בימים האחרונים התחילו להישמע קולות־מהפכה בספרות העברית. שניאור יצא ב“העולם” ברשימותיו של “אדם רע”, כשהוא מלא רוגז על “בעלי־התלתלים”, כלומר על המשוררים הצעירים, והוא מדבר ומוכיח כזקן; ואליעזר שטיינמאן עם עוד חברים־לדעה צעירים יסדו ירחון מיוחד לקולות־מהפכה חדשים. אלא שהם, כמדומני, באים מדרך אחרת. “מאידך גיסא”… הוא, שטיינמאן, מתפלל ונפשו תהמה דווקא אל “בעלי־התלתלים”, אשר לא יהיו “חנפים ואנשי־תנומה” כסופרים הממלאים עתה את הספרות העברית. זו הספרות שהיא “נוה מקלט לחתולים”…

הלא כה דבריו במחברת האחרונה של אותו אורגן:

“ספרותנו החדשה היא נוה־מקלט לחתולים, לחנפים ולאנשי־תנומה; לפרשנים ולדרשנים. לא גברים כרוּהָ, כי אם נשים רכות־מזג”.

“מפני ריחוקה מלשון מדוברת וקורבתה אל בית־העלמין של כל הדורות; מפני שיצאו מתוכה כל היסודות המתפרצים שבאומתנו לרעות בספרויות אחרות, ומפני שלוּטה היא באדרת של לשון הקודש, עור זאב מת בחביון העבר: הריה חורבה גמורה, ההומה מקולות הקריאות: קדוש! קדוש! היוצאות מפיות אלפי תלמידים ענוים”.

והלאה:

"פה לא שאלת ערכין בלבד, לא שאלת זקנים וצעירים, ישן וחדש – – כי אם מלחמת שני המעמדות: הרעבים והשאננים.

הוואנדל העברי איננו בתוכנו".

ובסיפא־דקרא:

"רשות הדבור לגרזן. לקרוע מסוות.

משכבר נדרתי להקדיש מכוחותי הדלים לעבודה זו."

עד כאן דברי אליעזר שטיינמאן.

ואנחנו עומדים כאן ותמהים. פחד־הגרזן אמנם אינו מבעית כל כך לעת עתה. הרי אותו אליעזר שטיינמאן עצמו, כשהוא ניגש אל עצם המלאכה, אל הספרות כמו שהיא, ולא אל הדבור על אודות הספרות, הריהו עצמו כותב סיפורים טובים ולא־טובים, רומאנים בינוניים ולא־בינוניים, ומתעטף כמו כולנו באדרת זו של לשון הקודש, אשר לפי דעתו וחוש־הריח שלו היא קרובה אל “בית־העלמין” (עור זאב מת בחביון העבר!), ואם כן, פחד מפני הגרזן אין. אלא, כאמור, תמהים אנו. אנו תמהים על שבאים בני אדם ומסיעים תותחים של מספר ארבעים ושנים ושאר כלי נשק כבדים לרוח. לרוח ממש.

רבוש"ע, כנגד מי המלחמה הלזו?

וביחוד על שם מה התחילו הם רוגזים כל־כך, חורקים שנים ממש?!

דומני, כי לצעקות אלו שהם צועקים לכוח, לגבורה, לעצמה, לגרזן – יש סיבה פסיכית אחת: חוסר הכוח והגבורה והעצמה – והגרזן! כי ידוע, שהללו שיש להם באמת הכוח להניף גרזן ולחדש, ולהחריב ולכרות יערות עתיקים או יערות ישנים (או גם, כביטויו של שטיינמאן, “נוה־מקלט לחתולים”)… נוטלים את הגרזן – או, למה המליצות היתרות? – נוטלים ביד את העט מתוך אותו הכוח, שקורין אותו בעברית ישנה, זו “הדומה לעור זאב מת בחביון העבר”, “השראה”, ומשנים את הערכין, כאשר היו משנים כל אלה שהיה להם הכוח לשנות. ובלא מליצות: כותבים רומאן אחר־אחר מאשר כתבו עד כה; כותבים סיפורים אחרים־אחרים מאשר כתבו עד כה; שרים שירים אחרים־אחרים מאשר שרו עד כה. ואם יש ביצירות אלו כוח חדש, אש־תותחים נאמנת וכנה, כי אז כל הבלה והנושן נופל ממילא, ו“נוה־המקלט לחתולים” מזדעזע מפני קולו של הארי־הכפיר, שהופיע, ששאג ובא!…

ואולם, אם כוח אין, אם הכנפים מבקשות אמנם לעוף, מתפללות לתקופה חדשה (הוי, מי זה אינו מתפלל לתקופה אחת גדולה!), חפצות להמריא לרקיע חדש, אבל אין כוח; כוח אין, כי אז – כי אז יש שתי דרכים: או לישב בדד ולדום ולהסתכל בתעופתם של אחרים, שהיו לפנינו, שהיו זכויים ומאושרים מאתנו – או לכעוס ולהפחיד בגרזן: הנה אני הולך לעוף, להרקיע שחקים, אתם היושבים ב“נוה מקלט החתולים!”…

ואליעזר שטיינמאן בחר בדרך השניה, הבלתי אסתיטית במובן ידוע: הוא רוצה להניף גרזן, לקרוע מסוות.

ממי?

למה לנו המליצות? מה זו ספרות ומה זה סופר? – הספרות אינה “אולימפוס” לאולימפיים בלבד. היא הנה בית־קיבול גדול לכל היצירות, הגדולות עם הקטנות. ואולם רק לאחר כך באה הברירה, – והקיים נשאר קיים. אמו של גיטה, במכתביה המצוינים לבנה, כותבת פעם דברי־נחמה לו ולשילר ידידו על ההתנפלויות שמתנפלים עליהם בדברי־הביקורת בעתונים: “כל ההבלים האלה יישכחו, ואתם תשארו לעולם, ולעולמי עולמים”. הרי באמנה, שאין צורך בשום מלחמה. והסופר מהו? – אם הוא עובר־אורח נטה ללון, ישכים וילך, ואם דבר אמת בפיו – או גם, פעמים, דבר־אלהים – הרי אין לעצור בעדו. הוא ירכוש לו ויכבוש לו את מקומו וישאר לנצח. אלא שכאן מתעוררת שאלה אחרת: אולי אין לנו בכלל בספרותנו מסוג זה? (אני חושב, כי ישנם, ואף אם לא אליעזר שטיינמאן וחבריו ב“קולות” שייכים לאלה); אולי דלים אנו בכלל ואין לנו מן ה“נצח”? – ואם כן, על מי יונף הגרזן? על עצב נפוץ? על שברי־חרס?…

…“ואנדלים!” – מי זה עוד יבהל כיום מ“תותחים” כאלו? אפילו המלים “פוטוריסמוס” ו“קוביסמוס” וכו' אינן מפחידות עוד. היו פעם מלים אחרות: רומאנטיקה, נאטורליסמוס ועוד. אם נפרט את הדינרים הללו, הכבדים, לפרוטות, פרוטרוט, הרי יוצא כך: אם היצירה היא גדולה – כלומר אם היא נכתבה על־ידי כוח גדול ואמיתי, על־ידי בעל־פיוט, שמשום מה הקונסטרוקציה הנפשית שלו משמשת, כביכול, בבואה להקב"ה עם אותיות השם המפורש – כי אז, בין אם היא רומאנטית או נטורליסטית, גדולה היא. וכמה רומאנטיקה נמצא, למשל, באבי אבות הנטורליסמוס, בזולא? – ואם היצירה מזוייפת היא, אם היא גזורה על פי אלכסנדר בלוק, או על־פי קוביסטים־פוטוריסטים, ואף על פי שהסופר יצעק, “גוואלד” כי נאמין לו – לא נאמין. נשט ונעבור.

“וונאדלים” – מה פירוש? איך מוציאים את הוואנדליסמוּס הזה לפועל?

אני קורא במלון הלועזי: “וואנדלים” – ברברים, השואפים לחורבן באין־מטרה; “וואנדליסמוס” – תאוות־החורבן הגסה. וכמדומני שהם, הוואנדלים, החריבו הרבה אוצרות־תרבות בעולם. עכשיו מתפלל אליו אליעזר שטיינמאן מחורבתו אשר בוורשה. וואנדלים תנו לו בשביל הספרות העברית!

אכן, דומה הדבר, כי רק האנרגיה העצורה, זו שאינה מוצאת עוד סיפוק בכתיבת אותה הספרות, וכוח אין ליצור ספרות אחרת, ובכלל לכתוב אחרת, היא היא המשוועה ככה ממעמקים ל“וואנדלים” ורוצה ב“גרזן”…

“מלחמת שני המעמדות: הרעבים והשאננים” – כך רואה שטיינמאן את הספרות העברית. ואולם, דומני, כי אין כל קול מלחמה? איה המלחמה? מי השבעים ומי הרעבים? ואני משער רק בדרך אומדנא: “התקופה” היא כנראה (ואם אני טועה, ואיני מכוון לדעה הנכונה, הריני מבקש מחילה) אורגנם של “השבעים־השאננים” (ואולי גם “השלח” וכל יתר האורגים, מלבד “קולות”, כלי־מבטאם של ה“שבעים” הם¹, ו“קולות” אורגנם של ה“רעבים” הוא… אבל לאמיתו של דבר אין בזה אף קורטוב של אמת: הרי אם בא מישהו, שיש בו אף צל־צלו של כשרון, מתקבל ברצון, ואפילו בראש… והאם אין אפילו “השלח” מוכן לפרסם כל יצירה, ותהא אפילו היפר־מודרנית, אם רק יהיה בה משהו מן היכולת?

ואם כן יוצא לנו, שגם “התבדלות” זו אינה אלא חיקוי לספרויות אחרים: מה שם “רעבים” – אף כאן “רעבים”… ואם אין מלחמה, ואם אין צורך ב“גרזן” – הבה ונבראם.

ובכלל, מחרוזת פנינים זו כולה: “נוה מקלט לחתולים”; “לשון הקודש, עור זאב מת בחביון העבר” “חנפים” “גרזן”; “קריעת מסוות” וכו' – כנראה שיש כאן תופעה לא־בריאה, איזו מאניה נותנת אותותיה אותות בתוך השורות.

וזהו המצער ביותר: הללו באים וחושבים לרפא, להבריא!

…“משכבר נדרתי בלבי להקדיש מכחותי הדלים לעבודה זו!”– –

[תרפ"ה]