א    🔗

ראש בית־החולים המרכזי שבעיר הפלך האוקראינית, ד"ר אלכסנדר אלכסנדרוביץ, נוצרי ובן־אצילים, זקן כבן שבעים ומשהו, היה מכבד מאוד את האחות הרחמניה היהודית רוזליה, צעירה נמוכה ופשוטה לגמרי, בבגדיה ובכל דבריה והליכותיה. הרופא הזקן הזה, שהיה נוטה לתורת טולסטוי ותר תמיד אחר מטרת החיים של האדם, בחן וראה כי מטרת החיים ידועה ביותר לצעירה היהודית הזאת, אף־על־פי שהיא איננה מחפשת אחר מטרה זו כמוהו ביסורי נפש, בתעיות, במעלות ומורדות. פשטותה הגמורה — זו היתה המטרה היחידה ואין אחרת.

את זאת ראה הרופא בעבודתה של האחות רוזליה, בטפולה בחולים. היו שם במוסד הגדול הזה צבא של אחיות רחמניות, אבל מכולן משכה את עיני הרופא הזקן האחות רוזליה. עבודתה לא היתה רק דיקנית, מלוי חובה בישרנות, אלא היתה בה מעין עבודת כהונה, עדינות נשמה, שבקרבתה היתה מקילה הרבה את יסורי החולים והשרתה עליהם רוח בטחון, סבלנות ותקוה.

היא היתה בת אברהם החייט, יהודי מחזיק בית־מלאכה ברחוב הראשי ויחד עם זה בן־תורה, ממשפחת רבנים, אך הוא בחר לו פרנסה מעבודת כפים, ובימי השבתות היה לומד בבית־הכנסת של בעלי המלאכה לפני הקהל פרק בעין־יעקב, במדרש, וחנך את בניו ובנותיו חנוך עברי ולא מנע מהם גם למודי חול. אחד מבניו היה מהנדס. ורוזליה בתו למדה וידעה היטב את השפה העברית וגם את ספרותה, ביחוד התנ"ך והספרות האגדית, ובהיותה בת ארבע־עשרה הכינה את עצמה לגימנזיה, והגיעה עד המחלקה השמינית, ואז נחשדה בסוציאליות וישבה איזה זמן בבית־האסורים, ואחר כך, בצאתה משם, נכנסה לבית־החולים לשרת כאחות רחמניה.

לפעמים, בשיחתה עם הרופא, היתה מצטטת לפניו ממאמרי חכמים בעלי האגדה, והוא היה מתפלא על זה, שביהדות הבזויה בעיני הנוצרים ישנן אמרות, פתגמים, משלים ודרשות כאלה, שעומדים לעילא ולעילא מפסגת השירה והמוסר האנושי.

פעם נמלטו מפיה איזה דבורים שהיו ממש לחידה בעיני הרופא הנאור.

היתה שיחה ביניהם על־דבר בקשת אלוהים, ענין שבזמן ההוא דשו בו רבים. טולסטוי, מרז’קובסקי וגם חכמי המערב, כמובן, עסקו בו. הרופא התאונן, שאמנם מדברים הרבה בענין הזה, אבל כשאנו חודרים לתוך עומק הדבר, הלא הם דבורים בעלמא, ולא התקרבנו עדיין אל פתרון הפרובלימה הזאת אפילו מלוא שעל אחד. מרימים אנו רגלים כאילו נכונים אנו ללכת והרגלים חוזרות ועומדות שוב על אותו המקום, ואולי עוד נסוגות אחור…

היא שקעה רגע במחשבתה ואחר כך נמלטו דברים מפיה, כאילו בלי שום כונה, בלי שום התאמצות:

— את האלוהים אין צורך לבקש, הלא הוא שוכן בתוך לבו של אדם.

הרופא נפעם מהוודאות, שבה השמיעה רוזליה את האמרה הזאת. הוא הביט רגע אליה, והנה היא תמימה ופשוטה כמו תמיד, כאילו לא הרגישה את הרוממות שבדבריה.

הלא זוהי קדושה! — עלה מבלי משים על לב הרופא.

וכשנסבה השיחה בינו ובין חבריו הרופאים על־דבר רוזליה ועל־דבר שאר האחיות ואחד אמר, ששאר האחיות היו צריכות ללמוד את דרכי רוזליה, איך היא מתיחסת אל החולה, אמר אלכסנדר אלכסנדרוביץ:

— לא הן ולא אנו יכולים ללמוד ממנה, מדותיה טבועות בדמה, ירושה הן לה מאבות ואבות־אבות וכל מעשיה מלוה ההרגשה הגמורה שבלבה שוכן האלוהים. איך אפשר ללמוד דבר שכזה? עדיין לא נוסד בעולם בית־ספר שכזה…

— ובתי־ספר של התיאולוגים? — שאל רופא אחד צעיר בצחוק של אירוניה.

— התיאולוגיה מדברת הרבה על־דבר האלוהים, — אמר אלכסנדר אלכסנדרוביץ — אבל, כנראה, הדבור המלאכותי, ואפילו אם הוא צבוע במדעיות ומקושט במליצות יפות, אינו מקרב את האלהות.

— וטולסטוי?

— טולסטוי רק מרגיש בחסרונו, שאין אלוהים בקרבו, והוא מחפש, מבקש… אבל גם הוא רחוק מאלוהים… לב היהודיה הזאת הוא משכן לאלוהים, והוא המכוון את כל פעולותיה. זהו ענין אחר לגמרי, לגמרי אחר. לא נרמה את עצמנו…

— ובכן, אולי נתגייר? — ענה שוב הרופא הצעיר בחיוך.

— בהתגיירות מיכאנית לא נועיל. כמו בשיחות תיאולוגיות. תשתנה רק החיצוניות, הפנימיות תשאר כקודם. בין היהדות השאולה מאחרים ובין הנצרות — שגם היא שאולה אצלנו מאחרים — אין שוב הבדל… מסורוגאט של אמונה לא תצא אמונה לעולם. אנו יודעים להמציא מכונות, לגלות מיקרובים, אנו יכולים גם להמציא מלחמות, להשמיד איש את אחיו, את כל אלה אנו יודעים היטב, אבל אמונה, אמונה פשוטה, אין לנו ואיננו יכולים להשיגה…

ב    🔗

רוזליה חלתה במחלת הכליות ואיזה שבועות היתה מוטלת במטה. אלכסנדר אלכסנדרוביץ נתן נפשו עליה להמציא רפואה למחלתה, והיא נרפאה סוף־סוף. אך בימי מחלתה היה פוגרום בעיר וכל בני משפחתה נהרגו. בבית־החולים שכבו יחד הפרועים שבנס ניצלו ממות, אבל נפצעו קשה, וגם אחדים מהפורעים, שגם הם נפצעו מחברי ההגנה העצמית.

קשה היה לה, לרוזליה, לשוב לעבודתה בבית־החולים אחר מחלתה, וביחוד אחרי שנרעשה כולה מהמאורעות הנוראים שעברו על אחיה ועל בני משפחתה. נשמתה נשארה אמנם שלמה כמו שהיתה, והאלוהים שהיה שוכן בלבה לא עזב את משכנו, אבל הגוף היה חלש ומוכרחת היתה למצוא עבודה יותר קלה.

ועל פי המלצתו של אלכסנדר אלכסנדרוביץ נתקבלה רוזליה להיות מפקחת על המוסד “טפת חלב” בשביל התינוקות שאין להם הורים.

גם שם היתה עבודה די קשה, אבל בכל זאת לא היה זה טפול בחולים, וגם קרובה היתה רוזליה לעולם הילדים. גם היא ברוחה היתה תינוקת, ונעים היה לה לראות את הילדים בשחקם, בעליזותם, בטהרת נפשם.

ומכל הילדים היתה מטפלת טפול מיוחד, בהתענינות מיוחדת, בדאגה תמידית, בילד יתום אחד, שאביו מיכאלקה, אחד מגבורי הפּוגרומים, שידיו נגואלו בדמי משפחת רוזליה ואחרי כן נהרג בכדור של בולשביק, ואם התינוק מתה אחר כך בדֶבר. על התינוק הזה שמה רוזליה את עיניה בחמלה יוצאת מן הכלל. כאילו היתה תמיד שרויה בפחד שמא אינה יוצאה ידי חובתה, והילד היה קפריסי מאוד ודרושה היתה חקירה, וגם עיון, לחנכו על פי דרישת המדע, וגם ברוח ההומאנית, הטובה ומיטיבה; והתינוק נתקשר אל רוזליה ולא זז ממנה רגע.

אלכסנדר אלכסנדרוביץ, שהיה מפקח נכבד על בית־התינוקות הזה, הרגיש, כי היא מעונינת ביחוד בטפול התינוק הזה, והמשרתות אשר שם הגידו לו, כי התינוק הזה הוא בן השודד שהרג את בני משפחת רוזליה, ואף־על־פי שהיא יודעת דבר זה, היא דואגת לתינוק הזה יותר מאשר לשאר התינוקות; הדבר הזה היה לפלא בעיני כולן, אבל לא נועזו לשאול את פיה. קשה היה להזכירה את אסון משפחתה.

אולם אלכסנדר אלכסנדרוביץ לא היה יכול להבליג על חפצו לדעת על מה ולמה זכה התינוק הזה בעיניה, כי תטפל בו יותר מאשר בשאר הילדים, והיא ענתה:

אבי התינוק התנפל עם חבורת שודדים על הורי ואחי הטובים והישרים והרג אותם, והנה התינוק שלו מסור בידי, ויש שהייתי רוצה לחנקו, שלא ישאר מזרע רשעים זכר, אבל היושר אומר אחרת: התינוק אינו אשם במאומה, ואני מתגברת על יצרי, ותמיד אני חוששת שמא אינני ממלאה את חובתי לתינוק הזה, מפני שיצרי מתגנב אל תוך לבי תמיד ולוחש לי: הלא זה הוא בן הנחש, אשר הביא עליך אסון נורא… קשה להלחם עם היצר, ולולא אלוהים העוזר לנו, לא היינו יכולים לו…

— למדת את זאת בתלמוד שלכם? — שאל אלכסנדר אלכסנדרוביץ

— כן כתוב בתורתנו: כאשר היה הילד ישמעאל צמא והגר אמו השליכתו תחת אחד השיחים, צוה ה' על מלאכו כי ילך ויחלץ את הילד ואת אמו מצרה. אז אמר לו המלאך: הלא הילד הזה סופו שבניו ימיתו בצמא את בניך, בני ישראל, על מה תרחם עליו? ענה הקה"ב: אין אני דן את הילד אלא באשר הוא שם. הוא עכשיו חף מפשע, מה שיהיה בעתיד אינו בא בחשבון, לך והצילהו! וגם המצפון אשר בלבי אומר, כי כך צריך לעשות — ענתה רוזליה.

— נו, נו, ז’ידובקה!… — חשב אלכסנדר אלכסנדרוביץ בלבו.