“פאן”    🔗

“פאן”, קנוט האמסון – איזה ספר מן הספרים החדשים מן הוא והלאה אינו מלא אותם? או עוד יותר: האם אפשר היה, שאחריו עוד יוכל מספר־משורר להימלט מצפרניו של איתן צפוני זה? דומה, גם הטרמינוס “אימפרסיוניות” אינו מבטא כאן הכל: האנושי השלם נגלם כאן במגילת־אהבה קטנה זו בביטוי חדש־חדש – כל האנושי שבנו, וכל האנושי שמחוצה לנו. ומשזכה הוא לראות כך, כלום אפשר עוד, שאנו כלנו נראה אחרת? ומשום כך, דומני, אנו נתקלים בו בכל ספר, ואף מן הטובים ביותר ואפילו מן המוקריים ביותר. האמסון! על כל דף נראהו, מכל תנועת־גבורים נאמנת הוא מציץ ומחייך לקראתנו: “כך למדתי אני אתכם לראות!” –

ומה ראה הוא, האמסון? – דומני, לא יותר מאשר הכל: “על פי רפידתה של החוּלצה ואבקותיה הכרתי, כי צבועה שנית אחרי אשר נמחק צבעה הראשון”. וכשאֶדוַרדָה משחקת עם כלבו אזופ, והיא מספרת שיודעת רק שאזופ זהו שמו של ממשל משלים, יודע הוא, כי “אפשר היום בצהרים קראה בלקסיכון את הערך אזופ”… והוא רואה גם את תולעת־הגשם, המטפסת בבוקר על האילן ומשער שעד הערב תגיע אולי למטרתה, והוא יודע גם ללבות האנשים, ואולי אינו יודע, כי הליטננט אומר על עצמו, שאינו חכם ביותר… והדשא אשר מסביב לצריפו ביער, והסלע־האפור החי־המשתתף, וביחוד אזופ, כלבו אזופ – מי עוד יהין לומר, שאין נפש לאלה: נעץ נא שלשה ארבעה מבטים בסלע, בעשב, באילן, והרי הוא מוכרח להגות בהגות־לבך, לחיות את חייו־את־חייך, וכמאליו, בלי “פואסיה” ובלי הוכחות: אזופ מכיר את אדורדה כמותו, ועם אזופ הוא מסיח על איזילינה ודידריק, ושניהם נרדמים אז כאשר יחלדו הצפרים מרון. ולא מפני שכך רוצה האמסון, אלא כך הוא. כך הוא עולמו שלו, שלנו, ובלי “אמצעי־אמנות”… והאם ברח הוא היערה? – לא, גם במקום אחר, בכל מקום, הננו כולנו כך עם גדלוּתנו וקטנותנו, עם נשמתנו וגופנו. וכל גדלותנו וקטנותנו – כלום יש צורך לחפש אחר אלה למען גלותם? – הרי אנו עומדים השכם והערב ומספרים לכל עין־רואה עם כל תנועת יד, עם כל קמט־שַׂלְמָה, על כל תמורת־ארשת, את אשר הננו. הסוד הגדול, הגדול בכל הסודות, האדם, זה יפיו: באגודלו (אף זה כאן בסיפור זה), בזוית־שפתים הוא נעשה פתאום גלוי וידוע כלפי בורא העולמות – וזהו אולי גם סוד שיתופנו ב“מעשה בראשית!” – בראשית היה האדם ובאחרית יהיה האדם ויפה הוא האדם ונורא הוא האדם וגדול הוא האדם, ולהיפך: מה הוא האדם? וכו'… פאן! – איזו מלה גדולה היא זאת! “לילות־הברזל!” – התזכרו את הפרק הזה? – “שיר־השירים” של מה? – הרי כך רגילים אנו לבקש ביטוי: “שיר השירים של הצפון?” – לא, זה באנאלי.

ואני מעתיק מתוך חדוה: “ברוכים תהיו בני אדם, חיה ועוף! ברוך יהיה הלילה הבודד ביער, ביער! ברוכה תהיה האפלולית ולחש האלהים בין האילנות, ברוכים תהיו צלילי־הדומיה הנעימים והפשוטים, המגיעים לאזני, והעלים הירוקים והצהובים. ברוך יהיה חד החיים, המגיע לאזני, נשימת כלב המריח בחטמו בין העשב. ברוך ומבורך יהיה חתול־הבר, הרובץ על גחונו ואורב לאנקור באפלה. ברוכה תהיה הדומיה, על פני האדמה, הכוכבים, הסהר, כולם יהיה ברוכים”.

אני מעתיק הלאה: “שמע למזרח, הקשב למערב, שמעה והקשיבה! זהו אלהי־העולם! הדומיה הלוחשת על אזני, זוהי דם היקום התוסס, האלהים המרעיד את הארץ ואותי. לאור המדורה אני רואה קורי עכביש מבהיקים באויר, שומע חתירת סירה על פני הים. בצפון האופק בוקע ועולה הזוהר הצפוני. חי־נפשי בת־אלמות, מודה אני מקרב לבי על שאני זוכה לשבת כאן”!

באגדה העברית שלנו, במקום שנותנים בפי אדם הראשון לומר שירה לרבון העולם, היה מקום לשירה מעין זו. ובעברית שלנו, מה נאמנה כאן המלה: “מודה אני”! כך. הנה אנו ניצבים פתאום בתוך יער צפוני ושואבים חיים משירת־האדם עלי אדמות… וביער־בראשית זה, בגן־עדן זה, עם אדם ראשון זה, ועם חוה (כך שמה של אשת הנפח, זו האהובה־האשה־הערומה־הפשוטה) – וכאן, בשירה זו, מתעלה הלייטננט וחוה זו – וביחוד זו – עד לידי סמל. חוה – מק הסוחר מושל בה, עבודת גבר היא עובדת, בעצב, ואל האיש־הגבר תשוקתה, והוא ימשול בה, והיא נהרגה על ידי הגבר־הגברים. זהו הצד האחד של האשה, של “הפרימיטיבית”. והנה אדורדה, כפי הכרקטריסטיקה של הרופא: “היא בת עשרים, אולם אפשר לאמוד אותה לבת חמש־עשרה. היא אינה מאושרת. מלחמה תמידית במוחה הקטן. כשהיא עומדת ומתסכלת בהר ובים וקמטי־צער מתגלים מסביב לפיה, באותה שעה היא רואה את עצמה אומללה. ברם גאותנית היא מלבכות. ויש לה פנטסיה עשירה, מחכה היא לבן־מלך”.

מלחמה תמידית… מוח קטן… גאותנית… צפיה לבן־מלך. האם אין זו האשה “החדשה”, שלאחר חוה אמנו? ועוד הרבה “סמלים אנושיים” כאן, אלה שהם סגולת־נחלתו של כל ספר מקורי ראשון. וזעזועי האהבה – בשום ספר שירה לא נתגלו אלה באמצעים פשוטים כמו כאן. מי הם השטנים והמלאכים המטלטלים אותנו כך לקראת כל מבט טפשי־נואל של האהובה שלנו? – הנה הגענו עד דכא, כולנו, כל הגיבורים מנצחי העולם – ואין הבדל: קלמנסו, לויד ג’ורג' ואני “המלט האביון”, כמו שקורא עצמו גיטה – ובא פתאום מגע־יד־אשה, וחיתה נפשנו. “ישבנו בסירה. היא ישבה לצדי, על ספסל המשוט, וברכיה נגעו בי. מבטי שנינו נתקלו זה בזה. נגיעת ברכיה הניחה את דעתי, החילותי להתנחם על היום המר – ושמחתי שבה אלי”… ולמה אנו עוד מהלכים בגדולות בשעה שהננו כולנו רק צרור מאויים וגעגועים ומיתרים מתוחים לנגינת־נשים ולעוד נגינות קטנות זעירות?

…גלן בוכה ביער. הוא נופל על הדשא ובוכה. מי בוכה בקרבו? – כל הטהור שבנו. הוא מתאדם בחברת אנשים ונשים ומשבר כוס תה ומשליך את נעלה של אדורדה על פני המים ויורק לתוך אזנו של הבארון. למה? – הוא, גלן, אינו, חלילה, מן המתקוממים נגד החברה. לא, הוא, להיפך, מיצר על אי דעתו נמוס. אבל הוא אלימנטארי: המלאך והשטן חיים בו כבכולנו, ושניהם באים על שכרם. הבארון, הרופא, מק הסוחר – אלה גרים למטה בסירולונד ויש להם מבט־אנשים, ואולם הוא, “מבט־חיה” לו: אדם הראשון… הוא מבעיר מדורות ביער – למה? כלום הוא בורח מן “האנשים הקטנים” למען התבודד? – לא. דומה, “פרובלימות האנושיות” לא נהירין לו לגלן. “עם־הארץ” הוא, מקורי הוא. לאחר שנה הוא מרחיק להודו. כך, אנוש. ופאן – אלהי־היער, למה הכוונה? – גם כן ל“בראשית”. והפאבולה של “הרומאן” הזה? – ביער, בגן־העדן, היה אדם הראשון, והנה באה האשה והגישה לו מעץ האהבה, ויאכל ויאהב – וימת. ולא עוד. הרשימה הנוספת “מות גלן”, המסופרת על־ידי אנגלי פיכח בהודו, מיותרת; אף ערכה האנושי הספרותי אינו כערך הסיפור – ולא היינו חסרים בלעדיה ולא כלום.

“העיר זגלפוס”    🔗

“כד הוינא טליא – אמר פעם גיטה לאיש שיחו אקרמן – הייתי מהלך וחושב על הפאבוּלות. עתה, בשנות עמידה, אין לי עוד חפץ באלה: מכל הבא ביד אני נוטל”. קנוט האמסון, האמן הזקן, היה משוחרר מן הפאבולה עוד מעצם ראשיתו. לדידֵיה לא היתה מעולם רקמת הסיפור עיקר, אלא רקמות הנפש הדקות של אנשיו. קרי: אנשיו, ולא דוקא גבוריו. לא תמיד ביקש האמסון את ה“גיבורים”, וביחוד אין לבו הולך אחריהם ברומאניו האחרונים, שנתפרסמו בראשית שנות־המלחמה (“ילדי זמנם”, “העיר זגלפוס” ו“ברכת האדמה”). כאן הוא רק מספר. והוא מאריך בסיפוריו להנאתו: כי אמנם הנאה שבהסתכלות לו אגב תיאוריו הארוכים והחפשים גם מן הטכניקה. דומה, מהלך הוא לו בשלווה זו האפית שבשנות הבגרות הגדולות ובעין נשר צופה בתוך העיירה שלו, “זגלפוס”, ונוטל מכל הבא בידו; הכל טיפוסי והכל ראוי שיהא מוצג לראווה לאחר מגע ידו של המסתכל המעמיק. גם בחיים יש אשר יגיע האינדיווידואליסט לידי הכרה כזו: בכל הפעוט והאפסי ובפני כל ילוד אשה תיראה לו אז בבואת הגדול והנשגב, מעין אנפין־זעירין מן האוּניוורסום. ונילס הסנדלר שברומאן אשר לפנינו ובארדסן אשר על משרד הטלגרף בזגלפוס אישים הם כנאפוליונים הגדולים: הם נפתלים עם החיים ונלחמים. וגם הפרובלימה, כמו הפאבוּלה, נעדרת. גם בה אין עוד צורך. היא צריכה להיות כמרחפת מאליה על פני הדברים והאנשים: זגלפוס עיירה היא, שבה נופלים עכשיו – בשעה שהאמסון מספר את סיפור – כל מסורת העבר עם כל נושאיו של עבר זה. ואולם המחבר אינו מטעים את הפרובלימה. הוא רק מסדר לעינינו גאליריה של טיפוסים שונים, מען “באי־כוח נבחרים” מן העיר זגלפוס, ומתוכם אנו למדים… ומתוכם עולה לפנינו העיר זגלפוס בכל שלימותה, כאשר היה עם כוונותיו של המחבר לעשות וכאשר כינה משום כך את סיפורו־רומאנו. “העיר זגלפוס” טחנה גדולה לה, שמעסיקה כמעט “חצי מאה” פועלים. מלך הטחנה הזאת ומלכה של העיירה זגלפוס הוא הולמינגרה. “מלך” – כך מכנה אותו המספר בתיאוריו הארוכים, שבהם הוא מציג את ה“יורד האחרון” של העיירה. הולימינגרה אדם חלש הוא. קונראד, אחד הפועלים שבטחנה, מדבר עזות נגדו ומטיח דברים מאחורי גבו, והפועלים מסתלקים מעל פניו מדי עברו ואינם דורשים עוד לשלומו. כאן באה, כמובן, גם האירוניה הדקה של באי־כוח “הסוציאליות החדשה” שבזגלפוס: ווילאטץ העלם, זה האחרון לגזע האצילים אשר מסביבת העיירה, כשהוא מכה את קונארד לחי – חוזרים כל הפועלים עד מהרה לעבודתם… ולהולמינגרה גבעה מיוחדת על יד הטחנה להניף עליה דגלים, סימן לאניות העוגנות לחוף העיירה, המביאות את התבואה לטחנתו של ה“מלך”. והנה נראה פתאום באחד הימים – וזאת הפעם השניה! – דגל מתנפנף על הגבעה הקטנה אשר לחנותו של תיאודור. “תיאודור מן החנות” נקרא הוא תמיד בסיפורו. לקראת מי מנפנף תיאודור – עלם בן חיל זה, עלם מחוצף זה! – את דגלו? על מעשה זה משתוממת כל העיירה ובשאלת־תימה זו פותח גם הרומאן. “תיאודור־מן־החנות” – זהו העולם החדש, העולה על פני החיים החדשים של העיירה. הוא מרקד על קבריהם של ההולכים ואף גם על קבר אבא “פר מן החנות”. תיאודור, החנוני הצעיר, עובד ועושה בלי הפוגות ופורש ארבות־ידיו לכל העברים: הוא מכניס את כל ה“חידושים הגדולים” מן העולם הגדול אל החנות ואל העיירה: פונוגראף, קופסות בשר כבוש, גילאטינה, גבינה שוויצית, והוא בונה תיאטרון ומביא משחקים אל העיירה. תיאודור מעיז לחשוב אפילו על קינומאטוגראף ועל מכונות כתיבה. תיאודור יודע את הריקלאמה. על אחד האיים הקרובים לעיירה עורך הוא חג עממי ומפארו ב“אוּרים פוקעים” ובנפץ־דינאמיט – “תיאודור בכור שטן”! ולאחר מות אביו הוא מביא מן החוץ מצבת־אבן עם צלב ברזל גדול מבית חרושת רחוק. ואז מתחילה כל זגלפוס להזמין על ידו צלָבים מבית החרושת. הורים נזכרים בבניהם שמתו, בנים באבותיהם – וכל שדה הקברות שבעיירה מתחדש… ותיאודור מקשיב אמנם לתכניותיו של הזקן, מניע בראשו לאור הסכמה – ויורד ועושה כאשר הורהו שכלו הצעיר דווקא. בפרצופו של פר הזקן ניתנו כל זעזועי ההולכים, שאינם יכולים לוותר על עצמם, עם כל הטראגידיה שלהם: מעבר לחיים הם שוכבים בשיתוק אברים. פרק זה, שבו מתואר כיצד תיאודור הבן נקרא למעלה אל עלית אביו (פר החולה ראה, שדפיקות מקלו אינן מועילות עוד – תיאודור אינו ממהר לעלות – והתחיל מנהם, כמתוך עריגה משונה, כבהמה, והיה מחריד את הקונים שבחנות מלמטה) – קטע אמנותי הוא בסיפור: חרדה תוקפת עלינו – החרדה מפני הכליון ההכרחי הבא על כל הישן, המוצא מפני החדש. הולמינגרה הולך ויורד, ותיאודור עולה. תיאודור אינו גיבור, אנוש פשוט הוא עם מאוויים פשוטים. עלם בן־חיל. “בעל איניציאטיבה עצמית” – קוראים לכאלה היום בלשון סוחרים ואנשי מעשה. ונתכוון בודאי המחבר בטיפוס זה להורותנו, שהנה החיים הבאים לקראתנו בידי אלה, אנשי האיניציאטיבה" יהיו. ברומאנטיקה ובמסורת אבות וגם בנוצות תפארה של “נצר מגזע יחש” לא די עוד. החיים הם מלחמה – ובמלחמה מנצחים ה“תיאודורים”. ומסביב לשני המרכזים של העיירה – הטחנה של הולמינגרה וחנותו של תיאודור – כל העיירה כולה על שלילותיה וחיוביה. נמושות חיים מהלכים לרוב בזגלפוס, כמו בכל עיירה (כמו ביחוד, בעיירותינו שלנו, היהודיות): איזו אשה כשרה, אצילת־נפש, מרת רַאש, סמל כל טוב – זו שמזכירה לנו אמהות זקנות מן העיירה היהודית, שהיו דואגות לחולים ולעניים וחרוזי פנינים היו מעטרים למצחן. נערות צעירות, שראשיתה של הדימוראליזאציה הצבורית מתחילה לגעת בהן, וגברים חולים ושיכורים, שצרו עליהם החיים בעיירה (נילס הסנדלר גווע ברעב לאחר שהעיירה מתחילה יוצאת בנעלים ממרחקים יוּבאו) – וביניהם טיפוס נלהב של שיכור־משורר־דיגיניראט, בארדסן אשר על משרד הטלגרף, המנגן על צ’לו ומתפלסף עם נילס הסנדלר לפני מותו מתוך בהירות מוזרה, בתשובתו מחצרו של ווילאטץ. המנגן הקומפוזיטור בן האצילים ווילאטץ, זה שחזר אל העיירה מפריז למען נסות את אחרון כוחו, אם יוכל ליצור את יצירתו (כי “אם כאן לא יוכל – לא יוכל עוד בכלל”…) לאחר שמסר לו את הצ’לו שלו, שהיה נחשב בעיני בארדסן לבן אדם חי ומדבר, נופל הוא מת בתוך השלג. ולעומת אלה – כל הקלוקל שב“שדרות הנבחרות”: השופט ראש, רופא־המחוז מואיס, הסוחר בנדיקטסן – והעתון המקומי, “העתון מזגלפוס”, זה סמלה של כל הקטנות הצבורית עם הדלות הרוחנית והפראזה החדשה, הבאות כיום על העיירות עם הפונוגראף החדש של תיאודור־מן־החנות. הלא המה הערכין החדשים אשר לתמורה האנושית… ברם, כאמור, כל עצמו של רומאן זה אינו אלא בטיפוסים. ומלבד אלה, שנמנו כאן בשמותיהם, עוד רבים בספר זה, כי הן עיר שלמה אמר המחבר להציג לפנינו לראווה – את “העיר זגלפוס”. “זגלפוס”, כמובן, לאו דווקא: בשינוי שם ובשינוי הקולוריט החיצוני הרי זגלפוס היא גם העיירה היהודית שלנו, ורק “תיאודור החנוני” איננו בעיירתנו היהודית… תיאודור שלנו, הצעיר, הבא לרשת את מקום אבותינו ההולכים, חסר־יכולת הוא לגמרי ו“שתוּק־אברים” יותר מאבותיו…

–––––––––

הספר כולו כתוב באירוניה קלה. כל הסגנון רָוֶה איזה לעג שנון מגבוה. גם ההולכים גם הבאים יצוּרים הם, החיים בעל כרחם ומתים בעל כרחם. וכל הציוויליזאציה האנושית אינה אלא חילוף גבינה, שהיו מגבנים תחילה בבית, בגבינה, הבאה מקופלה מן החוץ בניירות־צבעונים ובקופסות. ולא חילוף בלבד, אלא ירידה: אבותיו של האציל ווילאטץ היו רוכבי־סוסים בריאים ורגליהם היו מקישות בדרבונות – ונכדם, יוצא חלציהם, מתענה לשוא ביצירת קומפוזיציה מוסיקאית… הולמינגרה ופר הזקנים – הראשון עשתנותיו משותקים, והשני גופו משותק, – מלכים קטנים הם, שעל ידי “המהפכה הריבולוציונית” של קונראד ואסלאק הפועלים בטחנה ניטל מהם נזר הגבורה. והפועלים עצמם – כאן ההשגה האנושית היותר דלה: עבד כי ימלוך וקטנות־המוחין כי תמלוך. – אף זו האירוניה העמוקה שבתמורה האנושית החדשה.

“הפרק האחרון”    🔗

זהו שם של רומאן חדש לקנוט האמסון. “הפרק האחרון” – המחבר גרס, כניכר, הרומאן האחרון. בן ס“ו האמסון כיום. יש כבר החפץ לשיר את שירת־הברבור. מעין “כאשר אנו המתים מקיצים” לאיבסן. הנפש פרטה כבר על פני כל המיתרים. והנה מתעוררת איזו תשוקה נעלמה לראות עוד הפעם את כל אלה יצירי הרוח, אשר מ”פאן" ואשר מ“רעב” ואשר מ“מסתורין” ומ“חולמים” ומן “העיר זגלפוס”, כשהם נאספים שוב יחד, ושואלים בפעם האחרונה ל“נתיבות עולם”. –

תוכן הספר הוא: המות.

בבית־הבראה חדש, שנבנה באחד הכפרים בנורבגיה, מתגוררים אורחים מאורחים שונים, שנאספו ובאו באקראי – כל טיפוסיו של האמסון אשר בספריו. הגיבור הראשי הוא “המאבד־עצמו־לדעת”. אנוש אומלל. מקור החיים – אכזב. אשתו בגדה בו, עזבתהו, והוא שומר אליה את אהבתו. הוא מחליט לשים קץ לחייו. הוא כבר החליט כמה וכמה פעמים, אבל מחוסר־אומץ הוא חפץ להעלות את האיבוד־לדעת לידי מדרגה גבוהה, לאותה המדרגה הגבוהה, שעליה עומד הרוצח – לידי קרבן.

לימי הפסחא הוא שולח בעצמו אליו מכריסטאניה – מעשה נאגל ב“מסתורין” שלו – כרטיס לבית־ההבראה… הכרטיס מתקבל רק לראש השנה. והכל מתפלאים על זה, שה“מאבד־עצמו־לדעת” שמח כל־כך על דרישת שלום צנועה זו ממרחקים… הוא מפרסם בקהל סיפור־אהבים… ו“המאבד־עצמו־לדעת” עולז על מעשה זה… ואולם כשהוא נסגר בחדרו, חוזרת ובאה המועקה האמיתית ולוחצת על הלב: ניעורה וקמה לתחיה אותה האהבה האיתנה לאשה שבגדה בו.

ובאחד הימים באה היא אל הסאנאטוריום. ההחלטה יכולה, איפוא, לצאת עתה לפועל. ואולם כאן יקרה המקרה המוזר: אחת הנשים שרפה את שמלת חברתה בסאנאטוריום. האשה נשרפה. גם המבעירה את האש נשרפה. גם האשה האהובה, שבאה אך תמול, נשרפה. הכל נשרפו, ורק אחד בלבד ניצל ברוב גבורה: “המאבד עצמו לדעת”! –

הוא ניצל ומסתובב סביב גל־האפר, כשהמפתחות לחדר־אשתו מצלצלים בכיסו. הצער והיסורים גדולים. עתה הוא מחליט בכל תוקף להוציא זממו לפועל, אבל הוא נשאר בין החיים…

זהו בעיקר תוכן הספר, הפאבולה שלו. והדברים אומרים: דרשונו. האמסון אינו מאלה, שביקשו “אפקטים” לספריו. אף את ה“תימות” במובן המקובל לא היה גורס. “מאורע” כזה, כעין שרפה פתאומית זו, אין למצוא אף לא באחד מספריו. “המסתורין”, למשל, כמו גם “העיר זגלפוס” הם כמעט חסרי פאבולה. וספרו שלפני האחרון, “הנשים על יד הבאר”, עושה רושם של אוסף טיפוסים ואוסף שיחות מרושל. ואולם אם קבלה היתה בידיו של האמסון, שזהו “הפרק האחרון”, נקבלה גם אנו במובן זה, שאותה שרפה היא סמל בלבד – “הנה נצלה שומן־בשרם של בני־האנוש ונמס בתוך להבת־האש” – נאמר שם. ולא נתפלא על האפקט.

… “זהו רומאן־החיים, והמות הוא הפרק האחרון. הווה אומר: לאמיתו של דבר אין אנו אלא חומר בערה, המונח וממתין לניצוץ הבוער ולנפץ – ולאחר ההתפוצצות אנחנו שוכבים שקטים, כשקט עצמו. אנו מתים”…

זה הכל.