כצל הוא רודף אחרי. בעשרות תמונות שלו הסתכלתי בעתונים ובבתי־קולנוע – בעמדו ובלכתו, בהצדיעו על מגבעתו ובשלחו את ימינו בברכת־השלום שלו הנאצית – ואיני יודע מי הוא. ואני מחפש אחריו. אני רוצה לדעת מי הוא ומאין הכוח הזה שלו, המתחדש בכל יום תמיד, לזעזע את העולם, להחרידו ממש? מאיזה מקורות נובעת ההתלהבות הזאת שלו לצוד בחרמו את המיליונים הללו, הנוהים אחריו, להכניעם ולשעבדם לדברו?

ולא שנאת־ישראל זו, הנוראה, שהוא העלה אותה מאשמנים והחשיך בה את העולם, את אור־השמש ממש, – לא היא שמעוררת כאן את השאלה הנצחית של “ארץ ניתנה ביד רשע”, אלא משהו כביר ועמוק מזה: התופעה כשהיא לעצמה, החזיון כמו שהוא בהמשך קורא־העתים: מדוע בא ומאין בא?

וראשית כל: מהיכן הופיע פתאום כל־כך ובבת אחת והקדיר את שמי־העולם, כאמור, בסיוט־לילה איום, שאין כמעט עוד מפלט ממנו. וכל העולם מלא מאז שש שנים אך שמו ותעלוליו הפתאומיים, ה“ספונטאניים”, בלי לדעת ברור, היאך להתיחס אליו ואליהם, ומה הוא והם נושאים אתם לעתידות הקרובים, או הרחוקים.

ושאלת־השאלות: כלום עומדים אנו כאן לפני תופעה ארעית, סיוט־לילה, שיעבור עם עבור הלילה, או אינו אלא תנועה היא, ששרשים לה תהומיים בתחתיות האומה (ואולי גם האומות? האנושיות כולה?), ביסודי־בראשית שלה – ביערות הטייבטונים הקדמונים ובאלילוּת הגרמנית העתיקה.

ושאלה בתוך שאלה: היאך הגיעה אומה זו לידי כך? מה גרם לה, שתמסור עצמה לידי אותו האיש, שבא מרחוק, מארץ אחרת?

וכלום אין פלא בכך, שגם אומה בריאה זו, שלא היה לה צורך מעולם ב“גואל” – כי לא היה לה ממה להיגאל – מכנה אותו בשם קדמון ופרימיטיבי מאוד: גואל־מנהיג, משחרר, ובכמה ספרים נאמר אפילו – “משיח”?

בשום ספר ובשום מאמר מרוב המאמרים, שנכתבו עד עתה בשאלה זו, אין למצוא ביאור נאמן לתופעה זו. לרוב מעבירה המפלגתיות והפוליטיקה את הסופרים על דעתם והם דנים רק ב“שאלות יום־יום”. ואפילו הספר האחרון, שנכתב על־ידי גולה ונדפס בהוצאה ההולאנדית של ספרית הסופרים המגורשים בגרמניה “קווירידו”, אינו ממצה את עיקר הפרובלימה הזאת – “החזון בגלגל ההיסטוריה” כפי שנאמר שם – ואף אם הוא כתוב כולו ביושר ובאובייקטיביות גמורה. גרמניה שלפני היטלר ניתנת שם, ותמונה רחבה ומקיפה נגולה לפניך, שבה אתה רואה בעליל, בעובדות ובמעשים, כיצד הוכשר הקרקע להופעת הנאציות. אבל את היטלר עצמו, ואף־על־פי שהספר נקרא על שמו, אין אתה רואה שם, כפי שאתה מבקש לראותו ומחפש אחריו. כלומר: האלימנט הזה, עם הכוחות הראשוניים, מאין הם באים? מה יסודם? כלומר: האנוש בגילויו זה לא ענין את המחבר. וזה הוא העיקר.

ועדיין אני מחפש אחריו להכירו.

מתוך ספרו “מלחמתי” קראתי רק קטעים בודדים, מעטים. ספר של טירוף־הדעת הוא זה. ואפילו אם תשתחרר מיהדותך ומן הסובייקטיביוּת, לא תוכל לעכל את כל החומר הגלמי הזה. “הפרוטוקולים של זקני־ציון” – מגילת־החרפה הזאת של העמים, שהיא איומה עוד אולי מעלילת־הדם הבזוייה והנתעבה – משמשים לו בסיס בתורת־הגזעים שלו ובהטפת־השנאה ליהדות. ובכללו אין זה, בלא ספק, אלא ספר של אנוש מחוסר־תרבות, שרק האינסטינקטים מדובבים בו, ורק הדם הנגוע משווע מתוכו, אבל –

כלום אין ספר זה מעלה כמעצמו, עם מחברו כאחד, את ההשוואה עם “ספרי־אינסטינקטים” אחרים – אם ניתן לומר כך – של אנשי־סטיכיה, שבאו, כמותו, מן האפילה ונשאו בעיניהם ובפרצופי־פניהם את מבט־הפרא הקדמון, זה שאור וחושך משמשים בו בערבוביה? והצעקה שלו – ואפילו עכשיו, כשכבר שקט האיש וגרונו נגוּע וחולה, והוא, כנראה, כולו כבר חולה ונגוע – כלום לא היתה מעין קריאה פרימיטיבית “מיער־קדמון”? ונשים (כך נאמר באחד הספרים עליו) היו יושבות ומקשיבות לדבריו ונעות־זעות מפחד ומהשתוממות ומהערצה ומכְּניעה כלפני אלימנט ממש. (קרא גם בספר הנ"ל הוצאת “קווירידו” בנידון זה).

בזכרוני נשתמרה תמונה אחת משלו, מן הראשונות; מן הימים הראשונים של השתלטותו על העם הגרמני: לפני הינדנבורג האיתן, הישיש הגרמני־הטייבטוני, רחב־הגרמים ורחב־הכתפיים, עם בגדי־השרד שלו ועם אותות־ההצטיינות המבהיקים על חזהו לרוב, עומד הוא, “הצובע כחוש־הגו”, בשעה שהזקן הגבוה־המרומם מרעיף על ראשו המורכן את ברכתו ביום בו נתמנה קאנצלר על־ידו. הוא, הינדנבורג, פני שליט לו, פני מצביא, שהחרב המצומדת ליריכו הולמת־הולמת אותו, והמעיל הצבאי־הקציני אף הוא הולם־הולם. ואילו היטלר עומד מחוויר בפרופילון שלו עד לידי התבלטות עצמות־הלסתות, ועל פניו – פני דיגינראט לדוגמא – יצוּק עצב רב, תוגה של מעוּנה ושל עקשן כאחד.

וראה: אין כאן כל־עיקר – ואף־על־פי שגם הוא נושא כפו לפניו בברכה רומאית – מעמידתו של מוסוליני. לא. בראשית השתלטותו אמנם ביקשו רבים לראות בו פרצוף־משנה של מוסוליני. אבל לא. מוסוליני בג’יסטות שלו דומה יותר לו, למצביא הגרמני הזקן, שומר תפארת גרמניה הקדומה, מאשר להיטלר.

מוסוליני מצביא הוא – “דיקטאטור”, “קיסר” “טיראן” – ולא ביקש לו מעולם אלא כתר זה. ואילו היטלר משׂים עצמו גואל ומבקש לו את – כתר־“המשיח”. ואף־על־פי שלא הוא ולא האחרים מבטאים זאת במפורש. הוא “גואל”. וזאת כבר מבטאים בגלוי בגרמניה (בשעה שנקנס ונענש אותו כומר מחסידי־אומות העולם, שהגן על יהודי, אמר השופט על היטלר בפסק־הדין שלו מעין דברים כאלה: “מן השמים נשלח לנו המנהיג”).

מוסוליני החזיר את תפארת הוואטיקן לישנה והחזיר את הצלבים לבתי־הספר, שנעדרו שם מימי התקוממות גאריבאלדי. אבל היטלר חפץ היה – הה, אילו היה אך יכול; אילו, למשל, ניתן כאן “לעשות פרוצס קצר”, כלשונו בנוגע לגזירות על היהודים, ולא היתה הסכנה של הדת הנוצרית הגדולה – להיפטר מן הכנסיה ה“נוצרית־היהודית” הזאת כולה, לכל צורותיה, ולחזור אל אותו פרימטיב, ששם מקורו וממנוּ יצא – אל יער־הטייבטונים…

“האומה הצרפתית” – אמר הוא קודם שנעשה שליטה־מנהיגה של גרמניה (עתה אין הוא אומר עוד אלא עושה; באמירות הוא נזהר דווקא, ואף־על־פי שאין הוא חושב עצמו, כדבריו, פוליטיקאי, במובן הרגיל) – “חלשה היא ומנוּונת, ואנחנו בריאים וחזקים. הם כבר ניצחו וגמרו מלאכתם, ועלינו לנצח”… ובימים האחרונים כינס על סביביו את הנוער הגרמני ודיבר דברים “נוראים” מאלה – ואם אמנם אך ברמיזה – ועמד על הכוח (מעין הביטוי התנכ"י: “זו כוחו לאלוהו”) וליגלג בגלוי על היושר ועל הצדק ועל כל “תורת־הכבשים”, והעלה שוב את “הפרימטיב” מן היער – הכוח, הכוח. ועוד יותר: משפחת הנמרים שביער, דין הוא שתנצח את המשפחות האחרות, החלשות־המנוונות (וראה: לעמקו של דבר זוהי כל תורת־הגזע שלו, ולא כל ההפשטות, כביכול, שמבקשים לטפל עליו התיאורטיקאנים מכל המינים), וגרמניה אומה־שליח היא, עם־נבחר, שסופו להשתלט על כל האומות – או, לפחות, על כל אירופה. (אסיה, ממילא מובן, שתיכנע לגזע הלבן־הבהיר־הבלונדי, ואין כדאי להרבות על כך בדברים – ואף־על־פי שיאפאן החזקה מוחה ומתקוממת). וכאן, כמובן, שטחיותו ו“בטלנותו” וחוסר ההיקף שלו.

והנה בא גם המעשה האחרון – החזרת הצבא הגרמני למחוזות הריינוס, ואחריו עוד מעשה: כיבוש אוסטריה, או, כמובן, הרצון לכבוש את אוסטריה, כלומר: ההכרזה הראשונה, שאחריה תבוא, בשעת־הכושר – זו שבאה תמיד בתוך הקוניונקטורה העולמית כהפתעה – ההשתלטות שבממש וההתאחדות של “הגזע” לאחד, לאחד. היא ראש כל השאיפות. ואחרי זה, לבסוף – האימפריה הגרמנית הגדולה לעומת האימפריה הרומאית העתיקה והאנגלית החדשה; כלומר המלחמה האחרונה בין “גוג ומגוג”, בין היטלר ומוסוליני, שישארו שני ה“דיקטאטורים־הקיסרים” בעולם, לאחר שכל שאר האומות יישמדו מתחת שמי ה‘; שבה תנצח, כמובן, היא גרמניה, כי הגזע־הצפוני־הארי־האמיתי חייב לשלוט בעולם וכו’ וכו'…

זאת תורת־היטלר, שלא נכתבה; שהוא והנוהים אחריו מאמינים בה, או מעמידים עצמם כאילו מאמינים בה. הוא בודאי, שהאמין בה. אם עדיין מאמין הוא, קשה לדעת. כש“המשיח” חייב להיות “פוליטיקאי” ולסגל עצמו לתנאי־הזמן ולחוזים שנעשו (ואפילו אם הוא מפר אותם במתכוון) חדל הוא, ראשית כל, מלהיות משיח, ואחר – מכיון שאינו מוכשר להיות פוליטיקאי – הוא חדל לגמרי מלהיות, וסופו מפלה…

כלומר, הכל תלוי, כאמור, ב“קוניונקטורה העולמית”. אם התרבות האירופית עוד כוחה עמה, והמערב אינו עומד לשקוע (כפי שהפחידו אותנו עם גמר המלחמה העולמית), כי אז תנצח הפוליטיקה עם אנגליה וצרפת; אבל אם הכוח הפראי הקדמון תגיע שוב שעתו להכות חרם את העולם ולהביא מבול על הארץ, תנצח גרמניה וינצח היטלר.

כלומר: מלחמת גוג ומגוג – –

לפני ימים מועטים ישב לפני אחד מעולי גרמניה, ציוני וותיק, שברח ונמלט משם כל עוד בשרו בשיניו. והוא סח לפני קטועות, ובלשון נוגה מאוד, כמי שחייב, לדאבונו, להודות על מה שקשה להודות – שהשלטון החדש בגרמניה, שלטונו של היטלר, בחזקת בר־קיימא הוא. ועוד יותר מזה: אילו לא היתה שנאת־ישראל איומה זו משמשת כאן “משחת־קודש” לאותו האידיאל הנאצי, הרי אפשר היה להודות, כי כוח זה שניעור אינו כוח שכולו שלילי, חלילה.

ובמאמר המוסגר: אנו ציוני גרמניה בוודאי שלא היינו רואים בתופעה זו של “משיחיות” רק את השלילה. אבל –

ובמלת “אבל” זו נתאנח אותו גולה…

[תרצ"ד]