הוא שוכב על מטת המות.

פניו ירוקים כהים כשעוה המעורבה בעפר; זקנו הלבן, הפרוש על פני הסדין המכסהו, מעיד, כי לא צעיר הוא החולה לימים, וחריצי מצחו הגבוה מעידים, כי האיש חשב מחשבות רבות בחייו ועבודה רבה העביד את מוחו.

הוא שכב עתה במנוחה. נשימתו היתה חלשה אך במדה שוה. אכן מחלתו לא סרה ממנו. גם תקוה לא היתה לו עוד, כי תסור מעליו. הוא ידע כי מחלתו אנושה וכבר אכלה את כל גוו, ועוד יום או יומים מות ימות.

זה כשנתים אחזתו מחלת הסרטן. הרופאים נסו להסירו, נתחוהו ויגזרוהו ויגדילו את יסוריו — ורפואה לא מצאו. והסרטן הלך הלוך וגדל, יסורי החולה הלכו ורבו, וכוחותיו הלכו ודלו.

אולם הוא מחכה לקראת המות ברוח שוקטת. השאול פתוח לפניו, והוא מביט אל התהום הנורא בכל מלוא עיניו, וכמו אומר לו: הנני אליך, כי חשכך לא יבעתני!

אך לא יסורי גוו הביאוהו לידי מדה זו, כי אם יסורי נפשו. הוא לא ירא מחשכת השאול, יען כי כבר חשך העולם בעדו. לבו כבר מת בקרבו, כל זיק תקוה לא יחממהו, כל קו תוחלת לא יגה נגדו.

מה בצע בחיים? — חשב האיש — הוא תמיד שאף אל איזה אידיאל. בלי אידיאל לא נחשבו חייו בעיניו למאומה, והוא כבר התיאש מתקוה להשיג את האידיאל, אשר למענו הקדיש את כוחו.

לפעמים נדמה לו, כי הוא כבר, כבר מת וכבר נרקב כולו, וכל אשר הוא רואה מסביב ילדי שאול הם, שכבר מתו וכבר נרקבו; כי לא בארץ החיים מושבו, כי אם בגיא צלמות, וכי רק הרמשים והתולעים הקטנים, אשר עלו ברקבון, המה יראו בעיניו כתנועה של חיים.

אמנם מלפנים ראה האיש הזה חיים של טובה, חיים של עבודה, חיים של שאיפה עצומה אל האידיאל, אשר עמד נגדו, קרוב מאוד אליו, בכל שיא גדלו ורוממות תפארתו. התקוה שעשעה לפניו, והוא שאף אל מטרתו בכל כוח.

הוא התחנך על ברכי התלמוד והפוסקים, גם שאב “חקירה” מספרי הפילוסופים של חכמי ספרד ואחרי כן נפקחו עיניו לראות את אור ההשכלה האירופית וישקוד יומם ולילה על הספרות האירופית ויתענג בה מאוד, ומטוב לבו ואהבתו את עמו בקש לטעת את ההשכלה האירופית באהלי יעקב ולתכלית זו אמר להקדיש כל כוחו.

— בה, בהשכלה האירופית, — חשב האיש — תלוי אושר עמנו; סבה תבוא לנו תשועה מכל צרותינו ומרפא לכל מכותינו. היא תקשר את לבבות בני האדם יחד להיות למשפחה אחת, משפחת האנושיות. כשישכילו בני ישראל, אז יפול מאליו החיץ המבדיל בינם ובין שאר האומות: כולם יאהבו אותנו ואנחנו נאהב את כולם, אז תסור עניותנו החמרית והמוסרית, וחכמנו ועשרנו מאוד מאוד והבאנו טובה רבה לעמנו ולעולם כולו. נחוץ רק לעורר את העם מתרדמתו, להודיע לו, כי אתא בוקר…

אז היה האידיאל נצב נגדו בכל גדלו, והוא שאף אליו בכל חום לבו הלוהט. הוא בקש בעמו כל בעל כשרון, כל אשר מוחו לא הצטמק כולו מפלפולי הפלפלנים, כל אשר לא אבד את ליחו, אותם הקריב האיש אליו וילמדם בעצמו וישכור להם מורים, וישאל להם ספרים, וישוחח, ויתוכח עמהם ויחשבו לו כבני ביתו, כאחים אהובים.

ועמלו נשא פרי: רבים פקחו את עיניהם לראות את העולם הגדול אשר מסביב להם ויעזבו את הישיבה האפלה, הסירו מעליהם את הקפּוֹטה הארוכה והמגואלה, הסירו את פאותיהם ואת כובעיהם הישנים. רבים באו בעזרתו אל בתי מדרש החכמה וישכילו מאוד. רק עשרות שנים עברו — והנה לפניו תמורה גדולה. סוחרים חרוצים, בנקירים מפורסמים, ושרים ופקידים ורוזני ארץ, אלה אשר גדולי המלוכה דורשים לשכנם ומסבים עמהם על שולחן אחד.

וגבורנו — יהודה בן־יעקב — רואה את כל אלה ושמח בלבו ונהנה מאוד, ומיום ליום עוד יוסיף אומץ לעמוד את עבודת השכלת עמו. הוא מקוה, כי עוד מעט יתרומם כל העם משפל מצבו, כי כל העם יחכם וישכיל, כל העם יהיה צולח ומאושר, כי אלה המשכילים אשר יצאו מבור כלאם לאור, יביאו אורה אל האסירים, אשר עוד כלואים המה בגיתוֹ, וכאשר ישכילו כל בני ישראל אז יאמרו בגויים; אמנם עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה! הוא מגדל המאיר, אשר אליו יפנו כל עמי התבל. והיו אז שלום ואחוה בין כל העמים והיו כולם למשפחה אחת, המשפחה האנושית…

ולב יהודה בן־יעקב ימלא שמחה וגאוה לאומית, בהעלותו על מחשבתו את התקוה הנעימה הזאת. חפץ הוא, כי יהיה עם ישראל הקשר, אשר יקשר בעבותות אהבה את כל משפחות האדמה, כי לא יהיה עם ישראל כבחור עני מקבל לחם חסד מידי נדיבים, כי אם כעשיר נדיב, הניתן ביד רחבה ובפנים מאירות לכל הפונה לעזרתו, כי יהיה עם סגולה באמת…

— קדימה, קדימה! — קרא בקרבו תמיד קול קורא, והוא מהר אחר הקול ההוא. הוא לא הלך, כי אם רץ, רץ בכל מאמצי כוחו, אבל פתאום חש, כי אמנם הרחיק מאוד ללכת, אך לא אל עבר האידיאל, אשר אליו נשא נפשו, כי אם אל עבר אחר לגמרי. עמלו נשא פרי, אך לא את הפרי אשר קוה אליו.

אמנם המשכילים אשר גדלו על ידו היו אנשי כבוד, בעלי חכמה, בעלי כשרון, רופאים מומחים, סופרים מצוינים, עורכי־דין מהוללים, על לבות אחדים יתנוססו גם צלמי זהב גדולים, אך לעמם — הוי — לעמם מה עשו? השמו הם את לבם בגדולתם להוציא את אחיהם מבור הטיט, מהבצה המעופשה אשר מלפנים טבעו גם הם בעצמם עמהם יחד? האם יצאו מהיכלי תענוגיהם לראות בצרות אחיהם, בענים, בסבלותם ובסכלותם? ואלה הסוחרים העשירים, אלה אריסטוקרטי הכסף, הבנקירים המפורסמים, מה עשו הם לעמם? בנדבותיהם הפעוטות, שהם מתנדבים לצרכי קהלותיהם, הם משפילים ומדכאים את רוח העם, ומחנכים את אחיהם העניים ללקק ככלב כל יד חזקה, ובפזרנותם הפראית לצרכי עצמם מעוררים קנאה בעיני השכנים. ויותר מזה חרה לו לגבורנו על חכמי ישראל בראותו כי הם, עמודי התוך, נתונים רק לעסקי אחרים, ולעמם לא ישיתו לב, וכמעט נהפכו לו לאויבים! מה מר היה לו לשמוע, כי פלוני החכם הגדול המיר את דתו בקתדרא של פרופיסור; פלוני הסופר הגדול המיר את דתו כדי לזכות לשבת במחיצה אחת לעת זקנתו עם איזו מטרוניתא; פלוני הרופא הגדול המיר את דתו סתם, מפני שלא ראה לפניו תועלת חמרית אם ישאר ביהדותו.

— “השנה השחורה תחטפם” — שמע יהודה את אחד הבטלנים מדבר — הם פונים אלינו עורף — ילכו להם לעזאזל! אנחנו עוד נשתכר מזה, כי קרעו האברים המדולדלים מעלינו — ורָוַח לנו.

אך גבורנו לא כן ידמה: כל כוח אינטליגנטי יקר מאוד לכל עם, ובפרט לעם ישראל, שכל כוחו הוא רק השכל, ואוי לו לעם אשר אנשים כהַינֶה ובֶּרנֶה כאברים מדולדלים נחשבו לו, והוא צריך לשמוח בפרידתם! הלא הם האינטליגנטים בעלי הראש, בעלי המוח, ואם הם עולים מן העם, ונפרדים מעליו, אז העם יורד ושוקע.

— ההשכלה, ההשכלה היא בעוכרנו! — שמע יהודה קול אחר אומר; — היא הצודדת מאתנו את הנפשות! היא סם המות! שמרו אבות את בניכם כי לא יורעלו!

וגבורנו אמנם הודה במקצת כי אמנם ההשכלה מביאה נזק רב ליהדות, כי היא המושכת את לבבות הצעירים בעלי הכשרון אל עולם אחר. אך מה נעשה? האמנם בשעה שכל העמים הולכים ומשתלמים, נתעסק אנחנו רק במה שעסקו אבותינו, ועמדנו לנצח על מדרגת הקפאון? הייטב לנו אם נחזיק בסדרי ימי הבינים בזמן הזה, בימי האלקטריה ומכונת הקיטור? ומלבד זה במה נגדור בעד בנינו, כי לא יראו מה שנעשה בחוץ? האם לא יחדור אור הציביליזציה גם בעד המסך היותר עבה והיותר מגואל?

— נטעו בלב בניכם המשכילים “אמונה צרופה”, “תורה־אורה”, אשר לא תזוז מפני הרוחות הרעות, — שמע גבורנו קול משכיל אחד מתחפש ואומר. אולם העצה הזאת לא הניחה את דעת גבורנו. הוא חשב בלבו: מי זה יבוא להמציא לנו אמונה צרופה? הכי משכילים מתחפשים כמוהו, שלבם ריק מכל אמונה? לדבר מאמונה אפשר רק לאיש שהוא בעצמו מאמין. הנה, למשל, לוּתּר, שנתן אמונה צרופה לפּרוֹטסטאנטים — לפי דעתם — היה כופר במקצת, אבל במה שהודה האמין כקתולי אדוק; אבל אלה המשכילים המתחפשים למה ידברו דבר, אם לבם בל עמם? במליצות יפות אי אפשר לטעת אמונה אם רגש אין.

אך במה נציל את העם מכליון?

— ילמדו אותו שפת עבר, תולדות ימי ישראל — שמע אחרים מיעצים. — ידיעת היהדות תביא לידי אהבה להתקשר עם העם בקשר של קיימא. אמנם הדברים האלה טובים הם ונכוחים — חשב האיש — אך אם מספיקים הם לקשר על ידם את לבבות הצעירים אל עמם — הוא ספק גדול. קרוב לשער, כי אינם מספיקים. ידיעת היהדות לא תעשה עוד את האדם ליהודי. כמה היו אנשים בתוכנו אשר ידעו את ספרותנו ידיעה רבה ובכל זאת רחקו מעל עמם וגם השליכו את דגלם מידם, כי הידיעות האחרות נעמו להם מידיעת היהדות.

— אבדנו, אבדנו! — חשב האיש בנפש מרה: — אור ההשכלה יחדור ויחדור בנו גם למרות רצוננו, והיא תנשל מאתנו אברים אברים. ההשכלה, שהיא סם חיים לכל עם היושב על אדמתו, סם מות היא לעמנו היושב בין עמי נכר, ואנו אנוסים להביא את הרעל אל קרבנו… כל זמן שאנחנו יושבים בין אחרים, אנחנו אנוסים לעשות מה שאחרים עושים, אנוסים להתרחק מאחינו החלשים ולהתקרב אל האחרים התקיפים, כי כן הוא חוק הטבע, וכל דברי מוסר ותוכחות לא יועילו — חוק הטבע הוא משנה גם את דעותינו הפנימיות למרות רצוננו, והוא עושה בלבב הצעירים את השם “יהדות” לכלי ריקן.

— אולם האבוא גם אנוכי להרוס את הבנין העתיק בזמן שפרצותיו הולכות ורבות? לא, אנוכי אינני צריך, אינני יכול לעשות כדבר הזה! אם כליה נגזרה עלינו, אל נא תהי ידי בעמי!…

אז משך האיש את ידו מעבודת הצבור ויסתר באהלו, ואז חדל מחשוב את עצמו לאיש חי. הרגיש, כי ריקות נוראה בקרבו פנימה. כל שעשועיו היו רק הספרים, בהם הגה עד לשכרון. אך הם לא שמחו עוד את לבו, כי לא למד עוד לאיזה תכלית מעשית, כי אם לבלות את עתו הפנויה, כאדם השוחק בשחמט או בקלפים. הוא לא האמין עוד כי אפשר לעשות מאומה לטובת האנושיות בכלל או לטובת עם ישראל בפרט. רוח הספק בא וישרש כל מחשבה טובה מלבו.

— החכמים בונים על הנייר מגדלים יפים מאוד — חשב האיש בנפש מרה. — אך החיים באים והורסים את המגדלים או משנים את צורתם ומשחיתים אותם, עד כי אי אפשר להכירם עוד. מה רב סכום האנרגיה שהוצאתי בעבודתי במשך שנים רבות ועתה עלי לקרוא יחד עם קוהלת: “הבל הבלים, הכל הבל!”

הוא שמע וקרא, כי אחדים מהיהודים אומרים להקים את הריסות עמם, לבנות את חרבות ציון וליסד להם כעין ממלכה בארץ אבותם, אך הוא הביט על זה במנוד ראש, כי נכרתה האמונה מקרבו. הוא לא האמין עוד בכל אידיאל.

*

— סלומון בא, סלומון בא! — הגיעו לאזני החולה קולות בני הבית מהחדר השני וצלצלי נשיקות.

לב החולה דפק משמחה. מכל הדברים, אשר היו יקרים בעיניו מלפנים, נשארה לו רק אהבתו לבני ביתו בכלל, ולסלומון בנו בפרט; האיש הצעיר הזה היה בעל כשרונות טובים מאוד ובעל נפש עדינה. הוא היה עתה תלמיד האוניברסיטה בקיוב במחלקת חכמת־המשפטים.

אביו חנך אותו חנוך אירופי. בעצם ימי ילדותו נתנהו לגימנזיה וגם שכר לו מורה ללמדו לדבר כהוגן בשפות החיות, גם מורה עברי שכר לו ללמדו שפת עבר, וכמלואת לנער תשע שנים ידע את השפה על בוריה ויקרא כל הספורים וכל ההקדמות של הספרים אשר מצא באוצר ספרי אביו. אולם אחרי אשר נודעה לו ספרות העמים האחרים, לא מצא עוד חפץ בספורי העברים. ספורי טורגניב וטולסטוי היו קרובים יותר אל לבו ומובנים לו יותר הרבה מספורי הסופרים העברים. הוא לא ידע את לומדי הגמרא, את חיי בית המדרש, את חדודיהם, יגונם ושמחתם, שבהם היה מלא חללה של ספרותנו; כל כך היה זר העולם ההוא בעיניו, עד כי לא יכול להגיע אליו גם על כנפי הדמיון, וגם אחרי אשר באר לו מורהו בבאור רחב, הבין הנער את הדבר בהבנה בלתי ברורה, ובכל אופן לא היה יכול להתענג בהם.

— אם חפץ אתה, כי יבין בנך את ספרות ישראל לאשוּרה — אמר המורה אל אבי הנער — עליך ללמדו מתחילה גמרא. אז, רק אז יטעם את התבלין האצור בספרותנו.

יהודה שחק שחוק של תוגה, בשמעו את דברי המורה.

— מילתא זוטרתא אתה מבקש, אדוני המורה — אמר יהודה אליו — ללמדו גמרא, כדי שיוכל לקרוא אחרי כן איזה ספורים. הידעת כמה צריך בני לעמול עד שידע סוגית הגמרא? מלפנים אמנם הקדישו צעירי בני ישראל את כוחם ללמוד התלמוד, אך אז היתה ידיעת התלמוד כשהוא לעצמו מטרה גדולה. אבל ללמוד תלמוד כדי להבין על ידו בספרות החדשה — “אין העוֹר שוה שכר עבּוּדוֹ”. ספרותנו החדשה איננה עשירה ומהודרה כל כך, כי נטריח את בנינו בשבילה טרחה גדולה ומשונה כזו.

ובכן כמלואת לסלומון שבע־עשרה שנה שכח לגמרי את השפה העברית.

— הוא יהיה גוי גמור — חשב יהודה בנפש דואבת. הוא בודאי יתרחק מעל עמו, אחרי שמעולם לא היה קרוב אליו. ומה יכולתי עשות? האפשר היה לי לתתו על יד מלמד בער שיתחנך בדרך שהתחנכתי אני בימי נעורי? אמנם ההשכלה היא לנו כאור הנר לזבוב הקיץ: הוא יתקרב אל האור וישרף בו, וגם אנחנו לא נוכל להבליג על עצמנו לבלי תת לבנינו חנוך אירופי ולהשכילם, אף כי יודעים אנחנו, כי סוף כל סוף יתרחקו מעלינו על ידי זה לגמרי.

אך לתמהון לבבו נבואתו לא נתקימה: כמלואת לסלומון שמונה עשרה שנה ותשוקה כבירה התעוררה בו לדעת שפת עבר וספרותו. סבות שונות ידועות גרמו לו, לסלומון, לשוב לעמו, ומעין דחיפה אחרונה היה לו המקרה הזה: בבית הספר שלמד בו הרצה תלמיד אחד עברי את שעורו לפני המורה ובתוך דבריו אמר: “פושקין המשורר הגדול שלנו”.

— “שלנו” — שנה המורה, שלא היה אוהב ישראל, בשחוק של לצון.

והמלה הזאת נחתה בלב סלומון כחרב. — כן, חשב הוא בלבו, — כל גדולי הסופרים שאנחנו נהנים מפרי חכמתם: טולסטוי, טורגניב, פושקין, לרמונטוב וכו' לא שלנו הם, כולם הם בני עם אחר ובשביל עם אחר כתבו. ואנחנו האם יש לנו איזה דבר שנוכל לאמור עליו, כי שלנו הוא? הכל, הכל אנחנו לוקחים מיד זרים, “שלנו” אין מאומה. האמנם הוא כך? האמנם אפשר לחיות לעם רק בתור קבצן נצחי? תמיד להיות ניזון משל אחרים, ורק משל אחרים. האמנם לא היה לנו ואי אפשר שיהיה לנו “שלנו”? ומאז החל סלומון לדרוש בספרות ישראל, וכשהחלה התנועה הציונית היה הוא לאחד מנושאי דגלה.

עתה הוא שב מבזל מהקונגרס הציוני הראשון, שהשתתף בו בתור ציר.

*

מהר בא סלומון אל חדר אביו ושפתיו המלאות והאדומות נדבקו בשפתי אביו הדקות והלבנות. נורא היה להביט אל שני ההפכים שנצמדו יחד בנשיקה אחת; פה גל עפר ופה עץ רענן; פה לב חלל מלא יאוש, ופה לב חם מלא תקוה. החיים והמות כרתו יחד ברית שלום ואהבה.

— מה? הגידה, מה היה שם? — אמר החולה בקול צרוד וחלש; — הן לבך מלא וגדוש, ספר נא וירוח לך.

— הה, אבי! אני לא אוכל לספר לך כל הנפלאות, אשר ראו עיני — אמר סלומון בהתלהבות עצומה ומעיניו נזלו דמעות גיל. — ארץ האלפּים כשהיא לעצמה היא ארץ הפלאות. ההרים הרמים אשר שלג עולמים יכסה את ראשם, הסלעים הנוראים הערומים יעירו בקרבנו השתוממות ויראת הכבוד. בהביטי אל שיא עוזם, אל מחזה הקסם אשר יתראה לעינינו על ידי הצללים והאור המכסה את ההרים, אל היופי האיום השפוך על הצוּרים הגדולים או על היערות הירוקים המכסים את שפוע ההרים — החילותי להאמין ביוצר הכל; איזה רגש נפלא מלא את כל חדרי לבי ודמעות נזלו מעיני. ומה יפה הוא הנחל הקטן, אשר כרצועה ירוקה יעבור על יד מסילת הברזל. גליו הקטנים ידדוּן, ידדוּן, ימהרו יחפזו כילדים שובבים על פני האבנים החלקות; רגע יתחמק הנחל מעין הנוסע ויסתר, וכרגע והנה הוא נשקף עוד הפעם שוקק ורועש בהמולה נעימה כשירת הילדות ורץ הלאה, הלאה. המית הנחל מלאה את לבי חדוה ועוז עד כי נכון הייתי גם בעצמי לרקד ולפזז יחד עם הגלים הקטנים. ומה נעים הוא מחזה האגם שעברתי עליו! שלות עולם פרושה על פניו, צללי ההרים האיומים רוחצים בו. אדמה כי למראה השלוה הנעימה הפרושה על האגם ישליו כל מרי נפש.

אולם אם עטרה הבריאה את הארץ ההיא עטרת פאר וכבוד והראתה את כל כוחה לקשט את בחירתה, הראו השוייצים כי גם הם יודעים איך לפקח על ארץ חמדה ההיא אשר נפלה בגורלם. שדותיהם, גניהם, בתיהם, מסילותיהם — כל אלה יעידו כי השוייצים אינם יושבים חבוקי ידים, וכי יודעים הם להוסיף לארצם לוית חן על ידי הקולטורה האנושית. בבואי בזילה נשתוממתי בראותי בחגיגה אשר ערכו השוייצים לזכר היום, אשר בו יצאו לחפשי מתחת יד הגרמנים. כל ראשי החברות השונות עברו בסך עם חצוצרות ותוּפּים, כולם לבושים בגדי שרד בטעם ימי הבינים ודגלים בידיהם. ויותר מהכל שמחתי לראות את צעירי הדור, את הנערים הקטנים, איך הם עוברים עם דגליהם. עם השוייצים הוא עם בריא וחזק, עלז, שמח ומעורר בלבב כל רואיהם תקוה לימים טובים ואהבת עבודה. פני הנערים הקטנים העידו, כי יודעים הם ומכירים את ערכם וכאשר יגדלו ידעו להגן על זכותם.

אך מכל הדברים היפים אשר ראו שם עיני בארץ הפלאות ההיא נפלא היה הקונגרס הציוני! הגע בעצמך: קונגרס ציוני! בני ישראל הנדחים והנפזרים, הנרדפים והנרמסים התקבצו יחד מארבע כנפות הארץ, התקבצו יחד ויודיעו לכל יושבי תבל לאמור: חיים אנחנו וחפצים בחיים, ולא בחיים של בושה וכלימה, לא בחיים של תגרנות וסרסרות, כי אם חיים ממש, במלוא מובן המלה, חיי עם! אנחנו הודענו לכל באי עולם, כי לא עם נרמס ונבזה הננו כי אם עם גדול, גדול הרבה מאשר היינו לפנים בעת אשר ישבנו על אדמתנו, כי גם הקולטורה האירופית אשר קנינו לנו פה עומדת עתה לשרתנו. מה צר לי, אבי, כי אתה לא היית עמנו, כי אז בודאי נרפאת מחליך ושבת לימי עלומיך. שם כל אחד מאתנו התחזק, כל אחד מקרבנו הרגיש, כי כוח ענק עמו. ובאמת איך לא יחזק לבנו בראותנו את החכמים הרבים אנשי המעשה והנדיבים אשר הקימה כנסת ישראל? וכולם יחד נאספו לעבוד עבודת עמם! לוּ ראית אבי את הד"ר הרצל אשר להדרת פניו כמו לחכמתו אין חקר; לוּ ראית את הפרופיסור שפירא, את החכם הזקן אשר לב ישעיהו לו וראש ארכימדס, לו שמעת את מדברותיו הלוהטות, כי אז רקדת משמחה. בהיותנו מסובין בבית המלון “ברוינשווייג” נשא הוא את דברו לפני המסובין, וכאשר קרא בסוף מאמרו: “ועתה, אדוני, הרימו נא איש איש את ימינו וקראו עמי: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”, אז חשתי בנפשי, כי זרם אלקטרי עבר בכל עורקי, וכולנו כאיש אחד נשבענו לבלי לסגת אחור, להקדיש כל כוחנו עד נשימתנו האחרונה להשיג את מטרתנו, כי תהיה ארץ ישראל — ארץ ישראל!

— וכלום לא היו בתוככם מתנגדים? — שאל החולה; — היהיה כדבר הזה בישראל?

— היו, בודאי היו — ענה הצעיר; — הלא כן הוא דרך כל אידיאה חדשה, בבואה לסול לה מסילה בחיים, אך אנחנו הצעירים עמדנו הכן למלחמה, ומתנגדינו מהרו לסגת אחור. בטוחים אנחנו כי בזמן קרוב יתאחדו כל ישראל יחד לעבוד את עבודת עמם, כל ישראל מכל הארצות ומכל הלשונות ומכל הכתות, ואת אשר לא נראה לאיש בחלום יראה בפעולה ממשית.

בת־צחוק חלשה נראתה על שפתי החולה. הוא הביט בעינים מפיקות אהבה אל פני בנו, אשר עמד אצלו.

— נעים לי, בני — דובבו שפתי החולה: — נעים לי לשמוע ברגעי האחרונים, כי עוד לא אבדה תקות ישראל, כי צעירים נכונים לעבוד בתוך עמם ובשביל עמם, לא להרסו ולקרעו לגזרים, כמו שעמלנו אנחנו, כי אם לבנותו ולאחדו. מאושר אנוכי, בני, כי עיני רואות כאלה…

— הניחה נא לו וישתה כוס חמים! הוא בא מן הדרך ואל נכון עיפה נפשו מאוד — קראה האם בקרבה אליהם ובאחזה ביד סלומון בנה משכה אותו אחריה.