לבני המנגן, צבי, משלוח־מנות פורים תרע"ג.
וינה, בירת אוסטריה, היתה כמרקחה. האצילים ורבֹי המלוכה ועשירי העיר הכינו את עצמם אל הנשף, אשר מנגן אחד ישמיע בו את מנגינותיו באולם התיאטרון הגדול. אגדות היו מתהלכות בעיר על המנגן המצוין הזה, ובני וינה חכו בקוצר רוח לרגע, אשר יופיע לפניהם.
המנגן הנפלא הזה היה יהודי אחד, ושמו מיכאל יוסף גוזיקוב, בן העיר שקלוב.
אביו היה “כְּלֵיזְמֶר” פשוט, עני ושפל גם בעיני אחיו, וממנו למד מיכאל יוסף בילדותו לנגן בחליל. מתחלה היה רק עוזר על יד אביו לנגן בחתונות, אבל עד מהרה הראה הילד כשרונות בלתי־מצויים, ואז היו כבר דרושים לחתונות את הילד לנגן, ואביו נעשה עוזר לו.
ובכן נעשה גם מיכאל יוסף ל“כליזמר” עני, שותף לאביו וחי אתו יחד חיי צער עד שהוּכה בשחפת, והרופאים צוו עליו שלא יחלל עוד בחליל.
אז התחכם מיכאל יוסף ויעש לו כלי נגון חדש, מין “צִימְבָּלָה” מגזרי עצים וקש, ויוסף לנגן עם אביו.
פעם נקרא לנגן בחצר הפריץ, ושם היו איזו נסיכים מביני זמרה שהכירו, כי מיכאל יוסף חוֹנן בכשרון גדול ויתנו לו מכתבי־המלצה אל שר־הגליל שבאודיסה, והשר הזה, שהיה בכלל אוהב־ישראל ודורש תמיד טובתם, גדל את המנגן היהודי, ויחזק את ידיו. וכאשר הצליח גוזיקוב בנשף־הזמרה שערכו לו באודיסה, נתן השר בידו מכתבי המלצה גם לגדולי אוסטריה.
ולב ה“כליזמר” העני והשפל רחב. הוא לא יהיה עוד “כליזמר” נבזה, מנגן על חתונות בשקלוב, בקאפוסט ובסטַרוֹסֶליה ושאר העיירות הקטנות ששם אחיו היהודים העניים נחתים, כי אם יהיה מנגן מפורסם, לפני שליטים ורוזנים יראה את כוחו, אילי הארץ יחרדו לשמע מנגינותיו. צר לו המקום בעיירתו הקטנה, צרה לו הסביבה הקטנה עם חייה העניים. לבו שואף למרחב, במקום אשר יתגלה כשרונו בכל הודו ושמע מנגינותיו ילך מסוף העולם ועד סופו.
והנה אולם הזמרה בוינה מלא אדם מגדולי השרים וכל רבי־המלוכה. וכשהוא, גוזיקוב, נכנס אל האולם הרגיש, כי עיני כל הקהל הגדול תלויות בו, ביהודי הפּולני בעל הזקן השחור והעינים הגדולות והעצובות והפנים החורים והאצילים. אז חרד חרדה קלה. אך עבר רגע וידרוך בצעדי־עוז ויעל על הבמה. המשרת שם לפניו את גזרי עציו וקשו. תוי־זמרה לא היו לפניו, כי לא הכיר אותם ולא ידע כלל לנגן על פּיהם. הנאספים הביטו זה אל זה בתמהון: מה הביא היהודי הזה להם? אך הנה ידיו מרחפות על מיתרי הקש, וקולות חלשים נשמעו כצלילי־כסף מאיזה מקום רחוק, ופתאום וממיתרי הקש התרוממו גלי זמרה חזקים, ים של שירה השמיע את שאון דכיו, וקול אדיר של התפּעלות התפּרץ מלב כל השומעים ומחיאת כפּים ארוכה ארוכה הרעידה את זגוגיות החלונות.
הוא גומר, ומאות ידים של שרים ורוזנים, של נשים עדינות ויפות שלוחות אליו לחבק את ידיו ולתת לו תודה על התענוג הנפלא שהנחילם.
וממחרת הבוקר, ומרכבת המלך עמדה על יד פתח בית מלונו. הוא קרוא אל המלך.
וקיסר אוסטריה בעצמו ומִשְׁנֵהוּ מֶטֶרְנִיך מקדמים את פּניו, והמלך מבקש ממנו כי ינגן בהיכלו בערב זה.
— בערב זה… — ענה גוזיקוב מבולבל קצת מפחד: — בערב הזה איני יכול, הוד מלכות!
— מדוע?
— הערב הזה מוקדש כבר למלך אחר, הוד מלכות! — ענה גוזיקוב בחיוך נסתר ורעדה.
— באר דבריך, יהודי!
— הערב הזה, הוד מלכות, הוא ערב שבת, מוקדש למלך מלכי־המלכים. ליהודי אסור לנגן בשבת.
— יפה אמרת — ענה הקיסר. — תנגן אצלי ביום הראשון.
*
שלוש שנים עשה גוזיקוב באירופּה. ובכל מקום היה מהולל ומפואר. גדולי הארצות בקשו קרבתו, נשים עדינות דרשוהו לכבדן בבקוריו. והוא הולך וגדל, הולך ומתעשר.
כמעט שכח את עיירתו ואת בית אביו הדחוי. ארמנות המלכים תמיד פתוחים לפניו, אבני־אש תמיד בוערות נגד עיניו. משרתים לבושי מכלול עומדים לשרת לפניו, במרכבות זהב הוא עובר בחוצות.
הוא נעשה כבר לאיש אירופי, גם במלבושו גם במנהגיו. את דתו לא המיר, אבל מצות הדת כבר עזב. תחילה קצת מאונס: אי־אפשר להשיב את פּני רוזן פלוני ונסיכה אלמונית שלא לסעוד אצלם. אי־אפשר לקום פתאום ולעמוד להתפּלל מנחה. ואחר כך לאט לאט נעשה לו הדבר כהיתר. וישכח את אחיו ולא זכר אותם ואת חייהם, כי הרחיק מהם יום יום וילך הלוך והתרחק.
והגיע הדבר עד שפּעם אחת טעה בחשבון, ופרסם כי ינגן בפריז ביום שחל בו שבעה עשר בתמוז.
בבית אביו היה נזהר מאוד שלא לנגן בימי האבל של עמו.
אז נשתתקה המקהלה כולה. הכנורות נחבאו והחליל נאלם מפּני אנחת האומה, הנשמעה מסוף העולם ועד סופו.
עכשיו כמעט שכח את חגיו ולא זכר את ימי אבלו. אבל הנה פלא. בערב הזה השמיעה הצימבלה שלו איזו אנחות מוזרות, כמו מאליהן עלו ותיבבנה. אי אפשר לו בערב הזה להשמיע איזה דבר משמח, איזה נגון של גיל. הנשמה שלו בוכה בעמק פנימיותה, והצימבלה משמיעה את הד בכית נשמתו. וכל השומעים עצרו בעד נשימתם והקשיבו.
למה הוא כל־כך עצוב?
ופתאום נזכר, כי שבעה־עשר בתמוז היום, ויחרד ויתעלף.
*
— רב לי! — חשב המנגן בלבו בהתעוררו אחר התעלפותו. — הגיעה השעה לשוב הביתה! העולם הגדול משך אותי בקסמיו ושכחתי את עולמי אני.
— קסמי שוא, קסמי־תוהו משכוני וכמעט שכחשתי לאלוהי, לעמי. ומה הנה כל התהלות שאני נוחל מזרים ונכרים, בשעה שאני זר לעמי, זר לעצמי.
חיי צער, חיי עוני חייתי מלפנים בעיר מולדתי ובבית אבי, אך שלמה היתה נפשי עם אלוהי ועם עמי.
והוא זכר את המנגינה העצובה שהיה מנגן בעת שהושיבו את הכלה לפני החופה. הוא היה מוציא במנגינותיו את הנשמה מהנשים הנאספות, כולן השמיעו אז קול יללה איומה, והוא גם הוא בוכה עמהן. על מה ולמה? יש ויש ליהודי על מה לבכות: על חורבן בית המקדש, על גלות ישראל, על הגזרות והצרות.
ואחר החופה היה משמיע נגון של שמחה שהניע את רגלי המחותנים והרים אותן לרקוד גדול וחזק, וגם אותו לבשה בעת ההיא שמחה יהודית, שמחה חמה וגדולה, שהיתה שופעת מתוכו אל העם ומן העם אל תוכו.
כן, הוא חי אז בתוך עמו חיי צער, אבל חיים מלאים. עם אחיו בכה, עם אחיו שמח, ועכשיו — מה לו פה ומי לו פה בעולם הגדול והזר, שטבע בו במשך השנים האחרונות ועוד מעט והטביע בו נשמתו כולה?
רב לו, רב לו! הוא רוצה עכשיו לשוב הביתה. הוא יוסיף לנגן על חתונות. הוא רוצה לחיות בתוך עמו, לענג את אחיו מכשרונו, לבכות ולשמוח עמהם יחד. כוחותיו כבר מועטים. הוא מרגיש, כי לבו הולך וחלש. צעיר הוא לימים, אבל מחלתו כבר זקנה, כבר השתרשה בלבו, היא מוצצת את יתר לשדו. לכל הפּחות, יבלה את פליטת ימיו שם בתוך בני עמו, בעיירתו החביבה, ובקברות אבותיו יקבר גם הוא.
*
והוא נסע.
בדרך, בעיר אאַכֶן, בגרמניה, הפצירו בו מאוד להשמיע את מנגינותיו פעם אחת. תחילה לא רצה לשמוע. הוא נוסע הביתה ואיננו רוצה עוד לא בכסף ולא בכבוד, אבל כאשר בא אליו ראש העיר בעצמו ובקש ממנו לכבד את העיר במנגינותיו, לא יכול להשיב את פּניו. רק פּעם אחת ינגן פה בטרם יחדל.
והוא ניגן עכשיו נגון הפרידה, נגון התשובה על השנים שהיה שקוע בהן בטומאת הגויים, על כל מה שחטא לאלוהיו ולעמו.
אמרו, כי מנגינה כזו לא שמעה עוד אירופּה מיום היותה. ובטרם גמר המנגן — פקע לבו וימת.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.