לעתים רחוקות אתה מוצא עם סימפאטי כעם האנגלי – אבל בתנאי אחד, שתסע לאנגליה שלהם על מנת לראותם שם (קארל צ’אפֶק).

 

א. משהו על אָפים    🔗

אומה זו, שגורלנו הולך ומביא אותנו כיום ביחסים קרובים אליה, תורה שלימה היא; פרובלמטיקה, שאינה ניתנת להתלמד ולהתבאר על נקלה. אומה זו עוד לא עמדו בעצם עד היום על אפיה שלה, הפנימי־המקורי, ועל תכונתה המיוחדת, שהיא סבך שלם של פרובלימות, שאין כמעט לחדור לתוכו. ולא אנחנו בלבד לא עמדנו על פירוש המלה הזאת, “אנגלי”, אלא אף אירופה עוד לא הבינה לרוחו של שכֵנה זה, שהוא, לכאורה, למבט ראשון, גלוי כל־כך ובלתי מסובך כל־כך. ואין פלא, אם כיום עוד כותבים – או ביתר דיוק: התחילו כותבים – ספרים שלמים, טרקטטים גדולים ברבבות דפים (וביחוד בגרמניה), על אנגליה ואנגלים. לפני שנים אחדות עמדו על הפרק סין והודו – ביחוד הודו החדשה, המתעוררת לתחיה – ועתה “גילו” עם “חדש”, שאינו מובן ושמִן הראוי להתחיל להבינו – את אנגליה. כי אכן, הפשוט ביותר הוא לרוב המסובך ביותר. וכל המדפדף כיום בספרות העולמית החדשה ובפרובלימותיה של ספרות זו, יראה, כי מדי שבוע בשבוע מופיעים ספרים לעשרות בשאלה זו.

הנה מונחת לפני חוברת אחת של הירחון המפורסם “ההשקפה החדשה” של פישר ואני קורא על ספרים חדשים, שיצאו לאור בימים האחרונים בנידון זה: “אנגליה של היום”; “אנגליה כמו שהיא”; “אנגליה וצרפת”; “אנו והאנגלים” – ואף ירחון אנגלי לבני־הנעורים – בשם “הנוער” – התחיל מופיע בלייפציג.

גרמניה התעקשה. היא הטילה עליה מעין חובה להבין את האומה הזאת. הסיבה הפסיכולוגית מובנת מאליה. פראזה גדולה נפלטה פעם, לאחר המלחמה האחרונה, מפיו של מדינאי גרמני, שאנגליה עתידה “באחרית הימים” לפנות את מקומה לאחותה גרמניה, הצעירה ממנה והרעננה ממנה. וגרמניה רוצה להתחנך לתפקידה זה. זוהי ודאי הסיבה “העמוקה”. ואולם מלבד זאת עומדת גרמניה ברטט של הערצה לפני ה“אימפריום” הגדול, המנהל את העולם כביד־קסמים קלה; ב“חסד עליון”. ולתוך הכשרה זו, המקורית, רוצה היא לחדור, להבינה, ועד כמה שאפשר, להפיק תועלת ממנה לעצמה.

צרפת אינה מרבה לחקור כל־כך. ראשית, משום שאין היא “חקרנית” כגרמניה, ואינה מרבה בטרקטטים על כל תיאוריה וספק־תיאוריה. ושנית, מרחק הגזעים מרחק הוא. והמנצחים בכלל אינם שואלים שאלות.

הודו הצעירה, ואף גם מצרים שכנתנו – מכאן הולכות כיום ונשאלות השאלות הראשונות. והמטרה ידועה: “נבינוֹ וננצחוֹ”. ואולם כאהבה כך גם השנאה מקלקלת את השורה. והקולות העולים מכאן – וביחוד ממצרים המתעוררת – אינם ראויים עדיין להישמע מעבר לגבולותיה. כי לעומת הדברנות והפראזות הלאומיות המנופחות, עומדים גאנדי וטאגורי, הגדולים שבמתנגדי אנגליה, כעמוד אותה הספרות הגרמנית הטובה, העוסקת בשאלה זו, ברטט של הערצה לפני האומה הגאונה, ש“הפכה את המעשה היום־יומי לשירת־נצח”.

ואנחנו?

מובן מאליו, שאנחנו, ה“בורג” הפעוט ביותר בתוך מכונה זו, אין אנו באים כמעט בחשבון. אנחנו לא נשנה שם את הערכים; שום ערכים. אבל השאלה היא כאן מצד אחר: ערכינו שלנו ישונו, והם הולכים כבר ומשתנים עם המגע הראשון באומה זו, שגורל התולדה הקריב אותנו אליה. ושאלת היחס שלנו אל אומה זו הרי היא בהפך־פרובלימה משאלות־היחס של האומות והלאומים האחרים אליה. עול זה, הלוחץ על צוארם שלהם, הן אנחנו ברצוננו הכנסנו צוארנו לתוכו. ומתוך הכרה. ובעוד שהאחרים שואפים להתרחק, הרי תעודתנו היא להתקרב, לבוא לידי הבנה, כי אם לא, רק אנחנו נהיה מן המפסידים. ומשום כך החובה עלינו עתה ללמוד אותם, לעמוד על תכונתם, כי בגורלנו הוא.

ו“פרו דוֹמוֹ סוּא” אומַר: מיום שהם הופיעו בתוך ד' האמות שלנו, אני תוהה עליהם. אני רוצה להכירם. בספרותנו נרשמו רק פה ושם – על־ידי ר' בנימין באחדות מרשימותיו ועל ידי א. ציוני באחדים ממאמריו – איזה קוים בודדים עליהם, ולא עוד.

מן הראוי יהיה, איפוא, למסור מפעם לפעם מדברי אחרים, קטעים ורשמים, על האומה “בעלת־בריתנו”, כדי שנוכל לעמוד במשהו על אפיה של זו.

*

באחת מרשימותיו על אנגליה והאנגלים מספר הרמן באהר, שליבקנכט הזקן סח פעם למרעיו, כי בבואו בפעם הראשונה לאנגליה, ועוד לא הספיק להתחמם כראוי באווירה של לונדון, התחיל לכתוב ספר על אנגליה. כל כך תקף עליו הרושם הראשון, החזק. ואולם אך התחיל לכתוב מצא, כי מן הראוי יהיה להמתין עוד איזה שבועות, כדי להתעמק קצת יותר באותו ענין. ואולם השבועות האלה הפכו לחדשים, והחדשים לשנים. ועם רבות השנים, בערך שלש־עשרה ויותר, גברה בו ההכרה לאט־לאט, שאת אנגליה זו, שדימה להכירה ברגע אחד, לא יכיר עולמית.

וכך אמנם יקרה כמעט את כל מסתכל, כגבוֹר עליו שם הרושם הראשון, התקיף.

בימים הראשונים, בהתהלך האיש בארץ הזאת, נראים הדברים ברורים כל־כך. הנה האנגלי האחד, כשהוא דומה כל־כך אל חברו. ואף אמנם זוהי אחת הסיבות לחשוב את האנגלי לבלתי־פרובלימתי ברגע הראשון. הם דומים זה לזה. ואף גם בחיצוניות – בבגדים שאינם נבדלים בדרך כלל; שאין בהם התכונה לעשות את האדם הלובשם ל“אוריגינאל” – ואף גם בארשת הפנים. הם דומים כל־כך זה לזה, עד שפעמים אתה טועה לחשוב, כי אמנם אנוש זה שראית תחילה, וזה העומד לפניך עתה, אחד הוא: מבעד לאותו הפה ואותו טור־השינים ואותה הטעמת הקול ואותה בת־הצחוק, אתה שומע אותן המחשבות באותן המלים.

ואולם זהו הרושם הראשון.

והרושם השני: אתה לומד במשך זמן קצר לדעת, כמה מן ההרווחה יש בזה. מאחר שהם מוותרים על הנטיה לעשות רושם, להיות לאחרים, נסתמנה באפים מין קלות מיוחדת עם איזה ביטחון מיוחד. כל הנימוס האנגלי מיוסד על זה, שכל תנועת החיים הולכת בקו הישר, למישרים – בקו־העין. ובזה ההקלה ליחסים שבין אדם לחבירו. בימים הראשונים אין הזר פוסק מלהתפעל למראה זה.

ואולם אז אתה מתנסה בנסיון חדש: לאחר הרושם המיוחד הזה באה מעין אכזבה.

הזר מכיר פתאום לדעת כעבור ימים מועטים, שהאנגלי אוהב את דעת־הכלל. ובעיני הזר יגדל הפלא, בהרגישו פתאוֹם, כי אותה דעת־הכלל, “הקומן פלייס” בלשונם, ששם במולדתו שלו, היתה לו לזרא, מתחבבת פה עליו. ועוד יותר: לתמהונו ירגיש, שהנה לבו הולך ונמשך מעט מעט ל“קומן פלייס” זה – ואשר לא עלה מעולם במחשבתו, ירגיש לפתע שם: גם זו, דעת־הכלל, פרובלימה בת־ערך היא. האין זה, כי מעין מוסד הוא, שמן הראוי היה להכניסו לסדר העולם החדש?

ואגב שאלה זו אתה מכיר בתכונת האנגלי, שהיא אמנם אחרת מתכונת ה“אירופיים”. האנגלי אינו רגיל, ובוודאי גם אינו אוהב, להשמיע את דעתו שלו בציבור, בקהל. לא “קבלו דעתי”, אלא הבה נשבה נא יחד ונעיין בדבר! ואת דעתו שלו הוא שומר לעצמו, כי הדעה העצמית אינה מאחדת את הבריות, כי אם מפרידה ביניהם. ואילו יחסי־הבריות צריכים לקשר בני־אדם – והדעות העצמיות אינן יכולות משום כך לשמש אמצעי לאיחוד, לקשר־היחסים. מן החובה, איפוא, לוותר עליהן.

כשנפגשים, למשל, שני גרמנים ברכבת, והם מתחילים בשיחה, דומה הדבר, כאילו נשבעו מלכתחילה, כלפני “יום־הדין”, לשוחח בשיחה זו; ואף אמנם, כעבור שעה מעטה, הם יושבים כבר נעלבים־נפגעים. שום אנגלי אינו מודיע תיכף ומיד לחבירו את דעתו על אלהים ועל האדם, על החיים ועל המות, על המלך ועל המולדת. שיחות אנגליות פותחות תמיד במזג־האויר – זה הנושא השָלֵו ביותר, היחידי כמעט, שהכל יכולים להגיע ביחס אליו לדעה אחת. ואחר־כך, כהמשך, על מצב הבריאות – נושא, שאף אם הוא פועל כבר קצת יותר על הלב ועל העצבים, אבל על־כל־פנים מענין הוא את הכל…

בגרמניה, למשל, אין הידידות בין הבריות בת־קיימא, משום שגילוי־הלב הגרמני ואותו ה“יושר” המופשט, מגלים מומין עד מהרה. ואילו עם אנגלי אפשר להיות ביחסי ידידות שנים על שנים, משום שגם לאחר עבור כמה וכמה שנים אין אתה מכיר אותו עדיין ולא עמדת עדיין בעצם על טיבו. וכאן וודאי הסיבה, הסוד, לנשואין המוצלחים המרובים ביחוד באנגליה.

כי המקור לכל ההשקפה הזאת, שהיתה לעצם מעצמו של האנגלי, הוא בתוך ההכרה השלמה, שהחברה, הכלל, אינו קיבוץ של פרטים בלבד. הדעה הציבורית, למשל, שייכת לא לי אלא לכלל כולו, ומשום כך אינני רשאי להשתמש בה, אלא באופן כזה, שגם האחרים יוכלו להפיק את תועלתם ממנה. וכאן החוק לכל הנימוס האנגלי.

האנגלי איננו שוכח לעולם, כי ברחוב, בציבור, ביחסי האנשים, אין הוא נמצא על “הקרקע” שלו. וזהו גם החוק הפנימי שבכל שיחה, שיסיח אדם אנגלי. אם שאול אשאל מפי אנגלי, למשל, את דעתו בנוגע לבית־הלורדים, על השקפתו על הנצרות, וכיוצא באלה, הרי הוא עונה טרם כל: “Well מיסטר פלוני!” – ואולם במענה זה תורת־נפש גדולה, פרוצס פסיכולוגי שלם: “Well” – הווה אומר: אני רוצה להעיר תחילה לי לעצמי, שעלי לחשוב על דברי אלה, שאני חייב עתה להעלות על שפתותי… ו“מיסטר פלוני” – פירושו: אף אתה, השואל, שקראתי בשמך, חשוֹב על שאלותיך ששאלתני! כי בעצם הדבר, הרי אין אני ניצב ועומד כאן פנים־אל־פנים עם האלהים, שאהיה מוכרח לשפוך לפניו צקון־לחשי, אלא עם בן־אדם, שבעצם אין עיקר החשיבות לו לידע ברור את דעתי על בית־הלורדים, או את השקפותי על האלהים, אלא רוצה הוא לשמוע דבר־מה מפי, ואני רוצה לשמוע דבר־מה מפיו, ולכן, מובן־מאליו, שהתשובות והשאלות חייבות להשאר באותו השטח, המתאים לשנינו, ואינן רשאיות לעבור את הגדר, ששם מתחילה ההכרה האינדיווידואלית…

ואף אמנם, כל עוד שהאדם לא הכיר, מעצמו־מנפשו, את החוק הזה, שעליו הושתתו כל־חיי הציבור האנגליים ויחסיהם, עם השיחה האנגלית כאחד, עלול הוא לטעות ולחשוב את האנגלי לרמאי. הנה יש אשר נוכל לשמוע, היאך יושב אנגלי לפנינו ומדבר בהתפעלות על הדת, עדי חשבנו לתומנו, כי הוא עצמו אדוק הוא באומנתו. אבל לאו דוקא. האדם האנגלי הלז דיבר כך לפנינו רק בהתחשבו אתנו, ובחשבו, כי אלה הם הדברים, שאנו רוצים לשמוע עתה בעניני דת ואמונה – הווה אומר: לשיחה זו לבש הוא את האמונה כשם שהוא לובש את הפראק ל“דינר”, שהוא מוזמן אליו, ושגם עליו אפשר היה לו לוותר.

אדם גרמני, למשל, כי נזדמן אתו יחד בטיולנו על פני הרים, לא יעצור רוחו בקרבו בלי לקרוא לפנינו את פסוקו: “ואני, אני אוהב את השפלה דוקא!” או אם תעמוד אתו על האקרופוליס, ויקרא באזניך: “מה כל זה לעומת יערות העד שלנו!” ואילו האנגלי אומר “Very nice!”. וכך יאמר גם בשיחות על עניני דת: “Very nice!”, כלומר: הוא מבקש לומר בכל שיחה שלו את הדבר הזה, שיכול לקרבו אל החברה ולא להרחיקו ממנה.

ולכל אלה קוראים במלה האנגלית האחת, שאינה ניתנת להיתרגם: ג’נטלמן. ג’נטלמן פירושו: אני האדם חייב אמנם לדעת בתופעות החיים השונות את האמיתי והישר, אבל איני חייב להקפיד על זה, שאשתמש באלה ביחס לעצמי, ועל אחת כמה וכמה, שאין הרשות לשמש באמיתיות אלה ביחס אלי. כי האמיתי והנכון הוא רק הדבר, השייך לכלל, ושאין לו כל יחס עם הדבר השייך לי, לפרט. הפרט יש לו פינתו שלו. בה הוא בונה את עצמו. ועל החוק הזה מיוסד הנימוס האנגלי, ועליו עומד גם החופש האנגלי. באנגליה החרימו את אוסקאר ויילד לא משום שהביע את דעותיו הקיצוניות־האחרות, אלא משום שהפך את חופשו שלו לפרינציפון ציבורי – וזאת אין האנגלי סובל בשום פנים. האנגלי אומר: הווה, בן־אדם, מה שהנך, אבל אל נא תפריע את מי שהוא בזה! בימי הראשון לשבוע, או בימי החגים, אתה יכול לשמוע ב“היידפארק” כל דברי־ההבל הנואלים ביותר. ואולם “אגודות” במובן זה, שרגילים בהן בשאר הארצות, אין האנגלי אוהב. האנגלי שומר על סודו שלו ועל עצמיותו שלו מכל משמר. ולא עוד, אלא כאן גם מקור הגאווה האנגלית; לשמור את עצמו בשביל עצמו ולא לתת את עצמו לעיני כל. ותכונה זו הפכה כמעט למין “תאווה” אנגלית. האנגלי אינו מגלה את עצמו, מאותו חשש בלבד, שעם התגלות זו הוא כבר מפסיד חלק מעצמו. ולמה להפסיד? –

הסגר על הבית הרוחני, הפנימי; בדידות גמורה. ואולם מסביב לבתים הסגורים בריכת־המים – האמת, היושר – שבה אף הם שטים לפעמים להנאתם… היה, איפוא, אדם, את אשר הנך, אך בל תחריש את האזנים! –

“המסורת האנגלית”, כותב סטיפאן צווייג במאמרו על דיקֶנס, “למה היא דומה? לאותו מעוֹן, שאמנם האוויר לא יבוא בו חליפות, אך הוא מחסה מפני סערות־סכנה של החיים; נוֹח, נעים, עם סֵבר של קורת־רוח, כלומר: אותו “home” אנגלי עם אש־הכירים של שביעת־הרצון הבעל־ביתית. וחביב הוא מעון זה וחִנּוֹ על יושביו.” –

 

ב. משהו על ספרותם    🔗

על אנגליה סוגרים ימים; על תכונות האנגלים סוגרים הימים. “עם־האיים” היה ונשאר עד היום פרובלימה, פרשה סתומה, לבני ה“יבשת”, הקונטיננט, כמו בפוליטקה שלו כך גם בספרותו המיוחדת. והסגר זה, עם זו “ההתרחקות לעיני כל”, מושג קשה־ההבנה הוא ליבשת, ולכן הוא נדרש עד היום – או ביחוד היום, לאחר המלחמה העולמית – כ“מין חומר”. גם החוּלשות, התלויות בהתבדלות זו, וגם הגבורות עם אפין שלהן, ואף גם עם חִנן שלהן, הן כמגרות את בן־היבשת להעמיק ולהבין. כי אכן תכונה מיוחדת לאומה זו, ל“כוח עולם רוחני” זה – “אולי הכוח הרוחני הגדול ביותר, המתקיים כיום, ושהתקיים בזמן מן הזמנים” – זו התכונה, שהיא תולדת מזיגה נפלאה, לא־ניתנת לביאור, שבין הקודש והחול. ועל תכונה זו קיים אותו עולם שלם. אלה הם הגידין הכחולים שבתוך השיש, ואף אם אינם נראים לעיני כל. מכאן יובן, וכאן נקודת המוצא.

לורד קורזון בספרו על הודו מבאר, כי לדעתו אבדה הודו לאנגליה (שם ספרו: “השלטון שאבד”), משום שאבד לממשל האנגלי שָם הבסיס המוסרי. ודפים רבים בספר הזה, שנכתב על ידי מי שהיה משנה־למלך בהודו ועמד בראש הממשלה באנגליה, שבהם יש למשש בידים את הקוים העיקריים, הנאצלים, של אותה תכונה מזיגה: שוקי־מסחר – ומשיחיות…

הסוחר האנגלי לא יכול היה להשלים עם העובדה, שהולנדיה תהא מעמיסה מסים כבדים על “כל מיני בשמים”, וילך בעצמו לבקש פלפלין בהודו… כך מובא בפרק הראשון של הספר, ואילו בפרק האחרון, לאחר שהועברה לפנינו כל ההיסטוריה הארוכה של הודו, באים דפים שלמים של השתפכות־נפש עמוקה עם אותו פינאל, היוצא מתוך הכנעה עילאית שבהכרה: “הכל חולף ועובר, והאלהים לבדו חי לנצח נצחים!”

השורש נעוץ במעשה היום־יומי, ואילו על פני צמרת האילן ובין ענפיה מאוושים הרוחות. ולא מתוך פשרה, או מתוך פילוסופיה של פשרה, מושגת אותה ההארמוניה שבין קודש לחול. המעשה כשהוא לעצמו, כוחו ונצחונו, אף הם עדי נצח הם על הפליאה הנצחית, ומשום כך אף הם בבואתו של הקב"ה הם. האמונה היא שרין־קשקשים, ובלעדיה – וזאת תורת קארלייל בזמנו, ותורת לורד קורזון ואחרים בימינו – אין לצאת למלחמת החיים. בלעדיה – המפלה. הצי חייב להפליג לתוך הימים לא בכוח הקיטור בלבד, אלא גם בכוח האמונה. ואנגליה היתה אמנם האומה ההיא, שהוסיפה ערכין מוסריים לצוללות ולטאנקים. ואין לומר בשום פנים, שבאלפור וּוילסון, ועוד אחרים כיוצא בהם, שיחקו בפראזות בלבד, או ביקשו אחר “עלה תאנה” בלבד לכסות על מערומי הפוליטיקה. יסוד חבר־הלאומים ויסוד הבית הלאומי העברי הם, למרות הפרושים שבאו אחר כך על ידי “המקולקלים שבאומות”, שני בריחים איתנים, המבריחים את רצונה של האידיאה המשיחית הגדולה – הרוח המרחפת על פני אותו עם־המעשה. הרעיון המשיחי, השירי, שלא פסק מימי קרומביל ולפניו (עיין תולדות הציוניות לסוקולוב) מלחיות בתוך עמקה של שכבת הנפש אשר לאומה זו, קיבל את ביטויו בשני המעשים הללו – ואף אם עצם המעשים, כפי שהם מוּצאים לפועל, נהפכו כמעט, כדעת רבים, לקאריקאטוריים. כאן העיקר הרצון הנאצל. וזה בודאי היה, וזה ישנו. ומן הראוי גם להתחשב בו עוד גם עתה.

ואולם כל זה נאמר רק בדרך אגב. כאן החפץ לשרטט קוים אחדים, מעטים־מעטים, על הספרות והאמנות האנגלית ועל תכונותיהן של אלה.

והנה אותו היסוד – “ההסגר”, שנזכר למעלה – הוא הקו היסודי, המשמש כעין מורה דרך לתכונת האמנות והספרות.

האנגלי גורס: “ביתי־מבצרי”. ויש לשנות קצת מן המטבע ולומר: “אני־מבצרי”, ומתכונה זו יוצא פרוצס פסיכולוגי ספרותי מעניין.

הסיפור האנגלי – ואפילו הסיפור האנגלי המודרני – אינו מגלה טמירין. כמו ברחוב, בקהל, כך גם בסיפור, הנמסר לקהל, לרחוב, דורש לו הקורא את מה שאפשר לכנות בשם הרוָחָה. הסופרים ההם, שאינם “מפריעים”, אלה הם הנקראים ביותר. ומכאן הסיפוּרים המרובים באנגלית – ספרות שלמה ונפלאה – על חייהם של בעלי־החיים, הבהמה והעוף, וביחוד על חיי הכלבים, זה הרֵע האינטימי כל־כך, שעם כל אינטימיותו הוא שותק ואינו מחווה דעה… ואילו את אוסקר ויילד לא יכלו לעכל בשום פנים. הוא הרגיז. הוא חשף. הוא היה “מהרס־רוסי” שלא במקומו. אין לך הרשות בן אדם, ואפילו אם סופר אתה, להתפשט ערום ברחוב – ואוסקר ויילד נקשר בשלשלאות במאסר רידינג. ומאידך גיסא: דז’ק לונדון, רידיארד קיפלינג אהובים כל־כך וברורים. מיליוניות אכסמפלרים נמכרים בכל שנה מספריהם.

היער, הים, ארזי־בראשית, כלבים, קרחי־צפון – את אלה מבקשת הנפש על מי־מנוחות בשעת מנוחות. הדמיון, כמו האנרגיה, דורש את שלו. לשניהם ניתן הסיפוּק: כדור־הרגל ל“אנרגיה העצורה”, ולדמיון – סיפור־ההרפתקאות. ולמעלה מזה, לשם יחוד הנפש – הביבליה. ועל שלש אלה – על התנ"ך המקודש, הבסיס המוסרי למציאות, על הדמיון המרקיע, ועל כדור הרגל ומרוץ־הסוסים ומשחקי האולימפיאדות – יצמחו וישגשגו אותם רבי־המדינה הפלאיים, עם הפוליטקה הפלאית ועם זו הספרות הפלאית.

אבל הן גם “האני שבמבצר” מבקש את ביטויו. והמוצא היא הליריקה האנגלית הגדולה. ואף זו, הליריקה, היא אחד מן “הסודות”, שאינם גלויים לקונטיננט (אגב: גם משום שזו, הליריקה, הרי אינה ניתנת כמעט להיתרגם). מתוך אותה התכונה האנגלית, המפקדת להיות נחבא לתוך עצמו, יוצא, שהליריקה, שהיא אינטימית בהכרח, או שאינה כל־עיקר, מוכרחה כאן להיות דוקא מגלה ביותר. ואף אמנם “הטראדיציה הלירית היא המניע העיקרי בקולטורה האנגלית” (המשורר סיטוול בהערכתו ב“נוייה רונדשוי”). “ארבע מאות שנים – אומר אותו משורר – פורחת הליריקה האנגלית, ואף היום מצמיח אילן זה פרי הילולים, פרי מפתיע”. הליריקה האנגלית יש לה מסורת משלה, והיא כמו חורגת תמיד מתוך המסגרות של מסורת־האומה, והמשוררים האנגלים הגדולים הם משום כך גם האינדיווידואליסטים הגדולים ביותר – עד לידי קיצוניות. והליריקה האנגלית היא משום כך מאז, המטרה לחציה של הבקורת האנגלית, זו שהיא מבוססת, כמובן מאליו, על המסורת. ובנידון זה לא נשתנה היחס במשך מאות בשנים. כל חדש יוחרם. כשפרסם קיטס את שיריו הראשונים חנקוהו המבקרים. כשהופיע טניסון באו דברי הנאצה והלעג והשתיקוהו לעשרת־שנים שלמה, ואת סווינבורן רדפו עד – לבית־המרזח. וכאן הסיבה, שאין להראות באנגליה על מבקרי ספרות גדולים. רק הקבע נערץ.

ואמנות הציור והמוסיקה? – האידיוֹלוגיה מרחיקה בנידון זה עד לידי השערה, שהביבליה היא כאן המעצור. קשה להאמין. דומה, גם ביחס אלינו לא היה “הספר” המפריע, כאשר ביקשו לנמק התיאורטיקים משלנו ומשלהם. העובדה היא, שאין אנגליה מן ההולכות בראש באמנות הציור והמוסיקה. מאכס מייארפלד, זה המכנס את אנגליה לגרמניה מימי ויילד ועד היום, עומד על התופעה הזאת ומבססה על התכונה האנגלית. האנגלי הוא האינדיווידואלי ביותר בתוך המין האנושי והוא אינו סובל לחלק את אמנותו עם האחרים (ביחיד הכתוב מדבר), כשם שאינו סובל לחלק עם זרים את מעונו. הוא מתרחק מכל מיני “חברותיות” והוא מובדל בחייו לא פחות מאשר במצבו הגיאוגרפי. ואמנות הציור והמוסיקה הרי דורשות מעצם טבען “בית־ספר”, והאמן האנגלי, הצייר, הפסל, המנגן, נשארים תמיד – בהפך מאשר בצרפת ובגרמניה – יחידים בלא תלמידים ממשיכי עבודה. היצירה היא אינטימית, והאינטימיות אינה ניתנת להתחלק – ומיכאל אנג’לו ורפאל יצרו עם עשרות תלמידים…

ואשר לתיאטרון האנגלי, הרי יֵצא מאליו מכל האמור בזה, שאמנות הבמה לא תהיה כאן מן הראשונות באירופה. את שאוֹ מבינים ומציגים בגרמניה. ויש אומרים, שגם את שקספיר מבינים יותר בגרמניה. “תיאטרון אנגלי – אומר ברנרד שאו במאמרו “על הדראמה, התיאטרון והפילם” – הוא דבר והיפוכו. לנו האנגלים אפשר לערוך מרוץ סוסים אנגלי, לבנות בית־כנסיה אנגלי, פרלמנט אנגלי, ואפילו גלריה אנגלית מלאה תמונות זרות. אבל, למרות שהעם האנגלי הוא העם התיאטראלי ביותר על פני תבל, הרי הוא תיאטראלי רק בפוליטיקה, בבית־המשפט, אבל לא בתיאטרון. ואת התיאטרון הוא ‘מקנא’ ועויין, משום שהוא חושף ומגלה אותו”.

ואף־על־פי־כן יודע הוא עצמו, שאו, למנות על גבי אצבעותיו, הלוך ושוב, עשרים כוֹחות דראמאטיים גדולים, חדשים, “כמעט מן המדרגה הראשונה” (בשיחתו המעניינת עם ארצות–הברית’יבאלד הנדרסון, פרופיסור לספרות מאמריקה).

וביניהם הכי נכבד הוא בעצמו…

[תרפ"ה]