א. על מגילת אסתר    🔗

– כן, כן, אני זוכר היטב את כל טענותיך הישנות כנגד המגילה הזאת, שהיית קורא אותה לפנים־לפנים, בעודנו שנינו צעירים, בשם מגילת־העלבון, מגילת־ההתבוללות ומגילת־השפלות וכו' וכו'. “לא הגידה אסתר את עמה ואת מולדתה, כי מרדכי צוה עליה אשר לא תגיד”. אבל לא זו בלבד: כל הענין המגועל הזה של אחשורוש “השוטה” (היום היו משתמשים במלים אחרות לגמרי, מן המונחים של פרויד ותלמידיו) עם הפקידים־הסאדיסטים, שהופקד עליהם לכנס את כל בתולות־המדינה (ורש“י ז”ל אומר “ויפקד המלך פקידים, לפי שכל פקיד ופקיד ידועות לו נשים היפות שבמדינתו”)… ועם אותה הנערה היתומה הדסה, היא אסתר, (כלומר מעין “מזל” או “סולטאנה” ספרדיה, אל בלשון עכו“ם קורין לה “פורטו”נה”), שהיא תמימה וטהורה ונאיבית מאד ועצובה (בבית הדוד מרדכי אפשר אמנם שלא היה לה רע כל־כך, אבל אף־על־פי־כן: “אין לה אב ואם”)… כלומר: יתומה כפולה, נערה יהודית ויתומה, והיא עומדת מן הצד בין “האַרִייוֹת” המפוטמות והמפורכסות והתבעניות, המשתמשות בהזדמנות הזאת ולוקחות מיד הגא סריס־המלך כל מיני מתנות ושלמונים ואתנן. והיא אינה מבקשת כלום, אלא עומדת משתוממת ועצובה מאוד למראה ההיכל, התפארת, וחרדה, כיחד, למראה אותו המלך, שיגלה את פניה הירקרוקים־העדינים־הצחים־התמימים ויקחנה בין זרועותיו, והיא תהיה מופקרת לאיזה “אשמדאי” בעל־הקרנים, שיכול לעשות בגוויות של בתולות – ומכל העמים ומכל המדינות, מהודו ועד כוש! – כל מה שהוא רוצה…

הוי, מדוע יכול הוא לעשות כל מה שהוא רוצה? –

ואחר־כך אותה “אינטריגה חצרנית”, ראינועית־קולנועית, של “והמן נופל על המטה אשר אסתר עליה”, וכעסו של אותו בעל־קנאי, כביכול, שמזמין לו את נשיו על־פי הרשימה שביד שעשגז, סריס־המלך, שומר הפילגשים. וריר טפל נוזל מפיו של השוטה, שטוף־הזימה, בשעה שהוא צועק: “הגם לכבוש את המלכה עמי בבית?!” כאילו חסר “מלכות” הוא; כאילו איכפת לו משהו; כאילו אין “טבעתו” נזחלת מעצמה מידו בכל שעה של מצב־רוח, כטוב לבו ביין או כרע לבו בלא יין… וַשְתי אינה חפצה להופיע – הנה, בבקשה, אנשי־חצר, מיניסטרים עושי־פוליטיקה, הטבעת־החותמת, ואתם כתבו דתות וחוקים וכו' וגזרות וחומרות וכו'. וזה, המיניסטר, מה הוא מבקש? (בכלל בעל “אפקים־רחבים” הוא מיניסטר זה; “פרובלימות” מעסיקות את השוטה הזה ולא רק נשים ויין; אידיוט!) כן, הוא מדבר על איזה עם, שמִן הראוי להשמידו ולהוציא עליו “חוק ארי” ו“חוקי־נירנברג” – להשמיד, להרוג ולאבד – הנה הטבעת, בבקשה “לעשות בו כטוב בעיניך”…

הוי, מגילת־שפלות זאת של טיפוסים מנוּונים־דגנראטים ושפלים, שרוחצים באמבטיות של תמרוקים בתולות צעירות במשך שנים־עשר חודש, מתעללים בגופות־אדם בסתר ובגלוי ומנהלים כלפי חוץ איזו חצר־מלכות גדולה עם שרביט־מלכים ועושים מלחמות ופוליטיקה וכובשים להם “שבע ועשרים ומאה מדינה”, וכובשים להם נערות מזרע היהודים – ואת זרע־היהודים הם מבקשים להשמיד ולהרוג ולאבד… אלא ש“קאפריסה” פה ו“קאפריסה” שם, מקרה רע או מקרה טוב, אינם נותנים להוציא את הדבר לפועל – וליהודים אורה ושמחה וששון… כלומר: לאמיתו של דבר “הששון והשמחה” אינם כל־כך גדולים, וכל הפרשה הזאת של מעשי־הגבורה היהודיים לאחר־כן, שהרגו ואיבדו, כביכול, חמש מאות וכמה אלפים גויים ובשושן שוב שלש מאות “אריים” – נו, נניח, שאין זה אלא “סיפור־המעשה” בלבד. כי “הגבוּרה היהודית” אינה מבצבצת ממגילה זו כלל, ואף־על־פי שנאמר, כי “נקהלו ועמדו על נפשם”… לא, אי־אפשר לעמוד, ואין כוח לעמוד… כן, כן, מגילת־עלבון היא, ואילו היינו למשל כיום 17 מיליון יהודים במקום אחד, נאמר: מנחל־מצרים ועד לבוא־חמת, עם תותחים ואוירונים וטאנקים, בוודאי שהייתי מציע לחדול מלקרוא את המגילה הזאת; בושה היא לעם בריא; בושה…

– כן, כן, עד כאן דבריך. ואילו כאן הגענו לעיקר־הענין: לחשיבותה הגדולה של מגילה זו, אני הייתי אומר: לעממיותה הלאומית, לערכה הרב בתוך היהדות הדווּיה של הגולה הדוויה במשך יותר משני אלפי שנים…

אתה שומע: לא “שיר־השירים” – אותו “בוך דער ליעדער” שלנו עם האהבה הקלה־המרפרפת – ולא מגילת “קוהלת” – פסימיות זו מרוב שׂוֹבע של מי שטעם עד לזרא את כל מנעמי־החיים – לא היו יכולים לשמש נחמה לעם דווי וגולה בגיטות של אשכנז וספרד ואיטליה, שהיה תלוי כל ימיו ב“חסדם” של נסיכים ומלכים, מנוונים ודגנרטים, שמלאו חצרותיהם דם אדם; אחשורושים שוטים, שלבם נע בקרבם כמטוטלת ולא ידעו מה שרוצים ולא רצו מאומה אלא כבוד ושררה כלפי חוץ ותענוגות וזנות כלפי פנים, בהסתר, בחדרי־חדרים, מוּארים ואפלים, מריחים ומסריחים, אורוות אדם של בשר־סוסים וכו' (קרא נא, הקורא, אחת הפרשיות הטהורות, כביכול, לעומת האחרות, מעולם־מלכות זה: פרשת חייה של מריה סטיוארט, שנכתבה בימים האחרונים על־ידי סטיפאן צווייג, ותראה את כל אשר נעשה אך לפני ארבע מאות שנים באותן החצרות: רצח וגזל ושפיכות־דמים וזנות והתנוונות עד למורא ממש… וזו הנקיה שבפרשות מסוג זה!…); כן, רק ההכרה העמוקה – התהומית־האבלה – שכל זה טמא מעצם־עצמותו ובר־חלוף הוא, אלא שאין־ברירה, וארץ ניתנה ביד רשע, והעולם מסור בידי טמאים – רק ההכרה הזאת יכולה היתה לנחם את ישראל בגולה שלו, ש“הרווח וההצלה” יעמדו לו תמיד “ממקום אחר”, מנס, כלומר: מאיזו מקרה טוב או רע – פעם ענין של אינטריגה חצרנית־פוליטית: ביגתן ותרש (אצל סטיפאן צווייג בענין של מריה סטיוארט הם נקראים ססיל ובוֹתויל), שמבקשים לשלוח יד במלך אחשורוש (שם הם נקראים, למשל, אלישבעת מלכת־אנגליה וג’מס הראשון וכו'), ופעם אינטריגה רומאנטית־מינית: המן נופל על המטה, כאמור, (אצל מריה סטיוארט נופלים רבים כאלה על המטה). ומכיון שכך, הרי יש במגילה זו משום סמל נצחי לדורות, ואם תעמיק ותתבונן: משהו עוד למעלה מזה – הלעג מגבוה של מי שנתון על כרחו בשפלות, במעמקים, בחשכה… לעג נורא, סארקאסטי, לכל הפמליא הגבוהה הזאת, שככל שהם גבוהים ורמים ומקושטים יותר לתפארה, הם שפלים וטמאים ומגועלים יותר. ובמובן זה אין כמגילה הזאת ספר של נחמה ומרפא לעם דווי וסובל בהכרח – בגזירת־הגורל – בתוך העמים האחרים. הטראגידיה שלנו בתוך הקומדיה העולמית ניתנה כאן בצורה מגבוה (ובהידוק־שינים של סארקאסמוס עמוק לבל יתגלה החוצה, כי החוץ שלהם הוא) ובפרשה של לעג אשר לסיפור בדומה ל“אלף לילה ולילה”, ובכוונת מכוון להראות את אחשורוש הנצחי, שהעולם מסור לו, ואת המן הנצחי, ש“זרע־היהודים” אינו נותן לו מנוח לנצח, לעולם, בכל הגלויות. – ולעומתם את מרדכי הצדיק, המסתובב “מן הצד” ומביט בגניבה אל חלונה של אותה נערה ירקרוקת אשר בקומה השניה או השלישית שבחצר, שנתגלגלה שם משום שהעולם הזה, שהקב“ה יצרו והתקינו, פגום הוא ויש בו תאוות וחטא, שאין כוח להילחם כנגדם, אלא שיש להפיק אולי מהם איזו תועלת ולהעלות מהם ניצוצין דקדושה: “ומי יודע אם לעת כזאת הגעת למלכות!” כלומר: מי יודע דרכי השם יתברך, אם לא למען הרגע הזה נוצרה מששת ימי בראשית “ירקרוקת” זו – “מה רבו מעשיך ה', כולם בחכמה עשית!” ואפילו הזנות והתאוות… ב”הכרה אוניוורסאלית" אפשר להגיע גם לידי כך!

אבל לא זה העיקר. הגע נא בעצמך, אילו יכולנו כיום לבטא במגילה מעין זאת את כל הבוז שלנו לעולם טמא זה של היטלר ושל מיניסטרי־פולין, המתירים שחיטת יהודים ואוסרים שחיטת־תרנגולות (באותה שנה, שהיטלר עלה למלוכה, בשנת 1933, אסר את שחיטת־התרנגולות והחזיר את שחיטת־האדם, את התליה והעריפה של ימי־הבינים דווקא). מגילה נאה היתה זאת, של לעג ובוז לעולם־הבל־זבל זה, שאם לא תמצא לך נחמה בו באירוניה מרה כזאת, בסארקאסמוס, הרי אתה עשוי להשתגע בו ממש, לצאת מדעתך! –

אבל ראה: אני חושב, שאין אנו חדלים כלל ליצור את מגילת־הלעג הזאת. כל הספרות העולמית מלאה את הלעג הזה, והם אינם יודעים. היינה, זה שונא־הגויים הגדול, שלעג להם במשך דור שלם, אמר פעם, שלא לחנם הם שונאים אותנו כל כך: הרי אנחנו נתנו להם את האמונה הזאת שלהם; הרסנו להם את אליליהם והבאנו להם את “המזרח” לתוך בתי־העכו“ם, ועדיין לא “עיכלו” עד היום את זאת; זאת אומרת שקיבותיהם העכו”מיות הורעלו בתורת משה ובהכרת אלוהי־העולם ובדרישות של “צדק צדק תרדוף”, והם חולים, מקיאים, לא־עלינו… חא־חא־חא…

וביאליק שלנו מה אומר ב“מגילת־האש”? –

“ושחוק קחו עמכם, שחוק מר כלענה, אכזרי, אשר בו תמיתו”. – –

דוק ודוק. גלגל־ההיסטוריה מנסר אמנם הרחק מאתנו, אבל אנחנו עומדים מרחוק ומכוונים את כדור־הצעצוע הזה…

כך הוא וכך יהיה כנראה לנצח, לנצח…

[תרצ"ה]

ב. ככל הגוים בית־ישראל    🔗

“קן פושעים נתפס בתל־אביב. 36 מעולם התחתון ניצודו”.

(“דואר היום”)

– אני יודע; כן, אני יודע היטב, ששוב תבוא אלי בטענות ותאמר, שכל אלה הדברים, שאני קורא להם בשם דברים שבכאב ובצער, דברי־כיבושין, אינם, לדעתך, אלא מעין דברי־פיוט מרחפים של בני־אדם שלא מן הישוב, או כלשונך פעם: משחק־צעצוע של אלה, שהחיים פלטו אותם אל החוף והם יושבים ומשחקים בשבלולי־המוסר ובשבלולי־הרוח, המתגוללים כיום נפוצים ללא־חפץ…

כלומר: לדעתך הים סוער־סוער מרחוק; הגלים מכים והומים ורועשים כמאז ומתמיד, מששת־ימי־בראשית, – ושוב בלשונך: בחטא ובגזל וברצח, שכרוכים בהכרח בכל מעשה בני־אדם, או, כפי שאמרת פעם: לא בפיתום ורעמסס בלבד נקברו חיים התינקות, ששיוועו מן העצים והאבנים. אלא בכל בנין – ויהא זה אפילו בנין של אידיאלים מלכתחילה, ואפילו הבנין הזה שלנו, התחייתי־הלאומי – משוקעים בהכרח, באין מפלט, החטא והזוהמא, ואפילו הרצח והגזל. ראה: הנה עוד לא החילונו לנשום, “להסתדר” כמעט, וכבר נעשינו כ“כל הגויים בית־ישראל”, עם חבורות של גנבים וגזלנים, עם אנשים לעשרות, שמועלים בכספי־הציבור, עם בתים נעלמים ומסופקים של זנות פומבית ומסותרת, ועם בחורים בעלי־פגיונים, שדוקרים, ועם בריות נדקרות (מי מהם אשם, אל־אלוהים יודע!). ואם כן, בהכרח עלינו להסכים ל“עובדות” ולקבל את הרע עם הטוב… ככל הגוים… הרי לכך התפללנו…

זוהי דעתך. ולפני ימים מועטים הרחבת עוד את דיבורך זה – את “השקפתך” זאת – והגעת לכלל דעה, שאפילו הזוהמא והטומאה, שהעולם הגדול מלא אותן – זוהמת הנאצים, הרג־החבשים והתככים הדיפלומאטיים של אותה מכשפה קומוניסטית, שמתפרכסת כיום, כאיזבל, ומביטה בעד חלונה במבטי־פיתוי לכל העולם על־ידי ה“אדמיראלים” וה“גנרלים” החדשים שלה – כן, לכלל דעה הגעת, שאפילו כל הדברים האלה “הכרח־המציאות” הם (אתה זוכר: אני הפסקתיך אז בתוקף וצעקתי באזניך, שלא תשתמש בשיחתך עמדי במלים הממזריות הללו: “הכרח־המציאות” וכיוצא בהן, אשר מן המלונים החדשים!…). ואמרת: נאומו של היטלר אל הנוער המתלמד הגרמני הוא נאום, שהולם את השעה הזאת בעולם; כך צריך להגיב על מה שנעשה בארצות אחרות (ממילא מובן, שבמאמר־המוסגר הוספת, ששאלת־היהודים בתוך כל הענין הזה בוודאי מכאיבה; אבל היא “פרט”…) וכך צריך מנהיג לדבר כיום. תורת־הכבשים לא הצליחה, ואם כן נחזור אל תורת־הזאבים. ועמדת ממקומך וחגגת לפָנַי ברוב מלים גדולות, גבוהה־גבוהה, על תורת־הזאבים הזאת, ולא נתקררה דעתך עד שהעלית פסוקו של ביאליק ז"ל בשירו “על סף בית־המדרש”: “מהיות כפיר עם כפירים אספה עם כבשים”. והתרגזת וצעקת: לא, לא, מהיות כבש בין כבשים מוטב להיות זאב עם זאבים…

אלא שאני הפסקתיך במתכוון שלא־מן־הענין על מנת להורידך מן “הבימה הגבוהה”, שנתיצבת עליה ברוב פאתוס, ושאלתיך בלחש, אם אין יש שאתה מתגעגע לפעמים – על משכבך בלילות, למשל – אל עיירתך היהודית, ואל הרחוב היהודי של עיירתך, ואל הקירות המלבינים של בית־אבא, ואל אחותך הטהורה, ואל כל אותה סביבה תמימה, שהאידיאלים רחפו לפניה במרחק – ארץ־ישראל, קברי־אבות, רחל אמנו ושרה אמנו ויעקב אבינו ויצחק אבינו; ואם אין יש, שאתה חושב, כי מי יודע – הוי, מחשבה מרה ואיומה! – אם לא יצא שכרנו כאן בהפסד משם, ואם לא נקים כאן – הוי, מחשבה עוד מרה שבעתים! – כת חדשה של שומרונים או שבתאים בארץ־ישראל (אותו מיליון היהודים שבעתיד לעומת שלושים המיליונים בעתיד של חוץ־לארץ), והכת הזאת תשנא בהכרח (כן, ב“הכרח־המציאות”, מהיותה רחוקה מקיבוצי־ישראל הגדולים והמפותחים, ומהיותה סגורה בפינת־אסיה) את כל היהדות הגדולה, או, להיפך, היהדות הגדולה תתנכר בהכרח לה, כפי שהתנכרה לכל שאר הכתות הזרות, שצמחו מתוכה. והרי סימנים ראשונים כבר יש לראות: אתה יודע היטב שבנינו היוצאים מכאן ובאים, למשל, אל בין היהודים בפולין או בגרמניה, או אפילו באמריקה, נחשבים שם בתוך קיבוצי־היהודים ל – כמדומני שאיש לא סיפר עוד את הדבר הזה ברבים – – ל“שונאי־ישראל”, לאחרים, לרחוקים מצער־האומה, לרחוקים וזרים ונכרים… וזה אך כעבור שתי עשרות שנים למן התחיה החדשה הזאת… ומה יהיה כעבור עוד שתי עשרות שנים?

ואתה, האמת ניתנת להיאמר, לא הסכמת לדברי; נלחמת בכל תוקף על דעתך וביקשת להוכיח, שליהדות זאת התפללנו. “יהדות של שרירים” היתה הסיסמה, והנה הגענו ליהדות של שרירים… אלא שאגב דיבור נסתמן החיוך על פניך והורדת עיניך בבושה כל־שהיא, כלומר, כלומר: בעצמך ידעת, שעדיין לא קיבלנו בשכר כל זה שהיטלנו מעלינו בבת אחת, אפילו מנת־בשר של שרירים ממש, וכי “השרירים” עצמם עדיין “מופשטים” הם ככל אותן ה“הפשטות”, שביקשנו להתרחק מהן ולהיות – “ככל הגויים בית־ישראל”…

אלא שאני לא חפצתי, חלילה, לעמוד ולקונן על הבאות ועל הדורות ולדאוג למה שיבוא “באחרית הימים”. חלילה. בגלגל המנסר של ההיסטוריה נישחק מי שצריך להישחק, וכל שנגזר עליו לעמוד ולהתקיים – מתקיים. לא, לא, אין אני דואג לניני ולנכדי. לא על ה“אידיליה” שלהם אני חפץ לדבר כאן, אלא על הטראגידיה שלנו, של דור זה, אשר מן “העליה השניה”, כפי שאנו מתקראים.

והטראגידיה שלנו היא הטראגידיה של כל אלה, שזכו לראות בעיניהם בהתגשמותו של אידיאל, ברדתו לארץ, למציאות. הם, היוצרים הגדולים (על־פי הרוב זהו יוצר אחד גדול!), מסתלקים אל “הר־העבָרים” ורואים מנגד את הכל. ואילו אנו, הקטנים, עוד מדשדשים כמה וכמה שנים בתוך “ההתגשמות” הזאת ורואים בעינינו בהתפורר הגדולות לקטנות. הדינר של אש, שהוראה לנו בהור־ההר של האידיה, מתפרט לפרוטות של אסימונים, ואנו עומדים בפני מציאות של סרסורי־קרקעות ופקידות, ששולחת את המזלג לתוך הקלחת והדוּד ומעלה לה כל חלקה טובה, ובפני בנינים של אנשי־שלמונים רודפי־בצע, ש“כל אבן מקיר תזעק” בהם, ובפני – כנופיה של גנבים מעולי־פולין ותינוקות מושחתים – כנופיות־של־גנבים ומשלחי־פגיון של מחר – שמתגוללים לצדי־דרכים וכו'.

– מה אתה מחייך? מה, אתה צוחק עלי? אתה תובא שוב ותאמר לי, שאני “תמים”, שאני שייך לדור עובר (“בטלן” אתה נזהר לומר; אני יודע; אינך חפץ לפגוע בי), ותעמוד ותגולל שוב לפני אותה פרשה ארוכה, שעם 150,000 עולים מוכרחים להכנס 15 גונבי־כיס, ובתוך ישוב של 400,000 אוכלוסים מוכרחים להיות כך וכך מאבדים עצמם לדעת, מיואשים קודרים, או, להפך, מרצחים, רודפי בצע ושלמונים וכו‘. כן, כן, אני יודע – גם אני יודע את ה“סטאטיסטיקה” המקובלת של כל העמים, שעל כך וכך תושבים וכו’… אבל אני יודע גם זה שהסטאטיסטיקה שלנו, הסטאטיסטיקה של ישראל, היתה אחרת והוכיחה מספרים אחרים מאשר זו של הגויים. על כך וכך תושבים שלנו לא היה שום רוצח ושום בעל־פיגיון…

כן, כן, חביבי, ואצלנו – גם בתל־אביב וגם בנהלל וגם, אפילו, בשכונות ירושלים היהודיות – עמדו החלונות פתוחים יומם ולילה ולדלתות לא היו מנעול ולא בריח… היו ימים כאלה. אתה זוכר אותם היטב.

ולפני כ"ה שנים, או גם פחות מזה, ישבו עסקני־הציבור שלנו, מן הגדולים ביותר, בתוך דירות קטנות של שנים־שלושה חדרים בלא “סאלונים” ובלא משרתים ומשרתות (גם “שחורים” יש כבר!) ובלא אוטומובילים לכל נפש… ועתה –

יוצא, איפוא, שאנו מקימים בפינת־אסיה זו בנין חדש של עושקים ועשוקים, של מרתפים והיכלות, ושל – הסכת ושמע; הענין הולך וקרב, ושל – הסכת ושמע; מעמדות לפי הפקידות והמשכורת, ושל “סנובים” נקלים, מתבוללים־מחקים, שמכיון שהם מסתובבים בתוך חוג צר של כמה מאות או כמה אלפים אוכלוסים, הם איומים ודוחים מן ה“סנובים” האמיתיים, שהם לפחות שם, אחד לרבבה…

ואתה תאמר שוב, שאני מדבר “ברוגזה”; בוא, בוא לרגע החוצה ותראה פלוני עורך־דין מתלמידי הגימנסיה בהרצליה ופלוני רופא ופלוני פקיד, אם אינם משתמשים מעשה־להכעיס בלשון הזרה, לשון הכובשים־והמושלים, בשעה שהטיפו להם כל הימים לציוניות ולעבריות ולאידיאלים…

– הנה, הנה, בוא; הנה הוא צורח אל הטלפון באנגלית רצוצה – אתה שומע? לא, הוא לא בטלן כלל. אני “בטלן”. נכון. הוא אינו לא פרושי ולא איסיי, אלא צדוקי, מן ה“היי־לייף”, שהלכו אחרי הרומאים, אחרי אספסינוס וטיטוס –

ואני, כן, אני בטלן. טוב, טוב, אני סופי ללכת ליַבְנֶה… על כרחי…

אתה צוחק לי. אתה לועג לי. תצחק.

כך היה וכך – אוי ואבוי לנו – כך יהיה.

[תרצ"ד]