ימים רבים ישב הרב מטעם הממשלה, האדון אברהם עקמן, שלו ושאנן על כסא כבודו בעיר המחוז קרוטובה. העשירים החזיקו בו ויתנו לו שכרו ביד רחבה מקופת מכס הבשר ומתנות הגונות מ“לחם אביונים” ו“מעות חטים”, כי ידע “הרב” לכבד עשירים ולהפיק מהם רצון. וגם שר השוטרים איבנצוב נטה אליו חסד, כי בו בטח אשר לא יעשה מדחה…
אמנם גם בין הרבנים הרוחניים הממונים על ההוראה, ואפילו בין המחמירים, לא נמצא מחמיר כאותו הרב מטעם הממשלה. לא לבד בדבר שיש בו חשש איסור על פי חוקי המלכות, כי גם בדבר שאין ההיתר שלו מפורש לא ערב את לבו להקל. כלל היה בידו: “שב ואל־תעשה עדיף”. ואם מאיזה טעם לא היה יכול להחמיר מדעתו, אז פנה בשאלתו אל שר השוטרים וישתדל לפניו לפסוק לחומרא. כי סגולה נפלאה היתה לרב מטעם הזה להראות צד טרפה גם בכל דבר כשר, ועל כן לא נפלא, אם בקרוטובה נאסרו מטעם שר השוטרים דברים שבכל ערי־המדינה נוהגים בהם היתר.
ולא מרוע לב עשה אברהם עקמן הרב כזאת, כי אם מיראה פן תוּפר שלותו רגע, פן ידרשו ממנו דין וחשבון והוא יהיה אנוס להוגיע את מוחו למצוא תשובה. “אסור”! והוא תמיד שוקט ובוטח.
וביחוד הרבה “הרב” להחמיר משעה שהחל להשתדל להשיג את אות הכבוד “בעד חריצות”. אל אות הכבוד הזה נשא את נפשו זה מאז ותמיד הגה בו, תמיד העלה על לבו את הכבוד והגדולה והתפארת אשר ינחל, בעת אשר יציץ אות הזהב על בגדו נגד כל הקהל — ואיך לא יחרד לבו עתה, כאשר קרבה העת להשיג את האידיאל הנכון לקראתו? עתה עליו לשום עיניו על דרכו בזהירות יתירה.
ואולם בימים האחרונים הופרה שלותו, והמפיר את השלוה היה — הציוניות.
בראשונה אמר לעמוד מנגד לכל התנועה. “יעשו להם מה שיעשו ואני אעשה את עצמי כלא יודע וכלא שומע” — כן חשב הרב בלבו. אבל שמועה שמע כי בקהלות רבות בוחרים דוקא דוקטורים ציוניים ל“רבנים מטעם”, ויירא מאוד פן יחזקו אנשי הכת הזאת גם בקרוטובה ויבקשו להם גם הם רב מחברתם.
— ובכן איפוא טוב להתקרב אל האנשים האלה — עלה על לב הרב — אהיה נא גם אני כאחד מהם. מה לא יעשה האדם בשביל פרנסתו?… ומלבד זאת — הציוניות איננה דבר קשה: מלות יפות אחדות, ארבעים פרוטות והריני כאחד מהם.
— אבל מה יאמר שר השוטרים? — חשב ברעדה. — אמנם בערים רבות עוסקים אנשים נכבדים בציוניות בהרמנא דמלכותא, אך בתוכנו מי יודע אם יסכים גם איבנצוב?
— האלך לשאול את פיו? הוסיף לחשוב — אבל הלא ידוע, כי “כל שאלה היא טרפה”. יכול הוא לחשדני, כי כבר נתתי ידי לאנשים ההם, והבאתי עלי קללה. — לא, לא טוב לשאלו בדרך ישרה. אחכה נא עד שתבוא שעת רצון, ואז אספר באזניו כמסיח לפי תומו על דבר “התנועה”; ואם אראה כי אין דעתו נוחה הימנה — ואבקשו לתת פקודה להשמיד מקרב העיר את התומכים בה ולא אירע עוד רע; ואם טוב יאמר לה — והייתי גם אני לאחד מהם.
וישב “הרב” ויחכה עד שתגיע שעת הרצון.
ובימים ההם סר לקרוטובה אחד המטיפים המצוינים, ויבוא גם הרב עקמן בתוך הבאים לשמוע אותו.
ובתוך הדרשה, כאשר התלהב המטיף, קרא בחום לבו: “בעת צרה כזאת אם יחשוב איש רק לטובת עצמו, אם יאמר לשבת שאנן בהיכלו ולהעלים עיניו מצרת כלל האומה, המתפתלת בחבליה, אות הוא, כי לא מזרע אברהם מוצאו, כי אם מן הערב הרב, אשר נספחו על בית יעקב כספחת”…
ו“הרב” הרגיש, כי אליו היו הדברים מכוונים, ומעין הרהור תשובה על על לבו.
הוא שמע כי עתה אנשים רבים התעוררו לעשות לטובת עמם וכי כבודם גדול בארץ, והוא, רק הוא, רובץ כחמור על יד אבוסו, ואיך יכּבד על פני העם? ומדוע באמת לא יהיה ציוני גם הוא? הן אין כל סכנה בדבר, כי הציוניות כשרה לדברי הכל, ובפרוטות אחדות אתה קונה לך שם גדול ומצלצל.
וככלות הדרשה והגובים נגשו אל הרב וישאלו כי יואיל לתת את ה“שקל”, ויהי הרב רגע אחד כאיש נדהם, ומבלי משים פשט את ידו להוציא את צרור כספו, אך כרגע נמלך ויאמר: אכן שכחתי את כיסי בבית… ואולם עוד נראה איש את פני אחיו בקרוב.
*
בלילה ההוא אחר “הרב” לשבת, כי היה עליו לגמור את עבודתו בספרי הפקודים אשר תחת ידו. הוא כתב וכתב עד כי יגעה ידו והאותיות רקדו לנגד עיניו ותעלמנה לרגעים. אז הניח את העט מידו וישען על השולחן להנפש מעט.
פתאום נפתחה הדלת, והגובים באו.
הרב התפלא מאוד בראותו אותם באים אליו בשעה מאוחרת כזאת. מלבד זאת נפלא היה בעיניו, כי הדלת אשר היתה סגורה תמיד, נפתחה כמו מאליה לפניהם. והם לא צלצלו בפעמון ולא הקישו בדלת.
הוא קבל אותם בכל זאת בסבר פנים יפות, ויבקשם לשבת וישאל לחפצם.
—אנחנו שמענו, כי מחר תאמר לנסוע בבוקר לעיר הפלך, ועל כן מהרנו לבוא אליך לבקשך, כי תואיל להמנות ראשון במספר שוקלי השקלים.
— הלא אמרתי לכם, כי עוד נראה איש את פני אחיו בקרוב, — אמר הרב ברוגז קל. — ומדוע נדחקתם לבוא בשעה מאוחרת כזאת?
— אנחנו לא נוכל לעשות דבר בטרם תואיל להמנות במספר חברינו — ענה אחד הגובים. — הן אתה אדוננו, ראשנו ומנהלנו, ועיני כל חשובי העיר אליך, ואם שמך לא יקרא על אגודתנו, והיה כל עמלנו לריק, כי כולם בטענה אחת יבואו עלינו; אם יש ממש בציוניות — מדוע לא ישים אליה לב רבנו אשר מטעם הממשלה? על כן אמרנו, אין טוב לנו כי אם לפנות בראשונה אליך, ואחרי אשר תואיל להמנות במספר חברינו, ונקל לנו למשוך אחרינו את לב כל העם, ובעד הטוב אשר תעשה עם אגודתנו, נהיה לך לעבדים כל הימים.
דברי האנשים מצאו חן בעיניו. החנופה באה אל אפו כקטורת הסמים, ויתחזק, ויוציא חצי רובל מכיסו, ויתן על יד הגובים.
— תודה רבה לך, אדוננו — קראו שני הגובים בשמחה פה אחד, ואחד מהם קבל את חצי הרובל, ויוציא עשר פרוטות מכיסו, וישימן על השולחן — שמך יהיה חרות באותיות זהב על לוח דברי ימינו, כי עשית חסד עם עמך ועם ארץ קדשך.
— נכון הנני לעשות כל מה שבכוחי לטובת עמנו — ענה הרב ברגש בשימו את עשר הפרוטות אל כיסו.
— היה שלום, אדוננו!
— לכו לשלום!
והגובים יצאו.
*
אך יצאו הגובים מן הבית והרב נחם על אשר עשה.
לבו החל לפעם בקרבו בחזקה ובתכיפות, וכמו יסר יסרהו על קלות דעתו וינבא לו עתידות לא טובים.
עתה עליו לירוא מפני כל נרגן ומלשין פן יבוא להלשין עליו לפני שר השוטרים, ומי יודע מה יאמר אז איבנצוב? ומדוע מיהר עתה לתת להם את ה“שקל”? הכי קשה היה לו לאמור, כי אין כסף בביתו? ומה השד אשר הביאם אליו עתה אחר חצות הלילה? רק יהודים יכולים לעשות כזאת, רק בין היהודים נמצאים עזי פנים כאלה.
והוא שכב על המצע וראשו כגלגל סובב והולך. מחשבות שונות מתרוצצות במוחו, ופחדו הולך הלוך וגדול.
אז יצא הרב החוצה לשאוף רוח צח. השחר כבר האיר. בחוץ דממה ושקט. הבתים והאילנות עוד רוחצים בטללי שינה, ואור הבוקר הנעים שפוך עליהם. והרב מתהלך בחוצות סר וזעף, רוחו בקרבו הומיה, הומיה…
ובנטותו אל רחוב המרכבות, והנה איבנצוב לקראתו.
הרב השתחוה ברעדה לנוכח פני שר השוטרים.
— מה אתה עושה פה בעת כזאת? — שאל הפקיד ויתפלא. — בהשכמה יוצאים הגנבים לגנוב ושרי השוטרים יוצאים לתפוש את הגנבים, ואתה הן לא בין הגנבים ולא בין שרי השוטרים חלקך?…
— אכן חטאתי! — קרא הרב בכל לבו. — הנני להתודות לפניך, כי אמנם שלא כהוגן עשיתי בלילה הזה…
— הגד מה עשית? — שאל השר בפנים מפיצים אימה.
— נפתיתי לתת מכספי לטובת האגודה הציונית — גמגמו שפתי הרב.
— לאגודה? פה יש לכם אגודה, ואתה כסית ממני ולא גלית את אזני?!… קרא איבנצוב בקצף וירקע ברגל — ועוד נתת מכיסך כסף להחזיק בה?!
— חטאתי, אדוני, סלח נא! רחם בעל אשה ואב לבנים…
— אין לי עת לדבר עמך פה, לך לביתי וחכה שם עד שובי.
*
— ואתה התחברת אל… אל… מה הם השדים ההם? — קרא איבנצוב בשובו וישם את עיניו המזרות אימה בפני הרב החרד והרועד.
— ציונים, אדוני השר! — ענה הרב בהכנעה רבה.
— כן, כן, ציונים… אתה התחברת אל הציונים ואת פי לא שאלת?…
— אני לא התחברתי אליהם, כי אם נתתי להם נדבה. חשבתי כי דבר מותר הוא. בערים רבות עוסקים הציונים בעבודת הציוניות בפרהסיא ואין מוחה בידם.
— מה לי ולאחרים?! — קרא השר בקצף — אני אינני חפץ בציוניות! ואם אני אינני חפץ, ירוֹק אירק בפני כל… אני יודע מה היא הציוניות: עוד הפעם ה“קהל” אשר ליהודים. לא! אנוכי אשמיד, אעקור משורש!… ואתה רבם תחזיק בידם. אתה — אשר בך בטחתי!… ועוד אות הכבוד תדרוש… אני אתן לך אות כבוד: את חצי ראשך אגלח, אל ארץ גזרה אשלחך!…
— חוס נא, אדון רב חסד, חמול נא עלי ועל עוללי ואל תשחיתני — התחנן הרב ודמעות נזלו מעיניו. — עדי השמים, כי הנני מתחרט בכל לבי על מעשי, ולא אוסיף לעשות כדבר הזה, וגם את בני ואת בני בני אצוה אחרי לבלתי יעשו כאלה.
— כתוב לי, בר־כלבתא, את חרטתך בספר, קרא השוטר — הא לך גליון, שב וכתוב כרגע.
והרב מיהר ויכתוב בספר את דבר חרטתו הנאמנה.
— השבע נא לי כי תקיים את דבריך — קרא השר אחרי קראו את הכתוב בספר החרטה.
— הנני, אדוני — ענה הרב וימהר לקחת את החומש המונח על שולחן השר להשביע בו את היהודים.
— לא! אינני חפץ כי תשבע לי בתורת משה. ידעתי, כי רבנים כמוך אינם מאמינים בתורת היהודים. אם בה תשבע, אז אדע, כי שקר שבועתך. לא! השבע לי בספר המטריקות: בכל אופן קדוש הוא בעיניך יותר מתורת משה.
— אדני חכם כמלאך אלוהים, — אמר הרב ושחוק חנופה עבר על שפתו — ואני עבדך קטוֹנתי מכל החסדים אשר עשית עמדי כי סלחת לפשעי, על כן אשמרה פקודתך ועשיתי ככל אשר תצוני.
והרב לקח את ספר המטריקות בידו, וישבע ככל אשר קרא לפניו השר מלה במלה, כי מכל אגודה יהודית התרחק יתרחק מעתה ועד עולם.
אז שם השר את ידו הכבדה לאות רצון על ראש הרב להחליקו.
והרב התעורר וייקץ והנה אשתו ניצבת עליו וידה על ראשו.
*
אכן טוב עשיתי, — חשב הרב אחרי זכרו את אשר ראה בחלומו, — כי לא מלאתי את בקשת השואלים, ולא קרה אותי בהקיץ את כל אשר ראיתי בחלום. ואף אמנם מה האנשים ההם כי אירע מפניהם? אם איבנצוב ועשירי העיר עומדים לימיני, מה יעשו האנשים ההם?
ובלב בטוח קם הרב ממקומו ויכנס עם הרבנית לחדר האוכל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.