

א
המחצית השניה של נובמבר 1898
ניזשני-נובגורוד.
אנטון פאבלוביץ' נכבדי!
תודתי הלבבית לך על שנענית למכתבי ועל הבטחתך להוסיף לכתוב לי. מצפה אני מאוד למכתב ממך, הייתי רוצה מאוד לשמוע חוות-דעתך על סיפורי. ראיתי בימים אלה את “הדוד וואניה”1, צופה הייתי – ובכיתי כאשה, אם-כי אינני אדם עצבני כלל וכלל. שבתי הביתה ואני המום ומדוכדך מן המחזה שלך, כתבתי אליך מכתב ארוך – וקרעתיו. לא יובן ברור ויפה הרושם שמעורר מחזה זה, אך שעה שהייתי מביט בגיבוריו היתה בי הרגשה: מנסרים אותי במשור קהה. מהלכות שיניו על פני הלב, ממש, והלב מתכווץ, גונח, נגזר. בשבילי – יצירה נוראה הוא. אכן, “הדוד וואניה” סוג חדש לגמרי הוא באמנות הדראמתית, פטיש הוא שאתה מקיש בו על קרקפתו הנבובה של הקהל. ואף על פי כן עומד הוא בטימטומו, ואינו מבין לך כהלכה לא ב“בת שחף” ולא ב“דוד”. התוסיף לכתוב דראמות? מפליא אתה לעשות בזה!
במערכה האחרונה של “וואניה”, שעה שהדוקטור מדבר, אחרי אתנחתא ארוכה, על החום שבאפריקה, נתרעדתי כולי מתוך התפעלות לכשרונך ומחרדה לאדם ולחיינו הדלים נטולי הגוון. הלמת הלמות-אדירים כאן על הנפש, ויפה כיוונת! כשרונך עצום. אך, שמעני-נא, מה מבקש אתה להשיג במהלומות כאלו? הבהן יקום האדם לתחיה? בני-אדם עלובים אנו – אמנם-כן, בני-אדם “שוממים”, קודרים, כעוּרים אנחנו, וצריך אדם להיות משוגע לטוב כדי לעזור בחיים לשקי בני-מיעיים שכמותנו, כדי לרחם עליהם ולאהוב אותם. ואף על פי כן מה צר על בני האדם. הנה אני עצמי אין אני צדיק כלל, אך למראה “וואניה” וכל השאר געיתי בבכי. אף על פי שאיוולת רבה היא לגעות בבכי, ומשנה-איוולת – לדבר בכך. יודע אתה, נדמה לי כי במחזה זה קר אתה אל האדם, קר מן השטן עצמו. אדיש אתה כלפיו כשלג וכסופה. סלח לי, אפשר שוגה אני, מכל-מקום מדבר אני על הרושם האישי שלי בלבד. כי הנה אימה ועצבות ירדו עלי אחרי ראותי במחזה. הרגשה כיוצא בה ידעתי פעם בילדותי: היתה לי בגינה פינה שלי, בה שתלתי במו ידי פרחים, והם עלו יפה. אולם יום אחד באתי להשקותם ואני רואה: הערוגה מנוברת, הפרחים הושמדו ועל גבי גבעוליהם הממועכים רובץ החזיר שלנו – חזיר חולה שרגלו האחורית נמחצה אל השער. היום היה בהיר, והשמש הארורה שפכה אורה בשקידה יתירה ובאדישות על החורבן והמפולת של טיפוחי-לבי.
זה הדבר. אל יהא בלבך עלי אם אמרתי דבר שלא כהלכה. אדם מגושם ולא מהוקצע אני, ונפש לי חולה לאין תקנה. וכך יאה, אמנם, לנפשו של אדם חושב.
לוחץ אני את ידך בחזקה, מאחל לך בריות-הגוף ותשוקת-עבודה. מרבים אמנם בשבחך – ועדיין לא העריכו אותך למדי. ודומה כי גם אין מבינים אותך כראוי. לא הייתי רוצה לשמש אני עצמי ראייה לכך.
א. פאֶשקוב
ב
ראשית ינואר 1900
ניזשני-נובגורוד.
לשנה טובה.
חי אני חיים מבולבלים, כתמיד, מרגיש את עצמי מאומץ למעלה מכל שיעור. ליאלטה אצא בשלהי מארס, באפריל, אם לא אחלה לפני-כן. אדיר חפצי לחיות אחרת באיזה אופן שהוא – חיים ססגוניים יותר, בקצב מהיר יותר, העיקר: מהיר יותר. זה לא כבר ראיתי על הבמה את “הדוד וואניה” – שיחקוּ יפה להפליא! (אני, בעצם, איני מומחה למישחק, ומחזה כיוון שהוא נראה לי – לעולם משחקים אותו להפליא!) אולם – “דוד” זה חזק הוא מתוכו לאלץ גם שחקנים גרועים לשחק יפה. עובדה היא. שכן ישנם מחזות שאי אתה יכול כלל וכלל לקלקלם במישחק. וכן ישנם מחזות שהמישחק הטוב פוגם בהם. לא מזמן ראיתי את “שלטון החושך”2 ב“תיאטרון הקטן”3. תחילה הייתי צוחק בהקשיבי ליצירה זו, ואף גם נראתה לי במקצת, ואילו עכשיו מוצא אני אותה נפסדת, מעשה קאריקטורה, ולעולם לא אלך עוד לראותה. גרם לכך מישחקם של השחקנים הטובים, שהבליטו ללא רחם את כל הגס והתפל בה. והוא הדין במוסיקה: את האלגיה של ארנסט4 יבצע גם כנר פחות, ואילו בידי הווירטואוז תיהפך איזו מנגינונת עלובה לתועבה ממש. קראתי את ה“גברת” שלך. כלום יודע אתה מה אתה מעולל? קוטל אתה את הריאליזם, ובקרוב עתיד אתה לקטלו כליל, ולימים רבים. צורה זו כבר עבר זמנה – עובדה היא! ואין איש שעשוי להפליג בשביל הזה יותר ממך, ואין איש שיוכל לכתוב בפשטות כזו על דברים פשוטים כאלה כמוך. לאחר סיפור שלך, ואפילו הוא מקלי-הערך שבסיפוריך, נראה הכל מגושם, משל נכתב לא בעט כי אם בגזיר-עץ. והעיקר: הכל נראה לא-פשוט, לאמור: לא-אמיתי. – – – הנה כי כן: את הריאליזם עומד אתה למגר. ושמח אני מאד לכך. דיינו בו. ילך לעזאזל!
אכן, הגיעה השעה הזקוקה להירואי: הכל מבקשים משהו מעורר, בהיר, משהו, יודע אתה, שלא יהא דומה לחיים, כי אם נעלה מהם, טוב מהם, טוב ויפה מהם. צורך הכרחי הוא, כי הספרות כיום תתחיל להנווֹת קמעה את החיים, אך תתחיל בכך – והחיים יוסיפו חן, כלומר: בני-האדם יתחילו לחיות חיים עזים יותר, נמרצים יותר. ואילו כיום – הביטה-נא וראה כמה כעורות עיניהם – עכורות, קרושות, שוממות.
מעשה גדול ועצום עושה אתה בסיפורונים הקטנים שלך, בעוררך בקרב בני-האדם את שאט-הנפש לחיי-תרדמה אלו, פגוּרים למחצה – לכל הרוחות! עלי השפיעה “גברת” זו שלך עד כדי כך, שהיה בי רצון לבגוד באשתי, לסבול, לחרף ולגדף וכדומה לכך. ואולם באשתי לא בגדתי – אין עם מי, אלא שנתקוטטתי כדבעי אתה ועם בעל אחותה, והוא לי ידיד-נפש. ואתה ודאי לא פיללת לרושם מעין זה? ואיני משטה. כך הווה עובדה. ולא בי בלבד יקרה כדבר הזה – אל-נא תצחק. סיפורים שלך – צלוחיות-חן מלוטשות להפליא, שכל ריחות החיים אצורים בתוכן, ואתה האמינה: האף הרגיש כבר יבחין בין כל אלה אותו ריח דק, חריף וחזק העולה מן ה“ממשי”, מן הנחוץ ובר-הערך באמת, המצוי תמיד בכל צלוחית וצלוחית שלך. בכן, דיינו, שאם לא כן עלול אתה לאמור בלבך: מחמאות בפי – – –
יחסך אלי הוא מופלא במאוד,לאמור: לא מופלא אלא משונה להפליא. לאמור: לא יחס שלך, כנראה, אלא שלי אליך. רושם מוזר ביותר עושים עלי מכתביך – לא עכשיו, שעה שאני פרוק ומפורק ביותר אלא בכלל. מאוד אהבתי אותם וכולי ברוח זו. ואתה שא לי על כל המתלאה הזאת. ואולם, רואה אתה, הענין הוא בכך, כי מדי כתבי אליך יש בי רצון תמיד להעתיר עליך דברים שישמחו את לבך, וגם ינעימו לך, ובכלל: שיקלו את החיים על אדמה זו, הקלוקלת למדי – – –
כן. משׂיחים בך, כי עומד אתה לשאת איזו אשה – שחקנית אשר שם-משפחה לועזי לה5. איני מאמין בדבר, ואם אמת הוא – שמח אני לכך. טוב הדבר להיות נשוי, ובלבד שהאשה תהיה לא עץ-יבש ולא מן העוסקות בראדיקליות. ואולם הטוב ביותר – הילדים. הו, איזה בן קונדס לי. ופיקח מאוד – עיניך תראינה, באביב אביאנו עמי. אלא שלמד מפי לחרף, והרי הוא ממטיר חרפות על הכל, ואין בידי לגמלו מזה. הרי זה מבדר מאוד, אך לא נעים שעה שנוֹכל זוּטא זה, בן-שנתיים, קורא בגרון אל אמו:
– שתסתלקי מכאן תיכף ומיד, ארורה!
ואף הוגה מפורשות: א–רו–רה.
ובכל זאת – להתראות.
אני לוחץ את ידך. “פומה”6 שלי עדיין אינו יוצא לאור משום-מה. הקראת שבחים שמשבחים אותך הגרמנים? וזה לא כבר כתב מישהו בפיטאֶר7, כי “הדוד” עולה על “בת שחף”. האמנם? עדיין זה בגדר טעון עיון. כתוב נא.
א. פאֶשקוב
ג
אמצע ינואר 1900.
ניזשני-נובגורוד.
ובכן, ביקרתי איפוא אצל לאֶב ניקולאַיאֶביץ'8. כבר עברו שמונה ימים מאז, ועדיין איני יכול לתת דמות לרשמי. תחילה הפתיעני בחיצוניותו: לא כך ראיתיו בדמיוני: גבה-קומה יותר, רחב-גרם יותר. והנה מצאתיו ישיש קטן-קומה ומשום-מה העלה על דעתי את הסיפורים על אותו תמהאי גאוני וסוּבוֹרוֹב9 שמו. וכשפתח בדיבור – הקשבתי והשתוממתי: כל מה שדיבר היה פשוט להפליא, עמוק, יפה לאין-שיעור, ואם גם לפעמים לא נכון כלל, לדעתי. העיקר: פשוט-פשוט. ואחרי הכל הרי הוא בכל זאת – תזמורת שלמה, אלא שלא כל כליה תואמים יחד. ואף דבר זה הוא טוב מאוד, שכן אנושי הוא במאוד, לאמור: מתכוּנותיו של אדם. בעצם שטות איומה היא לכנות אדם בשם גאון. לגמרי לא מובן, הגאון מהו. הרי פשוט וברור יותר לאין שיעור לומר: לאֶב טולסטוי – זה גם קצר וגם מקורי לגמרי, כלומר: משהו שאין דימוי לו כלל ועם זה – הוצק כוח בכך, כוח ביחוד. יש חשיבות רבה ותועלת בדבר לראות את לאֶב טולסטוי, אף על פי שבשום פנים איני חושב אותו לפלא מפלאי הבריאה. תביט בו, וינעם לך לאין שיעור להרגיש את עצמך כאדם, להכיר כי יכול אדם להיות – לאֶב טולסטוי. מבין אתה? ינעם לך בשל האדם בכלל.
הוא נהג עמי יפה מאוד, ואולם דבר זה, מובן, אינו חשוב. ואין חשיבות אף לכך, שהוא מדבר על הסיפורים שלי. אולם יש חשיבות משום-מה לכל זה, לכל זה יחד: כל הנאמר, אופן דיבורו, ישיבתו, התבוננותו בך. כל זה מוצק מאוד ושגיא ביופיו. לא האמנתי כל הימים, כי אתאיסט הוא, אם כי הרגשתי בכך, אך עתה, לאחר ששמעתי כיצד הוא מדבר על הנוצרי וראיתי את עיניו – פיקחות מדי לאיש מאמין – יודע אני, כי אכן אתאיסט הוא, ועמוק. האם לא כן?
עשיתי אצלו למעלה משלוש שעות, ולאחר מכן, נקלעתי לתיאטרון למערכה השלישית של “הדוד וואניה”. שוב “הדוד וואניה”, שוב. ועוד אוסיף ואסע במתכוון לחזות במחזה זה ואכין לי כרטיס מקודם. איני חושב אותו לפנינה, ואולם מוצא אני בו תוכן יותר מאשר רואים זאת אחרים; רצוף הוא תוכן עצום, סמלי, ולפי צורתו הרי זו יצירה מקורית בתכלית, שאין דוגמתה – – –
בכלל עשה עלי תיאטרון זה רושם של מפעל סולידי, רציני, גדול. וכמה זה הולם אותו שאין מוסיקה, והמסך לא מתרומם כי אם מוּסט לצדדים. אני, אודה, לא יכולתי גם לשער בנפשי משחק כזה ותכונה כזאת. יפה! ואפילו צר לי, שאין דירתי קבע במוסקווה – הייתי הולך והולך לתיאטרון נפלא זה. ראיתי את אחיך, עמד ומחא כפים. לעולם איני מוחא כפים לשחקנים, יש בכך משום עלבון להם, כלומר: צריך להיות בכך משום עלבון.
ואתה, הראית את “סיראנו דאֶ בּאֶרז’אֶראַק”10 על הבמה? אני ראיתי זה לא כבר, והמחזה עורר בי התפעלות.
לַגַּסְקוֹנִים דֶּרֶךְ פַּנּוּ!
דְּרוֹמָאִים וּבְנֵי-חוֹרִין!
שְׁטוּפֵי-זֹהַר לָעוֹלָם יָצָאנוּ,
וּבְדָמֵנוּ שֶׁמֶשׁ-הָאוֹרִים.
מאוד מאוד מוצא חן בעיני “ובדמנו שמש-האורים” הזה. הנה כן צריך לחיות – כמו סיראַנו ולא כמו הדוד וואַניה והדומים לו.
ואולם הוגעתיך, בודאי. להתראות!
ואצלי – פלאֶבריט. משתעל אני עד כלות הכוחות, לילות איני ישן מחמת כאב בצד. באביב אסע, ויהי מה, ליאלטה להתרפא.
שלך
א. פאֶשקוב
ד
המחצית השניה של אויגוסט 1900.
מאנוילובקה, פלך פולטאבה.
בזה הנני להודיעך, אנטון פאבלוביץ' היקר, כי הדראמה של מ. גורקי שהובאה על ידו, בזיעת אפים, עד למערכה השלישית, נפטרה בשלום מן העולם. קרוע נקרעה מרוב שעמום ומהמון הערות המחבר. לאחר שקרעתיה לקרעי-קרעים, נאנחתי אנחה של קורת-רוח ועתה אני מחבר ממנה – סיפור.
אם לדבר ברצינות – מאוד לא ניחא לי מכשלון זה. ולא כל כך מפני עצם הכשלון, אלא, בעיקר, למחשבה, מה פרצוף יהיה לי לכשאפגוש את אלכסייאֶב11 ואת דאַנצ’אֶנקו12. לפניך אצא נקי, כלומר: אף על פי כן כתוב אכתוב את הדראמה. בלי שום תירוץ! יודע אתה, ענין רב בכך לראות, כמה מלמדת אותנו המשמעת להוקיר את המלים. רוצה אתה, למשל, לאמור: “הוא הציץ בגיחוך כלפי הארון” – ואין לומר כך. תחילה הרגשתי עצמי, כאילו מישהו עומד על גבי כל אותן השעות, מוכן לגעור: "אל תהין”.
סבור אני, כי מכתבי זה לא ימצאך ביאלטה. אך מקווה אני כי יביאוהו אליך. בעוד כמה ימים אצא מכאן לניזשני ואהיה במוסקבה. אם שם אתה, אמצאך. אך אם אתה באיזה מקום אחר, – הואילה-נא לכתוב לי, לניזשני, מתי תהיה במוסקבה. אני אהיה שם ב- 20 בספטמבר בקירוב. משתוקק אני לראות פניך – – –
אני לוחץ את ידך בחזקה, מאחל לך כל טוב.
א. פאֶשקוב
ה
המחצית הראשונה של ספטמבר 1900
ניזשני-נובגורוד.
את הדראמה לא כתבתי ולא אכתבנה, לעת-עתה. כותב אני סיפור ובקרוב אגיע לסיומו, ואך אסיים – אתחיל בדראמה, אתחיל מראשית ובדרך אחרת. לכשלון – איני חושש, כבר זכיתי בשבחים מכל צד, ואם כי הפעמון רעם – אותי לא המם. מרגיש אני יפה מאוד, כי בקרוב יתחילו לנבוח בקול וללא יסוד, כשם ששיבחוני קודם.
אולם בכל זה אין לי שום ענין, אנטון פאבלוביץ' יקירי ונכבדי. ואילו “שלגיה”13 מאורע היא! מאורע כביר, על דיברתי! אמנם איני מבין בזה הרבה, אולם כמעט תמיד יש בי הרגשה נכונה כלפי היפה והחשוב בתחום האמנות. נפלאה, נהדרת הצגת המחזה בידי אנשי התיאטרון האמנותי, יפה להפליא! הייתי נוכח בשעת חזרה, בלי תלבשות ותפארות, ואולם יצאתי מן האולם הרומאַנובי מוקסם ומרונן עד לדמעות! משחק זה של מוסקבין14, קאַצ’אלוב, גריבּונין, אולגה ליאונרדובנה, סאַביצקיה! כולם טובים. אחד עולה על חברו. חי אלוהים! כמלאכים הם, שלוחים ממרום להגיד לאדם מה עמוק היופי, מה עמוקה השירה.
ב- 20 אצא למוסקבה להצגת הבכורה, אצא בכל התנאים, כבר איני בקו הבריאות, במוסקבה לקיתי בפלאֶבריט יבש בריאה הימנית. אולם כל אלה הבלים. אתה, לדעתי, לא מן הראוי לך לנסוע למוסקבה – עלול אתה לחלות. ואולם למען “שלגיה” כדאי להפליג גם לקוטב הצפוני, חי נפשי…
אילו ראית, כמה יפה מוסקבין – הגלמוד, קאַצ’אַלוב – המלך, ולאֶל15 – אולגה ליאונרדובה! צפויה לה הצלחה מרעישה, – דבר זה גלוי לעין, גם אחרים יזכו עמה להצלחה, אולם היא עתידה להדהים את הקהל גם בזמרתה, מלבד משחקה הנאה והנבון. המוסיקה ב“שלגיה” שופעת גוונים היא עד כדי טירוף-הדעת, אם גם נכתבה בידי גראֶצ’אנינוב16 שתום-העין. אדם חביב הוא! אוהב את המוסיקה העממית, יודע ומרגיש אותה להפליא.
התיאטרון האמנותי – חזיון יפה הוא וחשוב כגלריה הטראֶטיאַקובית17, הכנסיה על שם וואסילי הקדוש18 וככל המעוּלה שבמוסקבה. מן הנמנע לא לאהבו, ולא לעבוד למענו – חטא הוא, חי אלוהים!
ו
ראשית אוקטובר 1900.
ניזשני-נובגורוד.
אנטון פאבלוביץ' היקר!
זה עתה חזרתי ממוסקבה, התרוצצתי שם שבוע ימים, נהנה למראה כל מיני מופלאות, כגון: “שלגיה” ותערוכות וואסנאֶצוב19, “מות איוואן האיום” ושאליאפין20, סאווה מאַמוֹנטוב21 וקראֶנדיאֶבסקה. עייפתי מאוד, המום כולי, ושמח אני מאוד כי שבתי לניזשני שלי. “שלגיה” הקסימתני. אולגה ליאונארדובנה – לאֶל אידיאלית היא. לא רעה בתפקיד זה גם אנדרייבנה, אולם אולגה ליאונארדובנה – חמדת עין! חמודה, אגדית, שמשית – וכמה מיטיבה היא לשיר! המוסיקה ב“שלגיה” יפה עד לדמעות – פשוטה, תמימה, רוסית לאמיתה. אל אלוהים, כמה נאה היה כל זה! כחלום, כאגדה! נהדר בתפקיד באֶראֶנדיי22 המלך קאצ’אלוב, עלם צעיר, שניחן בקול נדיר לגמישות וליופי. יפות שתי השלגיות – גם לילינה וגם מונט. אה, רבות יכול הייתי לכתוב על תיאטרון מצויין זה, שגם הנגרים שבו אוהבים את האמנות אהבה-שאינה-תלויה-בדבר רבה יותר משל “סופרים מפורסמים רבים שברוסיה”.
התיאטרון, וואסנאֶצוב ומשפחת קניפר23 המטורפת העניקו לי שמחה לאין שיעור… וואַסנאֶצוב דורש בשלומך, אוהב אני ומעריך יותר ויותר משורר גדול זה: באַיאַן שלו – יצירה גראנדיוזית. ועוד נושאים רבים לו לתמונות – חיים, יפים, וכבירים. מאחל אני לו אלמוות…
בביקורי הפעם מצא מאוד חן בעיני דאַנצ’אֶנקו הפיקח. שמח אני ממש שהכרתי אותו. השׂחתי לפניו את המחזה שלי. ומניה-ביה, בשתים שלוש הערות נבונות ומכוונות, נפח רוח חיים במחזה. הכל תיקן, העתיק ממקום למקום, ואני עצמי התפלאתי לראות כיצד עלה הכל יפה ומתואם. אך זה בן-חיל!
א. פאֶשקוב
-
“הדוד וואניה”, “בת השחף” – מחזות לא. פ. צ‘אֶכוב, עברית על–ידי ג. שופמאן, הוצ’ שטיבל, תר"פ. ↩
-
“שלטון החושך”– ל. נ. טולסטוי. ↩
-
“התיאטרון הקטן”. ראשיתו 1824. רבה חשיבותו בקורות התרבות הרוסית כתיאטרון של המחשבה הציבורית הפרוגרסיבית. ↩
-
אֶרנסט היינריך ווילהלם, 1865–1814. קומפּוזיטור ווירטוּאוֹז. “האֵלגיה” שלו מנוגנת עד עתה. ↩
-
“שחקנית אשר שם לועזי לה” – הכוונה לאולגה ליאונארדובנה קניפּאֶר, שחקנית ידועה מן התיאטרון האמנותי, שנישאה אח"כ לצ'אֶכוב. ↩
-
“פומה”שלי – הכוונה ל“פומה גורדייאֶב”. ↩
-
פּיטאֶר – פטרבּורג, לימים – פּאֶטרוגראד; כיום לאֶנינגראד. ↩
-
ביקרתי אצל לאֶב ניקולאיאֶביץ' – הכוונה לטולסטוי. ↩
-
סובוּרוב, אלכסנדר, 1800–1726. מצביא רוסי נודע. ↩
-
“סיראנוֹ דאֶ בּאֶרז'אֶראק”– ספרו הידוע של המשורר הדרמנאטי הצרפתי אֶדמוֹנד רוֹסטאן, 1918–1868. ↩
-
אלכסייאֶב – הכוונה לסטאניסלאווסקי (ראה עמ' 194 וכן הערה). ↩
-
דאנצ‘אֶנקו, נאֶמירוביץ–דאנצ’אֶנקו, וולאדימיר, 1938–1858. מספר ודראמאטורג רוסי. ייסד יחד עם סטאניסלאבסקי את התיאטרון האמנותי המוסקבאי (1898). ↩
-
“שלגיה”, מחזה של אלכסנדר ניקולאיאֶביץ' אוסטרובסקי (1886–1823). ↩
-
מוסקבין, קאצ'אלוב, גריבוּנין, אולגה ליאונרדובנה, סאביצקאיה – שחקנים נודעים של התיאטרון האמנותי המוסקבאי. ↩
-
הגלמוד, המלך, לאֶל – נפשות פועלות במחזה “שלגיה”. ↩
-
גראֶצ'אנינוב, אלכסנדר, נולד 1864. קומפּוזיטור רוסי. ↩
-
הגאלריה הטראֶטיאקובית – אוסף–תמונות נודע במוסקבה, שנותן שי לעיריית מוסקבה מאת שני האחים טראֶטיאקובץ ↩
-
הכנסיה על שם וואסילי הקדוש, או הכנסיה הפוקורובית – מן היצירות המצוינות של הארכיטקטורה הלאומית הרוסית במאה הט"ז. ↩
-
וואסנאֶצוב, וויקטור מיכאילוביץ', 1926–1848. צייר ואדריכל רוסי. ↩
-
שאליאפּין, פיודור. נולד 1873. זמר רוסי נודע. הצטיין גם כשחקן. ↩
-
סאווה מאמונטוב – מאצאנט רוסי נודע, בשנות ה–80 הועלתה “שלגיה” בתיאטרונו הפרטי של מאמונטוב, בתלבושות ובתפאורות של וואסנאֶצוב. ↩
-
בּאֶראֶנדיי – נפש פועלת ב“שלגיה” לאוסטורובסקי. ↩
-
משפחת קניפאֶר – משפחת השחקנית אולגה ליאונרדובנה, אשתו של צ'אֶכוב. ↩
ראֶפין, איליה יאפימוביץ', 1930–1844. צייר רוסי. מינין, קוזמה, מת 1616. עסקן מדיני רוסי. סוחר מניז’ני-נובוגורוד שהזעיק את העם בשנת 1611 להגנת מוסקבה מפני הפולנים.
* * *
תודה מקרב לב על התצלום, איליה יאֶפימוביץ' נכבד. יקרה לי עד מאוד תשומת-לבך, והיענותך לבקשתי נגעה עד לבי.
ברצון רב אני עונה לשאלותיך. את “הקורא” כתבתי לפני ארבע שנים. “הקורא” – הרי זה אני, אדם משוחח עם נפשו, עם הסופר. אני, האדם, אין דעתי נוחה מעצמי, מן הסופר, שכן הרביתי יותר מדי לקרוא והספרים שדדו את נפשי: מרוב קריאה אבד לי הרבה משלי, מן המקורי, מאשר ניתן לי בידי הטבע. משנעשיתי סופר, הריני מתחיל לעמוד על כך, שלא עוד בן-חורין אני במחשבותי, כמוני כרבים אחרים, וכי משתמש אני לעתים בעובדות וברעיונות שספגתי לתוכי אגב קריאה בספריהם של אחרים ולא חזיתי אותם במישרין מבשרי. דבר זה הוא מר מאוד, ולא נאה הוא, כמובן. וכי יאה לאדם להאיר בנוגה-נגד? לא לכבוד הוא. סבור אני, כי כל אחד חייב להיות בן-חורין במחשבתו ובהרגשתו ולדבר רק מתוכו ובעדו, כי יקבל עליו את האחריות לכל האמור. הן לא טוב הדבר כי יישאל אדם: כיצד הגעת למחשבה זו או אחרת? והוא ישיב: קראתיה אצל פלוני. הספרות הרוסית בת זמננו, כולה, נראית לי כשאולה מן הספר. מלבד שרטוטי-הווי יש בה אך קורטוב של עצמיות רוסית מקורית, מיוחד לרוח הרוסית. ואילו אני מאמין בלאומיותו של האופי הרוסי ומוצא בטיוליו של קורולאֶנקו, למשל, ביטוי לאופי הרוסי הלאומי, טיולין שעל נהר וואֶטלוגה – הרי זה אותו מינין שבהיסטוריה. הופיע, עשה מעשה-גבורה ונעלם, אבד, שקע בחיק התרדמה. אין אני אוהב ספרות זמננו גם משום פסימיותה. אין החיים גרועים כל כך כפי שנוטים לתארם בספרים, הם בהירים יותר. ואף האדם טוב הוא בחיים יותר מאשר בספר, ואפילו נכתב בכשרון. מורכב הוא יותר.
הסופרים מעליבים, לפי דעתי, את האדם. מובן, אף אני מעליב. מה לעשות? נעשיתי איש-המקצוע. רע הדבר, אך אין להימנע מכך.
“הנוכל” – דמות חיה. הרי הוא בדומה למורה הפטרבורגי שלך. זהו אחד ממקרי-הרפתקאותי המרובים. נכתב בשנת 97. “בן-לווייתי” – אף הוא הרפתקה שלי, מתוארת שלא בהצלחה. וחבל – נושא טוב. סופר גדול עלול היה לעשות ממנו דבר קלאסי. “ביום סתיו” – אף הוא מן המציאות.
נכתב בשנת 95. “חבר”1 – ב- 98. מכל הדברים האלה צריכה לעלות ולנסר הרגשת מרי ועלבון בגלל האדם. אין אני יודע משהו טוב, מורכב ומעניין מן האדם. הוא הכל. הוא יצר גם את האלוהים. האמנות אינה אלא אחד הגילויים הנעלים של רוחו היוצרת, ומשום כך אינה אלא חלק מן האדם. סמוך אני ובטוח, כי האדם מסוגל להשתלמות לאין-סוף ואף פעולתו כולה עתידה להתפתח יחד אתו – יחד אתו מדור לדור. מאמין אני באין-סופיותם של החיים, ואת החיים רואה אני כתנועה להשתלמות הרוח. אך שבתי וראיתי, כי זה זמן מסויים שהתפתחות האדם מסתלפת – מתפתח השכל ומתעלמים מן הרגש. סבור אני, כי דבר זה מזיק לנו. מן הצורך, כי האינטלקט והאינסטינקט יתמזגו בייחוד הרמוני, ואז, כך נדמה לי, נהיה כולנו וכל אשר מסביבנו – בהירים יותר, מאירים ועליזים יותר. מאמין אני באפשרות הדבר. אין אני אוהב אנשים חכמים, אם אינם יודעים להרגיש. רעים הם, ושפלים ברשעותם. כן איני אוהב אנשים מטיפי-מוסר, הרואים את עצמם יעודים לדון כל אדם וכל דבר. מוצא אני בהם תמיד מיהירותם של הפרושים ומוכן אני לשים אותם ללעג.
ואחר כל זאת – אני עצמי מה אני?
איני יודע. כל פעם שאני מעלה שאלה זו לפני – לבי טוב עלי. כי לפי-שעה אין אני שייך לשום צד, אף לא לאחת מן ה“מפלגות” שלנו. שמח אני על כך, כי זהו – החופש. והחופש נחוץ לו לאדם, ולחופש-המחשבה נצרך הוא יותר מאשר לחופש התנועה. אושר הוא לא להשתעבד לאיש, לא כן? להיות אדון לנפשך ולא לקבל את כל הזר, המרפּש בחוצפה את כל אשר לך – הרי זה טוב!
ברוך חופש ואושר מסוג זה – כך אני רואה גם אותך. ויש לי לכך נימוקים משלי: שעה שאני מסתכל בבן-המלך הגוסס, שנרצח בידי איוואַן האיום, ולאחר-מכן באותם הזאפורוז’צים, המשתפכים בצחוק בריא, בניקולאי המוכן למסור את נפשו בעד האדם, ובטאטארי, מורה-הדרך, בעל הפרצוף הבהמי-היפה, המפיק קורת-רוח מעצמו, הרי כל זה – מוכשר, גדול, חזק ואמיתי – כל זה דובב אלי: הנה אמנות! הנה באיזו רוחב-יד היא צריכה לתפוס את החיים. אלוהים ברא את הזמיר ואת העכביש, את הפיל ואת הפרעוש, ובכל מקום הוא – יוצר גדול, ובכל דבר הוא – אמן, בכל אהבתו לחיים, ובכל – שאיפתו הדרוכה לעשות מלאכתו טובה ככל האפשר, נבונה ומבהיקה ככל האפשר. בכל פעולותיו – וביותר באמנות – חייב האדם לנהוג מעשה-אמן, לאמור: להיות נאה וחזק, כמוהו כאלהים.
ועתה, הלא תשא לי על מכתבי זה, שאולי אינו ברור, ומכל-מקום – ארוך הנהו. מאחל אני לך בריאות-הגוף, איליה יאֶפימוביץ', ותשוקה – תשוקה עזה לעבודה.
שלך בכל לב –
נובמבר 1899, ניז’ני-נובגורוד
א. פאֶשקוב
-
“בן–לוויתי”, “ביום סתו”, “חבר” – מיצירות מ. גורקי. ↩
…האדמה בשבילי – זה הלב הגאה של היקוּם, האמנות – לב-האש של האדמה, אנשי האמנות – הנימים שבלב.
האמנות – רגשותינו רגשותיה, ויגון כולנו – יגונה, היא מקור לא-ייבש של אהבה ואמת; שמש-צדקה היא, היא תשיר תהילה לגיבור אך תאהב בעצב גם את החדל-ממעש; אֵם היא, אשר כל יושבי-תבל ילדים הם לפניה, ילדים קטנים ואהובים מאוד.
אכן, אנשי האמנות הם בלבד לא יפלו בין יווני ליהודי! בשבילם האדם הוא ראשית כל – נשמה, נשמה נוגה ומורדת, שנסתלפה ביד האכזרית של החיים הרעים. כל אדם, שנפשו קרועה מפני מעשי האלימות הנעשים בה על ידי אותם המאניאקים המגונים, הרואים את עצמם כמיועדים בידי שמים לחלוש על גורל עמים – הוא בשביל האמנות מעין-לא-אכזב של חכמה ושירה, של נעלה ועלוב, של צער ותיפלות.
אכן, רק אנשי האמנות לבדם הם – לעולם אבירים נאמנים על משמר היופי הנצחי, האמת והצדק, שעל כן הם לבדם – אצילי-העולם האמיתיים!
והנה משום כך, שעה שראיתי ברשימת ידידי העם הרוסי את שמך המזהיר, את שמו של מירבּו1 השנון, של סטיינליין2, שציוריו מן הרחוב העלו לפני הרבה תוגה יפה וצחוק של זעם, את שמם של לאַנגלואַ3, סאֶנאוֹבּוֹס4, קלאֶמאנסו5, – אנשים שאני מכירם ומכבדם מכבר – הנה משום-כך, אומר אני, שמחתי שמחת-לב לוהטת.
כי יחסכם אל העם הרוסי לא זו בלבד שהוא מקיים את אמונתי בכוחה של האמנות – מקים הוא לתחיה בעולם את החלום הגדול של אחוות-עמים.
1906
-
מיראבּו, אוקטאוו, 1917–1850. סופר צרפתי. לפני מלחמת–העולם הראשונה פירסם רומאן פאציפיסטי “גולגלתא”. ↩
-
סטיינלין, תיאופיל, 1923–1859. צייר וגרפיקאי צרפתי. משתתף בעתונים דאטיריים. ברוחם של דומיאֶ ומילאֶ ביקש לבטא את חיי המדוכאים. ↩
-
לאֶנגלוא, שארל וויקטור, 1929–1863. היסטוריון צרפתי ליבראלי. ↩
-
סאֶנאוֹבּוס שאַרל, נולד 1854. היסטוריון צרפתי. ↩
-
קלֶאמאנסו, ז‘ורז’, 1929–1841. מדינאי צרפתי, ראדיקאל שמאלי (עמד בשעתו בראש הנלחמים לטובת דרייפוס). ↩
מתוך: י. ד. ברקוביץ, “הראשונים כבני-אדם”, חלק ב' עמ' תא"ץ. מן הראוי לציין כאן את הקשרים שנתרקמו בין שני הסופרים הגדולים. בשנת 1902 נתבקש שלום-עליכם על-ידי מ. גורקי לערוך קובץ של דברי סופרים ביידיש, מתורגמים רוסית. הקובץ נועד לצאת בהוצאת “זנאניה”, שגורקי היה מעורכיה. שלום-עליכם טרח הרבה בענין זה, אך מפאת סיבות שונות נתבטל הדבר (ראה שלום-עליכם-בוך, ניו-יורק 1926, בעריכת י. ד. ברקוביץ). ב-1904 התוודע שלום-עליכם אל מ. גורקי, וכך מתאר שלום-עליכם במכתבו לבני-ביתו ביום ה-15 בנובמבר אותה שנה את פגישתו עם הסופר הרוסי: “כותב אני לכולכם בעודי נתון לרושם הרענן של ביקורי הראשון אצל מאקסים גןרקי – אליל ימינו, שליט הלבבות. הוא קיבלני בסבר-פנים חברי ביותר. לאחר המלים הראשונות משסקר אותי מכף רגל ועד ראשי, הזמינני לחדר-האוכל לכוס תה. מיד נתקשרה שיחה בעניני ספרות, כללית ויהודית, ובנאמנות: עין לא הספקתי להעיף – וכבר חלפה שעה תמימה (מ-11 עד 12). ביקשני לסור אליו באופן פשוט. והוא שקיבל על עצמו לוודעני עם טובי אנשי העתונות. כללו של דבר: ידידותי היה, לגמרי לא כאורח המאקסימי – – – חזותו אינה כלל וכלל כפי שתיארנוה לעצמנו. גלוי, מעניין, “פונקה” במלוא מובנה של המלה, בעל פנים גלויים, טהורים ומפיקים טוב-לב, ובעל אף רחב. הוא עצמו גבה-קומה וחסון (כלל לא חולה), רך ואם-כי מזוּות במקצת, לבוש חולצה, כמובן, ונעול מגפים גבוהים”. – – – (שלום-עליכם, הנ"ל).
* * *
את ספרך קיבלתי, קראתי, צחקתי ובכיתי – ספר נפלא! התרגום, נדמה לי, עשוי ביד חרוצה ובאהבה למחבר, אף כי לפעמים מורגש, כי בלשון הרוסית קשה למסור את ההומור הנוגה והלבבי של המקור – הספר מוצא חן בעיני מאד. עוד פעם אומר: ספר נעלה! כולו מתנוצץ באהבה נאמנה, טובה וחכמה לעם, ורגש זה כל כך יקר בימינו.
1906
לרומאן רולאן / מקסים גורקי / משה בסוק
א
פאֶטרוגראַד, סוף דצמבר 1916.
חבר רומאֶן רולאַן, יקירי ונכבדי!
בקשה רבה לי אליך, כתוב-נא את הביוגראפיה של באֶטהובן, מותאמת לילדים. כן פונה אני לה. ג. וואֶלס1 בבקשה להעלות קורות חייו של אֶדיסון; פריטיוף נאַנסן2 יכתוב “חיי כריסטופור קולומבוס”; אני – “חיי גאַריבאַלדי”; המשורר העברי ביאליק3 – “חיי משה” וכולי. בסיועם של טובי סופרי הדור הייתי רוצה להוציא סדרה שלמה של ספרים לילדים, שתכנם – תולדות חייהם של האנשים הגדולים בכל העולם. ספרים אלה כולם יֵצאו על-ידי.
אתה היודע, שאין עוד איש הזקוק כילד לתשומת-לבנו בימים אלה. מורשת עלובה מורישים אנו, הבוגרים, עם הסתלקותנו מעולם זה. חיים אין-שמחה אנחנו מניחים להם. מלחמה נואלת זו – הוכחה נאמנה היא לרפיוננו המוסרי, לירידת התרבות. הבה נזכּירה איפוא לילדינו, שלא תמיד היו האנשים כה רפים ומגונים, כמונו – אהה – עתה. נזכיר-נא להם, כי אצל כל העמים היו, ומצויים גם כעת, אנשים גדולים, נשמות נדיבות. דווקא עתה הכרח הוא לעשות זאת – בימים אלה של טורפנות ובהמיות חוגגת-נצחון. מקרב לב אבקש ממך, רומאֶן רולאַן היקר, לכתוב “ביוגרפיה של באֶטהובן” 4 זו, שכן בטוח אני שאין איש אשר ייטיב לעשות זאת ממך…
קראתי בשקידה כל מאמריך שנתפרסמו בימי המלחמה וברצוני להביע לך את רחשי היקר והאהבה העמוקים שעוררו בי. אתה אחד המעטים שנפשם לא לקתה בטירופה של מלחמה זו, ורבה ביותר השמחה להכּיר, כי שמרת בלבך האציל מיטב העקרונות של האנושות. הרשני-נא ללחוץ מכאן את ידך, חבר יקר
מאכסים גורקי
ב
פאֶטרוגראד, 18 –21 במאֶרץ 1917.
ממהר אני להשיבך דבר, רומאֶן רולאַן היקר. הספר על באֶטהובן נועד לנוער המתבגר (בגיל י“ג–י”ח). הכוונה לסיפור לוקח-לב, ללא משוא-פנים, על חיי הגאון, התפתחות נפשו, עיקרי מאורעות חייו, היסורים שנתגבר עליהם והתהילה שזכה לה. מן הרצוי לספר כל מה שניתן לדעת על שנות-הילדות של באֶטהובן. מטרתנו לעורר בקרב הנוער אהבה ואמונה בחיים. מבקשים אנחנו ללמד את בני האדם רוח גבורה. צורך הוא, שיבין האדם כי הוא בורא העולם ואדוניו, כי הוא אחראי לכל הרעות שעל האדמה ולו התהילה על כל הטוב שבחיים. יש לסייע בידי האדם לנתק את כבלי האינדיבידואליזם והלאומנות. אכן, הכרחית היא עשיית נפשות לברית עולמית בין בני האדם.
הרעיון שהעלית בדבר כתיבת חיי סוקראטס5 משמח אותי מאד; בבקשה ממך, קום ועשה. ודאי תתאר את חיי סוקראטס על רקע החיים הקדומים באתונה, לא כן?
הערותיך, הדקות כל כך, בנוגע לספר על “משה” עולות בקנה אחד עם נקודת-השקפתי על תפקידה של הקנאות הדתית בחיים, שהיא מערערת אותם. ואולם לא בחרתי במשה אלא כבריפורמטור חברתי בלבד, ולגבי ביוגראפיה יש לראותו אך ורק מצד זה. כן חשבתי בדבר ז’אן ד’אַרק6, אך חושש אני שמא יכריחנו נושא זה לדבר על “הנפש המיסתורית של העם” ושאר דברים, שאין אני מבינם ורואה אותם כמזיקים לנו, הרוסים.
מה שאין כן חיי פראנציסקוס איש אסיזי7… אילו מחברו של ספר זה היה שׂם לו למטרה להוכיח מה בין פראנציסקוס איש אסיזי ולבין קדושי המזרח, קדושי רוסיה, היה זה דבר טוב ומועיל. המזרח פסימיסטי הוא, פסיבי, קדושי רוסיה אינם אוהבים את החיים, שוללים הם ומקללים אותם. פראנציסקוס – רליגיוזי ואפיקורי הוא כאחד, יווני הוא, אוהב הוא את האלוהים, כיציר נפשו הוא, כפרי רוחו. מלא הוא אהבה אל החיים ואין בלבו פחד משפּיל בפני אלוהיו. הרוסי הוא אדם שאינו יודע לחיות ואך יודע למות… חושש אני לומר, כי רוסיה מזרחית היא יותר מסין אפילו, רבה מדי המיסטיות אצלנו… בכלל, נחוץ לתת בלב בני-אדם את האהבה לפעולה, לעורר בהם כבוד לדעת, לאדם, לחיים.
תודה לך, תודה מקרב לב, על מכתבך הידידותי. הרי זה נחמה רבה לדעת, כי אי-שם, במרחק, ישנו אדם שנפשו כואבת כאב נפשך, כי אוהב הוא את היקר גם לך. כמה טוב לדעת זאת בימים אלה של אלימות וטירוף-הדעת. לוחץ אני את ידך, חבר יקר.
מאכסים גורקי
נ. ב.
המאורעות ברוסיה עיכבו את המכתב. נברך, איפוא, זה את זה, רומאֶן רולאַן, נברך מקרב לב.
-
וואֶלס, הרברט ג‘ורג’, נולד 1867. סופר אנגלי. מחבר רומאנים דימיוניים ועורך הטרילוגיה בהיסטוריה, ביולוגיה וסוציולוגיה, “תמצית דברי ימי עולם”. ↩
-
נאנסאֶן, פריטיוף, 1930–1861. תייר ומדינאי נורוואֶגי. חוקר הציר הצפוני. ↩
-
המשורר העברי ביאליק – “חיי משה”, ראה לעיל, הערה לעמ' 173. ↩
-
באֶטהובן, לוּדוויג, 1827–1772. הקומפּוזיטור הגאוני. ↩
-
סוקראטאֶס, 399–469 לפנה"ס. מגדולי פילוסופי יוון. ↩
-
ז‘אן ד’ארק, 1431–1411. גיבורה לאומית בצרפת (“הבתולה מאורליאנס”). ↩
-
פראנציסקו איש אסיזי, 1226–1182. קדוש קאתולי, אבי מסדר–הנזירים הפראנציסקאני. מחבר “שירת השמש”, שהיא ראשית השירה באיטלקית. ↩
פסנתרן ומנצח נודע. יהודי. ביקר בארץ, ניצח על התזמורת הא"י.
* * *
דוברובאֶן היקר!
צר לי מאוד, שהפלגת מכאן והנה נתעורר בי הרצון לשגר לך בעקבותיך מילים מועטות של תודה נאמנה על הערבים שמילאת במוסיקה הנפלאה שלך. לעולם לא אשכחם, את הערבים האלה.
נגינתך וביצועה האמנותי המושלם בידך פועלים עלי בכוח עצום, מחיים כביד רב-מג את הנפש. זוהי – מוסיקה רוסית לאמיתה, שאתה תופס אותה תפיסה עמוקה, אולם אתה יודע לתת בה ליריות פראית כלשהו, חן ונוי, המיטיבים להדגיש את כוחה ומשווים לה ערך כלל-אנושי, אוניברסלי. מדי אאזין לנגינתך – יעלו באזני קובלנות, אנקות ושאלות גורל של נשמת העולם, מרדה אשר לא-ייכנע, עצבה ועלילתה.
משורר גדול אתה, ואם צורך לך בתהילה עולמית – סמוך לבי, כי היא תבואך.
חייב אתה לעבוד, לעבוד עד כדי מסירות-הנפש ולא לתת מקום במחשבותיך לשום דבר אחר אלא אך ורק למוסיקה, להתייחס לכשרונך בלהט ובעדנה, כאל אשה אהובה, אשר לה היית רוצה למסור את נפשך כולה, ללא שיור.
הדיוט אני במוסיקה, אולם אדם אני שנתנסה בכל-זאת במעט, הרבה הרגשתי, האמנות אינה זרה לי, ותחומיה הם בעיני תחומי התענוגות העמוקים והנבונים ביותר. לא מעט האזנתי למוסיקה, אולם אך לעתים נדירות ידעתי הרגשת יופי ושמחה כובשת בכוח רב כל כך, כאשר ידעתי בהאזיני לנגינתך.
ידידי היקר, בכל לב אאחל לך רעננות וכוח שיעמדו לך בפני כל הקטנוני וחדל-הערך, המעכב את האמן מלהקדיש עצמו כולו לעבודת הקודש של האמנות.
היה שלום ובטח באהבתי הנאמנה לך, בהשתאותי בפניך, האמן.
בלחיצת יד חזקה,
מאכסים גורקי
1923
סטאניסלאבסקי, קונסטאנטין סאֶרגייאֶביץ‘, 1938–1863. שחקן, במאי וסופר תיאטרוני. ייסד יחד עם נאמירוביץ’-דאנצ’אֶנקו את התיאטרון האמנותי המוסקבאי (עתה: התיאטרון האמנותי האקדימאי ע"ש גורקי). יוצר אסכולה בתיאטרון.
* * *
קונסטאנטין סאֶרגייביץ' היקר!
אתה – הריפורמאטור הגדול המוּכר של האמנות התיאטראלית.
אתה ונאֶמירוביץ' דאַנצ’אֶנקו יצרתם תיאטרון למופת, אחר ההישגים הגדולים של התרבות האמנותית הרוסית, והשפעתו הברוכה של תיאטרונך גלויה וכל העולם מודה בה. זכות גדולה היא, שאין חולקין עליה, ידועה היא לכל ואולי לא הייתי צריך להזכּירה כלל.
אולם בפעולתך מוצנעת אי-שם מאחרי הקלעים עוד עבודה אחרת, שאני מוקיר אותה במאוד והיא מביאה אותי לידי התפעלות: אמן קשוב, אמן גדול אתה בגילוי כשרונות, צורף-אמן במלאכת חינוכם וליטושם!
אתה הקימות צבא ראוי-לשמו של עובדי-בימה מוכשרים להפליא, ורבים מהם, ההולכים בדרכך, נעשו גם הם מורים באמנות הבימה, חינכו ומוסיפים לחנך קבוצות חדשות של אנשי-בימה מצוינים. עבודה זו שלך, דומני, לא הוערכה במלואה. ואם זקוק אתה לתודתה של ברית-המועצות – הרי מן הראוי שתינתן לך בשכר עבודה זו שאינה גלויה לעין, העבודה הקשה ביותר של טיפוח אמני-התיאטרון הטובים ביותר בעולם. בעבודה זו חזרת והוכחת, אתה האמן הדק והנפלא, מה רב ועצום מרץ-הגיבורים של ארצנו.
באחד ממאמרי קראתי לארץ הסוביטים – הארץ המאושרה. נזדרז אחד הכתבים והעיר לי, שהיתה זו פליטת-פה מצידי. לא, זו לא היתה פליטת-פה. האושר ראשיתו בשנאת הצרות, בסלידה גופנית מכל דבר המטיל מום וסלף באדם, ברתיעה פנימית אורגאנית מכל הגונח ומתאנח בלב מיצר על רווחת-החיים הקטנה הזולה, ההולכת ונהרסת בסערת ההיסטוריה.
אנחנו קונסטאנטין סאֶרגייביץ', חיים אמנם בארץ מאושרת, שנוצרים בה במהירות התנאים הדרושים להתעשרותה בחומר וברוח, התנאים להתפתחותם החפשית של כוחות העם, סגולותיו וכשרונותיו.
באושר לחיות ולפעול בארץ זו – לא ירגישו רק אותם הבריות עניי-הרוח, שאינם רואים אלא את קשיי גידולה של הארץ ומוכנים למכור את נשמתם בעד נזיד-עדשים של שאננות בעל-ביתית עלובה.
אתה, קונסטאנטין סאֶרגייאביץ' היקר, הפלאת לעשות ואתה מוסיף ועושה בתחומך לאָשרו של עמנו, לעלית יפיו וכוחו הרוחני. ושא שלום ביקר, איש חמודות, אמן גדול ועובד כביר, מחנכם של אמנים.
ממני החובק אותך מקרב לב
1933.10.1
מאכסים גורקי
לפריט זה טרם הוצעו תגיות
על יצירה זו טרם נכתבו המלצות. נשמח אם תהיו הראשונים לכתוב המלצה.