לאוסישקין

היה זה לא עתה –

לא שש שנים לאחר הדקליראציה של באלפור, אלא תשעים ושלוש שנים לאחר הדקלירציה של כורש.

היה זה לפני שני אלפים ושלוש מאות וששים ותשע שנים –

היה זה בזמן שהמיניסטר התרשתא (שמו העברי היה: נחמיה בן־חכליה; “ציוני” היה, וקרא לעצמו משום כך: “נחם־יה”; וגם אביו היה “ציוני”, וקרא לעצמו: “חכה־ליה”). היה זה בזמן שאותו מיניסטר הגיע באחד הימים, רכוב על “בהמתו”, לירושלים.

עוד אז היה זה –

והמצב בארץ היה אז כך; הדקלירציה היפה של כורש הביאה אז, בימים ההם, בערך לידי תוצאות אלו:

א) הארץ היתה שוממה. הערבים והשומרונים שלחו משלחות לפרס והלשינו השכם והלשן על היהודים, הרוצים לגרש את עדריהם שלהם, הרועים כבר בתוך חורבות ירושלים זה יותר ממאה שנה… וביחוד “ההגירה” על כרחה שתיאסר!… אלה, שכבר יושבים תשעים ושלוש שנים אתם, עם אלה כבר יחיו בשלום, אבל אלה, משָׁם, הבאים עם “אידיות”, עם “אידיאלים”, אלה מסוכנים!

ב) הזהב והכסף של כל הקרנות, שנוסדו על ידי תושבי בבל, כדי לעזור לישוב, נתרכז בידיהם של “אַפנדים” יהודים מעטים מילידי־הארץ (“עם־הארץ” קראו אז הם עצמם לעצמם)… והעם העובד – חבריהם החלוצים – נשתעבדו להם לעבדים ולשפחות, הם ושדותיהם וכו'.

ג) “ילידי־הארץ” (אז נקראו “עם־הארץ” – והם עצמם, כאמור, נתגאו בשם זה, שהיה בו הבעה של ניגוד לאלה שמקרוב באו משם, מן הגולה האידיאליסטית־שוביניסטית־תיאורטית־דימוקראטית שבבבל). כן, “ילידי־הארץ”, או “עם־הארץ”, התחילו עוסקים בפוליטיקה־של־התקרבות־שכנים אל התושבים “הקבועים”: הערבים והשומרונים; סידרו מועצות משותפות (“כֵרוֹת של אורז”) ודברו אשדודית־ערבית־ארמית. ז’רגון. ועד לידי נשואי־תערובת הגיע הדבר.

ד) התושבים, העולים הראשונים, “יסוּד־המעלה” שמזמן זרובבל בן שאלתיאל, שנתאזרחו כבר בארץ וחשבו עצמם לילידי המקום, וביחוד בניהם, הביטו בעין זרה על העולים החדשים, הבאים משם, (וקרועים ובלויים עם “נשיהם שנתפחמו בדרך” הם באים, והם זרים כל־כך, חולמים – ובעיקר: “משונים”)… והם מובילים אתם איזו “תביעות רוחניות”, איזה יתר־תרבות, ודורשים התבדלות מן הערבים והשומרונים, ומדברים על תורת־ישראל מיוחדת (וגם את זו, את “התורה” עצמה, הם סוחבים אתם משם כתובה על גוילים גדולים ובאותיות חדשות אחרות – הוי, המהפכנים! – בכתב אשורי!) ועל תעודת־ישראל הם מדברים, ועל אלוהים אינטרנציונאלי וכו'.

ה) וזה העיקר: המקומיים, ילידי־הארץ, – או “עם הארץ” – לועגים, כלומר: מתיחסים בציניות לכל אותה הגאולה, שהם משום־מה נבחרו לנושאיה.

(חַ… חַ… חַ… “והיו מלכים אומניך ושרותיהם מיניקותיך, אפים ארץ ישתחוו לך ועפר רגליך ילחכו”… חַ… חַ… חַ)!

… חורבן, חורבן, חורבן – חורבן גדול־יתר־מאד מן החורבן שלפני הדקלירציה של כורש…

והנה, כאמור, הגיע אז לפני שערי־ירושלים, כשהוא רכוב על “הבהמה” היחידה אשר לו, המינסטר הפרסי; נחמיה בן חכליה.

היה זה תשעים ושלוש שנים לאחר הדקלירציה של כורש; היה זה, כאמור, לפני ב' אלפים שס"ט שנים.

והיה אז, כנראה, יום־זוהר בירושלים. וכשירד אותו מיניסטר במורד הר־הצופים על בהמתו לירושלים, החניק בודאי בקרבו דמעה אחת או שתים, ואפשר יותר (“ימים שלשה” ישב כלוא בביתו בירושלים; מי יודע מה הרהר אותו מיניסטר אידיאליסט־עקשן בשלושת הימים האלה!…) ולאחר שלושה ימים, בלילה (בליל־ירח, כנראה; וירושלים יפה אז אפילו בחורבנה), כן, לאחר שלושה ימים רכב על בהמתו על החורבות ובין החורבות – מעין “הקפה” סביב לעיר כולה – ורגליו נתקלו באבנים, הנערמות תלי־תלים, כי לא היה “מקום לבהמה לעבור תחתיו” והוא “שׂוֹבֵר”, מתבונן, בחומה ופורץ לו דרך בתוך החורבן, המיניסטר־האידיאליסט־העקשן! ולמחרת הוא יודע כבר מה לעשות, ובאופן ברור הוא יודע, כי התכנית הלא אחת היא ויחידה, אין שנית:

“נקום ובנינו!”

והאפנדים, סנבלט החורני וטוביה העמוני וגשם הערבי, משתמשים בכל האמצעים לשים את העבודה, את הבנין, ללעג, הם עומדים מרחוק, בשעה שהחלוצים שלו, של המיניסטר העקשן, “מחיים אבנים מערמות העפר” והסַבָּלים עם בגדיהם הקרועים ו“החולצות הבבליות” נושאים חול וסיד ומים לגבהי־החומה, והחיוך משתעשע בזויות פיותיהם השמנים. וכשהלעג אינו עושה פרי הם משתמשים ביצירת־דעת־הקהל: איזו אשה־מכשפה צהובה (לא “עתונות”־פְּרֶסָה; זו לא היתה עוד אז), נועדיה הנביאה, יוצרת דעת־הקהל בשביל – “האפנדים”…

ואולם מדעת הקהל אין המיניסטר מפחד. “לחם הפחה” לא אכל… הוא רק בונה. בונה. בונה.

ולא בונה בלבד, כי אם:

א) הוא מזהיר ומתרה גם במכות־לחי.

ב) הוא נכנס ללשכת־הכהן, במקום שייחדו חדר לסנבלט־אפנדי ומשליך משם את הכלים – הלאה מכאן!… אין לשכה כאן לסנבלט!

ג) הוא מכניס שיטה בולשביסטית כמעט לארץ: השדות המשועבדים חוזרים לבעליהם.

ד) ביום גשם הוא מאסף את הגברים והם מרעידים מקור ומדבריו: הלאה הנשים הנכריות!

והדקלירציה של כורש מתחילה מתגשמת. הולכת ומתגשמת…

[תרפ"ג]