רקע
אלכסנדר זיסקינד רבינוביץ'
mנחלת הכלל [?]
lפרוזה
פרטי מהדורת מקור: תל אביב; תרפ"ה

(מימי רוסיה הצארית)

 

א

הרב קם ממנוחת הצהרים, נטל את ידיו, לבש את הקפוטה ואת השטריימל ובקש ללכת לבית־הכנסת, להגיד את השיעור, כדרכו תמיד, והנה לפניו אשה כבת שלשים ומשהו, לבושה כאחת העשירות; היא הטתה אליו ראשה ואמרה:

— יש לי בקשה אליך, רבי!

— מה היא הבקשה?

— אני מבקשת את הרב לתת לי תעודת־לידה בשביל בני אלכסנדר ובתי שרה.

— מתי נולדו?

— הנה בידי שתי תעודות מהרופא שעל המוסד ליולדות. בהן רשומים הום והשנה. לבני אלכסנדר מלאו שתים־עשרה שנה ולבתי שרה— תשע שנים.

— ומה שמך? — שאל הרב בבחנו את התעודת.

— לאה זילברשטיין.

ושם בעלך?

האשה התאדמה קצת, התחזקה וענתה:

— בעלי הוא הדוקטור אנדריי קוגיל.

— המומר?

— הוא המיר את דתו כשהיה צריך להכנס לאוניברסיטה. לא מרצונו, אנוס היה על־פי החוק. אבל בתוך לבו נשאר יהודי. הוא אומר, שמעולם לא שנא את הנצרות כמו מאז שהתנצר על־כרחו.

— ואת?

— אנכי נשארתי יהודיה.

— וחיים בלי חופה וקידושין…

— נשֵּׂאנו על־פי דת ישראל בעיירה אחת בחוץ־לארץ.

— איזה רב סדר לכם קידושין? מהרפורמיים?

— לא, דוקא רב אורתודוכסי. וכך היה המעשה: בעלי הראה לרב את תעודת־הבגרות מהגימנאסיה ושם היה כתוב ישראל קוגיל בן דת ישראל, ועל יסוד זה סדר לנו קידושין ויש לי כתובה. מה שהיה אחר כך, את העובדה שהמיר את דתו, לא גלה לו.

— ובניך לא נרשמו בספר הנולדים?

— לא נרשמו. בעלי אומר: יחיו ויגדלו כך. כשיגדלו, אז נראה. אפשר ישתנה המצב. עכשיו הגיע הזמן. בלי תעודות הננו כאסורים: אי־אפשר לפנות אנה ואנה.

— והבן לא נימול? —שאל הרב, ופניו קדרו מאד.

— לא נימול. הרב ודאי יודע את יחס הצעירים לדת: אדישים הם לגמרי. אבל בני לומד בבית־הספר העברי. המורים מהללים אותו מאד. והוא יודע היטב את השפה העברית וקורא בחשק גדול בספרים עברים.

— באותם הספרים שלועגים לדתנו… — הוסיף הרב כמעט בחריקת שינים. — אבל זה לא שייך לי. זוהי שאלה אחרת… שאלה מדאיבה ומכאיבה… אך מה אעשה לך? הבעל משומד, האשה מזדווגה עם משומד… הבן לא נימול… ומה אפשר לי לעשות? איך אכניס את כל הערב־רב הזה אל ספר הפקודים של היהודים? אנכי לא אוכל לעשות כלום! איני יכול!

— והלא יש תעודת נשואין, והלא יש תעודות המוסד, ואנכי יהודיה…

— ומה תועילנה כל התעודות הללו, אם הן חסרות יסוד — יסוד היהדות. את מי נרמה? את עצמנו? את אלהים?… איני יכול! איני יכול!

הוא פנה ממנה והלך בראש שחוח.

— אכן יסרני ה', — אמר הרב אל לבו, — שקבלתי עלי לאיזה זמן את התפקיד של רב־מטעם־הממשלה. לך ותן תעודות של יהדות למומרים, לחצי־מומרים, לערלים… כל עמנו נעשה איזה מן בלילה מוזרה, וכי כדאי שאוסיף עליה עוד ספחת שכזו?…

 

ב

כעבור חדשים התיצבה האשה שוב פעם לפני הרב.

— מה תבקשי?

— תתן נא לי תעודה בעד שרה בתי.

— הלא אמרתי אז, שאיני יכול…

— אז הבינותי, שכבוד הרב אינו רוצה לתת תעודה מפני שבני לא נימול…

— עכשיו מה?

— הוא מת, — קראה האשה בהתאמצות, ומעיניה התפרץ זרם דמעות, — הוא מת, הילד שלי…

פני הרב קדרו. הוא השפיל את ראשו הלבן, ואנחה התפרצה מלבו.

— טעית, אשה, — ענה הוא אחרי שתיקה קצרה. — לא רק מפני זה, יש עוד טעמים אחרים. אסור ליהודי להמיר את דתו, ואפילו כשיש סכנת נפשות. אסור לעבריה להזדווג למשומד… מי שעושה דברים שכאלה, הלא הוא מתרחק מקהל ישראל. ואיך יבואו אחר כך לדרוש תעודות מהרב?

— הנני מוכנה לשלם בעד התעודה עשרים וחמשה רובל, — אמרה האשה. — בזה אין כל מרמה. אנכי נשאתי לבעלי כדת משה וישראל… עשרים וחמשה רובל…

— את חושבת לתת לי שוחד? להוסיף עוון על עוונך?

— לא לך — ענתה בהתאמצות יתירה לצאת מן המבוכה. — לא לך, לצדקה, לכל מה שיצווה אדוני הרב.

— אין חפץ בצדקה שלך, אינני מקבל מומרים לצדקה.

— אבל דע לך, רבי, — הוסיפה האשה בקול שבור, — בעלי אָמר, שאם הרב ימאן לתת תעודה, אז נצטרך להכנס כולנו לדת הנוצרית ונשתחרר פעם אחת מכל הצרה הזאת. אבל אני איני חפצה לעשות צעד שכזה. ראשית כל, אין אני רוצה להקרא בשם נוצרית, אחרי שאני יהודיה והנצרות רחוקה ממני לגמרי. וזולת זאת, בתי נקראת בשם אמי, שהיתה אשה צדקנית ושומרת דת־ישראל, ועל כן הייתי רוצה, שגם היא תשאר יהודיה. יחשוב נא, רבי, על הדבר הזה, אולי ימצא איזו אפשרות להקל ולתת לי התעודה הדרושה.

— חשבתי כבר, הרבה חשבתי, — ענה הרב בקול עצוב, — גם יסורי גדולים מאד, וגם הטעם האחרון, שבו תאמרי להפחידני, עלה כבר על לבי. אבל אין לי אפשרות. יש לנו תורה וחוקים, שעל־פיהם אנו חיים ומתים, ולא בידי לבטלם גם בשעת הסכנה. ולמה לכם להשתמד? יותר טוב שתצאו כולכם מהארץ הזאת. שם תשובו כולכם לדת ישראל ותהיו יהודים בלי שום מכשול. מה? יש כאן פרנסה? כבוד ודאי אין פה, מי מכבד את המשומד? לא אנו היהודים וגם לא הנוצרים. ופרנסה יוכל הקדוש ברוך הוא להזמין לכם גם שם, ושם יהיה גם כבודכם שמור עמכם.

— בעלי אינו רוצה, ואני איני יכולה להפרד ממנו…

— וגם לי קשה, אי־אפשר….

*

כעבור זמן קצר נתבשר הרב, כי האשה ובתה נשתמדו. הוא נאנח אנחה עמוקה ואמר:

— אוי לנו מ“קום ועשה” ואוי לנו מ“שב ואל תעשה”. בין כך ובין כך אוי לנו. זהו גורל הגלות.

המלצות קוראים
תגיות