א    🔗

עששית־שמן קטנה מפיצה אור מועט על פני החדר הקטן. לחדר אין רצפה ואין רהיטים. מבעד האשנב הקטן שבקיר הסמוך לרפת נשמעו צהלת סוס, בעיטת פרסה, נעירת חמור, צלצול כבלים, שהבהמות קשורות בהם לאבוס. נודף ריח גללים טריים.

על מטה מכוסה מחצלת ישנה שוכב צעיר אחד ופניו קודחות. על ידו עומד שולחן רעוע, ועליו כד מים. מפני שהכד נקוב קצת בשוליו הועמד בתוך קערה, שהָאֱמַליה שלה נקלפה בהרבה מקומות. על יד השולחן כסא אחד נשען אל הקיר, מפני שאין לו עמידה כשאינו נשען, ועוד כסא שני, אמנם יותר חזק, אלא שהקליעה במקום המושב נקרעה, ולפיכך מונח עליו קרש ארוך וצר, הלקוח מארגז של נפט, שעומד בפנה ומשמש בסיס לספרים אחדים.

נכנסה צעירה, שחוט של חסד מתוח על פניה הרעננים, ובידה מרחשת מלאה חלב חם מעלה הבל. הצעיר החולה התעודד בבואה.

— שלום לך, אברהם! — קראה הנכנסה. — הנה הבאתי לך חלב.

— תודה רבה, שושנה. שבי, אם יש לך פנאי. פסח הלך?

— כן הלך. בכנרת ודאי תהיה עבודתו יותר נעימה.

— הפועלים היותר טובים עוזבים את החוה… — ענה אברהם במרירות. — עוד מעט ותתרוקן לגמרי… האמנם גם את חושבת לצאת מפה?

— לעת עתה אי אפשר, — ענתה היא. — אתם, הפועלים כשעולה על דעתכם לשנות את מקומכם, הנכם מרימים את רגליכם והולכים. אבל לי יש גן, ובגן יש ילדים והילדים אי אפשר לעזוב ככה, עד שתמצא גננת אחרת… לפי הנראה, יש לך חום רב. אשים מגבת על ראשך…

— ולמה את עוזבת את המקום? — שאל אברהם בחרדה מסותרת.

— אני רוצה לעזוב את גן הילדים ולעסוק בגן ממש, בירקות, או אפילו במטבח. עבודת הגננות היא לא לפי רוחי. רוצה אני בעבודה פשוטה.

היא ישבה על יד החולה שעות שתים, השקתו חלב, הרטיבה לרגעים את המגבת ושמה אותה על מצחו, עד אשר ירד החום מעט, ואז נתנה לו מנה יפה של חינין, כנהוג בארץ ישראל, והוא נרדם.

 

ב    🔗

אברהם עובד בארץ ישראל זה שנים אחדות. עוד בחוץ לארץ נדר בלבו להקדיש את כל חייו לתחית ארץ ישראל בעבודת האדמה.

מתחלה היה נודד ממושבה למושבה. שם נטע ופה חרש, פה זמר ושם עדר. רצה אברהם להכיר את הארץ ואת כל ענפי העבודה, ובכל מקום שהיה עובר בו היה מתקשר עמו בידידות: הגבעות, השיחים, האבנים — הכל נשקף אליו בידידות.

בארץ ישראל אין אברהם מרגיש את עצמו גלמוד, גם בהיותו רחוק מחברת אנשים. כל הארץ היא עמו והוא עמה כולה. אין לו הבדל, אצל מי הוא עובד, ואינו שם לב לעבודה עצמה.

גם הבהמות מכירות את אברהם ונשמעות לו. היה מעשה, שאחד מחבריו ניגש לחרוש בפרדות, אך הן משום מה התעקשו ולא רצו ללכת. כשהצליף עליהן, הרימו את רגליהן האחוריות ובקשו לבעוט, אבל ממקומן לא זזו. לקח אברהם את המושכות בידו וקרא: לכנה! והן הלכו: כאילו נכלמו מפני העובד החרוץ.

— הנני רואה בך כשרון מפקד, — אמר החבר בצחוק, — אילו עבדת בצבא, כבר היית לאופיציר.

— אופיציר לפרדות, “מהיכי־תיתי”, — ענה אברהם בשחוק.

הטבע של ארץ ישראל נקלט במוחו, בדמו. הוא לא הרבה להסתכל ביפיה ולא היה מסיח בדבור את התפעלותו למראה הדרה, כאילו ירא היה לחלל את הקדושה. בכלל היה אברהם קמצן בדבור ובפרט במה שנוגע לדבר היקר לנפשו. וכמו שלא דבר בשבח הארץ, כך לא הרבה לדבר בשבח העבודה, מפני שגם היא היתה קדושה בעיניו ורוממה את נפשו בלא אומר ודברים.

ומה מאוד היה מצטער כשאיזה צעיר עזב את הארץ! הוא הרגיש בזה עלבון גדול, כאילו מעליבים בפניו את אמו שנפשו תכלה אליה באהבה. פעם כשאמרו לו שחברו פלוני מבקש להפרד ממנו בצאתו מן הארץ, מיהר אברהם וברח מהמושבה, שלא לראות בקלקלתו של חברו.

אולם סוף סוף בקש לחדול מנדודיו, להתקשר לאיזה מקום ולעבוד בתור פועל יומי בקביעות, והוא בחר בחוה “ברוריה”.

 

ג    🔗

חוה יפה היא “ברוריה”, נמצאו בה גם חברים טובים, אידיאליסטים, השכר, לפי הערך, יותר מרובה מאשר בשאר המקומות. דירה לא גרועה, גם כן לפי הערך. האוכל אינו עולה ביוקר. בקצור, אפשר להתקיים לכאורה.

רק העבודה שם מרובה, אפילו לפי השגתו של אברהם שלנו. יוצאים בחורף לעבודה כשעדיין חושך בחוץ ושבים בחשכה. וכששבים, אז אוכלים משהו ותיכף שוכבים על המטה. מרגישים כי כל הגוף שבור ורצוץ. לקרוא ולעיין קצת בספר אי אפשר כלל, מלבד בימי השבתות. ואולם הספר הרי הוא דבר, שאפשר להתרגל לחיות בלעדו. מותר הוא הפועל על הרבה דברים, גם על נעלים שלמים, ומדוע לא יותר על קריאת ספר?

אבל אברהם אינו יודע בעצמו מה זה היה לו… רעבתנות אחזה אותו. הוא דורש לחם הרבה… אולי מפני שעד הנה, כשהיה עובד אצל אכר ואוכל על שולחנו, לא לחם שקול אכל, וגם היה תמיד איזה תבשיל של ירקות מזין או סתם ירקות, ואפילו לא מבושלים, וכאן הלחם שקול, המנה מועטה מאוד, ולפעמים היא סתם מים שנדלחו על ידי מעט גריסים או קצת קמח עם סובים. ובשביל ללפת את הפת צריכים לשתי מנות. וצריך להזהר מדיפיציט.

והנה הקדחת, האורבת ביחוד לכל מי שמוציא ואינו מכניס, אחזה את אברהם. הוא אמנם מתאמץ ללכת לעבוד גם כשהוא קודח. אין דבר. יקח את המעדר בידו, יכיש ויכיש בו והקור יעבור וגם להזיע יתחיל. אבל הראש — מה לעשות בראש? אילו היה אפשר להסירו לאיזה זמן מעל הכתפים, שלא יכאב כל כך, שלא יפריע.

וכששוכבים במטה, אז אין שכר, והדיפיציט הולך וגדול. החובות מתרבים. בעלת בית האוכל, שהיא בעצמה גם כן אשה עניה, נושאה את נפשה אל הפרוטה במזומן שתוציא מיד הפועל המסכן, וכשהיא מקיפה לבה חרד: מי יודע אם יוכל אחר כך לשלם? ובכל בוקר היא אורבת, צופה בנפש חרדה: מי ומי ההולכים לעבודה, ומי מפגר ללכת. את המשגיח היא מחניפה, והוא מגלה לה את הסודות, כמה מקבל כל פועל.

ואוי לו לפועל כשהוא שב אל בית האוכל מהעבודה וצריך לבקש בהקפה! האשה בוחנת אותו ומשביעתו קלון. מצד אחד אמנם היא רוצה למכור את מנותיה. ומהצד השני — היא חרדה פן ילך לטמיון הקרן עם הריוח יחד. והוא צריך להחניף לה, להבטיחה, להשבע לה, שהוא יקבל מלבד שכרו גם איזה כספים מן החוץ, שיש לו דוד עשיר וכו' וכו', ואז היא מגישה לו את המנה במדה זעומה וביד רועדת…

ומה שגרוע ביותר זהו שממחרת יום הקדחת, כשיוצאים לעבודה, המשגיח מביט אחריו בשבע עינים כמו אחרי גנב. יודע המשגיח שהפועל “יתפנק” היום, שיבקש לעתים תכופות לשאוף רוח. והמשגיח הלא בשביל זה הועמד שיאיץ, שידפוק…

מתהלך הוא המשגיח כל היום, ידיו בכיסיו ועיניו בפועלים: ילה! ילה!

כל זמן שהיה אברהם עובד אצל אכר לא טעם עלבון של השגחה. אכר הפלחה על פי הרוב כמוהו כפועל ועובד עמו יחד. אבל כאן הנך רואה לפניך בר־נש כרסן, עצלן, שאינו עושה כלום, והוא מאיץ בעובדים. סוף סוף גם הפועלים היותר גרועים עובדים המה, והוא — לא כלום, רק מציץ בערמה, מתהלך או יושב ומפהק בצל אילן או שמשיה רחבה.

אמנם יודע הוא אברהם שבלא משגיח אי אפשר, יודע הוא המאמר: “הרוצה לאבד מעותיו ישכור פועלים ואל ישב עמהם”, ואף על פי כן העלבון הוא גדול, כשדופקים בבן אדם.

והנה גם הוא פעם, אחרי שקדח ונתעיף מאוד בעבודתו, עמד קצת לנוח, נשען על מעדרו. רגליו כל כך רפו, עד שכמעט היה נכון לפול. והמשגיח הרגיש בדבר. וקרא: מה זאת? הכי כבר הגיע הזמן לנוח? עוד טרם גמרת את השורה של הבורות.

— ואתה יודע מה זאת עבודה אחרי יום של קדחת עזה? — אמר לו אברהם.

— אם חלש אתה — ענה המשגיח — לא היית צריך לצאת לעבודה. אין לנו צורך באינטליגנטים…

על דברים שכאלה לא מצא אברהם מה להשיב. באמת אין לו, להמשגיח, כל צורך באינטליגנטים. הוא צריך לעבדים, שאפשר לרדות בהם בפרך.

אז הרגיש אברהם, מה גדול הוא עלבון ההשגחה! העבודה היתה בעיניו כמעט לדבר שבקדושה, ואוי לה לקדושה, כשכוהנים כאלו, כמו המשגיחים, מכהנים בה!

הוא מסתכל בחבריו הפועלים, והנה כולם נרגזים ומיואשים. ההתלהבות, שהיתה להם מלפנים, כשניגשו לעבודה בחוה, חלפה ואיננה. קרני התקוה, שהאירו להם מלפנים, דעכו. הם נכונים לעזוב את עבודת האדמה, להמירה באיזו פקידות שהיא, אם רק ימצאוה…

הם אמנם מתאספים לפעמים ושרים וגם רוקדים “רוֹנדוֹ”, כביכול, אבל כמה זה עשוי! וכשאתה יודע שכל השירה והרקודים אינם מן הלב, כמה הם מצערים!… חפץ אתה להרחיק את העצבות הכבדה, לפשוט את הגשמיות העכורה, והנך אסור בכבלים, בכבלי עוני ועלבון…

ואברהם רוצה להחליף את מקומו, לנדוד שוב… אבל גם זה לא יוכל…

נקשרה נפשו… בשושנה.

את זה לא גלה לאיש, גם לבו לפיו לא גלה. ואיך יגיד? הכי אפשר לפועל עני לקוות שבזמן מן הזמנים יבנה לו בית משפחה? היא אמנם מתפרנסת מיגיעה שלה. היא “גננת” בחוה. אבל הלא אין אשה אלא לבנים. ובמה תתפרנס היא בשעה שלא תוכל לעבוד? ובמה יפרנס ויחנך את הילדים?…

הוא אמנם קבל מראש, בעלותו לארץ ישראל, שיקדיש את עצמו כליל לאידיאל, לעבודת האדמה, וישאר רוק כל ימיו, ומהחלטה זו אינו זז גם עכשיו. אך אין דבר שיאסור עליו מהמשך אל שושנה. יכול הוא להתענג בשיחה עמה, יכול הוא לחלום על אודותיה, לחשבה לידידה טובה וחביבה… לא, יותר מידידה. זהו — איזה רגש יותר עז ועמוק.

ומשיכה זו תמנעהו מעזוב את החוה. הוא סובל בה קדחת ועלבון וכמעט רעב… אבל שעה של שיחה ידידותית עם שושנה מכפרת על הכל…

עכשיו, כשהגידה לו שושנה, שהיא נכונה לעזוב את החוה וללכת למקום אחר, אל… ששם עובדים פועלים בקבוצה, גמר אברהם בלבו, שגם הוא ילך מפה. אין לו עוד דבר שיעכב אותו.

ונסתדרו הדברים, שבסוף החורף קבל הזמנה מאת הקבוצה ההיא, כי יבוא שמה ויקבלוהו בתור חבר. והוא ושושנה יצאו מברוריה.

 

ד    🔗

אדמת הקבוצה נקנתה בעמל רב. האדמה היתה כמעט כולה אדמת בור, כי זה שנים רבות שלא עלתה עליה מחרשה. האפנדי בעל האחוזה ישב עם נשיו תמיד בלבנון ולא שם כלל לב לנחלתו זו, וכמעט שהיתה הפקר לעדרי הערבים. עכשיו צריך היה להראות, שיש אדונים לנחלה זו, ואסור לרעות בה, ומכל שכן לגנוב ממנה.

כשבא אברהם לעבוד בקבוצה נתחבר לפועל צעיר אחד, בנימין הגלילי, שהכיר אותו עוד מיהודה. מפני מה דוקא אליו? אולי מפני שבטבעם היו מתנגדים זה לזה מן הקצה אל הקצה. זה היה צעיר חי, רוכב יפה ומומחה בכל עבודה ואפילו בעבודת המטבח; ראשון במסדרי חגיגות וראשון למרקדים.

שושנה נתקבלה לעבוד במטבח. ואברהם היה מתראה עמה כמעט בכל יום. הקדחת חדלה ממנו, ואף מעלבונות משגיח לא סבל עוד.

רק השכנים, יושבי הכפר הסמוך, היו מציקים בגנבות. בזה היו מצטיינים ביחוד הערבים הקטנים. זריזים הם במלאכת־הגנבה כשדים. ורע מזה, שהיו שולחים את המקנה על השדות הזרועים. ניסו הפועלים לדבר עם המציקים, להוכיחם, והללו הבטיחו הבטחות רבות וגם הציעו לתת מתוכם שומרים בשכר מועט…

ראו הצעירים, שבדברים אין לעשות כלום, הלכו ולקחו את הפרות שעלו על שדות הקבוצה ואספון אל הרפת. אז באו יושבי הכפר ברובים ובנבוטים לקחת בזרוע את מקנם, אבל הצעירים פגשום על הגבול מזוינים, והערבים נכנעו ושלמו איזה קנס.

כעבור זמן קצר מצאו באחד הבקרים הרבה נטיעות עקורות.

צריך היה להעמיד שומרים.

נאספו צעירי הקבוצה לדון בדבר השמירה. מתחלה חשבו להטיל גורלות. אך מהרה חזרו מדעתם: אין מטילים שמירה אלא על מי שמקבלה ברצון.

— אני מקבלה עלי, — נשמע קולו הצלול של בנימין.

— מי השני?

אין עונה.

— אנוכי, — קרא אברהם בקול עצור.

— אני איני מסכים, — קרא בנימין. — אברהם לא יצלח להיות שומר.

אברהם כבש פניו בקרקע וידום… הוא אמנם בלבו לא רצה בעבודת השמירה, לא רצה להחליף את המעדר באקדח. בכלל, כל עבודה כעין זו שנואה בעיניו, אבל כשאין אחר, חשב, אולי… והנה ידידו עמד לשטן על דרכו זו המלאה קוצים גם בלאו־הכי…

לסוף נמצא חבר אחר, שנתרצה לקבל עליו את השמירה תחת אברהם.

אברהם, ככל חברי הקבוצה, ידע את הסביבה היטב, ידע את טבע הערבים בני הכפר הסמוך, שמפורסמים במעשי ליסטים, ועל כן היה תמיד לבו חרד על חברו בצאתו בלילה לשמור. ובכל לילה, לפני לכתו לישון, הוא סר אל בנימין למקום השמירה ומתהלך עמו שעה ארוכה, או יושב עמו על הסלע לנוח ונכנס עמו בשיחת רעים.

ולפעמים קרובות היתה שיחתם מוסבה כלפי הערבים, ואז נתגלתה תכונתו המיוחדת של בנימין. הוא היה מספר בהתפעלות רבה על דבר חיי הערבים וסגולות נפשם, וביחוד על דבר הבידואים החפשים, על המשמעת הצבאית שביניהם, על רכיבתם היפה ועל אומץ לבם ובפרט על בוזם למות. בנימין התהלך זמן רב ביניהם וסגל לעצמו את שפתם ומנהגיהם. גם הוא התהדר ב“כפיה ועגל ועבאיה” וכמוהם אהב את בחירתו־סוסתו, שעליה רכב בגאות ועשה בה “פנטסיות”; גם היה מתפאר ב“מרטינקה” שלו ושאר מכשירי המלחמה. וגם הוא סגל לו יחס קל אל החיים ואל המות ומצא כעין עונג מיוחד בעבודת השמירה, שסכנה בה. ומה מאוד היה שמח כאשר עלתה לו, בארבו תחת איזה סלע כבד, להתנפל פתאום על גנב ולגזול ממנו את נשקו ולהעניק לו תריסר מכות יבשות באגרופו החזק לזכרון.

כל הגבורות והנצורות הללו זרים היו לאברהם, העובד בשקט והרואה בעבודה תכלית חייו. גם הוא אמנם חשב על דבר הערבים, אבל מחשבות אחרות לגמרי. הוא רצה להרימם על מדרגת הקולטורה האנושית השלמה, להכניס בלבם רגש של אחוה, כראוי לבני אדם, ובפרט לאלה שהם בני גזע אחד. וצר היה לו מאוד על שאנו והם עומדים זה כלפי זה כצוררים במצב של מלחמה.

— ואתה, בכל זאת, חשבת להיות שומר? — אמר לו פעם בנימין בצחוק.

— כשאי אפשר בלעדי זאת, — ענה אברהם בקול חלש. — ואתה? הלא אתה רוצה מאוד בהתאחדות עם הערבים…

— אנוכי, כן. אבל בשיטה אחרת לגמרי. הם צריכים להכיר בכוחנו, בעוצם ידינו, ואז יכרתו עמנו ברית שלום. במלים טובות לא תשפיע כלום על הערבי. הוא מעריץ רק את הכוח, רק אותו הוא מכבד, והוא מחקה את מי שהוא מפחד ממנו.

בענין הזה היו דנים לעתים קרובות והמחלוקת שביניהם לא פסקה.

 

ה    🔗

עבר חודש מעת שבנימין נמנה לשומר, ואברהם חברו חדל לבקרו בלילות במקום השמירה.

סיבה חשובה היתה לזה. אברהם מצא פעמים אחדות את בנימין מתהלך בלילות את שושנה, שעבדה במטבח.

הוא לא חדל מאהוב את שושנה, אבל כמו אז לא נועז להגיד לפניה כלום ממה שהגה לבו. גם עכשיו, כשחייו בקבוצה נעשו יותר קלים, אי אפשר היה לו בכל זאת לחשוב על דבר חיי משפחה, שמא יהיה למשא על הקבוצה, שהיא קבוצת־רוקים. והנה הוא רואה שבין בנימין חברו ובין שושנה נתהותה התקרבות יתירה…

והנה פעם אחרי סעודת הצהרים, בשכבם יחד על מחצלת אחת לנוח, שאל בנימין את אברהם: מדוע חדלת מבקר אותי בלילות?

— כך, — השתמט אברהם ממענה.

— אני יודע… אבל… דע לך… אתה חושב, שאנו מדברים תמיד דברי אהבה, שזר אינו צריך לשמעם… תוכל להתבשר היום… אנחנו נתארסנו…

— נתארסתם!

— היפלא הדבר בעיניך?

— לא!… אדרבא, בסימן טוב… אני שמח באשרכם. שושנה היא ידידתי היותר טובה.

— כן, היא ספרה לי. וגם אנוכי ידידך הייתי תמיד, ועתה גם כן ממני לא נגרעה כלום… מידידותנו. הלב יכול להכיל גם אהבה וגם ידידות כאחת.

— כן, הלב רחב, אבל הזמן מוגבל — אמר אברהם בלחש כמדבר לנפשו.

— ואתה מקנא, שאני נותן זמני לשושנה?

— חלילה! — ענה אברהם. — אלא איני יודע למה, איזו עצבות תקפתני. חסר אני דבר מה.

— תבקש ותמצא גם אתה כמוני רעיה טובה שתסיר ממך את העצבות.

— הכי בבקשה תלוי הדבר? האשה כמציאה באה בהסח הדעת.

— כן דברת, — ענה בנימין. — אנוכי מתחלה לא חשבתי לישא אשה. עבודת השמירה כרוכה בסכנה ואיך אפשר להתקשר עם אשה? ואף על פי כן מבלי לפקפק הרבה הלכתי ונתקשרתי… מה שיהיה — יהיה.

— תעזוב את השמירה, — אמר אברהם.

— אם ימצא אחר הגון כמוני.

— הכי זוהי תורה גדולה?

— ואתה חושב, שכל אחד ואחד יכול להיות שומר? הנה חנניה רענו קבל עליו גם כן את השמירה, ואני רואה שהוא הולך ומתקלקל. עצביו נעשו כל כך רפויים. מכל רשרוש קל הוא מזדעזע. ואנוכי תמיד שרוי בפחד, שלא יעשה משגה.

 

ו    🔗

עברו עוד חדשים אחדים. היחס שבין בנימין ובין החברה שושנה נעשה כבר קבוע. הם ישבו כבר בדירה אחת, וחשבו להכנס לחופה, כאשר יבוא אבי שושנה…

ורגש האהבה שהיה בלב אברהם לא חדל, אלא שקבל גון עוד יותר אצילי. זו היתה כמעט אהבת אחות, שנפשו קשורה בנפשה. ואותה האהבה נתפשטה ועלתה גם על בנימין בחירה. לבו של אברהם היה מלא הכרת טובה לבנימין על ששושנה מאושרת על ידו.

אלא שלפעמים היתה תוקפת את אברהם עצבות מרה, והיה קובל כלפי עצמו על שהוא מבקש חשבונות רבים. מקנא היה אז בבנימין ידידו. הוא צעיר חי באמת, אינו נכנס לעמקו של דבר, אינו מחטט, אלא חי. הגע בעצמך: הוא שומר, תמיד במצב של סכנה. ואף על פי כן נושא אשה… מה שיהיה יהיה… הכי באמת אפשר לנו להתקיים בחשבון? והלוא, אם אתה רוצה, הכל תלוי על בלימה… אין כל יסוד לחיינו לא שם ולא פה… תלויים אנו בין שמים וארץ, ואף על פי כן מתקיימים איך שהוא. ולמה אני, העלוב, מבקש שיבטיחו לי את קיומי באחריות?… אבל אי אפשר לי ללכת נגד טבעי… איזה קול אכזר קורא תמיד באזני: אסור!… ובין כך וכך חיי אובדים… והכל בשביל העתיד הלוטה בערפל…

ואולם אברהם השתדל להשתחרר ממחשבות אלה, ובזמן שהמחשבות רדפו אותו ביותר, הזדרז בעבודתו והיה מכה במעדרו מכות גדולות באדמה, כאילו רצה לקבור שם את המחשבות העוקצות. פניו נעשו אז קשים, וזעה היתה שוטפת עליהם.

 

ז    🔗

בשבוע האחרון שבחודש חשון בלילה התלבש בנימין, שם עליו את נשקו ויכּוֹן לצאת לשמירה. השמים היו מעוננים, הרוח בשר גשם.

— אולי אלך לשמור תחתיך, — אמרה שושנה. — אתה הלא קדחת אתמול. תצטנן, חלילה.

— השומר אינו ירא מפני כדור ומצנה לא כל שכן, — ענה בנימין בשחוק, כדרכו.

— ומדוע לקחת אתה את הזכות הזו לך ואינך רוצה לתתה גם לי? האתה חושב שאני אינני אמיצת לב כמוך?

— רשות ביד האדם לסכן את נפשו, אבל עמך הלא יש עוד נפש אחת…

שושנה השפילה ראשה ותאדם: הנפש ההיא אינה יודעת עוד לחוות דעה.

— ומשום כך אנו צריכים לשמור עליה ביחוד.

— הידעת, יקירתי, — אמר בנימין אחרי דומיה קצרה — בעת שהייתי מוטל בקדחת נצטערתי על שדחינו את הנשואים. שרוי הייתי בדאגה פן אמות… טוב שלא מתי…

הוא חבק אותה בזרועותיו החזקות, נשק לה ויצא.

היא לא ידעה למה, אבל דבריו נחתו כחניתות בלבה, ושעה ארוכה שכבה על מצעה וחזרה בזכרונה על הדברים שאמר לה בנימין בצאתו, כשהיא מרטטת בכל עצמותיה… אחרי שנתהפכה איזה זמן מצד אל צד, קמה, התלבשה ויצאה.

רק הספיקה לסגור את הדלת, והנה קול יריה נשמע.

ברגלים כושלות מהרה לרוץ אל המקום, שמשם נשמעה היריה. והנה מצאה בקצה המושבה את בנימין מוטל מת. הכדור חדר אל עינו ופצע את מוחו. עליו עמד נדהם השומר השני. מהרה נתאספו שמה כל בני הקבוצה…

ביום השני נתרומם גל רענן בקצה המושבה. זה היה קברו של בנימין שנפל חלל.

את הגל הזה היתה שושנה מבקרת בכל יום. עומדת שם איזו שעה, מעיניה נוזלות דמעות חמות, דמעות־יאוש.

חשך העולם בעד האלמנה הצעירה. והצרה היא כפולה. בעיני העולם זרה היא להמנוח. ההרגשות הפנימיות כמוסות. העולם יודע רק טבעת קדושין וכוס של ברכה.

הצער היה כל כך גדול, עד ששונה חשבה על דבר אבוד עצמה לדעת, אבל חמלה על הנפש היקרה שבקרבה, זרע בנימין אהובה…

 

ח    🔗

בין חברי הקבוצה נתעוררה השאלה על דבר העתיד להולד.

אברהם הקשיב לדברי החברים והתענין מאוד לדעת מה יהיה גורל שושנה וגורל פרי בטנה.

פעם שמע מפי אחד החברים איזו מלה, שיש בה משום עקימת שפתים… והדבר הזה עורר אותו לשקול את המצב ולבחנו מכל צד, ואחרי שעה קצרה הוא נכנס אל שושנה ואמר לה במלים מרוסקות:

— שמעי נא… בתור ידידך וידיד המנוח… באתי להגיד לך… שמעי נא… קשה לי להגיד… ירא אנוכי, פן לא תביני אותי… אבל…

היא הביטה אליו בתמהון, והוא שאף רוח, התחזק והוסיף לאמור:

— איני רוצה שיהיה ילדו של חברי לשמצה בפי אנשים לא טובים… איני רוצה, שינבלו שם כבודך. אני רוצה להגן על שניכם… תנשאי לי… הילד יקרא על שמי… תוכלי אחר כך להפרד ממני, לקבל גט… אתּ — אשה, את מוכרחה לעשות זאת… את מבינה… אין לי שום כונה אחרת… שום פניה… כבודך וכבוד חברי המת וזרעו דורשים זאת…

היא נישאה לו ושוב לא נפרדה הימנו.