א    🔗

הרב מטעם הממשלה, הד"ר לפילוסופיה, בינוש מאנין, ידוע ומפורסם כרב מצוין בכל המעלות הטובות, ודרושות לרב מודרני. וקהלות רבות מתקנאות בקהלת ק., שזכתה לסגולה יקרה כזו

הרב בינוש מאנין אינו לוקח ככל הרבנים הרגילים שכר בטלה, או דמי “לא יחרץ”. הוא עסקן בצרכי הצבור, דרשן מצוין, יודע היטב את השפה העברית וגם ציוני נאמן.

והוא יודע ומכיר את מעלותיו הטובות ואינו מוכרן בזול. מתקופה לתקופה הוא דורש מבני קהלתו שיוסיפו על שכרו, והקהלה אינה כפוית טובה ומוסיפה וחוזרת ומוסיפה.

סופר אחד כתב לרבנו מאנין בראש המכתב: “לכבוד הרב הדגול מרבבה, המוסר לבו ונפשו בעד עמו וארצו”. אז שקל רבנו את הדברים בפלס שכלו ומצא, כי אמנם לא הפריז המהלל על המדה, כי באמת הוא נכון למסור את לבו ונפשו בעד עמו וארצו. כלומר: לא בפועל ממש — מסירת נפש בפועל היא, לפי דעתו, רק מעשה משוגעים — אבל כך, לעמול לטובת עמו וארצו, כמו שאומר הרוסי, “עד הזעה השביעית”, לזה הוא נכון באמת. ופעם אחת, באספה גלילית, ישב בראש האספה שלושה ימים ושלושה לילות, לא חס על גרונו ועל אזניו ולא נתן תנומה לעיניו כמעט כל הזמן ההוא. אכן בעד זה זכה, כי הרימוהו למעלה ו“הניעו” אותו כחצי שעה, עד שכמעט נתפרקו עצמותיו, ואחד הסופרים הודיע בעתונים, כי באספה שהיתה בעיר ק., הודות לנאומו המצוין של היושב ראש, הרב הד"ר בינוש מאנין, ולהנהגתו הטובה, נעשה שלום בין המפלגות, וכולן יחד קראו ברגש את “השבועה”. המחזה היה נהדר מאוד ובעיני אחדים נראו דמעות, ורבים מהאורחים נתנו ידם לציון והבטיחו לקנות “שקלים”.

צער יש לרבנו על־ידי גיטה אשתו. היא מתרעמת תמיד על שהוא עוסק כל־כך בצרכי־צבור. הוא השתדל לפיסה, כי לא מרצונו הטוב הוא עושה מה שעושה, כי אם מפני שמזלו גרם שנולד בתקופה כזו, שדורשים מאת הרב לשאת את עול הקהלה והעם, אך היא אינה מתפייסת: מקללת היא את הרבנות, שבגללה חייה אינם חיים והיא גרועה יותר מאיזו אשה של חייט עני. אולם הוא נושא בגבורה את תרעומותיה, כראוי לאיש, הנכון למסור את נפשו על האידיאל הקדוש לו.

נחת הרבה יש לו מחנוך בנו היחיד. הוא רואה, כי מילדותו מתמזגות בו היהדות והאירופיות כאחד. שוקד הוא חנוך על הלמודים העבריים כמו על הלמודים הכלליים וגם כשנכנס לגימנזיה לא פסק מללמוד עברית. גם בציוניות הוא עוסק כבר, ויסד אגודת “ילדי־ציון” והוא היה בה, כמובן, ליושב־ראש, והאגודה הזאת אספה רובלים אחדים לטובת התלמידים העניים של בית־הספר ביפו. על־דבר המאורע הזה הודיעו בעתונים ולשמחת לב ההורים והמורים לא היה קץ. אמנם האגודה לא האריכה ימים, אך רבנו היה בטוח, כי חנוך בנו, כשיגדל, יהיה גם הוא מסור לצרכי עמו וארצו בכל לבבו ונפשו.

 

ב    🔗

אולם כשהגיע חנוך למחלקה הרביעית בגימנזיה, חדל מהתעסק בספרות העברית. הוא אמנם הוסיף לשמוע שעור מפי מורו העברי, אבל בעצמו לא לקח ספר עברי בידו, אעפ"י שהשפה היתה שגורה בפיו. אביו שאל אותו, מדוע איננו קורא עברית, אך הנער התנצל, שיש לו להכין שעורים רבים לגימנזיה ואין לו די זמן לקריאה עברית.

נגד התנצלות כזו נשתתקו טענותיו של רבנו, כי אף שהיה נכון למסור את נפשו על עמו וארצו, אבל דרישות המורים של הגימנזיה הלא קודמות לדרישות הלאומיות; זה מובן לכל בר־דעת ואיש מן החיים.

פעם ראה רבנו ביד בנו איזו חוברת העוסקת בשאלת הפועלים. רבנו בינוש מאנין הוא איש ליברלי, ובודאי הוא חומל על הפועלים העניים, הגוועים בענים, ובכל לבו הוא נכון לעזור לכל פועל עני בנדבה ובשתדלנות, אבל להכניס את ראשו בפוליטיקה לא רצה, ובקש לגדור גם בעד בנו, שלא ימשך אחר בעלי ההרס ומתקני־העולם.

כיד דברנותו הטובה עליו, הסביר לבנו, שכל ציוני צריך להיות בראשון נאמן לממשלה. כי המטרה הראשית של הציונים הלא היא לכונן לעם ישראל מקלט בטוח בארץ האבות בהסכם הממשלות האדירות, ועל־כן על היהודים להראות תמיד את אמון רוחם לממשלת רוסיה, ולא להתערב חלילה עם שונים, שבזה אפשר להביא שואה לא רק על עצמו, כי אם גם על הציונות, שהיא האידיאל הנשגב של עמנו, ומבלעדי והכל אפס ותוהו.

— אבל, אבא, טענותיהם הם כל־כך צודקות — אמר הנער.

— איני נכנס לדון בזה אם טענותיהם צודקות, או לא צודקות, מאיזה צד, — ענה הרב — אבל אנו, כציונים, חייבים לעמוד מרחוק. זאת דורשת ממנו הציוניות, והיא קודמת לכל. חובתנו להתעסק רק בציוניות ולהתרחק מכל דבר המזיק לה…

אולם החובה עלינו להגיד, כי הרב הנכבד שנה מעט “מפני דרכי שלום”, כי מה שהואיל לאמור: “אנו כציונים חייבים לעמוד מרחוק” היה רבנו מקיים רק מצד אחד, כלומר: מצד החלשים, אבל במה שנוגע לצד התקיפים, לא היה ניטרלי כלל, אלא היה עוסק באמונה בחפוש עוונות, כאחד מפקידי הפוליציה.

פעמים אחדות בשבוע היה רבנו הנכבד, מר בינוש מאנין, סר אל בית פקידות הז’נדרמים לעבוד שם את עבודתו — לתרגם לשפת רוסיה את הכתבים הנמצאים בעת החפושים.

אמנם לא נעימה היתה לו עבודה זו, כי אף על פי שהיה רבנו מעולם מתנגד פרינציפיוני לבעלי השתוף, — כך היה אומר תמיד — ומכל שכן שהיה שונא את הבאים לתקן עולם על־ידי הריסות ומהפכות; ואף על פי שהיה חושב לו לחובה קדושה להראות תמיד את אמונתו לממשלה — בכל זאת לא היתה נעימה לו עבודת־סתרים זו.

זה שנים אחדות שהוא עובד בלשכת־החשאין של הז’נדרמים, וכבר הספיק לתרגם אלפים כתבים, ובכל־זאת אינו יכול להתרגל לעבוד שם בשויון־נפש, כמו שהוא כותב איזו תעודה של לידה. וכשהוא הולך שמה הוא מתגנב ובא, כשהוא עובד הוא מרטט, ואחר־כך הוא מתבייש לספר את מעשהו. וגם גיטה אשתו אינה יודעת מזה דבר.

האמת דורשת להגיד, כי הרב מאנין בעצמו לא בקש את המשרה הזאת, אבל שר־הפלך הציע לפניו, ואי־אפשר היה לו, להרב, להשיב את פניו. — על־ידי זה — חשב הרב — אקנה את לב השר לעשות טובות עם ישראל. וגם היה מעשה, ועל־פי השתדלות הרב התיר שר הפלך למלמד אחד להתישב בכפר ולפתוח שם חדר. גם בשביל הציוניות צריך הוא לעשות את רצון השר, להראות לו כי הציונים הם נתינים נאמנים למלכות. מלבד זאת עבודה זו נותנת פירות מיד והקרן קיימת לנצח נצחים, כי על ידה הוא נחשב בין פקידי המלוכה ואפשר לו לקבל — מלבד איזו מאות רובל במזומנים לשנה, שגם זה הוא דבר שיש בו ממש — אותות של כבוד ותואר “אזרח נכבד לדורותיו”, שבו יביא ברכה לבניו ולבני בניו עד סוף כל הדורות. אמנם בלבו ונפשו הוא קשור אל ציון, כי רק משם, מציון, תבוא הברכה האמתית, ומשאת־נפשו היא תחית ישראל על אדמת ישראל, אך כאיש מעשה שאינו מסתפק בדמיונות העתיד, צריך לדאוג גם לחיי־הגלות ולהנעים אותם ככל האפשר גם באותות של כבוד ותארי גדולה…

ומלבד זאת — חשב הרב — למי הייתי מיטיב, אילו לא קבלתי על עצמי את המשרה הזאת? האם לא היה שר־הפלך מוצא לו מתרגם אחר? יודע אני שהרב הרוחני, המתגאה בידיעתו המעטה בשפת רוסיה, שואף מאוד לקבל עליו את המשרה הזאת, כי על ידה הוא מקוה להשיג את הזכות לכהן גם בתור רב מטעם, ונמצא, איפוא, שבמאוני הייתי מזיק לעצמי ולאחרים לא הועלתי.

כך היה רבנו משתדל תמיד להצדיק את נפשו. ובכל־זאת, כשהיה צריך לעבור את מפתן הז’נדרמים, היה איזה רגש בלתי נעים מכה בלבו. אך כאיש מעשה היה מתגבר על “סנטימנטליות” זו והולך ועושה.

 

ג    🔗

בשנה האחרונה לשררתו ושרירותו של פּלֵוֶה רמז שר הפלך להרב, שיש מקטרגים על הציונים ואומרים שגם בתוכם יש “אדומים”.

הרב חשב, כי יד הרב הרוחני בזה, כי הוא כבר הראה את כשרונו בהלכות מלשינות, ובודאי הכה הוא עתה בלשון את הציונים השנואים לו.

בהתלהבות רבה השתדל הרב לגוֹל מעל הציונים את האשמה. הוכיח לשר כי עיקרי הציונות מחייבים הכנעה גמורה בפני ממשלת היחיד, וכל מי שאינו מודה בממשלת היחיד אינו ציוני כלל. ומלבד זאת, הלא בעיר ק. הוא, הרב, המנהל את כל עסקי הציונים, והשר יכול לבטוח בו, כי לא יתן לכל “אדמומיות” להתערב בציונות, הלבנה כשלג.

השר הגיד לו כי אמנם איננו מסופק בנאמנותו של הרב הנכבד, אבל אפשר לו לכל אדם להיות ערב רק בעד עצמו ולא בעד אחרים, גם לא בעד בניו ובנותיו…

הדברים האחרונים החרידו את לב הרב. מי יודע אולי באמת יש דברים בגו? אולי נפל איזה חשד על חנוך בנו, המדבר לפעמים דברים נוראים?… ומי יודע אם לא תגזור הממשלה חלילה לאסור את הציוניות?…

ובמה אפשר להוציא מלב שר־הפלך את החשד? הלא רק במה שיראה תמיד, כי הציונים נאמנים לממשלה. ועל־כן בכל אספות ציוניות היה הרב מסיים את דרשתו במוסר תוכחה נגד מתנגדי הממשלה ומצוה לחזן להתפלל תפלת “הנותן תשועה”. ולעתים קרובות היה אפשר לקרוא בעתון המקומי בשפת רוסיה את הדברים החמים שהיה רבנו דורש בשבח ממשלת רוסיה. בעד הדפסת המאמרים היה הרב משלם לעורך ביד רחבה… ופעם אחת בא לעיר אחד מהשרים הגדולים, שעסקי הכנסיה הנוצרית נחתכים על פיו. השר ההוא נודע מכבר לשונא היהודים, ובכל־זאת חשב הרב כי טוב ויפה הוא, שיתיצב לפניו הוא ומלאכות סגל חבורה מפטרוני העיר ויגישו לו “לחם ומלח”, כמנהג הרוסים.

כשנשמע הדבר באזני חנוך בן הרב — נתמלא הצעיר חימה.

— רב של יהודים לפני צורר־היהודים! — קרא חנוך בכעס ופניו אדמו כתולע.

— ומה בכך? — ענה הרב — “תעלא בעידניה סגיד ליה” צווּנו קדמונינו. גורל אחינו תלוי הרבה ברצון השר הגדול הזה ועל־כן אנו צריכים להחניף לו, אולי יכנסו דברינו באזניו.

— כך בודאי מצוה הציוניות שלך… — אמר הצעיר בלעג מר.

— מדוע אתה אומר “הציוניות שלך”? האם אתה אינך ציוני? — שאל האב כמעט בבכי.

— איני חפץ להתוכח עמך — ענה חנוך. — השתעשע לך בציוניות… אנו אין לנו זמן לשעשועים…

הרב נפעם מדברי בנו. הוא רצה מאוד להכנס עמו בדברים, להחזירו למוטב, אבל הבן מיהר לעזוב אותו.

הרב, כמובן, עשה את שלו והתיצב לפני השר ביחד עם מנהלי בית־הכנסת הגדול ויברך בשם ומלכות: “ברוך שחלק מחכמתו לבשר ודם”, ויתרגם את הברכה ברוסית, ויאמר, כי הוא חשב לו לחובה לחלוק כבוד לחכם, שעשה לו שם עולם בספריו המצוינים במקצוע פלוני ופלוני.

אך השר, תחת להודות להרב על הכבוד שחלק לו, הטיף לו דברי מוסר על שאיננו שם לבו לעצור בעד משובת הצעירים היהודים המתקוממים נגד הממשלה ולועגים לדת הנוצרית, ובזה הם יכולים לגרום רעה ליהודים היושבים ברוסיה.

הרב, אף שידע כי השר שונא את היהודים, לא קוה לשמוע ממנו עתה “ברוך־הבא” כזה.

— אדוני השר! — אמר הרב הנעלב — אצלנו בעיר ק. הצעירים היהודים עוסקים רק בציוניות, והציוניות הלא רצויה בעיני ממשלתנו האדירה.

— אמנם לציוניות אינני מתנגד, — ענה השר — טוב ויפה מאוד אם היהודים, שמלכות פולין זכתה אותנו בהם שלא בטובתנו, יצאו מארץ רוסיה; אך לא טוב מה שהם שואפים לציון, שהיא קדושה לנוצרים. ילכו להם אל אשר ילכו: לקנדה, לברזיליה ושם ייסדו להם מלוכה כרצונם… אולם אני חושב שהיהודים אינם חפצים כלל בציון, והציוניות היא רק כסות עינים לעסקי מרד… היהודים מבקשים לכבוש להם את רוסיה, ונגד זה יתקוממו כל בני רוסיה הנאמנים למסורת אבותם, כל בני רוסיה שלא נשחתו ע"י השפעת הצעירים והיהודים…

הרב בקש לענות, אך השר הרכין מעט בראשו לאות, כי נגמרה השיחה. חנוך ראה כששב אביו מהשר ועיניו חשכות וראשו מושפל. הבן הביט אל אביו ברחמים ובוז כאחד ולא אמר דבר.

 

ד    🔗

עברו ימים אחדים, והנה שר־השוטרים קורא אליו את הרב ומצוה עליו לחתום כתב־התחיבות, שמהיום והלאה לא יתעסק בציוניות.

— איך יצוני אדוני לעשות כדבר הזה, ואדוני הלא יודע כי תמיד הייתי ציוני. ואם אחתום שלא אתעסק בציוניות, הבזה אחדל מהיות ציוני?

— אני — ענה השר בשחוק — אינני דורש ממך כלל, שתחדל מהיות ציוני. בלבך תוכל להיות מה שהנך, ורק הנני דורש שתחדל להתעסק בציוניות. כל־זמן שהממשלה הביטה על הציוניות בעין טובה, אז גם יכולת לעשות כל מה שלבך חפץ; עתה נשתנתה השקפתה על הציוניות והיא דורשת לגדור בעד הציונים, שלא יתעסקו בפּרוֹפּוֹגאנדה ובקבוץ כסף וכדומה.

— ומה עול מצאה הממשלה בציוניות? — שאל הרב.

— למה לי ולך לדעת זאת? — ענה השר. — אני פקיד ועושה את המצוּוה עלי, ואתה הלא גם־כן פקיד הנך, וחובתך לעשות כל מה שמצוים עליך מבלי להרהר מאומה.

צר היה לו להרב הנכבד לעשות כדבר הזה. העסקנות הציונית היתה לו לצורך ידוע, מעין תבלין החיים. בלי ציוניות תהיה נפשו ריקה מכל, שעמום יאחזהו. אבל מה יעשה? היתנגד לפקודת שר־השוטרים? אז הלא הורד יורידוהו תיכף ממשמרתו, וכל טרחתו שטרח זה כשתים־עשרה שנה לקבל את התואר “אזרח נכבד לדורותיו” — תאבד לנצח. ולמי יועיל במאונו? התוכל הציוניות לעשות דבר נגד רצון הממשלה? והן הציוניות דורשת ליגאליות גמורה, שהכל יהא נעשה בהסכם הממשלות האדירות; ואם כן, כל זמן שאין ממשלת רוסיה האדירה מסכימה לציוניות, אסור לעשות מאומה וצריך לחכות עד שתבטל הגזרה מאליה. ועל היהודים עתה רק להראות את אמון רוחם לממשלה, עד שתוכח, כי הציונים שלמים עמה בדעה אחת ואין בציוניות כל מחשבת פגול.

והרב כתב וחתם בנפש דואבת, שהוא מתחייב לבלי התעסק מהיום והלאה בציוניות, וילך אל ביתו מדוּכא ושפל.

כאיש ישר שאינו משנה בדבור, נזהר הרב מעבור על פקודת שר השוטרים גם במשהו, ובפירוש אמר לחבריו שהוא, כאיש אופיציאלי, מושך את ידו לגמרי מחברת הציונים, וגם להם הוא נותן עצתו לחדול זמן־מה מן העבודה הציונית עד שירחמו מגבוה.

מהיום ההוא ומעלה הוסיף רבנו להראות את הכנעתו ואמון רוחו לממשלה פי שבעה, בחשבו כי בזה יקנה את לב השרים פקידי המלכות, שלא יחרימו את הציוניות העלובה. הימים היו ימי המלחמה עם היפּוֹנים והרב הרבה לאסוף נדבות מאחיו היהודים בשביל “הצלב האדום” ובשביל הצי, כמו שהיה עושה מלפנים לטובת הציוניות. בכל לויה וברית־מילה, בכל חתונה והספד, מעשירים ומעניים, מאזרחים ומאורחים, היה רבנו תובע בחזקה ולוקח נדבות ונושא בשמחה רבה לשר־הפלך. בכל הבאה והבאה שחב, כי הוא מתקרב אל קץ הישועה. ופעם אחת זכה, ששר הפלך הבטיחו, כי ירצה לפני הרוממות את דבר הטובה שהרב עושה עם ארץ־המולדת ואת דבר עבודתו הנאמנה לממשלה.

— אדוני רואה — אמר הרב בהכנעה — כי אפשר להיות ציוני וגם פטריוט אמתי.

— כך, — ענה השר — אבל מה לך וציון? מה אתה חסר עמנו פה? עוד מעט ותקבל גם תואר “אזרח נכבד לדורותיו”, והאזרח הרוסי הזה שואף לציון… אי אי אי…

הרב אמנם מחזיק, כביכול, בשיטתו של “אחד־העם”, כי גם אם יהיה טוב לכל ישראל בגלותם, וגם כשתחדל האנטישמיות לגמרי מן הארץ, בכל־זאת ישאף לב היהודי תמיד לציון, אבל הוא איננו יכול להסביר את השיטה הזאת לפני שר־הפלך, ועל כן בחר לו דרך קצרה.

— לא בשבילי, — נסיך נעלה, — ענה הרב נכלם — כי אם בשביל אחי המדוּכאים והמשוללים זכויות, בשבילם אני מבקש למצוא מקלט בארץ הקדושה.

— יהיו גם הם פטריוטים כמוך — ענה השר — ואז יקבלו גם הם תואר “אזרח נכבד לדורותיו”, ולא יצטרכו גם הם לציון. אחיך בעצמם אשמים שהם משוללי זכויות. אנוכי אינני אנטישמי, אבל שמעתי מפי אנשים נאמנים, שהיהודים שמחים למפלתנו במנג’וריה.

— חלילה, אדוני השר! — קרא הרב נבהל ונפחד. — הן אדוני רואה כמה מתנדבים בני־ישראל ל“צלב־האדום”. את פרוטתם האחרונה הם מביאים בשמחה לכבוד צבא רוסיה.

— טוב מאוד, כי אתה משפיע עליהם בדרך זו. הלואי שירבו רבנים כמותך בישראל ורק שלא יהיו ציונים. למה לכם ציוניות? ובכלל, למה לכם כל דגל אחר, מלבד דגל רוסיה? כולנו נתיני רוסיה אנו, בנים למלכנו, מקור החסד והרחמים, ויחדו אנו צריכים להשתדל לטובת ארץ מולדתנו.

— הוּרה! — קרא הרב ברגש, והשר הושיט לו את ידו ויפרד ממנו בכבוד גדול.

 

ה    🔗

שנויים גדולים נהיו בארץ רוסיה. מעין “רוח אביב” נשבה בארץ…

אבל עד רבנו בינוש מאנין לא נגעו כל השנויים, הוא כסלע איתן עומד מוצק על מקום רבנותו, בלי כל שנוי ותמורה; מכבודו ומשכרו לא נגרע מאומה.

אמנם הציוניות עוד לא הותרה, אבל בדיעבד אפשר לחיות מבלעדיה, ויש לו מזה גם קצת טובת־הנאה, כי מעת שחדל להתעסק בציוניות הוא יושב לעתים קרובות בביתו במנוחה, וגיטה אשתו אינה מתרעמת עליו, כמלפנים. ובאמת, הוא עבד הרבה לטובת הציוניות, עתה הגיע זמן להנפש…

וחנוך בנו גמר את הגימנזיה לא במדליה של זהב אף לא במדליה של כסף, כי בימים האחרונים התעצל מאוד בלמודיו; ואך מפני שנשאו פנים להרב, נתנו המורים לחנוך תעודת־בגרות ועל־פי פרוטקציה של שר־הפלך נתקבל לאוניברסיטה.

הבן הזה הסב לו אמנם לפעמים חרדה ומרירות. לכאורה היה הכל טוב ויפה. הוא ידע היטב את השפה העברית, אף־על־פי שקרא בה רק לעתים רחוקות, והיה מפותח מאוד בשכלו, ויחד עם זה נראתה בו איזו ליאות. הוא לא היה מרבה לדבר, אך כשהתמלטו מפיו מלים, אז נראה כאילו הוא לועג לכל, כאילו כבר בא לאותה המסקנה, כי “הבל־הבלים, הכל הבל”.

מאין באו העיפות והיאוש אליו? על זה טרח רבנו הרבה למצוא תשובה ולא מצא. הן כל ימי ילדותו ונערותו של בנו היו יום חג אחד ארוך. כל דבר לא מנעו ממנו, הלמודים שלמד לא היו קשים עליו, כי כשרונותיו היו טובים מאוד. הוא התחנך בבית רב לאומי וציוני, ובהיותו באביב עלומיו הכיר וידע את האידיאל הגדול של הציוניות, האידיאל שצריך לחיות גם נפשות נענות, ומכל שכן לתת אומץ לצעיר מאושר כחנוך. ומדוע הוא כל־כך עצב ונלאה ומתיאש? הרב היה אוהב מאוד את בנו ובקש תמיד תחבולות לקנות את לבו למען יגלה לו את מחשבותיו, אבל הבן היה מתנכר לו וגם לא רצה להתוכח עמו.

פעם אחת דבר הרב בגנותם של הסוציאליסטים, כי הם בוגדים בעמם וכו' וכו'. ואז פתאום פנה אליו חנוך וישאלהו: מאין, אבא, יודע אתה את הסוציאליסטים? הלא ציוני אתה?

— ומה בכך? אני קראתי

— אתה קראת? בספרות אסורה?! קשה להאמין, אבא.

— ואתה אינך ציוני? — שאל הרב את בנו ברצותו להשיאו לענין אחר.

— ואתה, אבא, ציוני? הגידה נא את האמת — שאל חנוך ונתן בו את עיניו החודרות.

— מה שאלה היא זו? — ענה האב כנעלב — בודאי אני ציוני, וכי משום שחדלתי לעסוק בציוניות בגלל הגזרה, חדלתי חלילה, מהעריץ את הרעיון הגדול והקדוש הזה?

— אם אתה ציוני, אז אפשר לחשוב גם אותי לציוני — אמר הצעיר.

הדברים היו קצת תמוהים בעיני הרב, אבל הבן לא רצה בשום אופן להמשיך את השיחה.

פעם אחת בא הרב אל בית פקידות הבולשת לעבוד עבודתו כדרכו, והנה בתוך צרור־המכתבים שמסרו על־ידו לתרגם, מצא מכתב אחד שהיה כתוב בידי חנוך בנו…

עיני הרב חשכו רגע ופניו הלבינו כסיד…

המכתב נכתב לאיזו עלמה ועל־פי איזו סבה נתגלגל ובא לידי אחד החשודים בסוציאליות, וכשחשפה הבולשת בביתו של “חשוד” זה מצאה גם את המכתב.

במכתב היה כתוב כדברים האלה:

ידידתי היקרה!

שאלתיני לכתוב לך עברית והנני עושה חפצך, כי אין שום טינא בלבי נגד השפה העברית, ולהפך, היא חביבה עלי מאיזה צד, כי על־ידה נתגלו לי החזיונות של התקופה הרחוקה והיפה, הלוטה בערפלי האגדה, והמה הנעימו לי רגעים רבים בימי חיי…

אולם אם צריך אני בכלל לכתוב? — זאת היא באמת שאלה, שלא כל־כך נקל למצוא תשובה. אמנם אתּ דרשת ממני לכתוב כל מה שיש בלבי, להגיד לך את משפטי בלי משוא־פנים, אבל איזו תועלת — חשבתי — תצא מזה, שאגלה לפניך את לבי? אם אני אהרוס את העולמות היפים שבנית לך בדמיונך, מה אתן לך תחתיהם? הן אני אינני יכול לתת מאומה מלבד ריקניות גמורה…

הידעת, ידידתי, מה היא ריקניות? הלואי שלא תדעיה!

ואולם אחרי־כן חזרתי ממחשבתי זו והחלטתי לגלות לפניך את כל עומק נפשי הריקה, את כל תהום הצלמות שבה, ואם יש בך די אמונה ובטחון למלא את התהום הזו — טוב ויפה, ואם לאו — אסור לרחם!… ינוּפּץ החרס השבור והיה לאבק־פורח… שאלתיני מדוע אני מתיחס בשלילה אל הסוציאליות והציונות, בין שהן כל אחת לבדה ובין שהן מורכבות יחד?

אני אינני סוציאליסט, מפני שאני יהודי כופר. יש מאמינים, שכאשר תבטל המלחמה האקונומית, אז תבטל גם שנאת העמים. אשרי המאמינים! אבל אני חושב, כי רק עתה, בשעת חירום, עוד מוצאים בנו חפץ. הבורגנים מקרבים אותנו, שנעזור להם במלחמתם עם הסוציאליסטים, והסוציאליסטים מקרבים אותנו, שנעזור להם במלחמתם עם הבורגנים, אבל אחרי כן, כשתשבות המלחמה, האמנם יזמינו אותנו לחלק עמם בסעודה? הנני בטוח, כי לא רק שלא יזמינו, כי גם ישתדלו להרחיקנו, ואז נצטרך עוד הפעם להשתמש בכלי־זינו של יעקב אבינו —להשתטח ולבקש רחמים. וכמו שעמדו אבותינו מלפנים בפתחי השליאכטים והמרקגרפים והקורפירסטים, כך נזכה אנחנו בימי ממשלת הסוציאליות, לעמוד בפתח אצל הביורא של הפועלים או אצל בתי המלון של היחפים שבשוק הרמאים במוסקבה, ולבקש רחמים, בזכות הקדושים שנפלו במלחמה עם הדגל האדום, שיתנו גם לנו לעבוד עמהם ולאכול פת לחם; וכי בשביל זה אפקיר עתה את גופי לכלבים?

— ומדוע אני מתיחס בשלילה אל הציוניות?

על זה אשיבך: יען כי גודלתי בבית ציוני…

לולא גודלתי בבית ציוני, אפשר שהייתי באמת לציוני. אמנם, איני יודע אם היתה הציוניות מרויחה מזה הרבה, על זה נדבר בפעם אחרת, — אבל מתוך שהספקתי לראות הרבה בצד החשוך שבציוניות, אינני יכול להתקרב אליה…

לא נאה אמנם לבן לספר בגנותו של אביו, אולם אני לא להתגאות באתי במכתבי זה, ואפשר לי לדבר גם מה שלא נאה…

אבי נחשב לאחד מראשי הציונים. עליו אומרים, כי הוא ציוני נלהב, ויש שמעמידים אותו למופת, והכל משתבחים בו, כמו בתכשיט. גם אני, כשהייתי נער, ושמעתי את הפּתּוֹס שבדרשותיו, נדמה גם לי, כי יש אמנם ציונים, שנכונים לעבוד בשביל האידיאל בכל לבבם ונפשם…

אבל זקנתי וארא כי זהו רק זיוף של אידיאל, זיוף של חבת־ציון, זה האידיאל הגדול שבעדו מסרו לפנים את נפשם באמת החסידים החשמונאים, הקנאים שבזמן החורבן, ר' עקיבא וחבריו. ראיתי ציונים עשירים, שלא עלו לארץ־ישראל ולא קנו שם גם ד' אמות, ראיתי ציונים נלהבים שממהרים בפקודת הפריסטאב למשוך את ידיהם מן הציוניות. ואחרי כל אלה הם נחשבים בעיניהם וגם בעיני ה“עדר” הגדול לציונים טובים, מפני מה? מפני שהם מפזרים פרוטות לתשלומי “שקלים” או לקנית מרקאות של האוצר הלאומי, להדביק על מכתביהם ולעשות להם רקלמה בכל קצות הארץ.

אוי לה לאידיאה שנקנית ונמכרת בשוק בפרוטות, ואי לה לציוניות שכך עלתה לה.

לא! מוטב שאמות בריקניותי, ולאידיאל זול כזה לא אתן להכנס אל לבי…

*

— מה לעשות במכתב הזה — חשב הרב — לגנוב אותו אי־אפשר, כי רשום האו במספר. אבל לעזבו גם־כן אי־אפשר. החרפה כל־כך נוראה… הוא הרים את הקסת וישפוך ממנה על המכתב שפיכה מספקת…

— לחנם טרחת, אדוני הרב, קרא פקיד הז’נדרמים בלגלוג בפתחו את הדלת. — אנוכי חשבתי לתת לך את המכתב במתנה, ואתה שפכת עליו דיו… כך אינם עושים פקידים, הנכונים לקבל תואר “אזרח נכבד לדורותיו”…

חורת מות כסתה פני הרב, ברכיו רעדו ועיניו חשכו.

— מאין ידע… איך… — התחיל הרב מגמגם ושניו נוקשות.

— הרגע נא, אדוני הרב, זה לא לך לדעת… — אמר הפקיד — יכול אתה ללכת לך לשלום הביתה ולבנך לא יאונה רע. ידעתי, כי תוכן המכתב איננו נוגע לענינינו. אפשר שאזמין את בנך בתור עד ואפשר שאשחרר אותו גם מזה למען כבודך. ואנחנו נהיה גם לימים הבאים ידידים, כמו שהיינו, אך תדע, כי לפקיד־הז’נדרמים עין בוחנת…

נדכה וזעף הלך לו הרב הביתה.