ראֶפין, איליה יאפימוביץ', 1930–1844. צייר רוסי. מינין, קוזמה, מת 1616. עסקן מדיני רוסי. סוחר מניז’ני-נובוגורוד שהזעיק את העם בשנת 1611 להגנת מוסקבה מפני הפולנים.
* * *
תודה מקרב לב על התצלום, איליה יאֶפימוביץ' נכבד. יקרה לי עד מאוד תשומת-לבך, והיענותך לבקשתי נגעה עד לבי.
ברצון רב אני עונה לשאלותיך. את “הקורא” כתבתי לפני ארבע שנים. “הקורא” – הרי זה אני, אדם משוחח עם נפשו, עם הסופר. אני, האדם, אין דעתי נוחה מעצמי, מן הסופר, שכן הרביתי יותר מדי לקרוא והספרים שדדו את נפשי: מרוב קריאה אבד לי הרבה משלי, מן המקורי, מאשר ניתן לי בידי הטבע. משנעשיתי סופר, הריני מתחיל לעמוד על כך, שלא עוד בן-חורין אני במחשבותי, כמוני כרבים אחרים, וכי משתמש אני לעתים בעובדות וברעיונות שספגתי לתוכי אגב קריאה בספריהם של אחרים ולא חזיתי אותם במישרין מבשרי. דבר זה הוא מר מאוד, ולא נאה הוא, כמובן. וכי יאה לאדם להאיר בנוגה-נגד? לא לכבוד הוא. סבור אני, כי כל אחד חייב להיות בן-חורין במחשבתו ובהרגשתו ולדבר רק מתוכו ובעדו, כי יקבל עליו את האחריות לכל האמור. הן לא טוב הדבר כי יישאל אדם: כיצד הגעת למחשבה זו או אחרת? והוא ישיב: קראתיה אצל פלוני. הספרות הרוסית בת זמננו, כולה, נראית לי כשאולה מן הספר. מלבד שרטוטי-הווי יש בה אך קורטוב של עצמיות רוסית מקורית, מיוחד לרוח הרוסית. ואילו אני מאמין בלאומיותו של האופי הרוסי ומוצא בטיוליו של קורולאֶנקו, למשל, ביטוי לאופי הרוסי הלאומי, טיולין שעל נהר וואֶטלוגה – הרי זה אותו מינין שבהיסטוריה. הופיע, עשה מעשה-גבורה ונעלם, אבד, שקע בחיק התרדמה. אין אני אוהב ספרות זמננו גם משום פסימיותה. אין החיים גרועים כל כך כפי שנוטים לתארם בספרים, הם בהירים יותר. ואף האדם טוב הוא בחיים יותר מאשר בספר, ואפילו נכתב בכשרון. מורכב הוא יותר.
הסופרים מעליבים, לפי דעתי, את האדם. מובן, אף אני מעליב. מה לעשות? נעשיתי איש-המקצוע. רע הדבר, אך אין להימנע מכך.
“הנוכל” – דמות חיה. הרי הוא בדומה למורה הפטרבורגי שלך. זהו אחד ממקרי-הרפתקאותי המרובים. נכתב בשנת 97. “בן-לווייתי” – אף הוא הרפתקה שלי, מתוארת שלא בהצלחה. וחבל – נושא טוב. סופר גדול עלול היה לעשות ממנו דבר קלאסי. “ביום סתיו” – אף הוא מן המציאות.
נכתב בשנת 95. “חבר”1 – ב- 98. מכל הדברים האלה צריכה לעלות ולנסר הרגשת מרי ועלבון בגלל האדם. אין אני יודע משהו טוב, מורכב ומעניין מן האדם. הוא הכל. הוא יצר גם את האלוהים. האמנות אינה אלא אחד הגילויים הנעלים של רוחו היוצרת, ומשום כך אינה אלא חלק מן האדם. סמוך אני ובטוח, כי האדם מסוגל להשתלמות לאין-סוף ואף פעולתו כולה עתידה להתפתח יחד אתו – יחד אתו מדור לדור. מאמין אני באין-סופיותם של החיים, ואת החיים רואה אני כתנועה להשתלמות הרוח. אך שבתי וראיתי, כי זה זמן מסויים שהתפתחות האדם מסתלפת – מתפתח השכל ומתעלמים מן הרגש. סבור אני, כי דבר זה מזיק לנו. מן הצורך, כי האינטלקט והאינסטינקט יתמזגו בייחוד הרמוני, ואז, כך נדמה לי, נהיה כולנו וכל אשר מסביבנו – בהירים יותר, מאירים ועליזים יותר. מאמין אני באפשרות הדבר. אין אני אוהב אנשים חכמים, אם אינם יודעים להרגיש. רעים הם, ושפלים ברשעותם. כן איני אוהב אנשים מטיפי-מוסר, הרואים את עצמם יעודים לדון כל אדם וכל דבר. מוצא אני בהם תמיד מיהירותם של הפרושים ומוכן אני לשים אותם ללעג.
ואחר כל זאת – אני עצמי מה אני?
איני יודע. כל פעם שאני מעלה שאלה זו לפני – לבי טוב עלי. כי לפי-שעה אין אני שייך לשום צד, אף לא לאחת מן ה“מפלגות” שלנו. שמח אני על כך, כי זהו – החופש. והחופש נחוץ לו לאדם, ולחופש-המחשבה נצרך הוא יותר מאשר לחופש התנועה. אושר הוא לא להשתעבד לאיש, לא כן? להיות אדון לנפשך ולא לקבל את כל הזר, המרפּש בחוצפה את כל אשר לך – הרי זה טוב!
ברוך חופש ואושר מסוג זה – כך אני רואה גם אותך. ויש לי לכך נימוקים משלי: שעה שאני מסתכל בבן-המלך הגוסס, שנרצח בידי איוואַן האיום, ולאחר-מכן באותם הזאפורוז’צים, המשתפכים בצחוק בריא, בניקולאי המוכן למסור את נפשו בעד האדם, ובטאטארי, מורה-הדרך, בעל הפרצוף הבהמי-היפה, המפיק קורת-רוח מעצמו, הרי כל זה – מוכשר, גדול, חזק ואמיתי – כל זה דובב אלי: הנה אמנות! הנה באיזו רוחב-יד היא צריכה לתפוס את החיים. אלוהים ברא את הזמיר ואת העכביש, את הפיל ואת הפרעוש, ובכל מקום הוא – יוצר גדול, ובכל דבר הוא – אמן, בכל אהבתו לחיים, ובכל – שאיפתו הדרוכה לעשות מלאכתו טובה ככל האפשר, נבונה ומבהיקה ככל האפשר. בכל פעולותיו – וביותר באמנות – חייב האדם לנהוג מעשה-אמן, לאמור: להיות נאה וחזק, כמוהו כאלהים.
ועתה, הלא תשא לי על מכתבי זה, שאולי אינו ברור, ומכל-מקום – ארוך הנהו. מאחל אני לך בריאות-הגוף, איליה יאֶפימוביץ', ותשוקה – תשוקה עזה לעבודה.
שלך בכל לב –
נובמבר 1899, ניז’ני-נובגורוד
א. פאֶשקוב
-
“בן–לוויתי”, “ביום סתו”, “חבר” – מיצירות מ. גורקי. ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.