות בהמשך־הימים”, אומר המבקר היהודי־הגרמני פליכס סאלטן בדברו על אחד הספרים הללו (דומני, אחד הרומנים המפורסמים – המפורסמים יותר מדי – של אותו אפטון סינקלר), והוא מסיים את דבריו בדברי גיטה מ“פאוסט”: “נאים ונפלאים הם יצירי־כפיך כביומם הראשון”, כלומר: רק אלה, המשתפים עצמם עם היוצר ביצירה ומאמינים באדם ומתפעלים עוד השכם והתפעל מן היצירה, זוכים, כיוצרה, לחיי־נצח.
וזוהי הספרות בת־הקיים. רק זו.
מעבר ל“מהפכות”, מעל להן, ומעבר לאותם האידיאלים השוללים, חוגג עוד גם עתה החיוב הגדול של האדם, “אזרח העולם”, את חגו. וכל עוד שהוא נצמד ברוב מנינו ובנינו – ברבבות מליוניו – אל הקרקע, אל הפרימיטיב, וממלא את הצָו להוציא לחם מן הארץ, עדיין לא אָבַד; עדיין לא אבדנו. כי מרגב־העפר, שהוא האוניברסום, שהוא הקוסמוס, שהוא האלוהים, צמחו מאז ויצמחו גם בַּבָּאוֹת, וגם באחרית הימים הללו, אידיאליו האנושיים של האדם, שיהיו מזוקקים ומצורפים יחדיו מן העמל, עמל־הכפים, העבודה, ומן השמש הזורחת על פני המעניות, ומן האלוהים, “הנותן יורה ומלקוש בעתו”…
*
“הַכַּשָּׁף הצפוני” – כפי שקורא מקסים גורקי לקנוט האמסון – היה הראשון, שזרק אל תוך רחובות אירופה, שנתמלאו סחי ומאוס לאחר המלחמה, את אוּלמתו הרעננה, את “ברכת האדמה” שלו, שהפיצה מיד ריחות חדשים ורעננים – “ריח השדה, אשר ברכו ה'”.
אלא שיצירה זו, ככל יצירת־אמת גדולה, לא נכתבה בכוונת־מכוון, ואין בה מאותם “הגעגועים והשַּׁוְעָה אל האדמה”, שהספרים האחרים, שנכתבו לאחר האמסון והושפעו ממנו, מלאים אותם. הספר נתפרסם מיד לאחר גמר מלחמת־העולם, אבל אין לשעֵר, שלא הוֹרה והוֹגה על־ידי מחברו עוד קודם לכן. כי מן המלחמה אין כאן זכר, ואף לא רמז.
יצחק, האדם, שמֵקים ישוב חדש בצפון, אף־על־פי שהוא מתנשא לסמל (וראה: אפילו השם התנכ"י הפשוט הופך ממילא, כבכל יצירת־אמת, ונעשה לסמל) – יצחק זה מתחיל בונה את עצמו, ועם זה את העולם כולו, מבראשית. וכך נאמר שם בשורות הראשונות של הספר: “הנה בא אדם ופניו מועדות צפונה. הוא נושא שק על גבו, השק הראשון, ובתוכו צידה וכלי־מלאכה מועטים. איש־מידות, אמיץ־גוף… הנה זה בא – בן־אדם בישימון הנורא הזה”. וההמשך הוא – החיים כולם, המשתרעים על פני 400 עמודים, ובהם כל הפרובלימות הנצחיות, כל אותן שאלות כבשונו־של עולם, שנזכרו כבר לעיל: החיים, המות, האשה, הנשואים וכו'.
ובדף האחרון זורחת השמש על המשפחה העובדת: “יצחק זורע (וכל שקרא את הספר עד תומו שומע היטב: האדם זורע; אני ואתה זורעים…), שמש בין־הערבים שופכת זוהר על הדגן… היער וההרים עומדים ומתבוננים. הכל כאן – כוח ורוֹם. יש כאן קשר פנימי ומטרה”.
וגם לספר כולו – “קשר פנימי ומטרה”.
והאשה? – “היא מבשלת את ארוחת־הערב. גבוהה וישרת־קומה צועדת היא אנה ואנה בבית – כוהנת־אש, השומרת על גחלת־הכירים לבל תכבה”…
וכך, מן הקרקע ומן העבודה, בהעלם כמעט, הולכות ונפתרות גם כאן, באידיליה זו, או באפוס זה, (גורקי כתב במאמרו על “ספרים”: “הספר הזה כובשני כאיליאס”) השאלות הנושנות של האזרח, של האדם עלי־אדמות. והפתרון הוא שוב: אזרחוּת־העולם. השיבה אל הקרקע וּבְנִיַת־האדם־את עצמו למן יומו הראשון ועד יומו האחרון. ולא לחנם הרחיקה הבקורת ללכת (כמו שמעיר מתרגם הספר לעברית, הד"ר נ. טורוב) “עד כדי לחוות את הרעיון, שהאישיות של יצחק – הגבור הראשי באפופיה כפרית זו – ראויה להיעמד במדרגה אחת עם גבורי הביבליה”.
“הביבליה” – אמנם במלה זו מרבים להשתמש יותר מדי בבקורת העולמית, האנגלית והגרמנית (כאשר עוד נעיר להלן), אבל אם הכוונה היא כאן, ששוב ניתן בזה אדם, שהועמד לפני התעלומה־של־העולם, לפני “בראשית”, ועליו לפלֵס לו את שבילו בתוך דרכי־החיים המשובשות – המשובשות על־ידי התרבות החדשה, שהגיעה להתנוונות – הרי בצדק תקרא דמות זו בשם דמות ביבלית.
*
ואולם יש עוד תפקיד לאדמה ולעובד (וכאן כבר עומדים אנו על קרקע אחר לגמרי) – התפקיד המטהר, הממָרֵק.
יצחק של קנוט האמסון הוא “אוניקום”, אנוש מוזר, העוזב משכנות־אדם ומתחיל הכל מבראשית, הואיל ואף הוא אנוש־בראשית הוא. אבל האדם המנוון בתרבות אירופה התלוש והקרוע ברוחו, מבלי היות לו עוד כל קרקע תחת רגליו – כלום הוא חייב לילך ולהתנוון לגמרי ואין לו עוד תקנה? כלום אין הוא עשוי עוד לשַׁנות ערָכיו ולהתחיל הכל מבראשית?
בפרובלימה זו דָן ספר אחר, ספר יקר, שאף הוא נכתב על־ידי בן ארצו של קנוט האמסון – יוהאן בוייר – בשם “המהגרים”.
קבוצה קטנה של בני נורוויגיה עוזבים את ארץ־מולדתם ומתיישבים מעבר־לים, בערבת דאקוטה של קאנאדה. מן האספסוף, שפלטו החיים מתוכם, הם אלה. אוֹלָה, אחד מאותם ה“חלוצים”, מַבְעִיר בערות בכפרו ושותה לשכרה, מאין מוֹצָא נכון לרוב האנגריה הצבורה והמבקשת התפרקות. והנה הם באים אל ערבת־בראשית זו, אל הקרקע הבתולה, וזוכים לטהרה, לתיקון המדות ולתיקון החיים, עד לידי התעלות שבהזדככות ממש – עד האלוהים.
האדם ניטהר כולו. הסבל המשותף והגורל המאחד כמו הגלידו את כל “פצעי־התרבות”, והם נכונים לקרבן איש בעד רעהו – וכל הדלתות של הבתים עומדות פתוחות ללא מנעול…
ה“פיראמידה” האנושית הולכת ונבנית כאן מן היסוד, ואנו עדי־ראייה הננו להתפתחותו של פרק־חיים גדול, הפותח בנִכּוּש העשבים של הקרקע הפרא, שיד האדם עוד לא היתה בה מעולם, ומסתיים בבנין הכרך הגדול “נידארוס”, שרכבות מהלכות מחוצה לו ואבטומובילים חדשים מהלכים בתוכו.
אלא שכאן מתחילה שוב הפרובלימה הנושנה: “הפיראמידה”, המגיעה עד מרום שיאה, מתחילה שוב להתפורר, והאדם מתחיל שוב להתנוון ו“להתקלקל” – להשחית מעשיו… ומה נפלאה התמונה באותו ספר, בשעה שאוֹלָה, מבעיר־הבערות והשיכור במולדתו, מהלך כאן מכפר לכפר ונלחם עם אותם “המקולקלים שבהם”, שעמדו ופתחו בתי־מרזח – ומכה על ימין ועל שמאל… צער תוקף את הלב למראה האדם, שמתוך איזה “צו עליון” שבדמו, הוא מוכרח, כאלימנט, להרוס את עצמו ולהשתתף בכליון־עולם.
ואולם לא זהו העיקר. הפרובלימה העיקרית שבאותו ספר היא אחרת לגמרי: היכול האזרח, במובן זה של גיטה באידיליה שלו, אזרח מולדתו ועירו, ליהפך ולהיות אזרח־העולם, במובן הרחב ביותר, במובן של “בין־לאומיות”, – אם ניתן כאן להשתמש בהגדרה חדשה זו? או במלים פשוטות יותר: האם יש ביכלתנו להשתחרר מן ההיפנוז של המולדת ולהחליפנה במולדת אחרת – ואם היא מעניקה לנו גם את כל לשָׁדהּ ואת כל מכמני אוצרותיה? האפשרות “בין־לאומיות” כזו, או אינו אלא שהאדם חייב להיות – וזהו עיקר־העיקרים, האידיאל, שאליו התכוון גם גיטה באידיליה שלו – אזרח־העולם בתוך מולדתו.
ורעיון זה הוא שעובר את הספר הזה, “המהגרים”, מראשו ועד סופו (ואם אמנם אין שם הגדרה מפורשת לפרובלימה זו, כפי שניתנה כאן). ובאחד מגבוריו, מורטין קווידאל, מתבטאה הכמיהה הזאת, האיומה, הרובצת כסיוט כבד על אלה, שהחליפו מולדת במולדת, בתמונות לוקחות לב, המתנשאות עד לידי סמל אנושי כללי: עִוֵּר וערירי, סומא בשתי עיניו, מגשש אותו גיבור, החוזר באחרוני ימיו אל מולדתו, על פני המעברה אשר מן הספינה, המביאה אותו מן המולדת החדשה, מ“נידארוס” שלו, שהוא הקימה לתפארה, אל המולדת הישנה, והוא “רואה” את הכפר העזוב ואת ההרים העזובים, שהוא “בגד” בהם, על ידי עיני נכדו, הזר (המדבר אנגלית), המוליך את הזקן אל חדר מלון עזוב, במקום שאין מכירים אותו עוד – ושם הוא נרדם ורואה חלום: “אשה, וזהב־בוקר מסביב למצחה, נודדת ועוברת על פני העולם וזורעת. היא זורעת את זרעי הדגן, הדרוש לה למען ארצה ומולדתה”…
אלו הן השורות האחרונות של הספר.
ב“ברכת האדמה” שופכת השמש את הזוהר המחייה על יצחק, אזרח העולם בתוך מולדתו, ועל מעשה ידיו, הדגן שזרעו בארצו; ואילו כאן יורדים הדמדומים על קווידאל בחשכת מלון עזוב – והדגן שנזרע, שהיה דרוש למען הארץ והמולדת, פוזר על שבעה ימים…
אזרח־העולם בגד במולדתו, והבוגד לא ינוקה.
*
ולסוג זה של הספרים, שהעמידו להם את הפורבלימה של האדמה המטהרת, שייך עוד ספר בעל ערך, שנכתב על־ידי אשה אנגלית, בשם “האדמה הטובה”. וכאן זו הפרובלימה העיקרית. ובכוונת מכוון דוקא. האדמה הופכת כאן למין כוח עליון, שבידו לתקן את כל הפגימות, שפוגמים החיים באדם והאדם בחיים. המגע עם הקרקע כוח של כישוף לו לשנות את כל מערכי לב האדם בבת אחת. וגבור הספר וואן־לון, כל אימת שהוא משרך את דרכו ונופל לתוך החטא, מיד הוא חוזר וטובל במי־טהרה אלה, האדמה, – ומיטהר.
האדמה קוראת אליה; האדמה משוועת; האדמה מטיבה פנים או מתנקמת; האדמה נעשית לעבודת אלוהים – והגבור וואן־לון אֵל מסותר לו, “אלוהי האדמה”, שלו הוא מקטיר ועליו הוא זועם בשנות רעב ובצורת.
“אני לא אמכור את האדמה לעולם” – קורא גיבור הספר – “בצפרני אחפור את עפר השדות, רגב אחר רגב. בו אאכיל את הילדים, וכאשר ימותו אקבור אותם בתוך האדמה, ואני ואשתי ואבי הזקן גם הוא מות ימות על אדמה זו, אשר הולידתנו!”
והספר כולו ספר אמת הוא. שוב ניתן כאן האדם, שבונה את עצמו מיסודו. על אדמת סין אנו נמצאים כאן, וגיבורי הספר סינים הם. אלא שסין לאו דוקא. וואן־לון מן המזרח הרחוק הוא־הוא יצחק של “ברכת האדמה” מן הצפון הרחוק. אזרח־העולם הוא.
ועוד יותר מזה: אין כאן כמעט שום קולוריט סיני מיוחד, ובשעת קריאה בספר אין אנו מרגישים כמעט, שהננו עומדים כאן על אדמה זרה, רחוקה ואכסוטית. וגם הפאבולה כולה אינה סינית דוקא. והיא יכולה להיות מועתקת על נקלה לכל ארץ אחרת. אזרח־העולם אחד הוא, כנראה, בכל מקום באשר הוא מרכין את גופו אל הקרקע, אם בערבות דאקוטה או בארץ הלאפּים, ואם בשדות־האורז של סין.
וואן־לון הוא איש השדה, והוא לוקח לו לאשה אחת מבנות השפחות של בית הוואן, בית העשירים, שהולך ומתנוון. רעב ומחסור, סבל הגוף והנפש, מטלטלים את המשפחה הזאת מן הצפון שלהם, שבכל מספר שנים בא עליו השטפון ומכלה את כל עבודת האדם, אל הדרום החם, במקום שיש למצוא עוד כף־של־אורז. אבל האדם, המתערה בקרקע, המתעקש על אדמתו, מנצח – וברבות הימים בא אותו מאורע גדול, שהיה מוכרח לבוא: בית־הוואן הגדול, על כל חצרותיו ונחלותיו, עובר לידי וואן־לון.
אלא שגם כאן הולך וחוזר אותו “פזמון” נצחי: כל אשר הוקם על ידי האדם, חייב ליהרס על ידו. היא התוגה הגדולה שבכל התוגות. השותף של מעשה בראשית, על כרחו נעשה שותף גם למעשה הכליון הנצחי, והוא עצמו משמש זבל לטייב את הקרקע למען הבאים והמתחדשים בגלגל־החיים הנצחי.
בניו של וואן־לון, תושבי החצר של העשירים שהתנוונו ואבדו, מוכרים את קרקע האבות. אינם רוצים עוד ב“אדמה הטובה”. ונוגעת עד הלב אותה סצינה בסופו של הספר, שבו מהדק וואן־לון הזקן התשוש בידיו “את העפר התחוח והחם”, ומייסר את בניו, שלא ימכרו את האדמה:
“קץ המשפחה הוא, כשמתחילים למכור את האדמה… מאדמה זו באנו ולאדמה זו נשוב. ואם תחזיקו בה, תחיו לבטח, כי לא יוכל איש לשדוד את האדמה מידיכם”.
אבל הבנים מלעיגים לו לאב, לזקן, המדבר דברים “פרימיטיביים” כגון אלה.
"והם ניחמו אותו וחזרו שוב ושוב על הבטחתם, הבן הבכור והבן השני כאחד:
“נוחה בשלום, אבינו, נוחה בשלום, האדמה לא תמכר. אולם מעל לראשו של הזקן הביטו זה אל זה והצטחקו”.
זוהי השורה האחרונה של הספר. וזוהי התוגה הגדולה.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.