כשגמרה חוה את חוק למודיה בפולטבה בתור מילדת, נתקבלה לעבוד בבית החולים שבכפר קזטינה, ששם נולדה וגדלה.

חוה שמחה מאוד על ההתמנות הזאת. היא לא אהבה את העיר ואת שאונה, את העשירות הנפרזה שבה ואת הקבצנות המנוולת שבה; את הקשוט וההדור הפּזרני מצד אחד ואת עיטוף הסחבות והטלאי על גבי טלאי שמצד שני. רגילה היתה עם השדה והגן. עם אהלי הכפר הנמוכים, שמסביב להם גנות ירק ועצי דובדבניות ואגסים. קרובים היו לרוחה תושבי הכפר העמלים להצמיח לחם מן הארץ. היא מכירה כמעט את כולם, את נשיהם וילדיהם.

וחוה בכל תומת נפשה התמסרה לעבודה. לא רק לאותה העבודה שבשבילה נשתכרה להיות מילדת בבית החולים, אלא היא עוד בקשה לה עבודה מועילה בחנוך, בהשכלה.

ביחוד רבתה עליה העבודה כשהתחילה המלחמה. הצעירים לוּקחו לצבא והעבודה רבתה על הנשים. היו בתים כאלה, שהנשים צריכות היו ללכת לעבודה ולעזוב את ילדיהן סגורים לבדם בבית בלי השגחה, או מה שיותר גרוע, לעזבם על איזו אשה זקנה הדיוטית כמעט עיורת וחסרת שכל. אז התחזקה חוה ויסדה בית חנוך לילדים קטנים, היא סדרה את הבית בחכמה. בהשתדלותה נתנה פקידות המחוז איזה סכום למכשירים: לעריסות, סדינים וכדומה; חוה היתה מפקחת על הכל, ונשי האכרים הכירו את הטובה שהיהודיה הזאת עושה להן, ופעמים חפצו להביא לה מתנות קטנות: מי עשרת ביצים, ומי כד זבדה, אך היא, לתמהונן, לא רצתה בשום אופן לקבל.

— מדוע הפּוֹפּ שלנו — הוא הרבה יותר עשיר ממך — תמיד מקבל, ובלבד שתתן, ואת אינך חפצה לקבל? — שאלו בנות האכרים.

— איני יודע למה הוא מקבל, — אמרה חוה. — אני אינני פּוֹפּ. ואני איני רוצה במתנות; די לי שכרי שאני מקבלת מבית־הפּקידות.

היא שמעה הרבה פעמים את האכרים מדברים בגנות הפּוֹפּ, שאינו מתנהג בנימוס וביושר. ותמיד השתדלה שלא לבוא עמו במגע ומשא. היא הרגישה שהיחס שלו אליה איננו טוב. הוא היה מתפּאר שהוא חבר בחברה הנקראה “חברת אנשי רוסיה”, שבראשה עומד הקיסר ניקולי השני בעצמו. היא ידעה שחברה זו מגמתה רק להגדיל שנאה בין העמים השונים היושבים ברוסיה.

חוה רוצה להראות שאף על פי שהיא יהודיה, היא עושה בשביל הרוסים הרבה יותר מאלה המתפּארים בשם “חברת אנשי רוסיה”, שהם רק לוקחים מהעם, ואינם נותנים לו כלום.

לה נודע, כי הפּוֹפּ וביחוד אשתו הוכיחו את האכרים שלא רצוי בעיני האלוהים שיהודיה מחנכת את ילדי הנוצרים… הדבר הזה הסב לה לחוה צער גדול.

— מתי, מתי יחדלו בני האדם להתיחס בשנאה בני עם זה לבני עם אחר? וכי לא כולנו בני אדם אנחנו? וכי לא אל אחד בראנו? אם הם נוצרים — מה בכך? יהיו להם הם נוצרים. אני איני באה ללמדם אמונה ודת. אני רק חפצה לעזור להם מפּני שהם בני אדם, והם זקוקים לעזרה — כך חשבה חוה.

ואמנם הלחישות שלחשו הפּוֹפּ ואשתו לא הזיקו לחוה. היא הוסיפה ללכת בדרכה דרך החסד והטוב.

עד שבאו ימי הריבולוציה, והחמס והשוד שהתחוללו אחריה.

הפּוֹפּ בישר את חוה בשמחה, כי בכפרים שמסביב שוחטים את היהודים, וכי הנשארים בורחים העירה. ובודאי שהשודדים יבואו גם הנה… וכדאי לה שגם היא תמהר לברוח העירה.

— אני לא אברח — ענתה חוה.

— וכי לא יהודיה אתּ? — שאל הפּוֹפּ בלגלוג.

— ומה אם יהודיה? — שאלה היא, ונעצה בו את עיניה השחורות החודרות.

— היהודים הם כולם פּחדנים.

— אני אינני פחדנית, — אמרה חוה — ומאין “האב” יודע שהיהודים כולם פּחדנים?

— הם ברחו ותמיד בורחים מהצבא, כך העידו שרי הצבא.

— זוהי דבת שוא. חטא הוא, אבא, להפיץ דבות שקרים שכאלה!

— חוצפּנית את! — קרא הפּוֹפּ — אכן הגיעה השעה לטהר את רוסיה מכם.

— אני איני חוצפּנית, אבל חובה עלי להגיד את האמת — ענתה חוה ותלך.

— אני לא אברח — חשבה חוה בלבה, אחרי שנתרחקה מן הפּוֹפּ. — איפה אמצא מקום יותר נוח בשבילי? פּה יש לי עבודה רבה ומועילה, שנותנת לי ספּוק נפשי. איני חפצה להפּרד מהמקום הזה. יהרגוני כאן, יהרגוני. כאן הייתי, כאן עבדתי וכאן אמות. אי־אפשר לי לעזוב את מקומי ואפילו בשעת הסכנה…

ואמנם בעוד שנים שלושה ימים בא גדוד שודדים לקזטינה.

כשפּגשו את הפּוֹפּ שאלוהו, אם יש כאן יהודים.

— יש רק יהודיה אחת, וגם היא למותר — ענה הפּוֹפּ.

— אם כך אין מה למהר — אמר שודד אחד. — עם יהודיה אחת נוכל לגמור גם אחר כך. נלך אל המרזח.

— נגמור עמה תחילה ואחר כך נלך אל המרזח — ענה המצביא.

אולם בתוך כך התאספו הרבה אכרים ונלוו אל הגדוד. וכולם שמו פעמיהם אל בית החולים ששם יושבת חוה.

חוה ראתה את הרוצחים, פּניה חורו, אך רוחה לא נפל בקרבה.

— אתּ יהודיה או נוצרית? — שאל אחד השודדים.

— אני יהודיה — ענתה חוה בקול עז.

אחד הרוצחים כבר שלח ידו לאחוז בה, אך כאן התערבו זקני הכפר.

— הרפּו, אחים, מהיהודיה הזאת. היא עשתה לנו טובות רבות; אנחנו לא ניתן להמיתנה. — והם התחילו לספר בפרוטרוט את כל מעשי החסד שעשתה חוה בכפר.

דברי הזקנים פּעלו על השודדים. הם, השודדים, דרשו רק הין יי"ש כופר נפשה.

— את זה ניתן, — ענה זקן האכרים — נלך אל בית המרזח.

ממחרת היום ההוא ארזה חוה את חפציה.

— אנה אתּ נוסעת? — שאל אותה זקן האכרים.

— איני יודעת. אבל את המקום הזה אני עוזבת… עוזבת לנצח.

— למה? וכי אנחנו לא הצלנו את נפשך אתמול ממות? ואנחנו תמיד נכונים להגן עליך.

— כן. אני מודה לכם מאוד על הדבר הזה. אבל במקום שהחיים ניתנים רק בשכר מעשה חסד — שם איני יכולה לשבת. החיים הם קדושים כשהם לעצמם, בין חיי איש צדיק ובין חיי איש פשוט, יהיה מאיזה עם שהוא. ובמקום שמזלזלים בחיים, במקום שמבקשים להם זכות — אני נחנקת… אלך למקום שאלך, אל כל אשר ישאני הרוח, אולי אמצא מקום ששם בני אדם מכירים בערך החיים, בקדושת החיים.

וחוה עזבה את הכפר לשמחת לב הפּוֹפּ ואשתו.

אבל ספרו כי שמחת הפּוֹפּ לא ארכה: גם הוא היה אנוס לברוח מהמקום ההוא.